פורום ריק ומוסתר (עמוד 583)

לנשום נשימות עמוקות
לצאת להליכה רחוקות,
יותר לאהוב.
להפליג עם ספרים,
על ספסל של העיר העתיקה
לשמוע שפה חדשה
לצחוק בקול רם
בלי לדאוג מהמבטים
לסלוח גם כשלא מבקשים
(ובעיקר לעצמי)
לחמול יותר את העולם.
לישון לילות שלמים
אני צריכה לדאוג לעצמי יותר.
(שם,שם)

מי יודע איך נופלים?

 

 

אני לא מתכוונת לשפוך כאב בלי מטרה
לא מתכוונת להשפריץ אותו סתם אז תישארו דקה לקרוא
פשוט, חשוב לי לדעת שכתבתי את זה

מי שלא מצפה לא מתאכזב נכון?
נכון?

לא נכון
זה ממש נוראי לחשוב ככה
זה בערך היה המוטו שלי אבל אסור לחשוב ככה, אני תוהה איך לא ראיתי את זה, אני תוהה איך לא אמרו לי

מי שלא מצפה לא מתאכזב, לא כואב לא שונא לא אוהב לא רוצה לא מסרב לא כועס לא חושב
הוא לא מרגיש, הוא הופך את עצמו מיום ליום בשיטתיות לרובוט כזה שנתקל בחיים כל יום מחדש, במקום לצמוח הוא שובר לעצמו את המפרקת והוא לא מת, הוא מתכופף, מרים את הראש וממשיך לצעוד חסר תקווה לחיים חסרי משמעות
כי אי אפשר לצפות, אי אפשר להיות מוצף תקווה אז אין שום דבר שמרים אותך
אין שום דבר שגורם לך ללכת לישון ולחשוב מחר יהיה יותר טוב
כי אם לא יהיה יותר טוב אנחנו עדיין נצטרך לקום בבוקר ולחיות
לחיות ולמות כל פעם מחדש, להפסיק לאבד את עצמך כל פעם שהחיים נתקלים בך
ולקום כי אסור למות אלא כי חייב להמשיך

יודעים מה
למות זה כואב
אבל כואב יותר כשאת לא יודעת למה את מתה, כואב יותר למות בלי תכלית ולחשוב שהחיים רעים וקשים ובאנו כדי לבדוק מי חזק מספיק כדי לשרוד

מה האופציות,?
לפתח ציפיות, לתלות אותם ככה בשמש יפים לראות אותם מתבדרים ברוח
וכשהם עפים עם הרוח ואתה חושב שהחיים דפקו אותך לחשוב רגע על אלוקים ועל רוחות להתאכזב כמה שפחות ולשמוח ש, וואלה, השנייה הפכתי להיות בנא טוב יותר מעצם ההבנה שהקב"ה שלח לי את ההתרסקות הזו
ולאהוב ולצפות ולקוות ולשמוח וליפול וליפול וליפול וליפול עם החיים האלה כמה שישלחו לי עד שאני אבין שלא מכניסים את עצמי למערבולות הרוע כי בד"כ שם נופלים יותר
עד שאני אבין למהה נפלתי
לא כדי להרגיש עוד קצת את הרוע שקיים בעולם, כדי להפסיק להסתכל בו ולהבין שאנשים גדולים נבנים בכאב, ואת הולכת להיות הדבר הגדול הבא
עם שקט פנימי כזה שהפסיק ליפול והתחיל לשמוח מהאופציה שניתנה לו לראות בכ"כ הרבה אנשים קצת אור
שניתנה לו האופציה לצחוק לחיים בפרצוף כל פעם שהם מפילים אותי ולראות את המבט המתוסכל של אנשים חסרי חיים שחיים בשביל מישהו אחר בשביל מטרה נעלמת
אני אדם גדול, אני בטוחה, ואולי עד עכשיו לא ידעתי איך לבנות את עצמי באופן שלא מחריב את היסודות
אבל הכאב נשאר
חייתי אותו כל יום מחדש ועכשיו יש לי את האופציה ליפול, להרים את הראש ולדעת לראות לעבר מה אני צועדת, לדעת שאני יכולה ללכת לשם עם עוד נפילה במאגר הנפילות ולדעת שבנקודה הזו שום דבר לא ישבור אותי

 

יש שיגידו שאיבדתי את הגישה הראלית ונפלתי לפח של אנשים עם אופטימיות יתר וניתוק מהמציאות
שטויות, פשוט מצאתי את הדרך האידאלית איך לא נופלים יותר
יום אחד הם לא יוכלו להתקיל אותי ואני אוכל להיות מופתעת, כי הם ניסו הכל עלי ובמקום להמשיך בקצב המונוטוני של חיים חסרי פשר הפכתי אדם חזק יותר
אני אוכל להיות מופתעת כי אני נותנת לעצמי להרגיש
לכעוס לאהוב לרצות להאמין לקוות לסרב לצפות
לצפות לאלוהים שמסתכל איתי בפינה על עשרות שעוד לא הבינו את הפואנטה
לחכות לו כי הוא כאן לעזור לי לגרום לו להפסיק לחכות לבת שלו

וליפול.

