פורום ריק ומוסתר (עמוד 601)

הפסיקו לנסות לייחס משמעות
לדברים שאני
אומר...
אי אפשר ככה יותר

יש לי יד קלה על החסימה

(משמעות נסתרת לדברי וזה...😏)

ואז למדתי את הקסם הזה של מגע בעיניים
ואתם יודעים מה אני אולי לא אלופה כמו המזוהם שעשה לי זאת
אבל אני רואה דרכם קצת
ולא, אני לא מבצעת פשעים
רק מביטה קצת לנפש מידי פעם כשהיא צורחת תעזרו לי
ואני עוזרת
תמיד
הרי איך אפשר שלא הצרחה שלה מחרישת אוזניים
מעוורת
אבל אני נשבעת לכם אני שונאת את זה
אופ
אינלי כוח להסביר לעצמי אבל זה חשוב אני צריכה את ההגדרה הזו במוח
אני אשב על זה

מבטיחה
|לא מאמין|

אני יודעת למה אני כאן
|צוחק בלב|
|צוחק לא בלב|

ברור שאני יודעת מפגרים

מה יותר מביך
לדבר על הפיל בחדר
או לא לדבר עליו

לתת לשתיקה להביך כאילו היא לא
או לחפש נושא שיחה במשך 12 שניות

לתת לו לחשוב שזה בסדר
או לא לתת לו לחשוב

ל-סתום

עדיף למחוק

הוא תימני-
אני חצי לבקן.

לו יש קול אלוהי-
לי יש של צפרדע.

הדמיון היחידי
זה שאת שנינו מאשימים
בדברים שלא עשינו.

מההפגנה של חיילים בודדים

ובכלל מזמן לא קראתי משהו
כי זו סיבה מספיק טובה בשבילו לבוא להתעניין במשהו שקשור אלי
ואני שונאת שהוא מתקרב
לא יודעת למה, הוא בסדר בסך הכל בשנים האחרונים
אבל אנשים ישכחו מה אמרת או עשית אבל הם לעולם לא ישכחו איך גרמת להם להרגיש
שנים זה הסטטוס שלה
ונתתי לזה לעבור לי מעל הראש
פתאום הבנתי את זה ואינלי מושג איך לא הרגשתי את הבוקס הזה בבטן עד עכשיו

ואני מפחדת
אתם יודעים אני ממש מפחדת
ופתאום כל הדמויות שלה נכנסו גם בי
ובמקום לעזור לה ולעזור לי
עזרתי לה ושברתי את עצמי עוד קצת מבפנים
ואופ אני צריכה לסתום
למה אני חייבת להבין כל הזמן

שבת.


אני צריכה לעשות עם עצמי משהו

יש לי מלא תובנות משבת

דווקא די מפתיעות
אבל אני לא אכתוב אותם
לא כאן ולא עכשיו


(אגב,
ציפיתי ליותר בקטע הזה
כאילו
עברו רק כמה שעות בנאדם תתעלי על עצמך)

עזבו
לאמשנה

-

-

אני תוהה אם יש לזה משמעות בעיני
אני צריכה לישון על זה לילה
היא בדכ פחות בקטע רציני אבל פתאום היא נשפכה שם
אמ
(אני קצת מרחמת עליה)
אבל הי
היא תסתדר |מרגיע את עצמו|
שאלתי אותו עליה והוא היה נבוך, נראלי שהוא לא ידע איך להכיל אותה
ובאמת הוא היה נראה ככ אסיר תודה אחרי הטיפים האלו
שפשוט חייכתי בלב
אין הרבה פוטנציאל
מודה
אבל לפחות היא מודעת לתהליך הזה
יש אנשים טובים שנתקלים בחיים מהזווית הלא נכונה וזה די חבל

במקום מסוים אני גם שכחתי ₩
אולי אני לא היחידה ₩



(וואי, אופיטמי למדי ונשבעת לכם נדלקו לי העיניים לרגע)
(רק שניה נו..)

