פורום ריק ומוסתר (עמוד 606)

מכתב פתיחה

שרשור חדש

יודעים למה אני לא אוהב כלבים?מזמור לאל ידי

כי הם לא צפויים.
אתה אפעם לא יודע
אם הכלב יתקוף אותך
או ירצה לשחק איתך.

(ולפעמים זה הינו הך.)

"ואם אני אעלם- מישהו ישים לב?"
ולא הייתה לי תשובה,
לא הייתה לי תשובה...😔

החבאתי מהמ"מ את הפלאפון
כי היא איימה שתתאבד
ודיברנו כל הלילות
במקום לישון...

ואז המש"ק ת"ש התקשר
ובלי לשים לב הסגיר אותי למ"מ.
המ"מ זעם והשפיל אותי מול כל המחלקה
(ושבת כמובן, תמיד שבת.)
אבל זה לא הספיק להם...
אז בלילה אחרי שכולם נרדמו
הסמל עשה הקפצה
והעיר את כולם
ודאג כמובן ליידע אותם
שזה בגללי.

אבל אחר כך הוא עשה שבירת דיסטנט
ואמר שהוא משתחרר ועוזב אותנו...
היה קשוח אבל הוגן
כמעט כמו ימ"ל
זכור אותו לטובה,
אפילו ביקשתי מהמ"מ שישים אותנו ביחד
בשמירה- לצערי זה לא קרה...

נפגשנו כמה שנים אחרי
ליד מחלף אלוף שדה
הוא התנשק עם חברה שלו
(חחח... עאלק חרדי)
ואמר לי שהוא מתחיל לעבוד בשב"כ
מעניין מה איתו היום...

כמו לאבד ידמזמור לאל ידי

כמו לאבד יד.
אולי אפילו יותר
כמו לחתוך את ליבך
בעודך בחיים
להשאיר אותך להלך
על פני האדמה
ריק
שיכור
מחולל
אתה סב סביב עצמך
מוקף מעגלים
מוקף זאבים
משחרים לטרף
אורבים בין הצללים
מחכים לשעתם שתגיע
שעת הדמדומים
בינות למשברי
הכישרון והחשיכה
בין שדי עבר
לשדי עתיד
ניצבת תהום
עמוקה מני ים
עמוקה עד להחריד
ואתה לוגם
לגימות עמוקות
מהשחור שחור הזה
שותה עד אובדן חושים
מתמלא אבל לא רווה
איפה זה כואב?!

איפה
זה
כואב?!

(הלוואי שלעולם לא תצטרך להרגיש ככה.)

הסיפור של דנימזמור לאל ידי

אני זוכר את היום שדני איבד את החשק לחיות.

ישבנו ביחד, כוס בירה ביד אחת
ונרגילה ביד שניה
שפתאום הוא פלט: את יודע, שהייתי "שם" איבדתי את הרצון לחיות..."
לא הייתי צריך לשאול מה זה "שם"
דני מעולם לא הזכיר את המקום בשמו המלא
בדרך כלל היה קורא לו פשוט "שם"
ולפעמים גם "המקום ההוא"
המקום שבו הרסו את חייו
לנצח
השאירו אותו ריק, שיכור, מחולל
כלי חלול של האדם המפואר שהכרתי.

יום שישי בצוהרים
אני, דני והבירה
ופתאום כמו סכר שנפרץ באחת
הוא התחיל לדבר ולבכות
לבכות ולדבר
דני החזק, דני החסון
דני שידענו שתמיד אפשר לסמוך עליו
בשעת צרה,
דני שתמיד היה ויהיה שם בשבילך
דני שגעה מולי בבכי, מתפרק אט אט לחתיכות
כאב ורסיסי נשמה חדים כמו תער.

"אתה לא מבין אחי,
אתה לא מבין..." הוא חזר שוב ושוב ואמר
"אתה לא מבין מה הם עשו לי שם"
ההרגשה הזאת שמרגע אחד
אתה הופך מאדם, מיציר אלוהים עם צלם אנוש
ברגע אחד אתה הופך לצל
למשהו ששווה פחות מהג'וק שזוחל על הרצפה לידך
לפסולת אנושית חסרת משמעות
לגוש אנושי דומם ללא טיפת נשמה.

