הקורונה הזאת...נשוי ושחוק
רוח סערהעא איזה כיף
גאים בך רוח❤
הי, גאה בך. באמת.
וגם גאה בך על זה שאתת גאה בעצמך.
whith soulאחרונה
אני זמנית כאןאני מתגעגעת אליו מאד
אבל מין געגוע נחמד כזה
של התרפקות על הדברים הטובים
ותכל'ס יש מצב שזה יחזור אבל אף אחד לא יודע מה יהיה עד אז, לא מה יהיה איתי ולא מה יהיה איתו ולא מה יהיה עם המצב בארץ ובעולם
כמו חוט תייל דקיק שמתחיל להסתבך לי על הצוואר
וכמה שמתרגלים החוט מתחיל להיות לו קבע, ממש כמו קעקוע כזה..
צריך לעצור את זה לפני שיהיה לי קעקוע בצורת חוטי תייל על הצוואר שכבר בשביל להוריד אותו יהיה צריך לשרןף אותי חיה
זה מסוכן! באמת!
לא סתם אומרים בדידות הורגת!
בטח שמותר להגיב, זה משמח
אני כל הזמן קמה, מעייף אבל אין ברירה
ותודה!
אני מאמינה בך.
גם עכשו.
ודווקא עכשו.
ולמרות עכשו.
השעון מתקתק
והשקט הזה
כמה שהוא דורש יחס
רוחניות.
היא משהו יקר.
ואנשים שלא מייחסים חשיבות
זה עניין שלהם.
דמעות.
שרק אתה מכיר.
שתיקות.
שאני מפחדת לאבד.
תפילות.
כמה שאני רציתי.
מקום.
כמה שאני רוצה להאמין.
אולי
שפשוט
אהיה
כנועה
מעבירה
מקבלת
יהיה עוד מקום.
אתה זוכר אותנו.
את הכל.
ושוב המילים האלו. איך יכולנו לשכוח מי אנו ומאין באנו ושעוד ניתן לנו להגביה עוף.
יכולנו. כי אנחנו בני אדם. גוף נפש נשמה חיה יחידה. הר גבוה שאנחנו עולים.
גוף
נפש
נשמה
חיה
יחידה
נשמה בגוף. הצימאון כאן בטירוף. אל המרחב שבתוכי.
מרחב. איפה אתה? אהה בונים אותך.
נשמה זה אש. שנותן את האור והחיות לגוף.
אני צריכה להכניס עצים טובים. ובמידה טובה.
שלא אחנוק את הנשמה ושלא אמעיט ממנה.
האיזונים האלה. זה חוכמה נשגבת.
הלב הזה. הוא שברירי כל כך.
ואיתן כל כך.
אימאלה.
שרנו בשבת ברעווא דרעווין את לב טהור. ובאמת שאני רציתי חושך. ונקיות. ואמת. ושכולנו נתרכז ברצון הרצונות הזה.
אני פחדתי. ממבטי יתר. מלחשוף אותי. ממבטים שמסיחים את הדעת. אני הסתכלתי למטה. וניסיתי להיות טבעית.
ופשוט לא להיות ולהיות. רציתי. שננסה להיות שם מי שאנחנו. ולהרגיש. ולבקש. ולהתחנן. לחיות את העכשו.
אני רציתי שאף אחד לא יחשיב אותי למשהו. שכל הדיבורים והאש יישרפו ויגיעו אליך. כי זה הרצון.
אני לא מסוגלת
אני לא יכולה לראות שאני לא היחידה שנלחמת בזה
אני לא מסוגלת לראות את האנשים שאני אוהבת בתסכול הזה
במצב הזה של לחזור ולברוח ולחזור ולברוח ולחזור
ולהיות שם נטועים בוהים במצב בתסכול כי צריך לחכות עוד קצת
עוד קצתת
עוד ממש מעט
אעעה
אל תכניס אותי לזה
קשה לי
נשמע שבאמת לא פשוט לך, שולחת לך כוחות וחיבוק גדול♥
אני פה אם צריך...
(מקווה שזה בסדר להגיב, אם לא, ראי זאת כמבוטל...)
אני מלטפת את השיער הרך שלו
את הפנים החלקות, הטהורות
אני מעבירה את האצבע הלוך חזור על היד הקטנה שלו, קמוצה לאגרוף זעיר
רק ככה הוא נרדם
רק ככה נרדמים
אחרי הצפה של הדברים
והוא מציף בי אותם
מזכיר לי את אותה יד יציבה שהחזקתי בזהירות יתירה
מזכיר לי את הפנים האלו שליטפתי, ש
מזכיר לי הכאב שבפרידה
ועבר זמן רב ככ והפסקתי מזמן לחשוב או להרגיש
רק ברגעים בהם צריך להרדים.
