לכו לישון
תכבו את המחשבות.
לכו לישון
תכבו את המחשבות
(הוא היה נחמד, באופן מפתיע.)
תכבו את המחשבות.
לכו לישון
תכבו את המחשבות
(הוא היה נחמד, באופן מפתיע.)
ילדים, למה אתם ערים?מזמור לאל ידי
אז ככהכישוף כושל
בס"ד
אני שונאת את הקונספט הזה
כי כולם נשמעים אותו דבר
כי אוי לא כולנו מסכנים בואו נפזר כמה נקודות בכותרת ונכתוב שיר עם יותר מידי אנטרים
אבל בע
בחייאת
זה קשה
להסתחב עם הידיעה שזה קרה
ואני לא היחידה
אחת משלוש וזה
אבל
זה כואב לי בטירוף וזה נוכח בחיים שלי כל הזמן
כל הזמן כל הזמן
נכון יש את הרגע הזה בשיר המכולת עם "ללא הפסק"?
אז שכזה
והאמת שכנראה הגעתי לשפל אם אני נמצאת כאן וכותבת את זה
אז זה הרגע לשאול את עצמי למה פה
ולמה אני כל כך שונאת
והתשובה תהיה כנה כי אני אני וזה מה שאני עושה
אולי נתחיל מהסוף שהוא בעצם ההתחלה
ריק מוסתר היה המקום שלי לפני המו זמן ועכשיו הוא לא וכנראה שאני מחזיקה על זה טינה
אבל זה לא רק זה
זה גם התחושה שאני חלק מגל עצום של עצב
אין שום דבר מיוחד בזה שאני ילדה אבודה ודיכאונית
כולם פה כאלה
זה מביך כמה אני בנאלית
כמה אני עוד אחת מאלף
אז אני שונאת
שונאת ולועגת לכל אלה שמתנהגים כמוני ואני בזמן הזה מנסה להפסיק להתנהג כמוני
בכל זאת, אף אחד לא רוצה להיות ראוי ללעג שלו.
ולמה פה? כי אני לא יכולה לכתוב במקום שאני רוצה לכתוב בו כמה אני אומללה
יש בו אנשים שאכפת להם ממני והם עלולים להגיב ולהתערב
ומעבר לזה
לפעמים כיף לשקוע בתוך הביצה שכולם טובלים בה רגליים
אז הנה אני
אני שירה ואני בנקודה נמוכה
בע
קשה לי וכואב לי
אני מרגישה את האיברים שלהם מתחככים בי כל הזמן
אני על סף דמעות כמעט כל היום
הרגעים היחידים שאני לא אומללה זה כשאני איתו
אבל אי אפשר להיצמד לאנשים כל היום
אז בשאר הזמן אני חיה וסובלת
אני יודעת שלנצח הרגעים האלה ילוו אותי
נוצלתי בצורה אלימה ומגעילה
ומאז אני ממשיכה לחזור שוב ושוב למקומות בהם אנשים שינצלו אותי בצורה אלימה ומגעילה
אני חושבת שאני מחפשת גאולה בהיתקלויות האלה
אבל בסוף העבר שלי הוא העבר שלי ולא משנה כמה פעמים אני אדחף לאותה פינה אני לעולם לא אוכל לשנות את מה שקרה שם על האספלט
(אני לא יודעת אם נכון להגיב)עיגול שחור
רק רציתי לומר שקראתי, ואני קצת מבינה.
וכואב לי איתך.
וכואב לי איתך.
כן?כישוף כושל
בס"ד
גם את בזה למקום הזה ולמה שהוא מייצג אבל את יותר בזה לעצמך אז את נושכת שפתיים ומשתפת בו שנאנסת?
|עוצם עיניים|
סורי מצב רוח עוקצני
אני פשוט ממש שונאת אותי כרגע וכל מי שיתקרב יחטוף אש
בכל מקרה אני מעריכה את מה שניסית לעשות
..עיגול שחור
לא שנאנסתי. אבל משתפת בדברים אחרים שקשים לי. וכן, אני בזה למקום ולעצמי כשאני כותבת פה. ואיכשהו תמיד כשהלבד כבד עלי אני מגיעה לפה.
זה בסדר גמור.
בשמחה
זה בסדר גמור.