אני צריכה ללכת
מפה באופן ספציפי
ומעצמי באופן כללי
הרי אני יודעת שזה לא מה שאני מחפשת ובכל זאת אני שוקעת עוד קצת בתוך העצמי הזה
בתוך האנוכיות הזאת שלי שעוד לא התרגלתי אליה ואין לי מושג מאיפה היא צצה
כאילו החודשיים האחרונים נטלו ממני את היכולות המופלאות שלי עם בני אדם
פתאום חזרה הציניות, השקרים, הגאווה המסריחה הזאת והריחוק (אוי הריחוק הארור חשבתי שלמדתי לחבק אנשים בשכל, לחבק אותי)
האמת שלא שמתי לב עד שהוא התקשר אלי כדי לנתק דקה אחכ ולהגיד לי ש"זה בסדר, אנחנו יכולים לדבר אחכ"
ומה ל, אני בסדר גמור בנא
והוא כמובן ניתק ואני הבנתי שאני ממש לא בסדר
אני צריכה לחזור לעצמי, לא עבדתי על זה שנתיים כדי לאבד את זה שוב בתקופה של חודש וחצי
ובכלל
מי אתה מצפון ארור שאכפת לו
תנו לי לחיות את חיי

ואולי אני פשוט מתגעגעת לפחות כלום
ואולי אני פשוט מתגעגעת
אל המציאות הזו שנגמרה או אל הגעגוע עצמו
זה ממלא בי משהו בפנים שמתרוקן אחכ יותר
ןאני יודעת איך זה נגמר ובכל זאת אני נותנת לזה לשקוע בי עוד קצת
7 שיחות שלא נענו, כולם ממנה
אני לא ממש יודעת מה לומר לה
נמאס לי לנקות לאנשים אחרים את הבוץ שלהם
ואני בכלל לא במצב רוח הנפשי לזה
אני סתם אהרוס יותר

די,
די להתיש את עצמי

ולרגע
לרגע פשוט רציתי ללטף את עצמי
ללחוש לי מילים טובות
כי לא צריך את העולם שיעשה את זה

|עוצר את עצמו מ|
|נושם עמוק|
|ממשיך|

אז רציתי קצת חיבוק
אבל המפגרים אמרו שאי אפשר לבד
ואני גם שונאת פתאום את כל מה שסביבי

וזה אולי בגללו
(ידעתי שזה יצא בסוף)
כי אופ
שעה ישבתי על זה
ועבר שבוע ארור שלם
והאיש מת
וכאילו בנא שפכתי את הנשמה שלי שם אבל כל מה שמצאת לנכון לעשות זה להעלם פתאום
ואני מרגישה נודניקית, וחסרת טאקט וחסרת הבנה בסיסית חברתית של נורמות מקובלות ושל כאלה שאינן
אבל זה לא נכון
זה רק הקול הדפוק בראש שלי שמתעקש להוריד לי שוב ולהחזיר אותי למקום הנמוך הזה
הרי זה לא קשר רגיל
אני..

|עוצר|
|נושם עמוק|
|ממשיך|


ואולי זה הכל קשור
|נושם עמוק|



הזבל הזה
אם הוא..
לא לא



אעעה

תרגעי טוב אהובה?
כן כן, אחלה
לא, אני רוצה שתרגעי, הבנא אמין נכון?
כן
את סומכת עליו ומעריכה אותו נכון?
כן
יש לך את ההיסטוריה של שנים להסתמך עליה נכון?
כן
את מודעת לבעיה ההיא שלך נכון?
כן
את מבינה שזה קשור..
נכון
את רגועה?
יותר
תנשמי עמוק
|נושם עמוק|
לכי תעשי עם עצמך משהו מועיל, תפסיקי לחשוב עליו ולחפש אותו במקומות אחרים, תפסיקי לחשוב על עצמך קצת, תראי מעט רצון לשיפור גם מהצד שלך, מה קרה? פתאום את לא רגילה שמשאירים אותך להתעסק עם עצמך לבד? מפחדת?
גאון שאת, אז תהרסי את עצמך, תיתפלי לבנא עוד קצת על החיים, ושוב יהיה לך תירוץ, כי הי, את בתהום
והוא יבוא לעזור לך, וילך ואת תרגישי שוב כלום אחד גדול ותעבדי על עצמך לבד שבוע בלי להבין שכל החיים שלך את תהיי לבד את תהיי כלום ואת תהיי אפס אם לא תקומי ותתאפסי על עצמך עכשיו אף אחד לא יבוא לעשות את זה במקומך

