פורום ריק ומוסתר (עמוד 601)

יש לך כתיבה נדירה,כל כך גבוהה וציורית

ריגשת ממש.

אם מעניין אותך-
מוזמנת לבלוג שלי.
(קישור בחתימה.)

זה מדהים ברמות בלתי נתפסות.
לא ידעתי שאת יודעת לכתוב,
לא ככה.

זה נגע בי,
ממש.

והוא בנוי בצורה כל כך מדוייקת
חריזה מדהימה,
משקלים מהפנטים.

נפעמתי.


(אפשר לשמור/לפרסם עם קרדיט?)

(:
כן

איך ביטאת את הרעיון בצורה כ"כ נוקבת וכואבת
מהממת שאת 💜

💙
את בעצמך

את מדהימה.

תודה לך

בשירשור בלי לפתוח אותו

אם הם לא רוצים לפתוח כנראה שהם לא ראויים להגיגיי

לאו דווקא מהמקום הזה.
הוא רק סימפטום.)

התכוונתי בכללי לפורומים
לאו דווקא פה ספציפית

ואני רוצה לעבור
אבל
מפחד שהוא יעלב

(וזה הזוי)

פעם היה כאב
והכאב רטט וזז
ומתוכו נבעו חיים
והחיים משכו אור
שהלך והעצים
עד אשר ירד
אל עולם המחשבה
ומדממה הפך לחיים

והימים חלפו
ומשברים חדשים נוצרו
והכאב גדל אף הוא
התרחב וטפח למימדים עצומים
ובתוכו נוצרו
מעגלי מעגלים
על ילדה בלי ילדות
וילד שלא יודע לצחוק
על אבא רוצח
ודמעות נוטפות צלקות
על עולם אכזר
ועל רוע שמעתק נשימה
על עצמי ועליך
על כאב הנשמה

וככל שהכאב גדל ותפח
תפחו גם שיריו
וממילים רכות נוספו גם צלילים
כמו שלכת וסתיו

עד אשר הכאב
פגש בכאב גדול עוד יותר
כאב שדומם אותו לגמרי
הגוף שתק
הגוף צעק
הגוף בכה
הגוף
הפך גופה

ומתוך השברים
לא נוצרה הארה
לא התאחו הסדקים
והמתים ממש לא קמו לתחייה
נותר רק חור
שגדל ורחב
והשאיר את הכאב
בדד, מפוחד

ומילים של שלטון
נהדפו בהד מחשבה
ומיזמורים ולחשים
נגנזו בסיתרי חשיכה

ודיבור הפך אילם
נמוגו צליליו
ואין אדם ואין אל
שיאירו דרכיו

וניסה הוא דרכים
חדשות
לתעל את כאביו
אך החור נשאר
והמשיך וגנח
ודימם לגמרי
את אחרון כוחותיו.

היא שאלה עליה.

וגם היא שאלה עליה.

נהפכתי למוקד מודיעין.

ואנשים שאכפת להם בכאילו

או שאכפת להם איפה שהוא בלב האנושי שלהם.

מעבר לזה אני לא יודעת.

ואם זה היה לפני שנתיים

אז התשובה הייתה שברור שכן.

אבל.

יש אנשים שאוהבים אנשים.

למרות הכל. ועל אף הכל.

והם עושים דברים כי אתה רוצה.

וכי זה מה שנכון.

ואין קהל, ואין במה.

ויש כאב, ויש דמעה.

(סתם זה יצא חרוז טיפשי)

נעלמתי.

בכלל לא אדם שמתלונן.

אולי כואב זה יותר מדויק.

לילה.

והיום הזה צריך שמישהו יבכה עלו.

ואם לא אני אז אתה.

לא. נישאר שנינו.

חמישי זה ימים כאלו אתה יודע.

לראות אותם ככה ולהיצבט.

למה היא לא מבינה שהם צריכים

תיחס ליד המיטה וחיבוק ונשיקה של לילה טוב.

לרגע שכחתי. היא מנסה לתת את זה לעצמה.

זה שורף לי.

איך אתה רוצה שאני אקום מכאן.

וכל האשמה והתסכול העצמי

זה היה חסר לי עכשו.

אתה רצית שאלחם גם בזה?

בהתנגדות הזאת. 

למה.

 

ידעתי שזה מה שיקרה.

לא. לא שוב פעם.

אני חזקה יותר.

ואני בוחרת.

שמעת?

האסמסים ממנה.

מעיקים.

עושים לי איכסה בפנים.

 

טוב שהסתיים..

היא נפטרה

לא יודעת למה. אבל קראתי אותך ומתנגן לי בראש איזה שיר שהוא פסוק :

וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי: (יחזקאל פרק טז פסוק ו)

מאוד.

מותר לא לאהוב חיים חדשים. לפעמים אנחנו מעדיפים את המוכר

לפעמים אין אלטרנטיבה.
🤷‍♀️

מבאס.

בכ"כ הרבה רמות.

 

לא מרפה לי מהמוח.

הלכתי הבייתה, ופתאום המשפט הזה
עלה לי במחשבה.

אפילו לא ממש יודע למה.

(ממ אבל למה כאב זה הדרך של הלב להתגעגע?)

אולי כי כאב פיזי
זאת הדרך של הגוף
להגיד שמשהו פגום
או מקולקל?

אז ככה זה גם עם הנפש?

אבל געגועים זה לא מקולקל.

 

(עמוק לי מידי.יאו)

זאת שאיפה לשלמות.
בכאב פיזי- הגוף שואף להיות שלם/בריא.

ובגעגוע הנפש שואפת להיות שלימה/בריאה.

(עוד לא יצא לי לחשוב על זה לעומק,
אז אולי אני לא מדייק.)

אהבתי את הציור.

והציור...

 

צריך בריק ומוסתר לראות את הכל
גם את האחר כך..