פשוט ליפול

 

ליפול אל זרועותיו המושטות של אב הרחמן (:

 

 

בוקר טוב אנשים אהובים
סליחה אם זה נשמע לכם קלישאתי מידי, רק תרגמתי את הצלקות שנחרטו בבשר שלי בימים ולילות כל כאב
מי שלא יודע לקרוא צלקות מוזמן ללכת ולשכוח מכל מה שכתבתי
הוא מוזמן גם לשכוח מהמדרגה ביציאה מכאן
אופס, to late, נראלי שהוא שוב נפל
לא נורא

אבל אתם,

אתם יודעים מה לעשות?

פוזות זה נורא

אני עושה ההפך על אוטמט מרוב שזה 

עושה לי בלב לא טוב.

אמת.

נקיות.

עולם.

 

מילים ורעיונות

נמאס לי להיות חולה
קשה לי עם זה
אז די כבר, טוב?


דם
דם דם דם


נמאס כבר
אוקיי?



מישהו שומע בכלל?
מישהו כאן?
כי זה מרגיש לי לבד.
כל כך לבד.


ואתם שם,
בשמים,

למה עזבתם אותי פה לבד?

כן. עד לשם הידרדרתי.

לא רוצה לחכות הרבה, לא שוב! ובטוב.

בלעכס🤮

מה לעשות שזו הסדרה הכי טובה אי פעם?

אני ים מלא גלים
אני שתיקות כוספות
עלי חוף
אני אופק מוריק
כמו שלכת וצלילים
אני אור אינסוף

אני אבוד ביקום של עלטה
אני בהיר עד עיורון
אני חושך, אני בוקר
שמתמשך כמו חידלון

אני עייף
ואתם עדיי
המשוועים למנוחת לוחמים
לעת ערב

אני תאב
ואתם שדיי
המכים שוב ושוב
ללא הרף

ובין צללי החיים
עוד תוסיף שאת הרוח
ללחוש מנגינות חשיכה
עלי הגן המוריקים חרישית
יוסיפו שאת דמותם
בין מחול לאתמול
בין קדרות למחשבה
אני ואת נהיה כאן לעד
מול עולם
של אכזבה.

היא עמדה שם מול כולם

שותקת,מסתירה

מפחדת לכאוב

שוכחת מעצמה

מעדיפה לצאת מושלמת

אחת שאין לה חסרונות

היא כבר מזמן לא נלחמת

שכחה ת'חלומות

 

אז אולי עכשיו הגיע הזמן

אז אולי עכשיו תראי את מי שאת

 

פזמון: 

תבואי תספרי,תשתפי 

כי יש מי שישמע

אז בואי תצרחי תפיגי ת'דממה

אז בואי תספרי , תשפכי

כי יש מי שישמע

אז בואי תצרחי, תוציאי מהלב

את הכאב..

 

 

היא עמדה שם מול כולם

שותקת ,בודדה

מפחדת לפחד

שכחה מאיפה הגיעה

מעבירה עוד יום

מחפשת לה מקום

אחת שאין לה מטרות

היא כבר מזמן לא נלחמת

שכחה מהחלומות

 

פזמון:

תבואי תספרי,תשתפי 

כי יש מי שישמע

אז בואי תצרחי תפיגי ת'דממה

אז בואי תספרי , תשפכי

כי יש מי שישמע

אז בואי תצרחי, תוציאי מהלב

את הכאב..

כשהחיים מסמנים לך לשוט בהר,

או כשהם מסמנים לך לצלול בפסגה,

ואתה שותק,

דומם,

מקשיב,

מחפש מנוחה,

ויש זרקור,

שם בכפור,

מקום בלי עתיד ועבר,

יש שם אור,

בלי מקור,

שיחדל היום או מחר,

ואתה שותק,

בוכה,

מקשיב,

תועה,

מדלג ומקפץ,

יושב ובוהה,

הוזה,

מחפש,

זה נעלם ושוב מנצנץ,

והשמש שוקעת,

התריסים נסגרים,

והלב - 

רועד מבפנים. 

 

 

כשהכאב בנפש כבר עובר לגוף



גאד.

לא! לא! אתה לא תיגע בה!
אה,

כמו להשען בכח על דלת שנטרקת ברוח, ונמשכת הלאה ומנסה לדחוף ולדחוף ולהפיל אותך כבר. מאבק בכאב (חיריק) אבל היא נפתחת קמעא. נסגרת. אתה אוזר כוחות עצומים שלא ידעת שקיימים - אפילו לא בך, קיימים בעולם, ונשען ונשען ונשען ועם הידיים והברך והיא נפתחת ומכה אותך הצידה ואתה חוזר וטורק אותה, חוזר ונשען, זה קל מדי כי כבר אין שום דבר משמעותי שם אבל אתה לא מוכן לוותר, לא מוכן לעכל,

חייבת להיגמל
חייבת.
מה ימטבץ אותי לעשות את זה?

חברה שלי אמרה שהיא תעלה אלי מחר בערב.
וזו הייתה טעות מצידי להזמין אותה.
אני גרועה באירוחים.
טוב יותר להציע לה לצאת לחוף.
אוךך
מה עשיתי?🙈🙈

It will not quench my thirst

דחוף
בוא נברח לאי בודד

בוא נברח וניעלם

בוא נבכה עד שניגמר


בוא נריב עם כל העולם
ונשנא את כל היקום
כי מה אכפת לנו


בוא נתחפר עמוק עמוק
בתוך הכאב של עצמנו
ולא נסכים לאף אחד להיכנס
ונהדוף את כל הניסיונות
ונשקע עמוק עמוק
וניפול

וזהו

לבמתים חופשי?