|נאנח|

לכי לעזאזל

ואוו

אני הולכת
להכין לעצמי טוסט

ואני רואה אותך בעיניים של הילדון בידיים של הבחור מהמעבר דירה בהליכה של הסטודנט למדעי החברה בצחוק של הדביל מהמכולת (תמיד היו לו בדיחות גרועות שהעלו בי חיוך) ואני רואה אותך כל הזמן אתה עוטף אותי חזק שאני מרגישה ככ נאהבת, ככ חזק שקשה לי לנשום ואז באמת קשה לי לנשום ונשאר לי רק להתעורר ולנשום עמוק
|נושם עמוק|
ואני עוצמת עיניים וחושבת שככה אני אפסיק לראות אבל תכלס אני יודעת שלא ולמה אני פתאום ככ מוצפת, אני יודעת למה אני ככ מוצפת זה בגלל השבת הדבילית הזו שנתנה לי עוד זמן ארור לחשוב כי מיכו לא היה וכי ** לא מספיק לי, הוא סתם דביל שמתרגש מהנשימות של עצמו
אז פתחתי עיניים וראיתי עוד 3 שיחות שלא נענו וזה סתם הוריד לי תמצב רוח יותר נמוך ואפילו מהטוסט ירד לי החשק
אני מגזימה? אני מגזימה. הטוסט הכי טוב שאכלתי בחיים שלי
וראיתי אותך-
-זה לא בשבילכם, תעופו-
-&$&=&-

קר לי

למה אנחנו מפחדים מהחושך

והרי הוא ילד טוב...?











"הרגילו אותנו לפחד מהחושך.
אף אחד לא סיפר לנו
שהחושך האמיתי מתחיל
דווקא כשהבוקר עולה.

@מזמור לאל ידי
הרסת לי את השרשור, תודה
אני יודעת אני יודעת זאת אשמתי לא כתבתי לא להגיב

תגידי למנהל שימחק,
@ימ"ל

ובכן

עזרתי לי נראלי לתפוס את עצמי קצת בידיים
|מסתכל על היידים|
טוב, הן לא משהו
אבל הן מסוגלות להרבה והחיים יוכיחו
@חיים

סתם נכנסתי להיסטריה
תוך שבוע הכל חוזר לקדמותו
והי
יהיה מגניב


אגב
עניתי לה
ואו, אני טובה יותר משחשבתי
אולי זה מה שעודד אותי

ואומרים, מה לא אומרים על חיינו
שהם קצרים וחסרי כל ביסוס
שאנחנו רק קרבים אל מותנו
איזה אבסורד.

ומוזר איך בין שמש זורחת
לשמש שוקעת בים
לא מצאו תרופה לנשמה הפצועה
של בני האדם.

וכשהקרב באבנים סוף סוף שכך
הנמרים הגוססים פרצו בצחוק.
והמצור הוסר פתאום מעברים
וייתכן שיש שמיים אחרים.

מהמרחקים שאת בורחת
לא ידעו דרך חזרה
שם את הולכת לאיבוד
במנהרה, בלי מטרה
והשחקים הם הגבולות
אל תיעלמי במצולות
כי אין תשובה טובה
לכל השאלות

ושאנחנו מנסים להיות רגישים ואכפתיים-
אתן לא רוצות.

בחיי...😩

למה?

 

את חייבת להיות יותר ספציפית.

