פורום ריק ומוסתר (עמוד 580)

וזה כייף לגלות את זה

ובטוחה שגם עלייך

לא דיברתי על עצמי

תדליק לי את הנשמה.
(אני רוצה ככ. אולי זה לא מספיק פשוט.)

בעצם זה כמו מישהו שעמד על שפת הבריכה והיה לו לוהט ברגליים היחפות והוא לא ידע מה לעשות
אז ברגע אחד הוא קפץ למים. או אולי נפל למים.
והוא עכשיו שם והוא בכלל לא יודע לשחות אבל אם הוא לא יעשה משהו הוא יטבע
אז הוא עושה כל מיני תנועות עם הידיים והרגליים ומנסה בערך לשחות, לפתוח ולפעמים לסגור
אין לו ברירה, הוא בתוך המים וזה לשחות או לטבוע. או לצאת החוצה ושילהטו לו כפות הרגליים
וכל הגוף כואב, וכל השרירים, ונכנסו מים לעיניים והוא בקושי מצליח לנשום אבל אין לו ברירה
והוא מנסה לסירוגין לצאת מהמים ולסבול כוויות בכפות הרגליים ואז להכנס חזרה ולשחות איכשהו

אבל כמה אפשר לשחות
כמה אפשר

(אבל בסופו של דבר הוא יגיע לקרקע,
יהיה לו יציב,
הוא יקבל חום טהור של אהבה ולא חום ששורף בכפות הרגליים.

תמיד שנאתי את האלה שאומרים,יהיה לך טוב,זה רק נסיון..את תראי..השם מנסה אותך..וכו.
כאילו,אתם בכלל יודעים מה עובר עלי שאתם מאחלים לי כזה דבר?
תפסיקו לקשקש בשכל.תתנו לי חיבוק או את עצמי לבד.
אבל המ,אני מרשה לעצמי לכתוב לך את זה,אולי כי אני מבינה בטיפה קטנה מאוד מאוד מה קורה איתך..
והלוואי שאם התגובה הזאת עיצבנה אותך,תצנזרי אותה.

חיבוק.
אוהבת אותך.
מחכה איתך לטוב הזה,לטוב שיהיה גלוי,שיהיה נצחי.
מחכה איתך לזכור ביחד את התקופות האלו,
כאילו הן היו רק בהיסטוריה של החיים שלנו.
❤)

לא עצבנת בכלל

תודה⁦❤️⁩

|מגלגל עיניים על עצמו|

כזה שאי אפשר לתאר במילים

ליפול
וליפול
עמוק
עמוק
עמוק



בום.

פשוט שתדע

שקשה
מידי


למה התעוררתי בכלל.

אני חושבת עליה ועליו
ולמה הם לא יוצאים לי מהראש בחייאת רבאק
תעופו לי מהראש

אני חייבת לשחרר
אין לי מושג איך עושים את זה
מעולם לא הצלחתי
תמיד יצא שרק נאחזתי יותר ויותר חזק
מטומטמת

ולמה לעזאזל חלמתי על זה
ממתי אני זוכרת חלומות בכלל

זה רק אומר שאני מידי מפחדת מזה
(?)
מפגרת אחת
למה כל כך קשה לך להודות בזה
זו את


אני רוצה להמשיך לישון.

כולם יאמרו שזה בגלל שאני לא

אבל נמאס.
אוקיי?


ולעזאזל הכל

והיום היא אמרה את המשפט הזה
והיא פשוט לא יודעת מה זה עשה לי בפנים
זה כל כך נכון
כל כך

זו מלחמה.
מלחמה אינסופית.
שלא נגמרת.
כל שניה מחדש.
להילחם נגד עצמך.
נגד המחשבות שלך.
נגד ההיגיון.

ולקום.
כל יום מחדש.
ולבוא.
ולהתאמץ
ולקרוע את הנשמה
ולקרוס אחר כך
וככה בלופים.


איאיאי.
זה גרוע שעל היום הראשון איתה
היא גרמה לי לכעוס עליה ולא לבטוח בה יותר
כי תכלס היא נחמדה
אולי
חוץ מ.


והחוץ מ
הזה
הוא ענק וגדול
ואני פשוט לא מסוגלת להסתדר עם אנשים כאלו
בלי אמפתיה בסיסית וטיפה רגישות לזולת.

אז נכון,
היא לא מכירה אותי,
אבל.


אבל.



וזה הזוי איך לה אני יכולה לסלוח ולה לא

הכל בראש?
אולי לא

איאיאי
אני נשמעת אישה בת מאתיים


שנתקשר ל***?
כאילו שהיא תענה


נעע

אחלה יום,
הא?