הוא נשם נשימות עמוקות,
היה קריר בחדר אך דני נראה היה מלא זיעה
כולו צמרמורות.
הוא נאבק לנשום אוויר, כטובע הנאחז
בחבלי הצלה
נושם בכוח נשימות נואשות
טרם בואו של הקץ האחרון.

התעוררתי באחת לקול הטלפון המצלצל
"מי מתקשר אלי באחת בלילה" תהיתי לעצמי בקול.
הקול בטלפון לא השאיר מקום לספק
"זה דני, תבוא מהר..."

טסתי את כל הדרך למטה בעודי מקלל חרישית
נהגתי כמו משוגע, לחוקי התנועה לא היה כל
ערך בעיני באותו הלילה
"בבקשה שהוא עדיין בחיים, בבקשה שהוא עדיין בחיים" ספק התפללתי- ספק התחננתי.

הגעתי לדירה וראיתי את חגית לבנה כסיד
"הוא למעלה" היא מלמלה אחוזת בעתה
רציתי ישר לגג, שם היה דני נוהג להתבודד
שקוע במחשבות ובשרעפיו ואיש לא היה מורשה
להפריע לו באותה העת.

בדיוק שפתחתי את דלת הגג שמעתי צרחה,
מזוית העין עוד הספקתי לראות את דני קופץ
זינקתי לכיון הגג אך היה מאוחר מידי
דני עשה את הצעד האחרון, את הצעד
אל הצד השני, הוא לא יכול היה יותר להתמודד
עם שעבר עליו
החיים הכריעו אותו ללא שאת ואני הגעתי מאוחר מידי.

מזוית העין קלטתי חפץ שצד את עיני
התקרבתי אט אט אל החפץ עד שזהיתי אותו
פעמון הפוך היה מוטל על קצה הגג
זועק כאלף עדים את אשר דני לא יזעק כבר לעולם...