בגלל שהוא אמר לי שאני צריך להתאמן:
- מה אני רוצה? - ריק ומוסתר

ותמיד אהבתי לחקור את עצמי.

זה הזוי לחשוב
שהאדם
שאנחנו הכי פחות מכירים
זה אנחנו.

בגלל שאנחנו
תמיד משוחדים
לטובתינו.

אני לא רוצה שתענה לי

 

תענה לעצמך

 

מוכן לתנאי?

אני לא רוצה לשמוע תשובות

 

זה לא מיועד לי

אך נשמע ששאלתך לא עומדת בחוקי הפורמט.







(אני מרשה לך לשאול בפרטי.)

אז במחשבה שניה
השירשור הזה
נועד גם בשבילה.

בפרט מכת הפמיניזם.

אתה חושב שאתה אדם טוב?

איך אתה חי עם העבר שלך?

אתה מאמין שאתה חכם ועמוק?

1. ראשית כל- הזמן המוקצב מזמן נגמר.
2. אין לי דבר- נראה שאיכשהו אני מושך עלי יותר מידי מטורללות ובחלקן אני אף טועה ונותן אמון.
3. כולנו מתמודדים עם העבר שלנו, בדרך זאת או אחרת
אחת השאיפות הגדולות בחיי היא לתקן את העבר.
אני מאמין שעיסוק בעבר עוזר לבנות חיים טובים בעתיד.
תמיד הייתי טיפוס נוסטלגי. אני מאמין שפצעים צריך לפתוח
גם אם מלאים מוגלה, מגעילים ומסריחים-
רק ככה אפשר לנקות ולתקן אותם.
4. אני חושב שכן. יותר משאני חושב ככה בגלל עצמי
אני חושב ככה בגלל אנשים שנחפשו באמת לעומק הנפש שלי
ובפרט לכתיבה שלי.

איך אתה תופס את הדברים שעשית?

הדרך שבה אנשים תופסים אותך משנה את דעתך על עצמך לפעמים?

מה אתה עושה בחיים חוץ מלהיות פה?

למה אתה חוזר לכאן שוב ושוב למרות שגורשת כמה פעמים?

אתה מנסה להשתנות? איך אתה עושה את זה?

אתה בטיפול?

הדרך שבה אנשים תופסים אותך משנה את דעתך על עצמך לפעמים? כן, בהחלט. כמו כולנו.
אני מספיק כנה בכדי להודות בכך בניגוד לרבים אחרים.

מה אתה עושה בחיים חוץ מלהיות פה?
הרבה דברים שמפאת צנזורה לא כאן המקום לחשוף אותם.

למה אתה חוזר לכאן שוב ושוב למרות שגורשת כמכאן?
כי אני יודע שאני חף מפשע ומדובר בשקרים ועלילות
שלא היו ולא נבראו. אני כאן בראש ובראשונה בכדי לתאר
את שמי מעדת פמינזם מטורלל קיצוני ורווי שקרים.

אתה מנסה להשתנות? איך אתה עושה את זה?
כן, אני תמיד שואף להיות הגרסה הטובה של עצמי.
זה לא קל, ותמיד יש להן להתקדם והרבה מכשולים ואתגרים
אבל בסך הכל אני חושב שאני עושה עבודה טובה

זה באמת נשמע לא טוב

למה זה הגיע לי? למה עשית לי את זה? מתי תתנצל?

בואי לאישי.

סובל מבעיה הכרתית חמורה.
שיש לטפל בה היטב וברגישות.


לצערי מקרים שכאלה נובעים לרוב
מטראומה גדולה.
בעיקר לבנות- אבל לא רק.

בזכות איזה דברים אתה אוהב את עצמך?
תמיד אהבת את עצמך?

