פורום ריק ומוסתר (עמוד 604)

בלחשושים
זה מפחיד אותי






אני שונאת את עצמי
ורע לי

ואני צריכה שאנשים יעזבו אותי כבר




ואני משוגעת.

להעלם

אני מתעבת אותם




ואולי אני צריכה לרחם
אבל עכשיו אני עצבנית



למה זה לא מובן שאני מבקשת שיניחו לי לנפשי כי אני לא במצברוח לבדיחות?
כי אני לא נהנית כשעושים ממני צחוק?
למה לעזאזל

כשאת יורדת עליי כשאני מתוסכלת ועצובה, זה לא הופך אותך לחכמה ומגניבה
להציק לבנאדם עצוב זה רע ודוחה
אז דיי

בעומק בעומק
את חושבת שיהיה לו טוב איתך
לא באמת מרחמת עליו
בגלל זה

אז שיכין את האוכל בעצמו ויפסיק לעצבן

החיים הם ערימה ענקית של פויה פיכסה וחוסר הוגנות

זה מבט אופטימי לחיים..

הייתי לוקחת צעד קדימה

גם אני פעם חשבתי ככה ביחס לאיזה פצלש שהכרתי בדרכי היכרות שמובנות רק למי שמבין בנושא.

אבל בסוף אני חושב שזה לא באמת משנה, כי בסופו של דבר "על כל פשעים תכסה אהבה" אמר החכם מכל אדם. אם את אוהבת אותו אז הכל בסדר, כי זה אומר שהכל בשיתוף אמיתי, ובסוף את מחליטה מי את, ואם גם הוא וגם את חושבים ככה זה כמו שצריך אז מעולה,

וגם נאמר "הולך בתום ילך בטח" - מי שהולך בדרך תמה=שלמה כלומר לא אחד בפה ואחד בלב, לא בחצי אמת, לא בהתחכמויות ולא במשחקים (חוץ ממשחקים הוגנים ושהתקבלו כמנהג בהיתר, כמו פצלשים)אז מי שהולך בדרך תמה לא צריך לפחד מכלום- הוא "ילך בטח" בביטחון מלא, ושומר פתאים ה', (תחשבי שבסופו של דבר כל אחד יש לו את הפעקלע שלו, מניסיון, בין אם זה הוא או הסביבה שלו, או איזה צרה אחרת שבשבילה הוא מבין שהוא לא מושלם)

סבתא שלי עליה השלום (ששונה ממני באופי מאוד) אמרה תמיד שאמרו עליה שהיא "פסיכולוגית טבעית", כלומר היא מעולם לא למדה פסיכולוגיה או משהו, אבל היה לה הבנה אנושית עמוקה, ובאמת מעולם לא קרה שמישהו לידה הרגיש לא נעים, ואפילו לא במקרה, כי היא "הלכה בתום" בדרך תמה ושלמה, ברגש תמידי מלא ואוהד לכל דבר בעולם, "אפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו אין מזיזין אותו ממקומו"

אבל זה הרגיז אותי כל כך

פפפפפ

אולי,
מישהו יושיט להם יד?

זה טוב

זה שאתם שם כדי להרשים
ותנער אותי ממך
תנער אותי ממך
כדי שתוכל ליפול אל הקרשים...

הוא לא יכול להיות בשבילי
ואני לא יכולה להיות בשביל עצמי
בטח לא בשבילו או בשבילם.
והמצב מתדרדר
אז מי כן? יש מישו שכן????
אלוהים
(גם הוא כבר לא יכול להיות בשבילי)
בא לי לשאוג ולבכות
ולצרוח ולצרוח ולצרחוח ולצרווווווווווווווווח
אבל הגוף כבר לא מגיב
נועץ בי עינים של מת
אני כבר לא שם
ואין דמעות
ואין קול ואין עונה
בא לי שהעולם יחרב

שלום למי שכאן
אפילו שלא אומרים שלום בבית אבלים
איזו בדיחה עצובה

מה יהיה? אלוהים...

מה יהי?

לא יהיה טוב-
אם לא נעשה שיהיה טוב.

חייבים לפעול
אסור לשתוק
אסור לטייח
אסור להתעלם.

