פורום ריק ומוסתר (עמוד 693)

איך חשפת את עצמך ככה

 

 

ר. צרת עין

ל. קנאית

ח. פטפטנית

ש. מפוצצת בגאווה

מ. מרובעת

 

חשבתן שאני לא מסוגלת לאהוב?

 

טיפשות

האהבה שלי יכולה לשרוף.

עובדה, היא שורפת אותי.

 

 

אין שום נחמה בזמן.

אני יודעת שהיום, היום כבר לא יהיה לך טוב. אבל לפחות בואי נהיה אנחנו,
נבכה,
נקום
נאכל
נוציא מהמייבש כביסה חמה וריחנית. נקפל לעשר לערימות מסודרות וסימטריות. נכניס לארונות בנחת שלא יתבלגן.
נחליף מצעים, ונסדר את המיטות. ננקה את כל המראות. נסתכל על עצמנו בעניים יותר טובות. אולי נסדר את הארון, ואז נתקלח ונמרח מסיכה על הפנים, שלאט לאט נהיה נקיים. ואז נלבש פיג'מה של חורף. ונתכרבל על הספה ונראה סרט, ונאכל קצת גלידה למרות שקפוא בחוץ. ואז כשהסרט יגמר אולי נישן קצת צהריים. ונקום עם אנרגיות חדשות. מפה לשם נשטוף את הכלים וננקה את הבית. שיהיה נקי ומסודר ממש ממש יסודי. ואז נמרח קצת לק באצבעות. ונקרא ספר תוך כדי שמתייבש. ואולי נדבר בפלאפון עם אדם אהוב. או שנדבר עם עצמנו או עם אלוהים. ואז נעשה כמה דברים שתמיד דחינו כמו לסדר את המדף המבולגן של המטבח. או למיין את החפצים הישנים ולהעיף. ומתישהו כשהשמש כבר תשקע נשב במרפסת עם כוס תה רותח ונביט על אנשים חוצים את הרחוב, ונספר סיפורים יפים על מי שהם מבפנים.ואז נצא למכולת ונחתוך ירקות למרק ונטבל ונרתיח בדיוק כמו המרק שאמא מכינה. וכשתגיע השעה שמונה בערב, כמו כל יום התקשר אל סבתא, ונחייך למצלמה והיא תקלוט את העצב בקצה של העניים. ותתעלם ותנסה לגרום לך לחייך. ואחרי שהיא תנתק. את תיכנסי למיטה ותבהי בחלון, תחפשי כוכבים שאבדו לך. ותקראי שיחות עם אנשים שמזמן לא דיברת איתם ואת כל-כך מתגעגעת. ואולי תשלחי הודעה, אבל לרוב זה לא יקרה. ואת תתחפרי בשמיכה עם ריח של בית.
ותשקעי בשינה.

לא, לא סוף. זה מסע שאמור להמשיך ואני רק בהתחלה.

אני צריך אומץ.


כן מן הזריזות יולד ההתלהטות (מסילת ישרים)
אני צריך זריזות. אין לי לא זריזות ולא התלהטות

איזה שיר!!

כולה עוד יום בחיים האמיתיים

נ***

זאת ספה שתציל את חיי
ספה, שעליה, רק עליה אפשר לעצום ולרוקן, ולהתמלא

קליניקה אוטופית שכזאת. לא ידעתי שאת קיימת. אלוהים.

..

 

 

 

 

 

 

 

 

\

כמה זמן לא שאלו אותי מה שלומי

כמה זמן לא שאלו מה שלומי ויכולתי לענות באמת

כמה זמן אני לבד בהכל

 

אני קורסת לתוך עצמי ואף אחד לא נמצא שם להציל אותי.

שורף לי

עד שזה לא קורה לא יודעים את ההשלכות. ולא יאמן שהן לא נגמרות ורק מתרחבות ומסתבכות ונעשות כואבות יותר

פרופורציות אנשים, פרופורציות

אין בי כוחות לפתוח דברים ולדבר, כן. אני עדיין רוצה לאטום אותי בפני הכל

רגע של הבנה שיש דברים זניחים עד כדי כך
שהם לא שווים מאמץ או יחס

רגע משחרר

ומצאתי שרשור שלי כאן.

 

// הכאב ואני //

כואב לי.

זו ההרגשה שהתעוררתי איתה לפני כמה ימים.
ניסיתי לחפש הסבר, אבל שום דבר חריג לא קרה.
השמש אותה שמש.
הדירה אותה דירה.
המיטה אותה מיטה.
רק אני לא אותו אני.

