פורום ריק ומוסתר (עמוד 675)

כבר כל כך הרבה זמן

לפני שאני לגמרי משתגעת

הלב מחכה ומצפה,
ואת אינך באה.
את רחוקה.
אני מתגעגעת אליך.

איני יודעת כלום.
מה את?
מי את?
ובכל זאת הגעגועים.
צובטים את הלב.
כל בוקר.
כל דקה שאת אינך פה.

רוב העולם לא רוצה.
וגם אני לא רוצה.
אבל רוצה כל כך.

סתירה.

זו ההרגשה שלי.
אני רוצה אותך.

אני צריכה לעזוב

...

...

שלא יהיה יותר חרא ממה שהיה


למה זה לא משכנע אותי
למה זה לא מנחם)

****
ואי אפשר להתמודד מולו
כי לא רוצים להעלות את הדברים ההם

נסיונות.
למה צריך אותם בעולם?
אני משתדלת,
מתאמצת,
מנסה,
ובסוף מה?
הכל חוזר אלי.

אחרי כל הקשיים.
ארבעה חודשים של הצלחה.
לילה אחד-
בום.
פיצוץ.
דמעות.
ואני לבד.

אילו יכולתי לכתוב הכל באותם רגעים.
שבת קודש.

אני יודעת שאני צריכה להמשיך.
להתגבר על הקשיים.
אבל הם כ"כ חזקים.
וכואבים.
בוטים.
אני חלשה.
ואני צריכה כח.

כשלונות זה קשה.
הפחד הוא מעצם הכישלון עצמו.

הצלחתי לתת למוח לשלוט על הלב.
אבל זה התפוצץ.
וזה כאב.
זה היה קשה.
כל כך קשה.

הדמעות לא הפסיקו לרדת.
ולא איכפת לי ששבת.
כי זה היה לי קשה להיות ככה.
הייתי חייבת להשתחרר.
להוציא קצת.
אבל זה היה כישלון.
כישלון גדול.
שהחליש אותי.

אני צריכה לגדול.
אני צריכה לצמוח.
אני צריכה לדעת מי אני.

אבל איך אני אמצא תשובות ככה?
איך תהיה לי הצלחה כך?

אני זוכרת דברים לפי איך שהרגשתי באותו רגע
שבו שמעתי/ ראיתי את הדבר

לנשום פחד

אני לא סתומה.אני חשבתי שזה טוב.
אבל עדיין.
אני לא מסוגלת כבר.יותר מידי ניסיונות.
פשוט יותר מידי.
סבבה הקטע הזה,פסדר איך שהוא.
עכשיו גם זה.
לא רוצה.לא מסוגלת.
דפוק.
לא רוצה.לא רוצה וזה לא משנה.
די כבר.

אם ישאלו אותי פעם למה,אז זה.
זה הסיבה.
אני לא יכולה יותר עם הנסיונות האלה
לא בשבילי.
שחררו.

..

כאילו לא אכפת לו - ריק ומוסתר

 

זוכרים? אתם בטוח לא
אני כן, חלקית
אז קבלו חלקיק המשך;

הוא מגלגל ת'מזוודה, היא לידו סוחבת בוגבו ורודה, שולחים חיוכים עשירים, מסכמים בכמה מילים הורות וחיים.
הוא מוזג קולה לכוסות, מוציא בלנדר, מועך פירות.
אחד תרגום בסלון, מסביר בכמה מילים על הפולטיקה של היום, 
חושב על דירה, וכמה החודש תהיה המלגה, 
היא משוחחת בלהט והיה בלאק פריידי שאווה בזארה קידס.
היא שואלת אם מותר הוא אומר שאסור, הוא מחכה לקידוש היא לוחשת מוסף.

מספר על הרוסטביף ביום שלישי, היא גאה בהספקים.
הם פורסים סדר ויום, 
הפראק בארון, השמלה בסלון,
האיפור נמוג, וילדה קטנה ובלי צמות 
[יום אחד, 
גמאני, גמאני 
לכשיבוא בי אומץ.
בעז'ה. יום א-חד!]

