פורום ריק ומוסתר (עמוד 734)

אבא גדול של שרית
איכשהו הסתנן לפליליסט
פחח
כמה זמן לא דיברתי איתו
פחח
כמה אני רחוקה
על הקצה
עוד שנייה נופלת

ואת מפחדת לומר, אויש, איך זה תוקע
הנה זה בא ואת מפחדת לומר, הופ, אני לא באמת רוצה, אני לא באמת מחכה לזה.
הנה זה בא ובדרך לכותל את אומרת , איה , איך יפה ירושלים, איך אני רוצה עכשיו לשיר ולשמוח ולהנות מהמגוון הנחמד הזה שמתהלך לו ברחובות.

סטופ.

תשעה באב.
חורבן.
כאב.
עוד מעט יבוא המשיח.
אבל אבל-
כשיבוא, לא יהיו פה בנות יפות במכנסיים ובצעיף על הראש, כשיבוא לא יסתובבו כאן ערבים בכפיות, ולא יציגו את האיש שחשב שאשתו היא כובע, ובחוצות היוצר ימכרו רק קישוטים לסוכה.
ומיוטיוב ימחקו כל השירים היפים של הלהקות ושל מתי כספי ושל קרן.
וברחובות יסתובבו רק אנשים יראי שמים ובנות עטופות מכף רגל עד דגל.
ולא תהיה יותר בכלל זולה, ולא יהיו יותר סמים וסיגריות ואלכוהול.
ולא יהיו יותר מסיבות פרועות ביער של בית שמש, מלאות פלרטוטים ונגיעות וזלזול בכל הקדוש.
וזה דווקא טוב.
אני לא אשכב על הדשא עם 2 הילדונות האלה ואצווח מצחוק כי שתיתי וכי מה שהן אמרו הרגע על טליה ממש מצחיק.
וזה גם דווקא טוב.

וכשיבוא לו בנחת, רכוב על חמור לבן , כולם יתעלו ויתקדשו , ואני אשאר מאחור ולא אדבר יותר עם ה' אלא דרך קורבנות וכהנים לבושי לבן.
ויכאב לי.
אולי.

לבריאה שלהם

ואני שואלת באמת, שואלת מהלב. ותענו בכנות.

מי מאמין שהמשיח באמת יבוא היום?

וכל העיניים שלי דמעות. אני בוכה. כן אני רגישה. וזה קשה לי ככה. אני אולי בלי אמונה. אבל אני דוגרית.

אני לא חושבת שהוא בדרך.

סוף.

עוד פעם להתעלף...

ולשבור.

עוד מעט נגמר, לא רק הצום הזה, אלה תקופה של 3 שבועות, שבהם ניסיתי להתחזק, ולהשתדל, בבן אדם לחברו, בן אדם למקום, ועכשיו זה נגמר, אבל אני לא רוצה להפסיק להשתדל, אני רוצה תמיד, ואני מפחדת שבגלל שהם נגמרו אז גם הנסיונות שלי ייגמרו. אני רוצה להמשיך להתחזק. תמיד. בעזרת ה'.

אז כן.
את הסוף רק אלוקים יודע
הלוואי שהוא טוב גלוי.

איפשהו קשה להתאבל על מה שלא ידוע. קשה. איפשהו, הלב לא ממש נשבר ולא ממש כואב לו.

הייתי שם. בין אנשים טובים ואבנים גדולות גדולות וחיכיתי לפתיל שידלק. חיכיתי ללב שיפעם.
נשענתי על אבן שואבת מים ונזלתי. נזלתי את הלב שלי. נזלתי את הכאבים את הצער והחורבן. את השכול את המוות.
בכיתי את כל הלבבות השבורים. אמרתי לו, אתה מחזיק את העולם ואתה מחזיק את האנושות ואת האנשים. תחזיק את הלבבות שלנו תחזיק אותם חזק. ונזלתי. ולרגע אחד הייתי בטוחה שהנה, תקיעת שופר ומשיח מגיע, ואוהב אותנו ומרפא את כל החלאים. וכל הלבבות השבורים התרפאו. ונזלתי.
ושרתי עם כולם "הגיע הזמן, הגיע הזמן גאולתכם" ועברה בי צמרמורת בכל הגוף. ונזלו בנות לידי ואני גם.

זהו.