בשמחה
אני לא רוצה לנצלש.עיגול שחוראחרונה
ובמכשיר שממנו את כותבת האימוג'י גם מופתע?כישוף כושל
בין השארכישוף כושל
בס"ד
היינו כמה בנות
אני לא מרגישה שזה מה שאמרתיכישוף כושל
ואוףמזמור לאל ידי
רציתי לכתוב כמה דברים
ושכחתי
ולא מצאתי את מה שחיפשתי...
(לא יכול להיות שזרקתי אותו, נכון?🤨)
המכונת כביסה התקלקלה
ואינלי כסף😬
והיא שונאת אותו,
כמובן.
ושכחתי
ולא מצאתי את מה שחיפשתי...
(לא יכול להיות שזרקתי אותו, נכון?🤨)
המכונת כביסה התקלקלה
ואינלי כסף😬
והיא שונאת אותו,
כמובן.
..יפה ותמה
אם אפשר משאלה,
רק אחת,
הייתי רוצה תינוק,
ילד קטן,
שלי, מעצמי,
לא צריכה אף אחד.
רק אני והוא,
לבד.
הוא יבכה ואני ארגיע אותו,
אני אשאר ערה בגללו כל הלילה,
יצור קטן וטהור,
כל היום רק אחבק אותו,
נשיקות בלי סוף,
בלי מצפון.
יאוו.
לא רוצה יום הולדת עוד מעטיפה ותמה
רוצה להישאר קטנה.יפה ותמה
ומתוקה.
שונאת אנשים גדולים.
..בוגרת קטנהאחרונה
יאא
גם אני
ילדים וזקנים, הכי מתוקים
עוד עשרה ימיםחופשיה לנפשי
עשרה ימים
שקיעהחופשיה לנפשי
מחר
עד לג בעומר
עד לג בעומר
לא הודית לך על השירשור ההואמזמור לאל ידי
אז תודה
@חוני המעגל פינות
@חוני המעגל פינות
שתבוא כבר פיה או מלאך עם שרביטמזמור לאל ידי
שילטף העולם את ראשי
וילחש לי זאת הדרך
זה בסדר...
וילחש לי זאת הדרך
זה בסדר...
מרגיש יותר טוב?מזמור לאל ידי
לא
תודה🤐
תודה🤐
למה קשה לך כל כך להגיד אני?מזמור לאל ידיאחרונה
אז כן קשה
כן כואב לי
ובחג המשפחתי ביותר שקיים
אני (שוב) לבד
ואפילו מנגל אין...😏
כן כואב לי
ובחג המשפחתי ביותר שקיים
אני (שוב) לבד
ואפילו מנגל אין...😏
אחחרוח סערה
נהיה לי עצוב פתאום
(אני עוברת אחד אחרי השני. איזו היסטוריה מתחבאת בין השורות, כמה חיים. )
כולם היו ילדים קטנים ומתוקים כאלו
שמחים ותמימים
ואתה רואה את החיות זולגת להם מהכל
ואתה מכיר את הילדים האלו
(אלו לא אותם אנשים של פעם, אלו ילדים שאהבו והעולם שאב כל פירור תום לב)
והם כ"כ שבורים היום
וכאלו גדולים וקשוחים
מה עשו להם החיים
פירקו אותם לחתיכות
בנו מהם יצירה חדשה
נוקשה, כואבת.
בחייאת זה כואב לי
(כן ירדה לי דמעה)
כן, כי זו שעה של ערב
לילה טוב ואורות שנכבים
המלאך הגואל
נשיקה.
(אתה לא שם)
(אני עוברת אחד אחרי השני. איזו היסטוריה מתחבאת בין השורות, כמה חיים. )
כולם היו ילדים קטנים ומתוקים כאלו
שמחים ותמימים
ואתה רואה את החיות זולגת להם מהכל
ואתה מכיר את הילדים האלו
(אלו לא אותם אנשים של פעם, אלו ילדים שאהבו והעולם שאב כל פירור תום לב)
והם כ"כ שבורים היום
וכאלו גדולים וקשוחים
מה עשו להם החיים
פירקו אותם לחתיכות
בנו מהם יצירה חדשה
נוקשה, כואבת.
בחייאת זה כואב לי
(כן ירדה לי דמעה)
כן, כי זו שעה של ערב
לילה טוב ואורות שנכבים
המלאך הגואל
נשיקה.