1. אני חושב שכולנו צריכים לאהוב את עצמינו
בגלל מי שאנחנו. בלי קשר למצב נפשי/רגשי כזה או אחר.
בלי תלות בהצלחות או כישלונות ובעיקר בלי תלות במראה
(בעיקר לבנות.)
אנחנו צריכים לאהוב את עצמינו כי כל עולמינו הפנימי מבוסס על כך. איך נוכל לאהוב מישהו או משהו אחר
אם איננו אוהבים את עצמינו?

2. לא, בוודאי שלא.
היו תקופות שאף סלדתי מעצמי.
כמו רבים (ובעיקר רבות) בפורום הזה.

לא ענית

כל אדם באשר הוא צריך לאהוב את עצמו בכל מצב?

אני חושב שכן, שגם במצבים הכי קשים שיש
וגם אחרי הטעויות הכי חמורות האפשריות
הדרך האמיתית לתיקון עוברת בלאהוב את עצמך.
כי אלמלא כך- איך יתכן שינוי?
למה שאדם שלא אוהב את עצמו ישקיע במשהו?
שהוא אינו סיבה לחייו או משמעות כלשהי
להיותו הוא עצמו?

איך מישהו שלא אוהב את עצמו
יכול לאהוב מישהי אחרת? או את הרצון לשינוי?

זה מה שגורם לאכילה רגשית, בין היתר.

שאין דברים ספציפים שגורמים לך לאהוב את עצמך (?)
כי כל אדם אמור לאהוב את עצמו בלי קשר למצב שלו

התנהגות, מידות, אופי, דברים שעברת...

אני תורם דם

השירות הצבאי שלי

האנשים שעזרתי להם בחיים

הקמת סניף

הדרכתי בו

ואני 13 שנים בתחום החינוך מיוחד...

 

ב"ה לא חסר לי מה לאהוב בעצמי

 

שאלת בכללי- אז עניתי בכללי.

למה אתה ככ דרמטי?

אז תשאלי שם וזהו.

אבל למה הוא מחוק?

החבאתי מהמ"מ את הפלאפון
כי היא איימה שתתאבד
ודיברנו כל הלילות
במקום לישון...

ואז המש"ק ת"ש התקשר
ובלי לשים לב הסגיר אותי למ"מ.
המ"מ זעם והשפיל אותי מול כל המחלקה
(ושבת כמובן, תמיד שבת.)
אבל זה לא הספיק להם...
אז בלילה אחרי שכולם נרדמו
הסמל עשה הקפצה
והעיר את כולם
ודאג כמובן ליידע אותם
שזה בגללי.

אבל אחר כך הוא עשה שבירת דיסטנט
ואמר שהוא משתחרר ועוזב אותנו...
היה קשוח אבל הוגן
כמעט כמו ימ"ל
זכור אותו לטובה,
אפילו ביקשתי מהמ"מ שישים אותנו ביחד
בשמירה- לצערי זה לא קרה...

נפגשנו כמה שנים אחרי
ליד מחלף אלוף שדה
הוא התנשק עם חברה שלו
(חחח... עאלק חרדי)
ואמר לי שהוא מתחיל לעבוד בשב"כ
מעניין מה איתו היום...

כמו לאבד יד.
אולי אפילו יותר
כמו לחתוך את ליבך
בעודך בחיים
להשאיר אותך להלך
על פני האדמה
ריק
שיכור
מחולל
אתה סב סביב עצמך
מוקף מעגלים
מוקף זאבים
משחרים לטרף
אורבים בין הצללים
מחכים לשעתם שתגיע
שעת הדמדומים
בינות למשברי
הכישרון והחשיכה
בין שדי עבר
לשדי עתיד
ניצבת תהום
עמוקה מני ים
עמוקה עד להחריד
ואתה לוגם
לגימות עמוקות
מהשחור שחור הזה
שותה עד אובדן חושים
מתמלא אבל לא רווה
איפה זה כואב?!

איפה
זה
כואב?!











(הלוואי שלעולם לא תצטרך להרגיש ככה.)

אני זוכר את היום שדני איבד את החשק לחיות.