יש ימים כאלה, שאיזו חיית טרף לא מזוהה מתיישבת לך בבטן. היא מכרסמת אותך מבפנים, ומדי פעם שולחת זרועות ארוכות אל חבלי הדמעות שמאחורי מסך עיניך, ומושכת בכל הכוח.

ואין לך כוח לקום מהמיטה.
ואין לך כוח להתניע את היום.
ואין לך כוח לאף אחד, גם לא לעצמך.

אחרי דיאלוג פנימי נחרץ, החלטתי שאני לא נותן להרגשה הזאת לשבש לי את היום.
נזכרתי באיזו אישה שדיברה בתכנית בוקר וטענה שאם נייצר לעצמנו בוקר טוב, כל היום שלנו יהיה טוב.
אז נכנסתי להתקלח כדי לנקות את הבוץ הפנימי שהצטבר במהלך הלילה, שמתי לי שיר שאני אוהב בפול ווליום, פתחתי חלון, והייתי נחוש בדעתי להפוך את היום הזה ליום חיובי.
הפרקטיקה הזאת, של להנדס לי בוקר שמח, לא ממש עזרה.

החלטתי ללכת לעשות כושר. מישהו פעם אמר לי שספורט משחרר אנדורפינים ועושה אותך מבסוט (מוזר כי אצלי האנדורפינים משתחררים דווקא כשאני אוכל צ'יפס).
ניסיתי, בחיי שניסיתי, אבל המועקה היתה כבדה יותר מכל משקולת שניסיתי להרים בחדר הכושר הניאוני והמתיש.

אני אלך לים, חשבתי לעצמי. אטייל קצת על קו החוף, אקבל פרופורציות, אראה אנשים. אחרי 20 דקות של הליכה, אפילו הים הסתכל עליי במבט חסר אונים של "מה אתה רוצה ממני? אני רק ים!! איך אני אמור לרפא אותך?"

קבעתי עם חבר לצהריים. לא סתם חבר, זה שהכי מצחיק אותי. שיש לנו שפה פסיכית משלנו ושטויות שאף אחד אף פעם לא יבין. ישבתי מולו בעיניים קרועות, משחק עם המזלג בסלט החיוור שלפניי. השפתיים שלו זזו, אבל הוא היה על מיוט. שילמתי את החשבון וברחתי משם הביתה.

אולי אני אשתה משהו באמצע היום? אלכוהול הוא רופא לא רע.
אולי אסיים את הסדרה שהתחלתי?
אולי אכתוב שיר?

בסוף החלטתי ללכת נגד כל הסיסמאות הקואצ'ריות שלימדו אותי.
כיביתי את האור, הורדתי את בגדים, צנחתי על הספה, לקחתי נשימה עמוקה ואמרתי לכאב: "בוא".
"מה??" הוא ענה לי בשיניים חשופות ובמבט רעב.
"בוא אם אתה גבר. תסיים את מה שהתחלת", המשכתי.
הוא לא ענה, רק השחיז את ציפורניו כשמשחר לטרף.
"גם ככה אין לי מה להפסיד. היום הזה נהרס. אז בוא."
הכאב הסתכל ימינה, הסתכל שמאלה, נשען אחורה כדי לקחת תנופה, ושניה לפני שהסתער עליי, נעצר בבת אחת ולחש לי בייאוש: "הרסת את כל הכיף!"
לפני שהבנתי מה קורה, הוא כבר הסתובב ועשה את דרכו החוצה בראש מושפל וגב מכופף.

מסתבר שגם הכאב בכבודו ובעצמו אוהב אתגרים. בשניה שהפסקתי להילחם בו, הוא איבד עניין. הוא הפסיק לנסות להוכיח לי שהוא יותר חזק. פתאום הבנתי שאני צריך להשלים עם זה שלפעמים יהיו ימים כאלה, וגם אלוהים לא יעזור, צריך פשוט לכופף את הראש ולעבור אותם.
מדי פעם אנחנו חייבים לאפשר לכל הביוב לצוף ולעלות על גדותינו כדי להתחיל שוב, נקיים ומשוחררים יותר.

הכאב הזה, שיצא מדלת ביתי, עדיין מגיע לבקר לא מעט. הוא אורח עקשן. לפעמים אני עוד נלחם בו. לפעמים אני מדבר אליו. ולפעמים, אני מזמין אותו לשבת ולהריץ איתי דאחקות, רק שנינו. אנחנו יושבים, הכאב ואני, ופתאום הוא לא נראה כל כך מאיים.

אתם מוזמנים לעקוב אחריי ב- נעם חורב - Noam Horev

 

 

 

 

 

..