את יודעת, זכרתי אותך אחרתמזמור לאל ידיאחרונה

הבטתי בה, בשיער הג'ינגי הלוהט הזה,
שלמרות מרוצת השנים לא נס ליחו.
הבטתי בעייניה, העיינים שכה השכלתי
להבין, לדעת ולגעת.
העיינים שדרכם אלף מבועי החיים נשקפו אלי,
נובטים ומנביטים בי רצועות קטנות של פריחה ותקווה.
וכל מה שהוחזר לי היה מבט כבוי.
הבטתי בה, נזכר בברק בעייניה, בחיים שנתנו
את אותותיהם בכל שריר וגיד בגופה.
בסומק שפרח בלחייה כל פעם שהייתה מדברת
בהתלהבות על עוד פרויקט שהיא אירגנה בסניף.
מבט כבוי נשקף אלי עתה,
כמין הד למבטי המגשש.
ניסיתי לחדור את שכבות ההגנה,
כמו היה מבטי מקדח שיכול לקדוח
בתוך נבכי נשמתה.
הסתכלתי עליה,
עם הבגד השחור שמונח עליה כשק.
הסיגריה שהיא אחזה בין ידיה,
מוכיחה כאלף עדים שאינה זרה
ליד האוחזת בה.
ויותר מכך,
בטנה,
ליתר דיוק מה שנשאר ממנה.
היא מעולם לא הייתה שמנה,
זאת ידעתי בוודאות.
אך עתה כמין שלד שאינו גוף
נגלה למולי.
עצמותיה בלטו מכל עבר,
גבה מוכפף כמו נושאת
היא את משא האנושות על כתפיה.
או ככה לפחות היא מרגישה.
מה קרה לך?
שאלתי אותה בכאב שאין שני לו.
זכרתי אותך כל כך מלאת חיים,
פרח לב הזהב שלי
ועתה...
לא הייתי צריך להמשיך
דווקא שתיקתי זעקה יותר מכל מילה אחרת.
"הכל התחיל לפני כ4 חודשים"
היא אמרה חרש, קולה כמו יצא
מתוך הבור.
צרוד, חלש וניכר שלא נעשה בו שימוש
זה זמן רב.
נועם הגיעה לכיתה וכולם החמיאו לה
על כמה שהיא רזתה, ואיך שהיא נראית.
הרגשתי את הקנאה ממלאת אותי,
מאותו רגע ידעתי שגם אני רוצה להיות כמוה.
התחלתי בדיאטת כסאח הורדתי מהתפריט שלי
את כל סוגי הפחמימות ומדדתי את עצמי לאחר שבועיים.
לאכזבתי התברר לי שכמעט ולא הורדתי דבר,
והחלטתי לוותר לגמרי על האכילה.
הבטחתי לעצמי שברגע שבו אגיע למשקל שבו ארצה להיות
אשוב לאכול בצורה תקינה.
מאותו יום התחילה התדרדרות החריפה,
הרגשת הרעב דקרה אותי כבר בצוהרים אך לא ייחסתי לכך חשיבות.
שיכנעתי את עצמי שלמען המטרה עלי להתאמץ
וגם אם בהתחלה זה יהיה קשה בסופו של דבר
התוצאה המיוחלת תהיה שווה הכל.
ככל שעבר הזמן התחילו המחמאות להגיע
"איך שאת רזית" "איזה יפה, הלוואי עלי"
בכל מקום קצרתי מחמאות מכולם,
וזה רק דירבן אותי להמשיך הלאה.
שכולם שמו לב שעובר עלי משהו לא טוב,
כבר היה מאוחר מידי...
הראשונה שקראה לי לשיחה הייתה המורה
ישבתי מולה בחדרה חיוורת ורועדת
וידעתי שעלי להגן על סודי בכל מחיר.
"תראי טל" היא פתחה ואמרה
שמתי לב לאחרונה שאת לא מרוכזת בשיעורים
ציונך יורדים מיום ליום, את חולמת, כמעט ולא אוכלת
עייפה כל הזמן ובקושי מודעת לנעשה מסביבך.
את ממש מדאיגה אותי, זימנתי אותך
לשיחה כדי לשמוע האם אוכל לסייע לך בצורה כלשהי.
תראי... המורה... גימגתי נבוכה,
פשוט... קצת קשה לי בחיים, נפרדתי מחבר שלי
וזה קצת שובר אותי... זה בסדר אני רק צריכה
קצת להתאפס על עצמי והכל יהיה בסדר.
חייכתי אליה את החיוך הקורן ביותר שלי
וראיתי שזה הרגיע אותה.
"בסדר, אתן לך את הזמן שאת זקוקה לו,
ואם תרצי אני תמיד פה בשבילך"
יצאתי מחדר המורים בצעדים קלים
שמחה על כך שסודי לא נגלה.
מסתבר ששמחתי מוקדם מידי
כעבור שבוע נוסף קראו לי שוב לשיחה
הפעם זאת הייתה היועצת
ממנה כבר לא הסתרתי להסתיר ומהר
מאוד גם הורי עורבו בענין.
מכאן אתה כבר יודע,
פסיכולוגים, פסיכיאטרים, יועצים כאלה ואחרים
ומה לא...
אך אני התעקשתי להמשיך בדיאטה.
יודעת שאין זה טוב לי,
את מתעקשת להמשיך אף על פי כן.
שסיימה את סיפורה,
ניבטו דמעות בזוית עיני.
"בבקשה ממך טל"
ספק ביקשתי-ספק התחננתי
למען הורייך, למעני, למענך
בבקשה ממך הפסיקי.
המבט שהיא החזירה לי
הבהיר לי שכבר מאוחר מידי.