ישבנו ביחד, כוס בירה ביד אחת
ונרגילה ביד שניה
שפתאום הוא פלט: את יודע, שהייתי "שם" איבדתי את הרצון לחיות..."
לא הייתי צריך לשאול מה זה "שם"
דני מעולם לא הזכיר את המקום בשמו המלא
בדרך כלל היה קורא לו פשוט "שם"
ולפעמים גם "המקום ההוא"
המקום שבו הרסו את חייו
לנצח
השאירו אותו ריק, שיכור, מחולל
כלי חלול של האדם המפואר שהכרתי.

יום שישי בצוהרים
אני, דני והבירה
ופתאום כמו סכר שנפרץ באחת
הוא התחיל לדבר ולבכות
לבכות ולדבר
דני החזק, דני החסון
דני שידענו שתמיד אפשר לסמוך עליו
בשעת צרה,
דני שתמיד היה ויהיה שם בשבילך
דני שגעה מולי בבכי, מתפרק אט אט לחתיכות
כאב ורסיסי נשמה חדים כמו תער.

"אתה לא מבין אחי,
אתה לא מבין..." הוא חזר שוב ושוב ואמר
"אתה לא מבין מה הם עשו לי שם"
ההרגשה הזאת שמרגע אחד
אתה הופך מאדם, מיציר אלוהים עם צלם אנוש
ברגע אחד אתה הופך לצל
למשהו ששווה פחות מהג'וק שזוחל על הרצפה לידך
לפסולת אנושית חסרת משמעות
לגוש אנושי דומם ללא טיפת נשמה.

הוא נשם נשימות עמוקות,
היה קריר בחדר אך דני נראה היה מלא זיעה
כולו צמרמורות.
הוא נאבק לנשום אוויר, כטובע הנאחז
בחבלי הצלה
נושם בכוח נשימות נואשות
טרם בואו של הקץ האחרון.

התעוררתי באחת לקול הטלפון המצלצל
"מי מתקשר אלי באחת בלילה" תהיתי לעצמי בקול.
הקול בטלפון לא השאיר מקום לספק
"זה דני, תבוא מהר..."

טסתי את כל הדרך למטה בעודי מקלל חרישית
נהגתי כמו משוגע, לחוקי התנועה לא היה כל
ערך בעיני באותו הלילה
"בבקשה שהוא עדיין בחיים, בבקשה שהוא עדיין בחיים" ספק התפללתי- ספק התחננתי.

הגעתי לדירה וראיתי את חגית לבנה כסיד
"הוא למעלה" היא מלמלה אחוזת בעתה
רציתי ישר לגג, שם היה דני נוהג להתבודד
שקוע במחשבות ובשרעפיו ואיש לא היה מורשה
להפריע לו באותה העת.

בדיוק שפתחתי את דלת הגג שמעתי צרחה,
מזוית העין עוד הספקתי לראות את דני קופץ
זינקתי לכיון הגג אך היה מאוחר מידי
דני עשה את הצעד האחרון, את הצעד
אל הצד השני, הוא לא יכול היה יותר להתמודד
עם שעבר עליו
החיים הכריעו אותו ללא שאת ואני הגעתי מאוחר מידי.

מזוית העין קלטתי חפץ שצד את עיני
התקרבתי אט אט אל החפץ עד שזהיתי אותו
פעמון הפוך היה מוטל על קצה הגג
זועק כאלף עדים את אשר דני לא יזעק כבר לעולם...

