פורום ריק ומוסתר (עמוד 582)

לילה סיוטי.

אני גמורה


ומה בדיוק אני אמורה לעשות היום משתיים עד שמונה

לחזור הביתה?
להסתובב?


ללכת לסבא?
נמ. לא.


לפגוש מישהו?
אבל מי?


אמן שיהיה סביר

אומרים לי לא לדבר, לא לספר לחברות, זה מציף אותם מידי...

מישו מוכן להסביר איך אני אמורה להתמודד ולחיות עם התמודדויות שבנות בגיל שלי לא יכולות אפילו לשמוע עליהן כי זה מציף? 

(אשמח לתגובות, לא בפרטי..)

.
הלחץ מתחיל לעלות למרות ש,מה הסיכוי שיש משהו לא טוב...?
מפחדת שהחששות שלי יתבררו כאמת..
טאטע אתה טוב.❤

ואני ממשיכה לחשוב עליו

 

ואני יודעת שגם הוא לא משחרר, בגלל זה שתינו ממשיכים לסבול בנפרד

אבל גם ביחד זה לא אפשרי כי אנחנו לא מתאימים, פשוט לא

 

 

כן, תמיד יש לי את המחשבה הזאת של מי אמר שצריך להתאים?

את המחשבה של אולי להאמין באהבה, של אולי להאמין שעל כל פשעים תכסה אהבה

אבל תמיד בסוף זה נגמר

תמיד!!

ובדרך כלל זה כואב ואין מה לעשות אלא להתמודד

אז אחרי שמחקתי כמה פעמים את התמונה שלו ושחזרתי

נכנסתי שוב למחשב, הסתכלתי על התמונה, בכיתי את האבדון, ומחקתי

אחר כך נכנסתי לסל המחזור ורוקנתי אותו

זהו

 

עכשיו תשכחי, בהצלחה

והייתי בדילמה בין האופן שבו אני נלחמת בתסכול לבין התסכול עצמו שתסתכל אותי מעצם הגעתו

 

אז נשאר לי ללכת

והלכתי ככ הרבה וככ חזק ולא הצלחתי לחשוב

לא הצלחתי לחשוב וגם לא הצלחתי לעצור את המילים היחידות שהתנגנו לי במוח

לא לעצור. כואב לי. לא לעצור. זה קשה. לאלעצורלאלעצורלאלעצור

 

כאבו לי הרגליים

ומצאתי את עצמי בפינה בעיר ואני לא יודעת איפה אני או איך לחזור

 

מעבר חצייה

לאלאלאלא

אסור לעצור

 

עצרתי

והבנתי כמה אני מותשת

סחרחורת, צופרים לי, ל א ל ע צ ו ר

 

אני מזיעה, קר לי

אחרי רבע שעה  אני מוצאת את עצמי על מדרכה בגן ילדים נטוש

המחשבות חוזרות אלי לאט לאט כמו טיפות מים

כמו אוויר לנשימה

עברה הסחרחורת, רק כאב ראש עמום

רק אכזבה

רק תהייה רנדומלית של

איפה, אני, לעזאזל.

 

אבא בא לחבק אותי

ולא היה לי אנרגיות לחזור לבית אז הלכתי ממש לאט

מצאתי ספסל והתיישבתי בו

אנשים הסתכלו עלי

הסתכלתי בחזרה, רק כי הטאקט שלי מת בהליכה הרצחנית הזו

והם הלכו שם כולם זוגות זוגות

ולא הבנתי למה הם לא מפרגנים לעצמם קצת לבד, למה הם כל הזמן ביחד

למה הם עדיין מסתכלים עלי

 

הסתכלתי על העיר

מסתבר שהספסל במיקום מוצלח

ויש עשרות פנסים צהובים ואורות

מלא אורות שמדגישים את צורתו של ההר

וריחמתי על ההר

 

שאולי הוא רק רוצה קצת שקט ולהיות לבד

ובמקום זאת מלא אנשים באים לבנות עליו בתים ולתלות אורות

אורות

ואולי הוא רק רוצה לשקוע קצת בחושך שלו

להיות מוקף בכלום של עצמו

 

ולנשום

 

להכניס פנימה והחוצה

ושוב

לנשום

 

ובימים האחרונים הרגתי שהראש שלי כבר נשבר וקשה לו להישאר מעל המים

ושם הרשיתי לעצמי לנשום ככ חזק שאנשים המשיכו להסתכל

 

 

הגעתי הביתה

יותר טוב.

 

אני בסדר

תודה לאל

 

 

הקטנטונת התעוררה
וזה בגללי
יצור מפגר שכמותי


מתי אני אצליח לישון נורמלי.