ועוד אחד
ואני יודעת שזה לא באמת עוזר לך עכשיו
ןאולי בכלל את מעדיפה להתכרבל במיטה ולא לקרוא תגובות של אנשים כמוני
אבל אני ככ מבינה אותך, אין לך מושג כמה
המון הצלחה,
בסוף גם זה יגמר..

תודה לך

 

אני צריכה לחזור.
להיות עסוקה.
להרגיש פחות

1.להכיר אנשים חדשים |אחת שעברה המון פרידות|
2. ההבנה, שזה חלק מהחיים עם כל הכאב
(סורי אם זו שאלה רטורית..)



(ו..תמיד ישאר קצת כאב
או צלקת)

לא באמת, רק עובר זמן ואתה לומד לחיות איתו. עד שיש לך ביחד חדש.

ומחרפן אותי השקט שלו בנוסף להכל
תגיד משהו!

ומשגע אותי שפתאום אין בי שקט
ופתאום הכל יוצא דרכי בצחוק מטורף
ובסערה פנימית מפחידה

אני הולכת לראות איזה קומדיה טובה

מישהו מכיר סרט קומדיה טוב?

כואב לי הראש
וכבר לא כואב לי הלב
או שכן
או שלא
או לא יודעת

ואופ
-נמחק-

-גם נמחק-


ואני דווקא אמורה להיות גאה בהישג הזה

אבל במקום זה הוא חוזר אלי בחלומות

אולי זה קשור לאתמול בלילה
הלכתי לישון אחרי הצפה של הדברים במוח ובכתב
ואחרי השיר הדפוק הזה
חסר פוטנציאל

ובסוף תמלול הרגשות שלי הוא כעס
והכעס הזה בא לחפות על ככ הרבה רגשות של אדם פגוע
שבסך הכל רצה...
טוב
אתם יודעים מה הוא רצה

שירים עצובים עושים לי רק עצוב יותר והשירים האהובים עלי רק מכניסים אותי לעייפות כזו שלא נגמרת ושירים שמחים אני לא רוצה לשמוע ועזבו את זה שבכלל אסור ושירים בכלל פתאום מפצציצים לי את המוח אבל אני עדיין שומעת אותם ואני רוצה לבכות פתאום אפילו שאני פעם לא רוצה ולא יוצאות לי שום דמעות ואני מפחדת שהם נגמרו גי בעצם כל החיים שלי הלב שלי ככ יבש רק כי רציתי לשמור אותם למישהו שיבין כי אני הם באמת יכולות להיגמר ופתאום אני רק רוצה להיות כמו ילדה בת 10 שמפחדת מהחושך ויש לה דובי מתוק ואמא שלה באה לחבק אותה ולשיר לה שיר שמסביר שכל יהיה בסדר ובמקום זאת אני קמה בבוקר מסיוטים שאלוקים מאיפה הם באו, לא זה לא סיוט אלו חלומות של סערת רגשות וזה בכלל לא חשוב וחלומות זה שטויות, אבל אני עדיין מרגישה שהם מראה של הנפש ואני אמורה להיות בתקופה הטובה של החיים שלי ובכל זאת אני קמה כולי נסערת ואופ

מה נסגר איתי

שמתוך כל הכלום מתפרץ צחוק מריר
ואז הוא נעלם וסתם יוצר בור עמוק יותר

שטויות
אין. שום. בור

אני בסדר נכון?
כן.
אני בסדר.
(|נאנח|)


בני אדם יכולים להיות ככ מטומטמים
אבל הי
זה בסדר הם נולדו להיות אגואיסטים שבטוחים שהעולם סובב סביבם
לא?
כן.
|נאנח|

-נמחק-

-סטופ-

אני נסחפת

אמרתי לה שהיא לא משתנה
והי

עוד פעם שיקרתי
ברור שאת משתנה
וכל החיים שלך תתגעגעי לאני המריר שלך
ההוא שבאמת היה שם בשבילך והיית ככ מחוברת לעצמך שעכשיו את מרגישה מנותקת מכל העולם

ולמה אני לא מצליחה להגיד לאנשים את האמת המכוערת כשזה מתקשר לעבר שלי
אבל כשזה לא נוגע אלי אני לא יודעת לתת להם שקרים יפים שיתנו להם מעט תקווה