תינוק זעיר וטהור או את עצמי
או שזה אותו דבר
(גיחוך)
זה לא אותו דבר
אז אני מלטפת
ונזכרת בלחישות של השבוע האחרון
שמראים לי בעדינות שזה לא נגמר לפני שנים
שזה עדיין כאן מתחת לאף
שזה מעולם לא נרדם
וש
ש
בזמן שחושך ומותר להיזכר בכאב אז יש עוד מישהו מתהפך במיטה שלו רחוק
וגם הוא חושב ומרגיש לרגעים
והוא גם נזכר
נזכר איך שולחים הודעה בווצאפ ושואלים שאלה סתמית
נזכר איך גם הוא יכול להציף בי את הדברים יותר מכולם
הוא שוכח שבדיוק הצלחתי להשתחרר
הוא שוכח איך מתנהגים איתי
אז הוא מלטף
ושנינו בהתכחשות
וחושבים שאנחנו עושים את הדבר הנכון אבל תכלס
ברגעים האלה של אמצע הלילה שמותר לנו הכל אבל כמו שני ילדים גדולים אנחנו שוקעים בכלום
אז ברגעים האלה אנחנו אמורים להרגיש אנשים טובים יותר אבל יודעים שזה רק עושה את הפעולה ההפוכה
ושהכאב גדול על כולם ובמיוחד על אנשים ששכחו איך זה מרגיש להיות מאושר
וזה לא אושר, כי אנחנו בהתכחשות כמובן, זה רק הדבר הכי מחבק שמלטף לך את הלב בשעה 4 וחצי בבוקר, בדיוק בשעה היומית בה מגיעות המחשבות ומקשות עלי להירדם
וזה לא אושר
אבל זה כמו להיות --
וזו גם לא אהבה ארורה, זה סתם עוד משהו שהולך להיגמר
זה לא אושר
אבל,
מי צריך אושר כשאפשר פשוט לחיות עם ההתכחשות הזו לנצח?
אני רוב חיי הייתי עסוקה בלהיות האדם האידאלי שאוכל להיות ברגע זה
שאוכל להיות בשביל הרגע
בשביל מי שעומד מולי
בשביל לא לעשות צחוק מעצמי
ומה עצמי חשב?
למי אכפת
הרי קברתי את עצמי תחת הביקורת הארורה של הסביבה
קברתי את עצמי תחת הסביבה המזדמנת
ואלוקים יודע שהן הזדמנו לי יותר מלאדם הממוצע
עצמי מת
היתה רק X שהלבישה את עצמה בפנים בשביל האדם ממול
בשביל שהוא יקום כמה דקות אחכ וידע שירדה לו אבן מהלב
לא אספר לכם איפה האבן עכשיו כי לX אין זמן להתעסק באבנים חסרות משמעות
אז היא שומרת אותן בינתיים בלב שלה והולכת להיות Y כי בדיוק התקשרה אחת מסביבה מזדמנת של לפני 4 שנים
ונזכרה ש- וואי, בואי ואציף עכשיו אותך כי לא אכפת לי ממך, פעם היה ככה, היית עצמך והשמדתי את זה תחת הרים של אכפתיות
והיום?
היום רק מעניין אותי לדעת על מה כתבת מה שכתבת אז אני אבוא ואגרם לך להצפה רגשית
את תהיי Y כי כבר אין עצמי ואני ארגיש בסדר כי אני בנא זבל
סביבות מזדמנות כאלה ואחרות
אני בסדר.
ככה החיים
והיא שואלת איך אני לא מאוכזבת
ואני מתלבטת אם זו היא הסתומה או שבדיעבד אני מסתירה את הכל יותר טוב
וזה שטויות
כי העיניים שלי אדומות כבר שבוע ולא
אלו לא העדשות אלו הדמעות שלי של כל לילה
של ארבע וחצי בבוקר כשאסור לעשות את מה שמחבק את הלב שלי ונותר לי רק לבהות בחיים שלי ולדעת שעוד שבוע זה נגמר
עוד שבוע בעזרת ה' הכל יחזור למקומו בשלום
ומה המקום שלי?
אין לי מושג
וחיפשתי
יעידו השבועיים האחרונים
אבל ככה מתחילים
תמיד הייתי X וY ועוד שבוע
אני עצמי
אני יוצרת את עצמי מחדש
עם כל הכאב כי אין אופציה אחרת
אז
אני רוב חיי הייתי עסוקה בלהיות האדם האידאלי שאוכל להיות ברגע זה
וזו הפעם השנייה בחיים שלי שאני מרגישה אני
הפעם הקודמת הסתיימה באופן טראגי אבל כידוע
אנחנו בהתכחשות לא?
בהצלחה לי
איפה הזאב?
למה הוא לא בא לטרוף?
אני צריכה למרוח על עצמי דם בשביל זה?
או שבכלל להדליק מדורה ואז הוא יתרחק?
האאאא
ואפילו דאגתי שהזאב לא ייפגע
וואי, כזאת.., את משהו, באמת!
מבינה את המקום שלך
את חייבת לאוורר את עצמך
(זה מה שאני עשיתי, פשוט הלכתי למשך כל היום וחזרתי רק ללילה)
הם יספרו לו שהוא ברא עולם,
שיש לו שמיים,
שהוא שם,
עם מלא כנפיים,
הם יחדירו לו לאט לאט ובזהירות,
שכל יום שלו פה זה זכות,
שהוא לוחם את מלחמת האל,
שבכל שנייה הוא נברא להתפלל.
להתפלל שלא ימות,
שלא יחבור עם הטעות,
שיחיה את חייו בשלמות,
עם כל מה שלא הוא -
וללא מהות.
והוא יאמין,
הוא יתפלל,
הוא יקווה,
הוא יבכה,
הוא יצעק,
הוא יחשוב שהוא על חבל דק,
הרי הוא בסך הכל משחק,
של שחקנים שהביאו אותו לכאן,
ואמרו לו שחבל לו על הזמן.
הוא לא יכול לחשוב על להיות,
כמו שהוא ללא בעיות,
כי הוא צריך להיות נאמן לדברים -
שאין להם כלום עם אלוהים.
