פורום ריק ומוסתר (עמוד 627)

הוא: כותב סיפור ארוך והומורי עם מלא שמות
כולם: ואוו, איזה מצחיק שנון ומרגש אתה כותב!
אני: למה הוא כל הזמן כותב על ענבר? מי זאת ענבר? ומה היא בשבילו?

אבל הכי אמיתי והלוואי עם הכי קרבת ה'

אבא, תודה על זה!

 

 

חג שמייח ובשורות טובות לכולםםםם

חבל שאייל שם  חח

 

 

ווואי

 

פתאום זה נשמע לי משפט חזק

 

השראה מטורפת בזמן האחרון יש לי בכתיבה ולא נגעתי במכחול הרבה זמן

 

הסיפור של דני/כפיר גולן (אזהרת טריגר)

אני זוכר את היום שדני איבד את החשק לחיות.

ישבנו ביחד, כוס בירה ביד אחת
ונרגילה ביד שניה
שפתאום הוא פלט: את יודע, שהייתי "שם" איבדתי את הרצון לחיות..."
לא הייתי צריך לשאול מה זה "שם"
דני מעולם לא הזכיר את המקום בשמו המלא
בדרך כלל היה קורא לו פשוט "שם"
ולפעמים גם "המקום ההוא"
המקום שבו הרסו את חייו
לנצח
השאירו אותו ריק, שיכור, מחולל
כלי חלול של האדם המפואר שהכרתי.

יום שישי בצוהרים
אני, דני והבירה
ופתאום כמו סכר שנפרץ באחת
הוא התחיל לדבר ולבכות
לבכות ולדבר
דני החזק, דני החסון
דני שידענו שתמיד אפשר לסמוך עליו
בשעת צרה,
דני שתמיד היה ויהיה שם בשבילך
דני שגעה מולי בבכי, מתפרק אט אט לחתיכות
כאב ורסיסי נשמה חדים כמו תער.

"אתה לא מבין אחי,
אתה לא מבין..." הוא חזר שוב ושוב ואמר
"אתה לא מבין מה הם עשו לי שם"
ההרגשה הזאת שמרגע אחד
אתה הופך מאדם, מיציר אלוהים עם צלם אנוש
ברגע אחד אתה הופך לצל
למשהו ששווה פחות מהג'וק שזוחל על הרצפה לידך
לפסולת אנושית חסרת משמעות
לגוש אנושי דומם ללא טיפת נשמה.

הוא נשם נשימות עמוקות,
היה קריר בחדר אך דני נראה היה מלא זיעה
כולו צמרמורות.
הוא נאבק לנשום אוויר, כטובע הנאחז
בחבלי הצלה
נושם בכוח נשימות נואשות
טרם בואו של הקץ האחרון.

התעוררתי באחת לקול הטלפון המצלצל
"מי מתקשר אלי באחת בלילה" תהיתי לעצמי בקול.
הקול בטלפון לא השאיר מקום לספק
"זה דני, תבוא מהר..."

טסתי את כל הדרך למטה בעודי מקלל חרישית
נהגתי כמו משוגע, לחוקי התנועה לא היה כל
ערך בעיני באותו הלילה
"בבקשה שהוא עדיין בחיים, בבקשה שהוא עדיין בחיים"
ספק התפללתי- ספק התחננתי.

הגעתי לדירה וראיתי את חגית לבנה כסיד
"הוא למעלה" היא מלמלה אחוזת בעתה
רציתי ישר לגג, שם היה דני נוהג להתבודד
שקוע במחשבות ובשרעפיו ואיש לא היה מורשה
להפריע לו באותה העת.

בדיוק שפתחתי את דלת הגג שמעתי צרחה,
מזוית העין עוד הספקתי לראות את דני קופץ
זינקתי לכיון הגג אך היה מאוחר מידי
דני עשה את הצעד האחרון, את הצעד
אל הצד השני, הוא לא יכול היה יותר להתמודד
עם שעבר עליו
החיים הכריעו אותו ללא שאת ואני הגעתי מאוחר מידי.

מזוית העין קלטתי חפץ שצד את עיני
התקרבתי אט אט אל החפץ עד שזהיתי אותו
פעמון הפוך היה מוטל על קצה הגג
זועק כאלף עדים את אשר דני לא יזעק כבר לעולם...

קיימים בנינו אנשים
שנראים כמו כל אחד אחר
ולפעמים אפילו יותר
הם יהיו מצחיקים, שנונים
אפילו חכמים במיוחד
תמיד יהיו להם תובנות עמוקות
ביותר ביחס למשמעות היקום
ומשמעות חייהם
ואם תשב עימם לשיחה רצינית
תגלה רובדי רבדים שלא ידעת
על קיומם
הם תמיד יראו כה חסונים
כה חזקים ובלתי מנוצחים
אותם שהתגברו על כל מכשול
שתמיד יהיו שם בשביל האחרים
"חצי פסיכולוגים בלי הכשרה"
יקראו להם כולם

אך מה שכולם לא ידעו
או לא ירצו לראות
זה את הצל האפל המלווה אותם
בכל צעד ושעל
את מסכת הצללים החרישית
העוטפת אותה ללא לאות
יום יום, שעה שעה
מכרסמת אט אט בבשר חייהם
צליליה הלומות
מבטיה צללים
כולה חשיכה
והיא מהלכת אימים

ולפעמים
לפעמים מתחת לחיוך קורן
תסדק לרגע המסיכה
מבעד לקרן האור
תבליח חשיכה
שתעלם כלעומת שבאה
והחיוך יוסיף לקרון
והמסיכה תשוב למקומה
והזיוף ימשיך לזעוק
ללא הרף