הבטתי בה, בשיער הג'ינגי הלוהט הזה,
שלמרות מרוצת השנים לא נס ליחו.
הבטתי בעייניה, העיינים שכה השכלתי
להבין, לדעת ולגעת.
העיינים שדרכם אלף מבועי החיים נשקפו אלי,
נובטים ומנביטים בי רצועות קטנות של פריחה ותקווה.
וכל מה שהוחזר לי היה מבט כבוי.
הבטתי בה, נזכר בברק בעייניה, בחיים שנתנו
את אותותיהם בכל שריר וגיד בגופה.
בסומק שפרח בלחייה כל פעם שהייתה מדברת
בהתלהבות על עוד פרויקט שהיא אירגנה בסניף.
מבט כבוי נשקף אלי עתה,
כמין הד למבטי המגשש.
ניסיתי לחדור את שכבות ההגנה,
כמו היה מבטי מקדח שיכול לקדוח
בתוך נבכי נשמתה.
הסתכלתי עליה,
עם הבגד השחור שמונח עליה כשק.
הסיגריה שהיא אחזה בין ידיה,
מוכיחה כאלף עדים שאינה זרה
ליד האוחזת בה.
ויותר מכך,
בטנה,
ליתר דיוק מה שנשאר ממנה.
היא מעולם לא הייתה שמנה,
זאת ידעתי בוודאות.
אך עתה כמין שלד שאינו גוף
נגלה למולי.
עצמותיה בלטו מכל עבר,
גבה מוכפף כמו נושאת
היא את משא האנושות על כתפיה.
או ככה לפחות היא מרגישה.
מה קרה לך?
שאלתי אותה בכאב שאין שני לו.
זכרתי אותך כל כך מלאת חיים,
פרח לב הזהב שלי
ועתה...
לא הייתי צריך להמשיך
דווקא שתיקתי זעקה יותר מכל מילה אחרת.
"הכל התחיל לפני כ4 חודשים"
היא אמרה חרש, קולה כמו יצא
מתוך הבור.
צרוד, חלש וניכר שלא נעשה בו שימוש
זה זמן רב.
נועם הגיעה לכיתה וכולם החמיאו לה
על כמה שהיא רזתה, ואיך שהיא נראית.
הרגשתי את הקנאה ממלאת אותי,
מאותו רגע ידעתי שגם אני רוצה להיות כמוה.
התחלתי בדיאטת כסאח הורדתי מהתפריט שלי
את כל סוגי הפחמימות ומדדתי את עצמי לאחר שבועיים.
לאכזבתי התברר לי שכמעט ולא הורדתי דבר,
והחלטתי לוותר לגמרי על האכילה.
הבטחתי לעצמי שברגע שבו אגיע למשקל שבו ארצה להיות
אשוב לאכול בצורה תקינה.
מאותו יום התחילה התדרדרות החריפה,
הרגשת הרעב דקרה אותי כבר בצוהרים אך לא ייחסתי לכך חשיבות.
שיכנעתי את עצמי שלמען המטרה עלי להתאמץ
וגם אם בהתחלה זה יהיה קשה בסופו של דבר
התוצאה המיוחלת תהיה שווה הכל.
ככל שעבר הזמן התחילו המחמאות להגיע
"איך שאת רזית" "איזה יפה, הלוואי עלי"
בכל מקום קצרתי מחמאות מכולם,
וזה רק דירבן אותי להמשיך הלאה.
שכולם שמו לב שעובר עלי משהו לא טוב,
כבר היה מאוחר מידי...
הראשונה שקראה לי לשיחה הייתה המורה
ישבתי מולה בחדרה חיוורת ורועדת
וידעתי שעלי להגן על סודי בכל מחיר.
"תראי טל" היא פתחה ואמרה
שמתי לב לאחרונה שאת לא מרוכזת בשיעורים
ציונך יורדים מיום ליום, את חולמת, כמעט ולא אוכלת
עייפה כל הזמן ובקושי מודעת לנעשה מסביבך.
את ממש מדאיגה אותי, זימנתי אותך
לשיחה כדי לשמוע האם אוכל לסייע לך בצורה כלשהי.
תראי... המורה... גימגתי נבוכה,
פשוט... קצת קשה לי בחיים, נפרדתי מחבר שלי
וזה קצת שובר אותי... זה בסדר אני רק צריכה
קצת להתאפס על עצמי והכל יהיה בסדר.
חייכתי אליה את החיוך הקורן ביותר שלי
וראיתי שזה הרגיע אותה.
"בסדר, אתן לך את הזמן שאת זקוקה לו,
ואם תרצי אני תמיד פה בשבילך"
יצאתי מחדר המורים בצעדים קלים
שמחה על כך שסודי לא נגלה.
מסתבר ששמחתי מוקדם מידי
כעבור שבוע נוסף קראו לי שוב לשיחה
הפעם זאת הייתה היועצת
ממנה כבר לא הסתרתי להסתיר ומהר
מאוד גם הורי עורבו בענין.
מכאן אתה כבר יודע,
פסיכולוגים, פסיכיאטרים, יועצים כאלה ואחרים
ומה לא...
אך אני התעקשתי להמשיך בדיאטה.
יודעת שאין זה טוב לי,
את מתעקשת להמשיך אף על פי כן.
שסיימה את סיפורה,
ניבטו דמעות בזוית עיני.
"בבקשה ממך טל"
ספק ביקשתי-ספק התחננתי
למען הורייך, למעני, למענך
בבקשה ממך הפסיקי.
המבט שהיא החזירה לי
הבהיר לי שכבר מאוחר מידי.