(אתה לא שם)
יש בזה כ"כמשהאחרונה
חירותמחפשת^
בוחרת חירות
'את זוכרת את הכללים, כן?' היא הסתובבה אלי. 'כן,כן אני זוכרת'
פיכס. אני שונאת את הנשימות שלה, את הבל הפה מריח הסיגריות שעברו אצלה בריאות.
אני משתדלת לחייך (בלב? כן) כשאני נזכרת שהפרצוף המאיים שלה הופך אותי לכנועה יותר. (''עבדות''- היה השם של הספר על השידה שלה, היה מעניין לעלעל בו מעט, וכן. היא מתנהגת לפי הכללים. לא הספקתי לקרוא הרבה מעבר ל'כלל הפרצוף המאיים' ואז הגיעה הגברת. כעונש איבקתי את כל הספרייה, ספרים כתובים בצרפתית. בטח. כדי שלא אצליח לקרוא. קריאה זה עניין לחרותניקים. לא לי. גמכן)
אני מקלפת, מליון תפוחי אדמה, סתם כדי שלא אחשוב מחשבות על חופש. אני מחשבת מספרים ראשוניים, היא נהנית מהאופצייה ודורשת שאחזור עליהם מאחד למאה, מנסה ממאה לאחד.
אני נכשלת ובתמורה מכינה גם צ'יפס בטטה, שיהיה.
בזמן האחרון אנשים כאן מדברים על חירות, אני שומעת אותה ועליה, מטגנת לכבודה ערימה נכבדה של צ'יפסים, צולה ירקות בתנור. מלטפת עופות ברוטב.
כשאני לא בודקת מהם המחלקים הראשוניים של 76/98 או 564. אני מאזינה לה בשקט. לחירות, הם שרים לה שירים, רוקדים למולה, מניפים דגלים. ואז הולכים לישון, שתויים. אני שונאת חירות, אוהבת אותה. לא מכירה.
ניסיתי חירות שקטה, שטפתי את הבית לפני שהברקתי חלונות, חשבתי שהגברת לא רואה. אז חשבתי. שטפתי שוב, עד הבוקר, ארבע קומות. ניצלתי מהוילה של השכנים. נס שהם והגברת רבו יומיים קודם.
אני חושבת עכשיו, מהר. מכינה עוגה, יוצקת את הבלילה. הגברת עסוקה.
אני רוצה חירות, כןכן. כתבתי שאני שונאת, אז מה.
אני רוצה חירות.
אני נזכרת בפעם הזו שביקשתי מהגברת לצאת לקניות. היא הסכימה. אלא מה, היא סדיסטית, שתהיה לי בריאה. בעצם עדיף שלא. אני צריכה לכתוב מהר, עוד רגע היא חוזרת.
רגע לפני שיצאתי היא הביאה לי שני פתקים, באחד הייתה רשימת קניות בכל קצוות העיר, ובאחרת רשימת אנשים. תכתבי להם, מותק. היא אמרה, ציוותה, או גערה אי אפשר להבדיל באמת. זו עבדות. 'רשימה של אנשים, תכתבי תודות. שיבואו גם בשבוע הבא, תוכלי לעבוד בשבילם'
קניתי, סחבתי וכתבתי בדרך חזור. התחככתי בחירות של אנשים אחרים, נשמתי אוויר חופשי, והרווחתי כאב גב לשבוע.
עבדות היא לא חירות גזולה, היא היעדר חירות בכלל. חרטתי פעם בפינה נסתרת בקיר, שאדע, שאזכור.
גם אדם שהיה בעל חירות ואבדה לו, הוא עדיין עשיר בה, בשעות ערב הוא יכול להריח אותה, לנשום אויר חירותי שהסתיר, לשחק בה.
אז זה מה שאני, מחפשת חירות, רגעים. כדי שיהיה לי במה להשתעשע לכשאחזור, לכשאשכח.
הכי מפחיד הוא האבדן. לחכות לחירות באישור, בהסכמה של הגברת. להשתמש במושג בזמן הלא נכון. לשכוח את הקשר, להדביק לסימן מסומן אחר, הפוך.
זכרונות. כן.
לא מעט מהם.
אני ממשיכה לקלף ולחתוך, מפרקת את 29 ל-7, מחשבת שארית. היא מגבירה קצב, עייפתי. 31:22.
עייף לי, נורא. מחזורי השינה שלי קצרים. והנה אני שוב, עבד.
אני שומעת מלמול מהכניסה, פעייה של תינוק.
הלב שלי מחסיר נשימה, מגביר דופק.