עמדתי מול תלולית העפר,
נזכר באותה שיחה מאז.
בשיחתנו האחרונה.
הרגשתי את הדמעות מציפות את עייני.
בעודי רואה מטושטש ,
חשתי את רגלי קורסות תחתי.
טמנתי את פני בחול
ובכיתי כפי שלא בכיתי מימי
בכי שאין לו התחלה ואין לו סוף.

בכחותיי האחרונים לקחתי שלט,
שלט קטן ולבן.
תקעתי בו מקל ורשמתי:
פה נקברה טל
ילדה יפה.

יודעים מה הכי מצחיק?מזמור לאל ידי

שאני בכלל רציתי להיות אנונימי.

חשפתם אותי- אז תאכלו את הדייסה שבישלתם.

בזמן האחרון ישלימזמור לאל ידי

המון דה ז'וו

מטריקס דפוק!

..מזמור לאל ידי

כגולן אף גולן

"אם פנייך לשלום- התכונן למלחמה"
מי אמר למי? ומתי?

כואב לימזמור לאל ידי

זאת ההרגשה שהתעוררתי איתה לפני כמה ימים.
ניסיתי לחפש הסבר, אבל שום דבר חריג לא קרה.
השמש אותה שמש.
הדירה אותה דירה.
המיטה אותה מיטה.
רק אני לא אותו אני.

יש ימים כאלה, שאיזו חיית טרף לא מזוהה מתיישבת לך בבטן, מכרסמת אותך מבפנים, ומדי פעם שולחת זרועות ארוכות אל חבלי הדמעות שמאחורי מסך עיניך ומושכת בכל הכוח.

ואין לך כוח לקום מהמיטה.
ואין לך כוח להתניע את היום.
ואין לך כוח לאף אחד, גם לא לעצמך.

אחרי דיאלוג פנימי נחרץ החלטתי שלא אתן להרגשה הזאת לשבש לי את היום.
נזכרתי באישה אחת בתוכנית הבוקר, שטענה שאם נייצר לעצמנו בוקר טוב, כל היום שלנו יהיה טוב.
אז נכנסתי להתקלח כדי לנקות את הבוץ שהצטבר בתוכי במהלך הלילה, שמתי שיר שאני אוהב בפּול ווליום ופתחתי חלון, נחוש בדעתי להפוך את היום הזה ליום חיובי.
הפרקטיקה הזאת - להנדס לי בוקר שמח - לא ממש עזרה.

החלטתי ללכת לחדר כושר.
מישהו אמר לי פעם שספורט משחרר אנדורפינים ועושה אותך מבסוט (מוזר, כי אצלי האנדורפינים משתחררים דווקא כשאני אוכל צ'יפס).
ניסיתי, בחיי שניסיתי, אבל המועקה היתה כבדה יותר מכל משקולת שהרמתי בחדר הכושר הניאוני המתיש.

אלך לים, חשבתי לעצמי.
אטייל קצת על החוף, אקבל פרופורציות, אראה אנשים.
אבל אחרי עשרים דקות של הליכה אפילו הים הסתכל עליי בחוסר אונים.

אז קבעתי עם חבר לצהריים.
לא סתם חבר, זה שהכי מצחיק אותי.
שיש לנו שפה פסיכית משלנו ושטויות שאף אחד אף פעם לא יבין. ישבתי מולו בעיניים כבויות, משחק במזלג בסלט החיוור שלפניי. השפתיים שלו נעו, אבל הוא היה על מְיּוט.
שילמתי את החשבון וברחתי הביתה.

אולי אשתה משהו באמצע היום? אלכוהול הוא רופא לא רע.
אולי אסיים את הסדרה שהתחלתי לראות?
אולי אכתוב שיר?

בסוף החלטתי ללכת נגד כל הסיסמאות הקואצ'ריות שלימדו אותי -
כיביתי את האור, התפשטתי, צנחתי על הספה, לקחתי נשימה עמוקה ואמרתי לכאב: "בוא."
"מה?!" הוא ענה לי בשיניים חשופות ובמבט רעב.
"בוא, אם אתה גבר. תסיים את מה שהתחלת," המשכתי.
הוא לא ענה, רק השחיז את ציפורניו כשמשחר לטרף.
"גם ככה אין לי מה להפסיד. היום הזה נהרס. אז בוא."