עמדתי מול תלולית העפר,
נזכר באותה שיחה מאז.
בשיחתנו האחרונה.
הרגשתי את הדמעות מציפות את עייני.
בעודי רואה מטושטש ,
חשתי את רגלי קורסות תחתי.
טמנתי את פני בחול
ובכיתי כפי שלא בכיתי מימי
בכי שאין לו התחלה ואין לו סוף.

בכחותיי האחרונים לקחתי שלט,
שלט קטן ולבן.
תקעתי בו מקל ורשמתי:
פה נקברה טל
ילדה יפה.

ואיך אפשר לחשוב כשהמחשבות מציפות את ראשי
בועטות בי ללא רחמים
והמצפון שצורח אשמה אשמה אשמה
וא-לוהים עדי
כ"כ רציתי לעשות טוב
כל כך ביקשתי רק לאהוב
מה עשה העולם?
הרים אותי וזרק
ושוב.
ושוב.
ושוב.
אוחז ומפיל
מאמץ לחיקו ויורק אותי למרחקים
מאחה ושובר
ואני כל כך רציתי
מקום
משלי
ולאהוב
ושיאהבו אותי
ושיפסיקו להכאיב לי
ולשבור את ליבי התמים
לב תמים שכמותך
מה אתה עוד נותן אמון בבנא?
בשביל מה זה טוב
הם תמיד יתקעו סכין בגבך
יסובבו וינעצו
יגחכו לך כשתזחל בחוסר אונים,
תזעק "רחמים"
א-לוהים.
אני כל כך רציתי לאהוב.



"למה את בוכה?
אני לא בוכה.
החיים נכנסו לי לעיניים"

תרגעי ילדה מה יש לך?
זה היה מזמן
תשחררי
את יודעת כמה אנשים סובלים בעולם הזה?
את יודעת מה אנשים עוברים?
מה את רוצה
עוד פסיכולוגית?
עוד עזרה?
לא היה מספיק?
תנשמי. תמחקי הכל. עזרו לך כבר
את מאחורי זה
תשחררי ילדה.




ואני:

(הידיים עוד כאילו אוחזות בך ומצמידות אותך לקרקע הלוהטת
והרחוב הקר מתעלם
והצעקות שבך מושתקות והלב כמו עצר מלפעום
נחנק מהפחד העוטף
העולם נעצר וממשיך כרגיל בו זמנית
והידיים עוד קורעות נתחים נתחים מגופך, נפשך
ואת עוד כאילו מוטלת שם
ואף אחד לא עבר בסימטה ההיא לאסוף את שברייך לתוך כף אשפה עלוב
את קורבנך שנשאר יתום
את דמך שנשפך בחוצות
והידיים עוד אוחזות בך)

(קרעת לי את הלב.)

כי הוא כזה ילד קטן וטהור
והעולם כל כך גדול ומאיים
ולמה הוא צריך לעבור את כל זה
למה