העניין שאליו מתמכרים הוא משני.
יש משהו בנפש שמושך להתמכר. לאן? זה כבר שאלה אחרת.
אבל בזה שאין מפגש עיניים יש גם יתרון.
זה באמת סוג שונה של קשר ויש לו יתרונות וחסרונות, אבל לפרוק זה חשוב ומקל ולא תמיד 'הכל או כלום' זה הדבר הנכון.
אם לא מתאים לך לפרוק לאנשים שלא מכירים אותך אז אולי איזו חברה?
יש משהו בעצם הפריקה, אפילו בלצעוק את הכאב כשאף אחד לא שומע.
אבל אנשים שלא מכירים אותך אישית הם לא אף אחד, גם להם יכול להיות אכפת ממך וגם הם יכולים להזדהות מהמקום שלהם.
פיזור
פ
י
ז ר
ו
אז דרכי אבדה
חיי היו חידה
צמא כמו הלך במדבר
אל מילת אמת
שכוח בה לתת
לשאת פנים אל המחר.
וזה לא 'אין לי מוזיקה' או אני 'מתגעגעת למוזיקה'
זה יותר בקטע של: משהו מהאישיות שלי חסר
כאילו כרתו לי איבר מהגוף.
כי זה לא עוד קישוט אישיותי, זה חלק ממנה,
עצם מעצמי ממש.
פשוט כמויות של יצירה
שרוצה לצאת החוצה
לבקוע.
ואי אפשר.
ובכל זאת- מובן שיש דברים חשובים יותר.
וזו הסתכלות כזו מצומצמת ופרטית וזה די נורא
אבל אני אדם.
בא לי להיות.
עם המכלול של הרצינות והעומק וגם עם הקלילות והזרימה
ולקח לי הרבה זמן להבין שיכול להיות שידורו בתוכנו ניגודים
ולא פעם חשבתי שקשה להיות גם וגם
וזה או שאת כבדה ורצינית
או שאת מצחיקה וזורמת
אז כנראה שלא.
והרבה זמן לא דיברתי
או חשפתי את הנפש,
או יצרתי את מה שהנשמה מנגנת
או רקדתי ככה סתם
או חיבקתי עד כדי דמעות
תכף חוזרים לחיות.
פרצי חיים רעננים ימלאו את הלב.
והכל יהיה רגוע וטוב ושמח
ושוב שלם ונעים
ואהבה שפורצת החוצה
וחיבוקים לכולם.
אני רוצה לחיות
חיים מלאים, עצומים, גדולים
חיים של כלל, של גודל
עם מבט של עומק
עם עבודה קשה
עם טעם.
לא להעביר עוד יום
פשוט לחיות.
לשתוק, לספוג, להכיל.- אלו הפעולות התמידיות.
להכיל משהו שלדעתי מטופש שאכיל והזוי שאני זו שצריכה להכיל.
אבל אין לי כ"כ ברירה.
עם הזמן אני מבינה עקרון יסודי
שזאת המציאות נקודה. היא לא תתחלף, לא תשתנה ואני לא אקום בבוקר לאחת אחרת.
הלוואי שהאנשים שקיימים בה היו מוכנים לשינוי.
אבל כבר דיברתי וביקשתי- וזה לא עוזר.
אז אני מבינה שאני זו צריכה להתמודד, ליזום, ולהכיל
ואני זו שצריכה לעבוד קשה ולהיקרע בחיבוטי נפש כבר מעכשיו.
העניין הוא לא כמה המציאות שלי פועלת על פי רצוני
אלא איך אני בוחרת להגיב למה שקורה
אם לזרוק הכל ולבקר ולהתייאש ולחיות בתסכול
או לשתוק, להכיל, לעבוד קשה, לפעמים קצת לצחוק על זה
כי בכל זאת מלמעלה זה משעשע קצת
להעביר הלאה.
קשה להעביר הלאה. במיוחד שאני אדם שמנתח כל דבר.
אבל בחסדי ה' עושים את זה,
מה זה נותן לי?
אני אהיה יותר אנושית, יותר רגישה, יותר מכילה
אולי גם אגיע לבית שלי ממקום אחר.
ממקום שרגיל לעבוד קשה כדי שיהיה טוב
ואני בוחרת לחיות.
"לא אמות כי אחיה ואספר מעשה יה."
"אבן מאסו הבונים-היתה לראש פינה"
אבל זה פשוט לא הולך.
רק בשמחה.אל תצפי וככה לא תתאכזבי.