הם מסתובבים בנינו
חרישים
כלאם לחישות
מבטם טרוף
וכל יישותם
זועקת הצלה

הם מסתובבים
אחוזי פעמוני ענק
המחרישים ללא הרף
זועקים זעקות מענות
שנחצבו הישר
מתהום הצללים

את משברי ילדותם הקודחת
הם יספרו לכל החפץ
אך אנו נאטום אוזנינו משמוע
נתרכז במסיכת הצללים
ונשכנע עצמינו להאמין
שזוהי המציאות
עבורם
עבורינו
והם יוסיפו לכאוב
להתענות בייסורי נפש
שאין איש מבין בלתם
להתהפך במיטה ללא הרף
לנסות להטביע את כאבם
ואת יגונם במי קולחין
בזוהמת הבריחה והרפש
חדורי כאב
חדורי רדיפה
סמרטוטי אדם
חיים
מתים.

אולי

יום אחד

 

כשסוף סוף יהיה לי באמת טוב

אני יתאדה מפה

 

 

ואז אכנס לכאן אחרי המון זמן 

אראה מי נשאר פה ומי הלך, איזה אנשים חדשים יש כאן

 

אנחם ואגיד, כן, גם אני הייתי פעם במקום הזה

 

הייתי פה לפני 5 שנים, בשיא גיל ההתבגרות, הייתי פה כשהוא חלה ונפטר, ועד שהתאוששתי, וכשצצו שוב קשיים שוב חזרתי לפה

 

זה נכון, תמיד בחיים יש קשיים

אבל אנשים באים לפה כי הם בודדים

 

 

 

מקווה בשביל כולם להתאדות מפה יום אחד ולפנות את הקרקע לדיירים חדשים, שיבואו, יפרקו, ינחמו יתנחמו

 

עד שיבוא המשיח, אמן!

 

חג שמח אהובים ואהובות!! 

החג האהוב שלי

 

הכל שונה, עברה רק שנה וזה כאילו עברו לפחות 3 או 4 שנים

לפני שנה בדיוק, בחול המועד פסח זו הייתה הפגיש הראשונה בחיי

 

בית מלון, בחור חרדי

התיישבנו ליד שולחן עגול, 2 אנשים לא קשורים

כוס מים ובחור מובך

 

זו הייתה הפגישה השנייה שלו בחייו, הוא היה לחוץ כל כך

הוא הזמין מיץ תפוזים, ושאל את כל השאלות לפי הכללים

דיברנו על הדברים הכי משעממים

נשפך לו מיץ והיה נדמה לי שהוא רועד מרוב לחץ

צחקתי, הבאתי לו טישו

הוא אמר תודה

איך שהוא הצלחנו להעביר שעה

 

אמרתי לו זו פגישה ראשונה שלי בחיים, אין לי מושג כמה זמן זה אמור להיות

כמה זמן עבר?

שעה

וכמה צריך להיות?

שעה, שעתיים, שלוש

 

מה?? מה יש לי לדבר איתך 3 שעות?

ככה, בשיא הנינוחות, הוא היה מובך ואמר שאפשר ללכת

 

הלכנו, הוא ליווה אותי לתחנה, עפה לו הכיפה והוא רדף אחריה, הוא היה בלי מעיל והטסתי אותו לאוטו

 

ואז חשבתי לעצמי, זה מה שחיכיתי לו כל החיים?

כזה משעמם!

 

 

ומאז, עברה כולה שנה, כמה הספקתי לעבור, כמה לבבות הספקתי לשבור, כמה בחורים כתבו עלי שירים, כמה בחורים עקבו אחריי במשך חודשים?, איפה התמימות שלי? כמה חכמה הספקתי לצבור?

 

אוף

 

אני הבנתי את זה, את הבעיה להיות בן אדם מגוון, יש בי קצת מכל דבר ואני מסתדרת עם כל סוגי האנשים, קשת כל כך רחבה, הרבה מהם יכולים להתאים

אולי בגלל זה שחקניות משיגות את כל מה שהן רוצות, כמו זיקית, מסתדרות ומתאימות כל מקום

 

אבל אני לא רוצה להתאים את עצמי ,אני רוצה להיות אני!, כי אני זה טוב, הבנתם? זהו!

מה קראתי עכשיו, מה קראתי עכשיו...









(השדים שלה, השדים שלה.)

את מי אני מרתק כל כך?🤨

קצת לפני שבת אני בוכה
סידרתי ת'ארון
ויש פתאום מקום
איך אני נזכרת שוב בך..."


ליל סדר ראשון לבד.

קמה בבוקר
קופסונת על הכסא ליד המיטה
שרשרת עם תליון קטנטנן בצורת לב



What am I supposed to say.

(מביך... רבאק)

זה עונש
או שזה חג שהוא עונש
אוף אוף אוף

מלחמות פנימיות זה מתיש ומעייף...
ואז מתפלאים למה אני ישן הרבה
(ואני לא ישן כזה הרבה)

נשימה עמוקה

עוד אחת

התמונה הגדולה יפה.
ואנחנו כל כך קטנים
כל כך לא יודעים מה יהיה
איך יהיה

אני כאן כדי להשאר
אני כאן כדי לעשות טוב
אני כאן עם שליחות מלמעלה.
לא רק אני.

כולם ילמדו לחיות יחד בהרמוניה
כולם ידעו את מקומם בעולם.
כולם יחיו באמת פנימית יוקדת
כולם ידעו שמה שהיה
זו הכנה קטנה
למציאות גדולה
של יופי וחיים

מציאות שלא אנחנו המתכננים.

להמשיך הלאה בידיעה
שהטוב יגיע
בלי דמיונות איך הוא יראה.
כי הוא בכל זאת יראה אחרת