תינוק, כאן.
ההנאה בלהביט בו היא חירות.
אני משלמת על צוהר החירות הזה בחיתוך מהיר, טיגון בשמן עמוק, קערת הגשה, 38:3, היא מקלילה 39:5, מאפשרת לי חלקיק של חופש.
אני מביטה בו,
הוא פועה, מחייך.
מביט
ואיש לא זורה בו אימה.
'לעבדות נולד'
היא מביטה בי בגאווה, שולחת בו מבט מרוצה "עבד, מלידה, שלא כמותך," היא פולטת לעברי במבט מזלזל, "הוא לא ישגה במחשבות של הבל, ואבל. וחירות"
הערב הזה, אני בוכה כמו שלא בכיתי שנים.
אני מוציאה לשון בחשאי, תופסת דמעה מלוחה, מתוקה.
אני בוכה, ובוכה.
וגם כשאוזלות בי הדמעות, אני ממשיכה לבכות.
נאחזת בכל טיפה של חירות.
פעם, אמא הייתה מחייבת שאשטוף פנים אחרי כל בכי, סימן להתחלה חדשה, לתקווה.
אני משאירה את הדמעות, הן חורצות בי שבילים אל החופש. סימן להתחלה חדשה, לתקווה.
אני בוכה, מעט. שוב.
רוצה לצרוב בי את התחושה.
וככה מרגיש אדם חי. חירותניק.
החדר חשוך, אני נועלת את נעלי הבית, חולצת. נועלת את נעלי הספורט. מאובקות, בלויות. הן היו בדרכי אל החירות, הן פוסעות איתי לעבר החופש.
אני לובשת את השמלה ההיא, עם הצווארון המעומלן והשרוול המנופח, בדיוק כמו שאהבתי, פעם. לפני שידעתי מהו מלבושה של עבדות.
אני יוצאת מהחדר, לאט.
רואה את העולל שהגיע בבוקר, מביטה בו.
הוא פוקח עיניים, מחייך מחלום מתוק. וישן.
בהחלטה של רגע, אני עוטפת אותו לאט. שולפת את התיק ובו חפציו ויוצאת.
הדלת פתוחה, אני שומטת את המברג שהבאתי, מכניסה לכיס את מפתח האפס, האינסוף.
כלא כזה, חירות בהישג יד, וכלכך רחוקה מלב ומשכל.
אני ממלמלת סליחה, מהסה את עצמי.
המרחבים קוראים לי,
אני מביטה בשקט בשמש העולה,
מניחה לתינוק להתענג מקרניה, הוא לוגם מבקבוק מהר מהר.
אני מהלכת בין השבילים
מחייכת אליו
שרה שיר בלי מנגינה ומילים.
לאט.
ושואלת את עצמי מהי חירות.
20:11. אני צוחקת, מניחה לעצמי להשאיר את זה ככה. 20:11.
גם חירות קונים בעבודה קשה,
אני לומדת את זה בקלימוטרים הארוכים לכפר הקרוב.
בזרועות הדואבות מאחיזה ממושכת.
בדמעה ראשונה מול תמ''ל שנגמר.
בתסכול למול לילה ארוך ותינוק כאוב.
אני לומדת על חירות,
בעייפות שפוגשת אותי בסופה של משמרת, בתחילתה של אחרת, חדשה.
בעבודה המזדמנת, בעובדה שאני לא שורדת בה, ובכל זאת. חייבת.
לפעמים אני מתגעגעת,
להבל סיגריות, לערימות הצ'יפס, למספראשוני
רוצה עבדות.
ואז אני נזכרת בבכי הגדול ההוא,
בוחרת בחירות.
שוב
ושוב.
בחירה היא חירות.
אני מחייכת למול הפרדוקס.
ודומעת.
בוחרת חירות.
בשול:
נראה לי זה הקטע שכתבתי הכי מהיר, הוא נכתב מעצמו.
(לחשוב שיש לי סיפור מותחל לא מעט זמן, במחשב. זנוח.
אני נורא אוהבת את הרעיון שלו, מאוד מאוד מתקשה להעביר למילים)
זה כייף לכתוב בחירות, בלי לחשוב על נמשל, ומשל.
עכשיו ללמוד למבחן, דחופפ
דחופ.)
הכתיבה 
בת.
את פשוט מדהימה.
נשאבתי עמוקות.
נשאבתי עמוקות.