מתישהו נפרדתי מקטעים ארוכים

לא משנה כמה הם מעניינים, הם ארוכים

 

וזה עצוב לי

זו הייתה שבת נוראית
מכל בחינה שהיא

וואי והוא הרתיח אותי
כאילו אין לי מספיק צרות בלעדיו

אני תוהה אם לברוח לשם
למרות שאני לא רוצה
ובכלל אמרתי שנהיה לי קצת יותר טוב פה
ושם אני לא


אבלאבל

ראבק אלוהים
אי אפשר לעבור יום בלי צרות?


מחר.
יש את הדבר ההוא

אני מפחדת.
אוקיי?

זה להיות שם
עם כולם

ול.

אני מתביישת
ומתפדחת
ומפחדת
וכועסת
על אלוהים שהוא נותן לי להיות שם.


אני יכולה לנסות להסביר לה,
אבל
היא לא תבין
בטוח
ובכל מקרה אין סיכוי שאני אתחמק מזה

כשניסיתי להגיד לה משהו
היא ישר סתרה אותי
אפילו לא ניסתה להבין את ההבדל

ויש
יש הבדל
גדול.
מאוד.


ובכלל
חשבתי אולי אולי להתקשר
אבל פתאום הוא אמר שזה קורה מחר
אז למה שאני אתקשר
בחיים לא

הלוואי הלוואי שהיא בסדר.
הלוואי.


אני שונאת אותי
ואת המחשבות שלי
ולמה לעזאזל אני הופכת כל דבר ל.



מה כבר רציתי

כן

 

אני עלה נידף

 

יופי? יופי!

 

(רק לפעמים)

כל כך

פרפר

ישות

אפצ'י

 

והנשמה הזאת תלויה על התמונה בחדר כבר שבוע והרצף הזה מתגלגל לי במוח שוב ושוב

כן נו, אני מאמינה באמונות (אולי) תפלות ומקווה שזה לא מישהו שיש לי קשר אליו

(אנשים שצוחקים ממני עכשיו, לבריאות, הצחוק טוב לבריאות)

 

ואני לא יודעת אם או איך הייתה מצליחה לעבור את השבועיים האלו בלעדי השניים האלו

וגם את השבועיים הבאים

ונקווה שהם ישארו שם לנצח, כן, שניהם.

אני מעדיפה לכתוב כמה שפחות

אבל היום אני צריכה את זה יותר מאוויר לנשימה

כי כידוע האוויר הנ"ל הפך אצל מוגבל במיוחד לאחרונה

אני גם מרגישה את זה בגוף, יש לי קושי לנשום, לא נו, לא קורונה

זה הימים האלו, בעזרת ה' אני אחרי כל זה עוד מעט

 

אז הנשמה הנ"ל נועצת בי מבטים והמילה ישות לא יוצאת לי מהמוח

והוא לא היה בבית יומיים, התגעגעתי לטהור הקטן הזה שזוחל אלי ומניח עלי את הראש שלו

ואני יכולה לחבק.

ואני מחבקת ומלטפת את השיער הרך הזה ו-

סטופ-

 

ואני לא מצליחה להפסיק לחשוב על אותה נשמה אבודה

ילדה בת 15 וילד בן שנה, סיפור טראגי שאני לא מצליחה להעיף מהמוח

לא יכולה לא לכאוב אותה, את החיים אליהם הולך לגדול הילד הזה

(|נושם עמוק| |לא מקלל|) איזה איש רע רע רע איזה אכזריות איזה חלאת אדם ארור ומתועב שהרס חיים

צמרמורת.

ואופ

אני צריכה להפסיק לחשוב על זה

 

אני מוצאת את עצמי כבר שלושה חודשים אומרת כל שבוע מחדש

וואו, איזה שבוע קשה, איזה מתיש, כזה עוד לא עברתי

ואני יודעת שאני צריכה לאמץ את השיטה של הטוב, זה צורח

אבל אבל |משתתק|

 

אני רוצה שמישהו יבוא

לא לא, לא צריך חיבוק (ר"א – don’t hug me im scared)

(אני צריכה להפסיק לעשות לעצמי אאוטינג)

לא חיבוק

רק, כזה מבט מעריך

אפילו לא צריך מילים, אין לי שום אינטרס להטריח אף אחד

יודעים מה

גם לא צריך מבט

רק, שתדעו

זהו, זה מספיק לי

 

אגב

החרב באבן.

 

אני בסדר

(לא, לא תמיד בסדר)

פשוט עכשיו

בסדר.)