ועכשיו קראתי שאם רוצים להתאבל על החורבן, לחשוב שכל הצרות שיש בעולם זה בגלל שבית המקדש נחרב. וישר חשבתי על דביר ושוב התחלתי לנזול.

שיבנה בית המקדש במהרה בימנו אמן!

זה עצוב החורבן, אבל מה שעוד יותר עצוב זה שאנחנו לא מתייחסים אל חוסר הבית, אלה לחוסר המוזיקה, האוכל, לא לקירבה לקדוש ברוך הוא. ואני באמת מצטערת, אבל אני פשוט לא יודעת איך להצטער ולמה להתגעגע ואל איזה דבר לכסוף, כי אני לא יודעת מה זה הדבר העצום הזה. אני רק יודעת שזה יקרב אותי לריבונו של עולם. זהו. אבל חוץ מזה אין לי מושג מה זה, על מה אני מתפללת בכלל? אבא תעזור לנו! למה אני באמת צמה? ןמתפללת? על מה בכלל? אני לא יודעת מה זה. אולי ההשתדלות? רק אבא יודע.

שכשזה יקרה. סוף סוף.
במקום להתקרב, הכל יהפוך לרשמי ונכון וטוב, ואני אהיה שם , רחוק רחוק.
מי כמוני ברע.
מי.

האחרון

קשה לי עם החורבן כי הוא כל כך לא קשור לחיים שלי ועכשיו אני פתאום צריכה להסתכל אפילו לא להתעמק ולראות כמה שמשיח חסר פה.
אני מסתכלת על עצמי ורואה עוד תוצאה מצערת של חורבן של חוסר ענקי, של הסתר פנים.
כל רעיה בגדו בה, כן, זה אנחנו שבגדנו שבוגדים ושממשיכים לבגוד

שיגמר כבר הלילה.

קטע 3

אין לי מה לכתוב. באלי הכל בחזרה. את בית המקדש. את גוש קטיף. את עם ישראל שנמצא בגלות. את עם ישראל שנמצא בגלות נפשית ורוחנית, שאפילו לא שם לב. ובעיקר את הקירבה אליך. אנחנו כ"כ רחוקים, אבאל'ה. ועם ישראל מפורד. המן צדק, "ישנו עם אחד מפורד ומפוזר" אנחנו באמת מפורדים ומפוזרים, לא מבינים. לא יודעים כלום. לא מבינים שום דבר. כמו סתומים. אנחנו לא קולטים שאנחנו צריכים לחזור ולהתקרב לה'. אין לנו בית מקדש, אז זה נראה שאין לנו דרך להתקרב לריבונו של עולם, ואז אנחנו פשוט מתרחקים, וככה ברור שלא יהיה לנו בית מקדש. ולמה העיניים שלי אדומות ונפוחות? אני בכלל לא עייפה. והנה ידעתי אני פשוט רגישה, מתחילה לבכות. אי אפשר. אני סובלת. כולם סובלים. עם ישראל סובל! בבקשה ממך! אבא שבשמיים! מלך העולם! איך אפשר? אנחנו כ"כ מנסים, ומשתדלים, וכוספים אליך, אבל זה לא אפשרי בתקופה הזאת, כ"כ הרבה נסיונות וקשיים. זה פשוט לא נגמר, אז הנה הבאת לנו את צום ט' באב, שניזכר, שידקור בלב, שיזכיר לנו הכל. את בית המקדש שנחרב, ואין אותו עכשיו. את הגלות הנוראית, שיצאנו 12 וחזרנו 2, ואפילו בתוך ה-2, יש עוד הרבה שם. את השואה הנוראית, שהרגה את עם ישראל, ספתה הרבה ממנו. את גוש קטיף, ארץ ישראל! חלק כ"כ גדול ממנה- שאצל הערבים יימח שמם. ואת כל עם ישראל! כאן ועכשיו! איך הוא ככה נעלם? זה כואב לי ביפנוכו, כאן, בלב. באלי לנוח. אני כותבת הרבה מחשבות ותהיות ביחד. זה קשה. ומתיש. אוף אבאל'ה! אנחנו רוצים טוב! אני לא יכולה לשרוד עם הידיעה שבגללנו אין לך בית, בגללנו הוא נחרב. בגלל כל החטאים והפשעים שאנחנו עושים, גם כבן אדם יחיד וגם כעם- הבית שלך שרוף בלהבות. אני צמה, אבל זה לא יעזור ולא יכפר. לא שאין לי אמונה ח"ו, אבל פשוט הוא לא בדרך עכשיו. אני רוצה שהוא יבוא. עכשיו אני רוצה! אני רוצה שיהיה בית מקדש ותתגלה אלינו. אבא אני אוהבת אותך! וטוב שאסור לעשות דברים אחרים בתשעה באב, אחרת לא הייתי מרגישה את היום הזה, כמו שאר הצומות, שבהם רואים סרטים, קוראים ספרים, שומעים שירים. ופתאום נזכרתי! התקופה הזאת! עכשיו נגמרים שלושת השבועות,  וזהו, הפעם לא יהיה לי סיפוק ש3 שבועות לא שמעתי שירים, רק 9 ימים הצלחתי, נו גם משו.. אבל פתאום ניקלט לי, זה לא רק יום בשנה שצריך "לצום" בו, וזה גם לא רק התקופה הזאת של 3 שבועות שצריך "להתאבל" בה, זה כל השנה, לחשוב על המעשים שעשינו, לתקן הכל, להתחרט. צריך לאהוב את כל עם ישראל תמיד. לא רק עכשיו. קצת מזכיר לי את "אחטא ואשוב". אוי איך זה קשה. אנחנו תמיד רוצים אבאל'ה, אבל לא מצליחים.