תודה רבה!מחפשת^
...מחפשת^
חלק ג'- כואב הלב על החומר הזנוח למבחן, על שעות השינה, ועל המחר. שוין, שאחרים יעשו מנגל.
וזה דורש עריכה, דחופפ
(העייפות, לכתוב נ.ב. בהתחלה. נו)
הימים הראשונים מלאים בחירות, אני חשה אותה בכל פינה. פוגשת בה בצומת דרכים שבה רק אני מחליטה לאן. קורצת לעברה בחלום שמותר לי לחלום.
עתיד, ופלטה עם אלף גוונים לצידו. בדמיון אני מציירת, צובעת. עולם שלם.
הימים הבאים מספרים לי שכל צבע עולה במאמץ, בכוחות, בחירות. חירות נסחרת בחירות.
בבקרים אני עובדת, נושאת את התינוק שאספתי במאמץ, קונה חופש בכל הזדמנות. אני מנקה מרצפות, מסדרת ארגזים, מקלידה מכתבים, מכינה כוסות קפה, מהר. בכסף אני שוכרת צריף בקצה הכפר. חוסכת למעון יום לתינוק ההוא, אסופי. עבד פונטיצאלי, אביון בדמי ימיו.
אני אוהבת כסף, שונאת אותי בלעדיו, הוא הופך למושא החלומות שלי, לרצונות, לתקוות, אני מחשבת שעות ודקות ,כופלת במטבעות.
ורק היום שבו העבודה שלי מתורגמת לשטרות גורם לי אושר, אני סופרת ושוב. מאושרת עד הבוקר הבא, הוא הולך. אורח זמני.
הימים עוברים במין רוטינה שכזו, הוא בבוקר במעון, אני עובדת. משחק לידי בצהריים, אני עובדת, הבקתה העלובה שלנו שכורה, האוכל עולה לא מעט, ואור ומים.
אני שונאת את החיים שלי, מנסה לאהוב. בבקרים אני שואפת אוויר, רוצה להריח את החירות שהרחתי אז, מולקלות אוויר, ויש בהן עבדות, חורצת בי שבילים, נתיבים, וידי קמוטות, שאיפותי בלות. ורק מטבעות יוצרות בי תקווה ועתיד.
העתיד היה פלטה של גוונים, בחרתי זהב, יצרתי מכרה, כריתי פחם ,יצאתי שחורה מלוכלכת, אני חוזרת שוב ושוב. מחפשת זהב, כורה פחם.
כשהילד ההוא מבקש אותי. אני מסרבת. לאה מהלעניק, עיניו רעבות, צמאות לחיים. אני עסוקה בלממן לו בית ועתיד. וגם אם נמצאת ביינו חירות, אין בי חיות.
ויום אחד אני מחליטה לשוב.
הבקתה מתאכלסת באחרים, צמאי חופש. אני מביטה בדלת, היא מביטה בי, חופש כלוא, אני צוררת מעט מאבני הגינה, הוא מביט בי בעניין, אני מביאה לו אחת.
חורטת בה לב, חותמת חירות. הוא מכניס לכיס, שנינו שותקים.
הוא לא שואל לאן, הולך בעקבותי. אני מספרת לו על היום ההוא, איך נשאתי אותו בזרעותיי, כיצד לחשתי לו מילים ושירים. ארוכה הדרך מהכפר למבצר, הוא אינו מתלונן, אני לא מנחמת. כשאני שרה שיר נוגה, הוא מצטרף, מוסיף בתים ולחן. אני בוכה והוא מאט קצב, מביט בי.
כשהשמש שוקעת הוא שואל: 'היה לך שם אוכל?' אני מהנהנת. כן, היה. 'ומקום לישון?' היה, היו אפילו מצעים פרחוניים, אהבתי אותם, מתוחים. 'מישהו הרביץ לך?' מה פתאום, אני מתפלאת, איש לא.
ולי? הוא שואל, יכלו להיות כל אלה? 'אני חושבת שכן'.
אז למה עזבת?
רציתי חירות, ואוויר, רציתי בחירה, את הזכות לרקום חלומות, היכולת לטוות עתיד.
מספרת לו על פלטה של גוונים, ואיך כשלתי. ורציתי.
הוא בועט באבן, רומס גבעול. תוכו זועף. נוצחתי.
