פורום ריק ומוסתר (עמוד 735)

 

 

יום הולדת שמח ומאושר

ובכלל לא מוסתר 

ל @חן, היקרה

מזל טוב נשמה

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מרצדס לבנה.
באלי להיות אחרת.
למה.
אלוקים למה.

ברבר.
אני כותבת עם נקודות.
סתם כי זה טוב להחליט שכן בהחלט.
בהחלט.
ב ה ח ל ט .
הנה אני ככה.
חסרת חן וכריזמה.
אז מה אז מה.
מישהו פעם אהב אותי ככה.
כמו שאני בדיוק.

קשה לי האיזון הזה

נראלי שבמקום להצליח לאזן אני סתם יוותר

כמו שאני תמיד עושה

ולא התפללתי היום

כמו אתמול

ושלשום 

 

הוא רוצה להמשיך.

לי אין סיבה שלא.

אבל --- הלב שלי תקוע איתו, אוף. שייצא לי כבר משם. התנחל לו יותר מדיי!!!

(תחיו אנשים
תחיו, תעשו בחירות משמעותיות. תחליטו איך אתם רוצים את החיים שלכם. תלכו להרבה מקומות, תכירו הרבה אנשים. תזכו להכיר אדם אחד שיהיה עולם ומלאו. אבל תחיו.
כי ביום אחד העולם יכול להתהפך. ביום אחד אפשר למות. ביום אחד מחבל תוקע לך סכין בגב, או שאוטובוס עושה תאונה, או שחטפת מחלה קשה. אף אחד לא מבטיח לנו שנישאר פה. אנחנו רק צריכים לעשות את התפקיד שלנו ואז זה יגמר. אולי בגיל 25 ואולי בגיל 120.
אז תחיו, לא משנה מה אנשים אחרים אומרים. תחליטו מי אתם ותעמדו על זה.
ותחייכו לעולם. העולם צריך קצת שמחה)
(אל תלכו מהעולם בידיעה שהייתם יכולים לעשות הכל שונה. תבחרו, תחיו)
(ובחרת בחיים)

אני צריך לסדר את הבלאגן שלי
ואת הבלאגן של אחרים
ואת הבלאגן בראש שלי

 

והחיים זורמים ואני תקוע איפשהו
תקוע מאחורה בלי כח לזוז

 

החדר שלי הפוך
ואני לא מאופס

תיהיה בחיים האיש שכתבו עליו את ההספד שלכם

חאלס,

 

די.

 

תתמקדי בחיים,

במקדמי ההוגנות שאת צריכה לבנות,

למתישהו,

במחסומי האמון 

שתצטרכי להרוס,

ולבנות שוב

נכונים יותר,

 

לאחד מן המחרים ההם.

לא פירית,

עדיין,

אולי כמו,

 

 

עדיין לא,

הגזמתי.

ממש.

 

מ-

מש.

 

 

 

 

גם לי היה איזה ווטסון.

היום השמש נישקה אותי 

היום הדודה חיבקה אותי

היום השמש צרבה את פניי

היום השקט החריד את נפשי

היום הכתום החזיר צבע ללחיי

היום הרוח קיררה את שפתיי

 

היום החלטתי לנתק ממני את הרגש לעולם

היום בכיתי מאהבה

והדבר הכי קשה,זה שקט.
אז תצעק,אם לא אני הולכת
מטורף.אני באמת לא מבינה את זה.
כאילו,למה? מה יש לכם לדבר כל היום.
אתם לא מסכנות.הכול טוב.

נראלי שזה פשוט אני המוזרה.השונה.

איפשהוא בעולם כיף להיות מוזרה.ולהרגיש טוב עם זה.
יש בזה משהו שגורם מאוד להרגיש טוב עם עצמך.

אני חושבת שבחיים צריך להשתנות כדי להתגבר.

הכל.

הכל

 

(ואז. מה נשאר
צריך נבט רענן להתחיל איתו מחדש.
או לפחות זרע, אולי בחורף יצליח לנבוט)

של עוד דבר
ועוד דבר
עד שהכל ביחד
כבר קצת הרבה מידי בשבילי

ומה יהיה?
מה יהיה??

רגעים לפני 9 באב. חורבן הבית..
ואני הקטנה מסתובבת השבוע בין עם ישראל לחבר ולהתחבר לנושא המקדש.
במפגשים פגשתי אין סוף קולות ותהיות סביב התענית והחורבן.
לחלק הדבר נראה רחוק רחוק.. לא מרגישים..לא באמת כואבים.
9 באב שנופל בעומק החופש הגדול ודורש עצירה לרגע.
למה..
עבור מה...
מהו הדבר שבאמת חסר לנו היום..
מהו חורבן הבית...
ופתאם-

רגע לאחר מכן האמת נוגעת כל כך קרוב. בוערת בעוצמה. שורפת.
עוד יהודי נרצח.
עוד חורבן בית פרטי.
עוד כאב אין סופי. עוד בכי.. עוד אלם.
וכל ארוע מעצים את חורבן הבית הפרטי שלנו.
זה לא ארוע שהיה ועבר.

החורבן האישי הוא יוםיומי. כואב ומטלטל בעוצמות כמסרקות ברזל.
לצערינו קבלנו תשובה בדם-
איך נרגיש את חורבן הבית הכללי? עי עצירה לרגע של כולנו.
עצירה קטנה באמצע היום להתחברות למשפחה שכעת איבדה את בנה ובכך מצטרפת למשפחת השכול העצומה בארץ.
משפחות שמתמודדות יום יום עם חורבן הבית.
לא כמשל.
לא כמטאפורה.
כעצם החיים.
ההבנה של חורבן הוא בעצירה והתחברות לכאב של הזולת.כאב בלתי נתפס. חיבור מתוך ענווה.
זה משמעות חורבן הבית.
הדבר היקר איננו. אין חזרה.
נותר הזיכרון...

נסו לדמיין רק רגע קטן חורבן בבית שלכם.
אי אפשר לדמיין. לא ניתן..
זה חורבן הבית..
לדמיין את הבלתי אפשרי.
להשאר בלי מילים.
לבכות.
ולהתפלל לנחמה.
רינה אריאל אמא של הלל היד.

I need love

הפורום ההוא חסר לי
רוצה לכתוב את עצמי בסגור
השרשור שלי שם ננעל כבר מזמן
ולא נוח לי לפתוח חדש
וגם כבר מרגישה כל כך לא שייכת
אז אין איפה.
בינתיים.