אחרת אפשר להגיב. כמובן שחשוב להגיב ברגישות.
בעיקר התכוונתי להדגיש שצריך לחשוב יותר מפעם אחת לפני שמגיבים פה.
הלהבה מרצד בעיניך.
הן נראות רכות ומלאות ברגש, מחייכות למשמע הפטפוטים שלי.
הן רגישות.
הבעה אחרי הבעה חולפת בעיגולים הצלולים האלה.
כשהן מפסיקות לחייך, הן עצובות.
לאות נסתרת מעיקה על העפעפיים. היא מעידה על עצבות שנובעת מבדידות.
הן מתחמקות ממני.
הן לא מוכנות שאמשיך לסקור אותן. הן מנסות להכחיש במבט מלגלג את אמיתותם של הגילויים שהעלתי,
להתכחש לטענת הרגישות והכאב.
הגאווה והאיפוק שבהן רק מחזקת את דעתי.
העיניים משקפות הבטחה לטוב.
ובאשר לפה,
לפעמים הוא עולץ וצוחק.
הוא מוכן לגלות את כל מה שהמוח חושב. אם כי אפשר לומר שהוא מסתיר הרבה מן המתרחש בלב.
הוא גמיש ומשתנה ללא הרף, ולא נועד להיכבש בשתיקת הבדידות הנצחית.
הפה הזה צריך לדבר הרבה, לחייך לעיתים קרובות
ולזכות בכך שאהבת אנוש תהיה בת שיחו.
גם הפה מבשר טובות.
רק במצח נשקף אויב לסוף טוב,
ומן המצח עולה בת קול "אני יכולה לחיות לבדי,
אם הנסיבות וכבודי העצמי ידרשו זאת ממני.
אני לא צריכה למכור את נשמתי כדי לקנות את אושרי.
אני נושאת בקרבי אוצר, שבעזרתו אוכל לחיות גם אם כל השמחות החיצוניות ימנעו ממני
או יוצעו במחיר שלא אוכל להרשות לעצמי לשלם אותו".
המצח מכריז "יד ההגיון מוצקה ואוחזת במושכות,
והיא לא תתן לתחושות לפרוץ ולסחוף אותה אל תהומות פרועות.
התשוקות עלולות לרגוש בזעם, כפי שהן אכן משתוללות לפעמים,
והרצונות עלולות להגות ריק. אבל
כח השיפוט בכל זאת יכריע בסופו של דבר בכל וויכוח,
והוא יהיה אף הקול הקובע בכל החלטה.
רוח גדולה, ורעש ואש עלולים לעבור על פני,
אבל אני אלך בעקבות הקול הקטן הזה,
שמשנן את צווי המוסר".
יפה אמרת בת קול המצח.
היטב ידוע לי באיזו מהירות קמלים העלומים,
והפריחה נובלת כאשר גביע האושר המוצע נמהל אפילו בשמץ כלימה או בטעם קל של חרטה.
קורבן, ייסורים ומוות אינם רצויים,
הם לא חביבים עלי.
שאיפתי היא לטפח ולא להצמית,
לזכות בהכרת טובה ולא להנביע דמעות דם,
ואף לא דמעות מלח.
היבול הרצוי לי הוא חיוכים, מילות חיבה, ומתיקות..
אבל די בזה.
(קסם אתה קסםםם
להבא שים דברים כאלה באיכותי, בבקשה.)
אם כך,
אוכל להסכים לדרישתו,
להוציא פרט אחד, פרט אחד נורא:
העובדה שביקש ממני להיות אשתו אף על פי שאין בו לב בעל הרוחש עלי אהבה,
ממש כפי שלב כזה אינו פועם בסלע הענקי והקודר הזה-
שעל פניו קוצף הנחל אל תוך הערוץ.
הוא מוקיר אותי כמו חייל המוקיר כלי נשק מועיל,
לא יותר מזה, אבל
כל עוד לא אנשא לו, עובדה זו לא תצער אותי.
איך אוכל להניח לו לממש את רצונותיו, ליישם בקור רוח את תוכניותיו
ולקיים את טקס הנישואים?