אני רואה את המבצר מרחוק, מקרוב. אומדת אותו במבט, הוא לא השתנה, עדיין. מידי יום נכנסים עבדים חדשים, ותיקים מתים בלויות שקטות, בלי מילים. אני מכירה את החיוך המלגלג על הבורחים, אפשר לתת בנמלטים סימנים, מבטם עצוב, נוגה, מחפש את האהבה בחלון, את היכולת לחלום. היאוש מלווה את תנועותיהם, כאילו משחקים הם את המהלכים האחרונים בשח. מחכים למט.
הוא צוהל לידי. מדמין לו ארמון ומשרתים. ואיש לא סיפר לו שהוא התפקיד.
החושך מתקדם בצעדי ענק, אני פוסעת לאט. מתכופפת לקרקע, תולשת גבעול, בוטשת בעדינות באדמה הסלעית.
עולם סוער בדממה, חצי חיים, חצי טביעה.
אני יושבת לאט. מחכה לדמעות ההן, שיזכירו לי לבחור, בטוב. ממתינה לכוח ההוא שייסיע לי לגמוא קלימוטרים, את הקול הזה שהיה בי לשיר שיר ועוד לילד שלא הכרתי, תרה את הזרועות שנשאו אותו.
והנה הוא, תלתלים זהובים, עיניים מחפשות. אומלל ומאושר. בן עבדות וחורין. ואני עייפה, לוחמת שבה מקרב ואין ניצחון וכולי חבורות משוחה במדבר. ומי אמר שהיה זה הקרב הנכון, ומי יבטיח שתהיה זו התבוסה האחרונה.
ולעיתים הדמעות כובשות לי דרך, מפלסות החלטה. ולעיתים שתיקה קצרה, רועשת. ואדם ובחירה.
אני מושיטה לו יד, אנחנו קמים.
מסתובבים לעבר השלט לכפר, הכיוון לעיר הגדולה, הדרך לאדם הקטן.
20:11, אנחנו מנסים יחד, חורטים בשביל ספרות וחיים.
אני מחייכת, הוא מהורהר. אני בוכה, הוא סקרן.
מוציא אבן מהכיס, מגיש לי.
וכפי בכפו וחירות ניצבת ביננו.
(...)מזמור לאל ידיאחרונה
אוקייפה ותמה
עכשיו בכיתי בגלל סבתא.
ודופק לי הלב מהרעש הזה.
זה היה מבהיל!
ומי האדיוט שהמליץ על הסרט ההוא, הוא מחריד!
'נס בתא מספר 7', גם אם סרט הוא נקי, זה עדיין לא סיבה להמליץ עליו לאחרים.
כבר הרבה זמן לא הזדעזעתי ככה מסרט.
מרגשמזמור לאל ידי
למה מזעזע?
ומשחק גאוני.מזמור לאל ידי
לא יודעת.יפה ותמה
עצרתי באמצע.
מזעזע, הילדה, והחקירה, ורק התחלתי לדמיין מה יעשו לו שם בכלא,
אז הפסקתי.
וראיתי המון סרטים,
אני באופן כללי אחת שנבהלת מדברים כאלו.
זה מזכיר לייפה ותמה
את הראיון לשם.
כמה טיפשה אני יכולה להיות.
מביך אותי להיזכר בזה.
את מאוד מחמירה עם עצמךמזמור לאל ידי
האנשים החכמים ביותר
עושים את הטעויות
הטיפשיות ביותר.
עושים את הטעויות
הטיפשיות ביותר.
ניחא. זה היה מזמן.יפה ותמה
ו- וואו. זה מסביר לי המון דברים.יפה ותמהאחרונה
זה כמעט מרגש.
אמאא יש מה לעשות כדי שזה יפסיק?
שוברת לבבות קטנות, אני שבור ללא תקנה...מזמור לאל ידי
...רוח סערה
"ילדות היא ממלכה בה איש לא מת"
(דמדומים)
(דמדומים)
ואוומזמור לאל ידי
אפשר להעתיק?מזמור לאל ידי
לא אני המצאתי 🤷♀️רוח סערהאחרונה
זה נכתב עכשיומזמור לאל ידי
הביאו לי אחי
שירים נושנים
הביאו לי אחי
שתיקות והספדים
בין עלמות תופפות
נושאות שיר ומזמור
עוד נשיקת שפתיים חרישית
נדמת לאחור
ואיך אומר
ואיך אצפה
אודות העלם
גדי הרך?