לפעמים אחרי זמן מבינים שצדקת וחבל שלא הצלחת, ולפעמים מבינים שזה היה חסר סיכוי מלכתחילה ואין סיבה.
שוין, היו לי גרועים ממנו.
איזה מין יום.
קמתי בעיניים טרוטות מהמיטה החמה שלי ונסעתי בשני אוטובוסים עד לשם, כמו איזו טיפשה מטופשת.
אז מה אם הם שילמו, נותרתי כפי שהייתי. הם לא יצליחו לשנות אותי כל כך מהר.
עצלנית גמורה.
זה דיכאון, אני בטוחה. אין מצב שילדה תחיה את כל חייה בבטלה מוחלטת ככה סתם.
הגעתי לבית הסוהר. כמעט נרדמת בישיבה.
שלוש שעות על כיסא מקולל.
הפסקה, ברוך הוא ברוך שמו.
רצתי אחוזת דיבוק לדשא, לפני שמישהו ישים לב להעדרי,
נשכבת על הדשא, ממוטטת.
רגיעה.
העץ מביט בי מלמעלה במבט רחום.
השמש מלטפת את פניי.
הדשא מעקצץ בעורפי.
אני עוצמת עיניים
נושמת
לא זקוקה לשום אידיוט לצידי.
לבד
בשביל רגעים כאלו אני עדיין כאן.
אני נאלצת להגיע לשם מדי שבוע חרף העובדה שאני כרגע בחופש,
במסגרת העשרה מסויימת..
משהאחרונההלב שלי נטרף מגעגוע ואת עם פלאפון כבוי
השם תשמור לי עליה תשמור לי עליה תשמור לי עליה
שתחיה ותחיה ותחיה ותשמח
שתחיה.
שלא אשפיע עליה רע. אני לא יודעת מה
אני לא מבינה למה למה למה
איך אנשים נהיו כאלה שרוטים ורעים. זה אכזרי זה אכזרי
עצוב לי עצוב לי תשלח לה אויר אבא בבקשה.
רק אל תפגעי בעצמך אהובה
יש תקווה. מבטיחה לך!
אני דואגת דואגת דואגת
אני בחרדות מזה. את חיה?
תטעיני כבר...
שמעתי לרגע ואז התנתק
בחיים לא דאגתי ככה כמו עכשיו. אולי רק כשאחי כמעט טבע.
הי את תשמיעי קול.
נו נו אני רועדת מפחד.
תודה שענתה. נושפת.
איזה חרדה.
עכשיו תשלח לה כח רק תשלח לה כח
אתה רע רע רע.
אסור לגעת במשהו שלא שלך.
אסור.
מהתורה.
מאלוקים.
מהחוק.
כי היא כזאת מתוקה אז למה לפרק את הברגים שעוד שמרו אותה קצת פחות שבורה.
כל הקללות בעולם.
הלואי והיא תתבע אותך.
בא לי שתמות.
בא לי אהבה
בא לי שיאהבו אותי
מה אני עושה פה
איך היקום דורש מחירים
גובה חובות בדייקנות,
בקפידה
עקבי.
בבוא הזמן
ריבית, פריים,
דמי גבייה
מחשב באדיקות את הפסנתר בסלון
הציור על הדלת.
וזו הסיבה שאני חוששת,
חוששת ללוות,
להיות.
פוחדת.
___________________________________
וכמו הרגע ההוא,
אתה מתנגש ברכב חונה
עם המיני קופר החדשה שלך.
היא הלכה,
אתה פצוע
ומישהו דורש משטרה ופיצויים.
אתה מדדה הביתה,
כושל.
חותם על עוד צ'ק בפנקס שהזמנת
בשבילה.
וחבל,
חבל שאתה.
בכלל.
_____________________________________
אני סתם אדם,
של תחבורה ציבורית.
של תאוריה,
בעתיד. הקרוב.
אדם שצריך אתר,
כדי לחפש בו מחירון
עם מחשבון משכנתא.
אדם שצריך.
להתלבט בין מיני קופר
למיציבושי אאוטלנדר.
סתם,
כדי לקשור סינפסות
מפה לשם.
מהכא
להתם.
ואתם.
וכלום.
______________________________________
ואיך חשוך עכשיו,
ויש מנורה בקצה.
ורחוב.
עדיין חשוך.
אור וחשוך מעורבבים,
מדלגת בין הצללים.
____________________________________
ורציתי לגדול,
שוין,
בטח.
עדיין.