אני לא יכולה יותר.
כל מה שאני חושבת זה על שלושה דברים שהם בעצם אחד.

לעזאזל איתי
די כברררר


נמאס.
טוב?


די.

נָתַתְּ לוֹ (לה) אֶת הַכֹּל
אֲבָל בַּסּוֹף נִשְׁאַרְתְּ רַק מְאֻשֶּׁרֶת לְשָׁעָה
(או לדקה
או לשניה
או לא בכלל)


כְּמוֹ כּוֹכָב שֶׁמִּתְאַבֵּד בַּיּוֹם
לֹא תִּרְאוּ אוֹתִי נוֹפֵל
פִּתְאוֹם

אז היא באה לבקר
וזה רק הזכיר לי כמה קשה בלעדיה

איך הצלחתי להסתכסך על היום הראשון
מוכשרת אני
אין מה להגיד

ועכשיו חפירות אימים

אני רוצה הביתה ולישון
בקושי הצלחתי לקום היום

עוד מעט שבת
פוף

אני צריכה כבר לדבר איתה
פף
כאילו שהיא תענה לי

אולי ניפגש בשבת?
אם הם יהיו
פחח מה אני רוצה בכלל


באלי הביתה.
שנלך ל?

בשיחה הראשונה שלנו, לפני בערך שנה וחצי
היא פתחה קלפים עם תמונות ושאלה אותי עם איזה תמונה אני הכי מזדהה.
זה גרם לי לבכות כלכך הרבה.
ולא בכיתי לפני. לא בכיתי בלילה ההוא, לא בכיתי כשעשיתי את זה בפעם הראשונה, לא בכיתי למחרת כשהבנתי שאני בדיכאון. לא בכיתי כשכתבתי לה, רק כשדיברנו אצלה בחדר התגלגלה לי דמעה אחת במורד הלחי. לא בכיתי כשדיברנו שם באמפי, לא בכיתי כשאמרו לי: דיווח. לא בכיתי כשישבתי בחדר ושמעתי את אמא נכנסת הביתה בוכה, לא בכיתי כשאמא עמדה ליד הדלת והנשמה שלי נעתקה
(רק כשהיא יצאה מהחדר בכיתי מאוד)
אבל התמונות. התמונה. איש מכווץ לקיר. מתחבא. מפוחד. היה לי ברור עוד לפני שראיתי את כל התמונות. זאת התמונה.

(ואז היא אמרה: פסיכיאטר, ואני בכיתי כי מי דמיין בכלל
אני חשבתי פסיכולוג וגם זה אולי ופתאום באים אומרים לי: פסיכיאטר. ומה פסיכיאטר.)
(ומי ידע אז מה זה פסיכיאטר, ושמגיעים אליו אנשים לגמרי רגילים. ומי ידע אז שאני אותה אחת רק עם שריטות. הכל היה כל כך שונה, וחוסר התיאבון שהגיע פתאום משום מקום. ואני לא ידעתי. אני הרגשתי צופה בסרט של עצמי והכל כאילו קרה לבד והבטתי מבחוץ על ההיא
מסוכנות, קראתי לזה. כאילו זה לא חלק מעצמי)

וזהו והיום ישבתי בחדר בכורסא והיה התקף נוסטלגיה כי בתכלס בסוף אפילו שהרבה השתנה- הכל נשאר אותו דבר. וכמו שהיה אז גם היום. וכמו שפחדתי אז אני פוחדת היום, מתכווצת בכורסא שלי מחבקת את עצמי
פוחדת כלכך,
כמו אותה אחת בתחילת י"א
שישבה בחדר של היועצת בבגדים דוסים ובחרה תמונה
שסיפרה שהלב שלה שחור מכווץ
שנפלה אל רצפת השירותים בעט אדום כל שעתיים
פוחדת
ולא יודעת ממה

ילדונת,
לא יודעת אם רוצה תגובה או לא.
את נדירה.
באמת.
כמו שאת.
אני אוהבת אותך ככ.

בסוף השיחה ההיא היא שאלה אותי איזה קלף הייתי בוחרת בתור שאיפה
לאן הייתי רוצה להגיע


אז היום יש לי שלווה כזאת, לרגעים
ואפילו יותר
היום יש לי קצת שקט בלב

רק שקראתי והתמונות האלה כ'כ חזקות

 

ומעניין מה איתך עכשיו, ואם התקרבת קצת לשאיפה

 

 

והשאיפה גם השתנתה קצת

שמחה לשמוע , החיים דינמיים באמת..