ואיך היה
ואיך אדע
דמיון כאב
זר ומוכר?
ובין דמעות אביונים
ובין גלי השיגעון
עודנו מונח לפתח
מפתח צחור
וטהור
בין נגינת חלילים
עלי עין ופיח
עודני זוכר
עודני מבטיח
לנצור לעד
לא לשכוח,
לא למחול
זיכרון חוזר ושב
ומכה כמו פיזמון
את האושר שהיה
ועתה כבה לעד
את מבט עייניך הנוגות
שקדחו בי במבט
כמו אש בוערת
כמו בוהק ערפילים
את הלכת, ואינך עוד
בוהה בין הצללים.
שירים נושנים
הביאו לי אחי
שתיקות והספדים
בין עלמות תופפות
נושאות שיר ומזמור
עוד נשיקת שפתיים חרישית
נדמת לאחור
ואיך אומר
ואיך אצפה
אודות העלם
גדי הרך?
ואיך היה
ואיך אדע
דמיון כאב
זר ומוכר?
ובין דמעות אביונים
ובין גלי השיגעון
עודנו מונח לפתח
מפתח צחור
וטהור
בין נגינת חלילים
עלי עין ופיח
עודני זוכר
עודני מבטיח
לנצור לעד
לא לשכוח,
לא למחול
זיכרון חוזר ושב
ומכה כמו פיזמון
את האושר שהיה
ועתה כבה לעד
את מבט עייניך הנוגות
שקדחו בי במבט
כמו אש בוערת
כמו בוהק ערפילים
את הלכת, ואינך עוד
בוהה בין הצללים.
זה אידיוטי בעינימזמור לאל ידי
מי ישמע מה כבר עשינו...
פוגליפה ותמה
דווקא כשנכנס יום העצמאות,
וסיימנו עם הזכרונות,
נזכרתי בהם.
היינו שכנים,
פעם.
עצוב.
לבכות.
ואיזה שיר יפהיפה של עמיר בניון.
איך שכחתי ממנו.
את עייפה
אלפיים סיבות לבכות
את עצובה
אין שנת בצורת מדמעות
את מיואשת
כשאת מנסה רק לדבר
את משתתקת
כשאין לך אח, כשאין חבר...
התנערי מעפר קומי
לבשי בגדי תפארתך
אני גרגר החול
איתך עברתי את כל נדודייך
התנערי וחיי בדמייך
את עייפה
וחיבת להישאר לשמור
את עצובה
לא רצית להיות גיבור
לא מוותרת
גם כשאין בית אליו לחזור
את מתעקשת
ותפילה זועקת לוחשת
התנערי מעפר קומי
לבשי בגדי תפארתך
אני גרגר החול
איתך עברתי את כל נדודייך
התנערי וחיי בדמייך
..מזמור לאל ידיאחרונה
מצאו תקופה לשבור לך ת'לב הא?רוח סערה
והעולם כאילו כלום, מסתובב, אה?
מה אני אגיד לך? בוא נראה...
לא, אין לי קלישאות לזרוק בכל מקרה,
אם זה כואב, אז זה כואב,
אני פה, אם תרצה ככה, לשתות... לשפוך ת׳לב,
קשה לראות רואה אותך דועך....
(טונה)
מה אני אגיד לך? בוא נראה...
לא, אין לי קלישאות לזרוק בכל מקרה,
אם זה כואב, אז זה כואב,
אני פה, אם תרצה ככה, לשתות... לשפוך ת׳לב,
קשה לראות רואה אותך דועך....
(טונה)
כל השנה השכנים ליד צורחים אחד על השנימזמור לאל ידי
עכשיו הם "רק" שמים שירים בפול ווליום
אני באמת חייב לסבול אתזה?!
אני באמת חייב לסבול אתזה?!
..בוגרת קטנה
תצטרף אליהם בשירה
זה מה שאני הייתי עושה כשהשכנים המעצבנים היו עושים מסיבות וכמה שניסיתי לסגור את החלון לא עזר
לקחתי דרבוקה והצטרפתי מביתי
חחחח...מזמור לאל ידי
אייל ועומר עושים שמייח
הא, זה? יופיבוגרת קטנה
כן, חבל שאי אפשר להעלות פה וידיאומזמור לאל ידיאחרונה
...תלתן
בסוף כולם רוצים אהבהמזמור לאל ידי
בסוף כולם רוצים אהבה...