 

 

אז ככה זה:
יצאתי ברכוש גדול; חרטה, קבלה לעתיד, ועוד אחת, ימבה מחשבות, לילה רצוף בשינה, מטלות מכל סוג, הבטחה לחשב, ומסלול מחדש, ים של מילים, אפס משפטים,  אלרגיות מוזרות, רצונות שלא היו בי אז, מציאות ואיך?
 שפע סינפסות, המון תחומי עניין ודופק רציף.

 

וקיבלתי אותה, קנאה
באלף צבעים, רעבה.
היא אכלה הכל, זוג מבוגרים על ספסל, אמא ועגלה כחולה, כתבה ארוכה ושמחה,  שרוליק, גיטי, ומלכי. וההיא עם תמונה מרובת משתתפים בפרופיל

היא חסרת היגיון ועם אפס לוגיקה, בולסת הכל, בלי חשבון. זוג חסידי מבויש, ריקוד פרוע, וגיטרה ביפו.

 

שנאתי אותה, הא הציבה מראה, קישטה את פניי בכוחות של אופל, סיממה את ליבי במחזות.
היא הציבה אותי, גועשת.
אנחנו לא מקנאים כשטוב להם, אנחנו מקנאים כשרע לנו.

ניסיתי להסביר לה שדי,
באמת,
ותגדלי.
לשרטט לה מפה ומסלול, ודרך נורמלית לצעוד בה. בטוחה, ישירה.
להסביר על הדרכים שקטות וארוכות, על קרבות גדולים, תמלוגים קטנים, 
ורומא לא נבנתה ביום אחד, אבל הירושימה נחרבה בכמה דקות,
ולא.

לא.

 

היא דועכת לאט, 
צצה לפעמים,
בכל מקום שבו תביטי, כל פעימה היא חיוך
אנחנו מנסות אותו
יחד.

 

עלה נוסף, ציור על הקיר, ריח של כביסה, פיג'מה ורודה, הבנה חדשה,
זריחה בבוקר, ענן ושדה של תפוזים, ארבע אמות.
נהמה של אופנוע,
טיפה של גשם,
סקייטבורד, פסנתר ופרח,
רגע פיצ
ותקווה.

 

כמה אבנים שלי, ועולם שלם חולק אותן. 
חצי תפילה ומבט.
ציפור מקננת,
אזוב*, 
ופתק לבן מתקפל,
מילים לואטות תקווה,
פסיעות, רוורס-
קדימה.

 

חיבוק של ילד,
צחוק של ילדה, 
צועקת בא-בא,  
הוא חוזר,
זורק לה חיוך
מבטיח מילים.

[חיוך-
מין עווית מוזרה,
ומהזה משנה
בכלל]

 

הצלחותות,
את.

 

(בשולי המילים;
אני תוהה אם כשכותבים נסוגים או נשארים במקום,
ההבנה שזה אותו דבר,
מכאיבה מעט,
ובכל זאת.

 

ובשול השול
אולי אפשר להתקדם ולסגת בו זמנית,
ימים יגידו
בתקווה שאקשיב.

 

 

האם אפשר להסיג גבול של עצמך?
סתם תהייה
ואם המיים לא יהיו חמים,
אכתוב כאן נצח
פלוס
כמו קשקשת,
עודף מילים וסירנה
אני 
מתחבאת מאחור.)

*תיקונטעות:
צלף קוצני, שיכרון זהוב, שרביטן, מציץ סורי, צמרנית הסלעים, לוע הארי הסיצילי, וארכובית שבטבטית
(ויקי אמר, ויקי יודע)

 

תקאנו בגאונים\מחוננים. האלו שקולטים ומבינים מהר.

 

אתם לא יודעים איך זה מרגיש שאתה צריך לדכא את זה.

ועוד לקבל בזכות זה התעלמות ודרישות שלא כל אחד מקבל..

כתבתי טיוטה במייל והמילים יצאו ככ חדות, 

שפחדתי שאפצע מהם בעצמי

אז מחקתי מיד

 

לאיודעתמהלעשותעםזה

םןובןטע9םף

בין הערביים
אשמורות
אחת ושתיים
מרחקים

שוב עצמי
שוב נזכר
זה אני או שלא
זה אני

אולי אנסה
פעם או שתיים
לנשום
בין הכפיים
של בין הערביים

יש פחדים
שפשוט נגזר עלינו
להתמודד איתם לבד


.......