אז כן, אני אולי בוטה וזה עוזר להרבה אנשים לתפוס את החיים שלהם ביידים
אבל בעיניינים הכי רגישים פתאום אני הופכת יצור פחדן שמרעיף אהבה
ושלושה עכשיו חושבים שהם נאהבים, שיש להם סיכוי כלשהוא בחיים ושהשינוי הזה לא יגרום להם לשנוא את עצמם יום אחד

זה לטובתם |לא בטוח על מי הוא משקר|

יותר משלושה

פשוט מהם אכפת לי איפהשהוא בלב

גילוי נאות
יש לי לב (:
ברור שיש לי מה אתם דפוקים
אנשים סתומים לא יודעים לראות מאחורי העיניים
ואנחנו יודעים לראות מי סתום ומי לא

אני חושבת שהצלחתי לתמלל מעט את התסכול שלי
תמלול די תמציתי

ובכן
אני מצפה
אני תולה ציפיות במשהו וזה גורם לי להתאכזב כל פעם מחדש
וכן, זה גורם לי לחזור ולבדוק שוב ושוב עם המצב השתנה ולגלות שלא

ומילא, הייתי מצפה לחיים נורמלים
אבל לא, איכשהוא אני חייבת לצפות למשהו מטומטם שלא יועיל בכלום (אולי רק קצת -נמחק- וגם זה לזמן מועט)

|נאנח בפעם המאה|

איך אני יגיד?
אולי זה לא שייך?
אולי זה לא במקום?

לא אגיד.
רק אקשיב.

אני מוכן. להכל.

יהודי

במקור שלי אני טוב גמור אבא.

 

 

יש לי אני גדול

ואלוהים כזה קטן

לקרוא תנ"ך ולחשוב פתאום

עובדים עליך

אין בזה כלום

 

אני רוצה להאמין

אני רוצה

אבל

וכמה הלב מתעתע

וכמה כל מה את בוטחת במשהו

רק כי הוא נכנס אליך 

עוד לפני שידעת את עצמך

אני מתגעגעת לזולה.

 

בראש נשארו לי רק האנשים, רק הביישנות שלי, רק היא.

ופתאום אני נזכרת בתמימות .

בלב שנפתח.

בלשבת שם עם כאבי גב ולשמוע בין הצעקות איזה ילדה שמנגנת בטירוף בלי אקורדים

והעיניים שלה דולקות

במישהי שעולות לה דמעות

והיא מרימה עיניים

ומחייכת אלי.

 

.

.

 

בעשן שורף בעיניים

בזה שמביא לי את הסוף של הסיגריה

ואנחנו מחייכים

בלי לחשוב על קורונה

והריח הזה

הריח הטוב הזה של סיגריות ושעווה 

כריות קשות

פירורים של וופלים לא טעימים

עיגולי שעווה על הנעל

.

ואני באמצע סדרה

שכל החברות שלי רואות

אבל אני מתקשה

כי אין בה כלום.

.

.

יש פאנצ'ים

קורה המון

אבל

אין מבטים ארוכים

אין דיבורים מפורטים

אין רגשות לאף אחד

כולם חד מימדיים.

 

וזה כל כך רחוק מהחיים שלי

נערות יפות ובחורים חתיכים

ולפרוץ בבכי כשמישהו מת

ולהתאהב במישהו שהשאיל לך עט

ולשכב איתו אחרי יומיים

ולמות למענו

 

החיים לא כאלה.

ופתאום התחלתי להיות בררנית מאוד

אני שונאת

את כל המין הגברי

 

אני שונאת ערסים

אני שונאת בנים גסים

אני שונאת סוגי פנים

אני שונאת צורות דיבור

אני שונאת שמתחילים איתי ברשתות החברתיות

אני שונאת שמתחילים איתי

אני שונאת שמתחילים

אני שונאת

 

 

ואז היא שלחה לי

שמיסיגריות מתים

ומאלכוהול מתים יותר

אבל הכי מתים מלאהוב מישהו שלא אוהב אותך בחזרה.

 

 

מילכוד.

 

ראיתי יותר מדי 

מכדי שאוכל להיות טבעית בכל סיטואציה

 

הייתי יותר מדי

מכדי שאוכל להיות

הכל ידוע מראש

אבל נשכח מן הלב

שלאהוב אותך

זה לשלם בכאב

 

אהוב יקר

זה לא אתה שמשתנה לי