לא אכפת לי

כבר לא אכפת לי איך המוח שלכם מתרגם אותי

בדכ זה קריטי כי אני חייבת שיהיה מישהו אחד שיבין

 

ובכלל יש אנשים שמבינים פשוט זו אני שמתקשה לתרגם את התחושות

ככה שזה לא משנה בכל אופן

 

ואני שונאת להרגיש נטל

אני שונאת להרגיש שהצרות שלי נוחתות על אדם אחד שבטח עמוק בלב מתקשה להכיל אפילו את עצמו

אז לחלק את זה שווה בין אנשים שגם ככה לא אכפת להם מרגיש לי פייר

 

הגעתי לשלב שאני מספיק טובה ככה שהפסנתר מכיל אותי

אני גאה בעצמי

shape of my heart

וזה מדהים

 

ויש לי ככ הרבה שאלות שאין לי את הזכות לשאול ואני יודעת שאני הולכת לעשות זאת והוא ישמח

לא כי שאלתי, אלא כי השתמשתי בזה בשביל תירוץ כדי להתקשר

ובזמן האחרון אני תוהה אם שיניתי את הגישה כלפי חוץ סוף סוף כי אנשים מרגישים יותר בנוח להתנהג אלי כמו חלאות אדם

ואני יודעת שהצלחתי

לא סוף סוף

אלא הרבה אחכ, כאילו... דיליי של החיים

כאילו כל החיים שלי הם בדיליי, וזו מעולה שהצלחתי

אבל למה רק עכשיו?

למה בדיוק כשהתחלתי להרגיש מחוברת

 

נו נכון, אני יודעת, אסור היה לי לתת לעצמי להתחבר

במיוחד לא כשהם ככ לא, 

ישבנו על גלידת מנגו

פעם ראשונה שחלקתי את הרגע הזה עם מישהי

וזה היה מדהים

מדהים וטאקטי בדיוק כמו השאלה שלה

 

יש לך לב בכלל?

 

או כמו השאלה הבאה

 

תגידי, בכית פעם? פשוט את לא נראית הטיפוס..

 

או כמו כל החסרות טאקט שאחריה

כאילו, וואט זה פאקקק

 

החזקתי ממנה אחת עם אינטליגנציה, אפילו רגשית

ו, ו, וואו לא

אני, אני, אעה

חשבתי שהיא מבינה

 

|נושם עמוק|

 

im fine

 

באמת..

(תמיד בסדר.) 

יותר גרוע לחיות רע

 

עדיף לחיות טוב ולמות טוב (כן, לפעמים מוות זה טוב)

היא לא עונה. למה היא לא עונה. אני בלחץ
אני צריכה לעבור את זה ואינלי איך כי אני חייבת שיהיה בסיס. הצילו שתענה כבר

הבטן כואבת לעזעזאל.

אין דבר כזה

המסקנה הראשונה היא ש..

הרוחניות הכי גדולה של השכל זה הודיה.

הרוחניות הכי גדולה של הרגש זה מיניות.

והרוחניות הכי גדולה שלנו זה לחיות.

 

המסקנה השנייה היא ש..

לרוב האנשים, במיוחד אם חינכו אותם לזה, קל להישאר במשמעות לחיים של שכל,

של טיעונים, של הסברים, של תפקידים,  

אבל הרבה יותר קשה לרסק את המשמעות הזו,

ולעבור למשמעות שלא רק מאמינים בה,

שלא רק מדברים עליה,

שלא רק מרגישים מחויבים אליה,

שהיא לא רק נמצאת בעולם של רוח,

משמעות שחיים אותה, 

שעושים אותה כל שניה,

בלי דיבור,

בלי מחשבה.

זה פי אלף יותר קשה.

והשכל לא מבין.

כי זו לא המשמעות שלו.

כי זה לא תשובות והסברים,

זו משמעות אמתית יותר.

מעבר לכל חשיבה או הבנה.

כשהשכל שואל מה משמעות החיים,

הוא מצפה לתשובות,

שהוא לא יכול לקבל באמת.

לא כי אין.

כי הוא לא יכול להבין.

הוא לא קולט את התדר הזה.

 

סוף.

הם מזלזלים בחיים.

החיים אינסטרומנט כדי לעשות בהם משהו.

הם לא ראויים מצד עצמם.

זה לב הבעיה פה במקום שהוא מגדיר את עצמו כמבין הכל ויודע הכל לפני אחרי ומאחורי שנולדתם והבנתם משהו על העולם. 

אם מישהו כבר מסתכל מהצד,

הוא חייב לראות את הנוף הזה.

סוף. 

..

עוד חודש וחצי גומרים
ואנחנו עוזבות אותם
מהממים שלי הילדים האלו
זה עצוב
אני נקשרתי
לפחות אוכל לראות אותם לפעמים

אז הכנו את המתנה לסוף שנה
וזה אשכרה מראה שהסוף מתקרב

אני רוצה שייגמר אבל לא רוצה לעזוב אותם


תכלס,
שונאת פרידות