 

תודה לכל מי שקרא. אשמח לתגובות.

איפה הבית שלי?
איה חלקת האלוקים שיועדה רק לי?
בת קול יצאה ואמרה,
איך זה שאף אחד לא שמע?
שאלות מתרוצצות בתוכי,
אפופות סוד ורוקמות מנגינה,
כאב מתעצב בתוכי,
מלא ומכביד על קנה הנשימה.
וכל יום בוכה אני לבד,
וכל יום מתגעגעת אני לבד.
והנה מגיע היום,
שבו עם ישראל כולו,
בוכה את צער החסר,
את חוסר הבית,
הבית הגדול,
הבית של כולם,
ודמעותיי מצטרפות,
מצער פרטי לצער כללי
מדלגות,
ואני בוכה
והם בוכים,
ובית גדול נבנה לו במרומים,
בית של גאולה,
חלקת אלוקים
אחת
גדולה.

קטע 1

עכשיו נכנס תשעה באב, אני לא יודעת מה אני מרגישה, אני רוצה לבכות, ולכתוב, ולשרוף. קראתי עכשיו משו שסבתא שלי תירגמה מיידיש, את הסיפור של אמא שלה על השואה, ואני חושבת וואלה איך אנשים יכולים להיות כ"כ אכזריים, ובאלי לבכות. איך? והגירוש מגוש קטיף. ה' ישמור. איך ככה הורגים אותנו? רומסים אותנו, ולנו כאילו לא איכפת, למה?! החיים קשים, וכואבים. ואנשים מצליחים לחיות, אבל איך נחיה בלי בית מקדש? איך נשמה, נחייך, נעגל את השפתיים כלפי מעלה? והבית של בורא עולם חסר, המקום שבו אנחנו צריכים לעבוד אותו, שם נראה את האהבה שלנו כלפיו, המקום הזה נשרף ועלה באש לפני 1951 שנה, בגלל שנאת חינם. אוי שנאת חינם, פשוט לשנוא אנשים. נורא. איך אפשר? אהבה זה הטוב, ואנחנו בוחרים ברע. בכל דבר. כפוים טובה. בשבת דיברתי עם אבא, הוא הסביר לי על כפיות טובה אנשים שמחזירים רעה למישו, ועל אנשים שעושים טוב לאנשים, איך אנחנו יכולים ככה, כל המצפון כואב, דוקר, שבגללנו, רק בגללנו, בגלל השנאת חינם שלנו זה לזה- לה' אין בית? אני לא יודעת איך יש לנו אומץ להמשיך ככה לשנוא אנשים, ולצער אחד את השני, ובגלל המעשים האלה- אנחנו מחריבים את הבית של מי שהוריד אותנו ברוב חסדיו לעולם? טוב לא באמת החרבנו, אבל פגענו בכבודו של ריבון העולמים. לפני איזה שבועיים הייתי בשיעור של החיד"א- הרב חיים דוד אברג'ל, הבן של הרב יורם, הוא דיבר מדהים, והדברים שהכי נכנסו לי ללב ולנשמה זה היה אלה- איך אנחנו עדיין בוכים ועצובים על משו שיעני "מת", בית המקדש "נחרב" כבר ממזמן, נשרף, עלה בלהבות, וזה היה כבר לפני 2000 שנה? אז התשובה זה שכתוב שהמת צריך להשתכח מהלב, לכאורה זה נראה לא טוב, למה שהבן אדם האהוב הזה, שהלך לנו מהחיים- עכשיו שנשכח אותו? בחייאת מה עובר? זה נשמע לא הגיוני, אבל כשחושבים על זה ומתעמקים- זה נשמע הכי נורמטיבי שיש, נגיד אני עכשיו הולכת לניחום