הכאב הסתכל ימינה,
הסתכל שמאלה,
נשען אחורה כדי לקחת תנופה,
ושנייה לפני שהסתער עליי, נעצר בבת-אחת ולחש לי בייאוש:
"הרסת את כל הכיף!"
לפני שהבנתי מה קורה, הוא כבר הסתובב ועשה את דרכו החוצה בראש מושפל.

מסתבר שגם הכאב בכבודו ובעצמו אוהב אתגרים.
ברגע שהפסקתי להילחם בו, הוא איבד עניין.
הפסיק לנסות להוכיח לי שהוא יותר חזק.
פתאום הבנתי שיהיו ימים כאלה, ושגם אלוהים לא יעזור,
צריך פשוט להוריד את הראש ולעבור אותם.
לאפשר לכל הביוב לצוף ולעלות על גדותינו כדי להתחיל שוב,
נקיים וקלים ומשוחררים יותר.

הכאב הזה, שיצא מדלת ביתי, עדיין מגיע לבקר לא מעט.
הוא אורח עקשן.
לפעמים אני עוד נלחם בו.
לפעמים אני מדבר אליו.
ולפעמים אני מזמין אותו לשבת ולהריץ איתי דאחקות, רק שנינו.
אנחנו יושבים לנו, הכאב ואני, ופתאום הוא כבר לא נראה כל כך מאיים.

(״הכאב ואני״, מתוך ׳טיוטה של אושר׳)

...רוח סערה

Mom..... I'm in so much pain

😥

...רוח סערה

עבר עריכה על ידי רוח סערה בתאריך ט"ז באייר תש"פ 03:53

ואיך אפשר לחשוב כשהמחשבות מציפות את ראשי
בועטות בי ללא רחמים
והמצפון שצורח אשמה אשמה אשמה
וא-לוהים עדי
כ"כ רציתי לעשות טוב
כל כך ביקשתי רק לאהוב
מה עשה העולם?
הרים אותי וזרק
ושוב.
ושוב.
ושוב.
אוחז ומפיל
מאמץ לחיקו ויורק אותי למרחקים
מאחה ושובר
ואני כל כך רציתי
מקום
משלי
ולאהוב
ושיאהבו אותי
ושיפסיקו להכאיב לי
ולשבור את ליבי התמים
לב תמים שכמותך
מה אתה עוד נותן אמון בבנא?
בשביל מה זה טוב
הם תמיד יתקעו סכין בגבך
יסובבו וינעצו
יגחכו לך כשתזחל בחוסר אונים,
תזעק "רחמים"
א-לוהים.
אני כל כך רציתי לאהוב.

"למה את בוכה?
אני לא בוכה.
החיים נכנסו לי לעיניים"

...רוח סערה

תרגעי ילדה מה יש לך?
זה היה מזמן
תשחררי
את יודעת כמה אנשים סובלים בעולם הזה?
את יודעת מה אנשים עוברים?
מה את רוצה
עוד פסיכולוגית?
עוד עזרה?
לא היה מספיק?
תנשמי. תמחקי הכל. עזרו לך כבר
את מאחורי זה
תשחררי ילדה.

ואני:

(הידיים עוד כאילו אוחזות בך ומצמידות אותך לקרקע הלוהטת
והרחוב הקר מתעלם
והצעקות שבך מושתקות והלב כמו עצר מלפעום
נחנק מהפחד העוטף
העולם נעצר וממשיך כרגיל בו זמנית
והידיים עוד קורעות נתחים נתחים מגופך, נפשך
ואת עוד כאילו מוטלת שם
ואף אחד לא עבר בסימטה ההיא לאסוף את שברייך לתוך כף אשפה עלוב
את קורבנך שנשאר יתום
את דמך שנשפך בחוצות
והידיים עוד אוחזות בך)