איך אוכל לקבל ממנו את טבעת הכלולות,
לשאת את כל טקסי האהבה (שלא היה לי ספק כי יקיים אותם בקפידה),
כשאני יודעת שלבו אינו נתון לכך?
איך אוכל לשאת את הידיעה שכל גילוי של חיבה שירעיף עלי, הוא הקרבה מתוך עיקרון?
לא. זהו סבל נורא,
ולעולם לא אשא אותו.
אוכל להתלוות אליו כאחותו, אך לא כאשתו.
וכך גם אומר לו.
הבטתי לעבר גבעת העשב. הוא שכב שם,
דומם כמו עמוד שיש שנפל.
פניו היו מופנים אלי ועיניו בהקו,
דרוכות ונקובות.
הוא קם על רגליו והתקרב אלי.
אני מוכנה לנסוע להודו, אם אוכל לנסוע כאישה חופשייה.
(גזרתי עלי בדידות.
ואין בכוונתי חלילה בדידות אישית, אלא בדידות חברתית.
איני כשאר כל אדם, לא מחשבותי מחשבותיכם, ובעיקר רגשותי,
שפעמים שהיא מקבלת את צורתה מאופיין של המחשבות.
על כן התרחקתי מאותם אנשים, מי התיר בי לפגוע בהם?
חזרתי אליהם בזמן, בזמן שהם היו פחות מפותחים, כשרק היו ילדים)
לא אוכל להמשיך בשיחה, כי היא נבצרת מבינתי.
דבר אחד בלבד אני יודעת:
אמרת שאתה לא אדם טוב כפי שהיית רוצה להיות, ושאתה מצטער על הליקוי שבך.
רמזת שזיכרון מזוהם הוא קללה תמידית.
נדמה לי שאילו היית מתאמץ מאוד,
היית מגלה במשך הזמן שאתה מסוגל להיהפך לאדם ראוי בעיני עצמך,
ואם תתחיל מהיום והלאה לתקן בנחישות את מחשבותיך ומעשיך,
תצבור במשך שנים ספורות מלאי זיכרונות חדש ונקי מרבב,
שעליהם תוכל להתרפק בעונג.
אני חושבת ש
אתה יודע מי אתה
אבל
כנראה שאני רק
חושבת
המחשבות שלי מתרוצצות
מתנגשות
הן כמו ילדות אבודות בלילה
אפל
אפל
כמוך
תמיד היית איש מיסתורין
תמיד ידעת
לשחק עם המילים
אבל הפעם אני אגיד לך
לא!
לא תתפוס אותי
לא תלכוד במלכודת דבש
הדבש שלך מורעל
ועוד דימויים עלובים
עכשיו לעבור
שורה
כי ככה
רק ככה
אני אשמע מספיק
דרמטית.
ככה עושים את זה?
בחייאת תתבגרו
כמו שיש לך אוזניים בלי שמגיע לך
הנורמלית האחרונהאחרונההכל אודות השם
שנספר לו?
למה הרדיפה הבלתי נגמרת הזאת אחרי הרע?
מזמור לאל ידיעדיף מכלום.
זה נהיה תגובה שלי לכל דבר. עדיףמכלום.
טוב נו, עדיף מכלום.
את יודעת?
אלו פעימות של כאב,
אבל גם פעימות של כאב הן עדיין פעימות של חיים
זה כאילו תקופות
יום אחד אני נשפכת במילים
יום אחר במעשים
יום אחר בניגונים
יום אחר בללכת שעות בלי סוף
יום אחר בלצעוק
יום אחר בלשתוק
יום אחד בלבכות
היום זה לשתוק
שוב לבד
ואפילו אין לאן לברוח
כל פעם מחדש זה מדהים אותי כמה אנשים מטומטמים ומלאי חשיבות עצמית
בלעכסבוגרת קטנהאחרונהאין לי כוח לכתוב
כי אם שטויות,
המון המון מהן.
אני צריכה ללמוד עקרונית,
לנסות לארגן בדל של פעילות,
ולקפל כביסה.
ואם אני שוב מדרדרת
לכתוב כאן פירוט מעשי של סדר היום
פלוס דיווח רגשי, המצב לא קל בכלל