אבלים, דוגמה ח"ו אמא של חברה שלי נפטרה, אני רואה את החברה בוכה, רוצה להתאבד מרוב עצב, לא יכולה, עצובה כולה, זה מצב נוראי לראות אותה ככה. זה עצוב. ואחרי חצי שנה אז היא יותר נרגעת, אז ברוך ה', זה מזל, שזה בעצם הפסוק על המת שיישתכח מהלב, הכוונה שימשיך לזכור אותו, אבל לא באותה מידה כמו אז, שייזכר בו מידאי פעם, אבל אם כל היום היא תחשוב על אמא שלה ע"ה המצב יהיה פח. ובחזרה לבית המקדש, אם הוא היה "נפטר"       ו "מת" אז הוא גם היה "נשכח" לנו מהלב, אבל עצם זה שאנחנו עדיין בוכים ומתפללים עליו- זה מראה שהוא עדיין חי וקיים, גם אם "ראינו" שהוא נשרף- אנחנו יודעים שהוא כאן- עובדה שאנחנו עוד בוכים ומתפללים עליו. אוי ה' רחם עלינו, אני בוכה. באלי את הבית, אני רוצה שיהיה לנו מקום להתפלל אליך באמת, שנהיה קרובים אליך, שנודה לך מקרוב. וגם כל הגלות, איזה 60 אחוז מעם ישראל לא גרים בארץ הקדושה הזאת, והגולה והשואה והכל. זה פשוט קשה לי. איך אפשר ככה? אני נזכרת בסרטים שראיתי על פינוי הגוש, ואני בוכה, איך יהודים יכולים להתנהג ככה אחד לשני, וזה צובט לי בלב, כי אני יודעת שרק בגלל השנאת חינם הזאת- הבית של ה' חרב, אוי ה' תרחם עלינו כבר. בבקשה. אנחנו אוהבים אותך וכוספים אליך, והבית שלך הרוס. ישלי מצפון. הכל בגללי. אני נזכרת בסיפורים על השואה שקראתי, ועל מה שקראתי לפני פחות משעה- הסיפור של סבתא רבקה ז"ל, וכאילו מה? כל הדברים העצובים מתנקזים בחודש אב, בירמיהו כתוב על הנבואות פורענות, ויש משל על איזה חיה אני לא זוכרת שהיא רצה רצה רצה ומפסיקה רק פעם אחת בשנה ונשארת שם כמה זמן, והנמשל שהחיה הזאת היא עם ישראל, ושאנחנו נעצרים עכשיו בחודש אב, ובוכים, אבל איפה אנחנו שאר הזמן? איפה?! מה פתאום ככה נעלמנו? אוי אוי אבא. איזה כפויי טובה אנחנו, ואיזה טוב אתה. וגם הלוחות שנשברו ביום הזה, כמה דברים קוראים באותו יום, והכל בגללנו. הקדוש ברוך הוא, עזור לנו. בבקשה. אנחנו רוצים לצאת מכל הבוץ הזה. אני אולי אכתוב עוד גם אח"כ. תודה אבא, זה קשה היום הזה.

אני לא רוצה צום קל, אני רוצה שהצום הזה יזכיר לי את בית המקדש.

 

תודה לכל מי שקרא. אשמח לתגובות.

קטע 2

השניה אמונה עושה כזה "ואי תשעה באב זה יום מעצבן אי אפשר לקרוא דברים שמחים" אני מתביישת להגיד אבל היא צודקת. לא באמת, אבל במובן כלשהו, ואפילו להיות במיטה אסור. וזה בשביל להרגיש את היום, לפעמים דברים יכולים להיות כ"כ לא מובנים. פפ אוף. באלי לקרוא ספר, להעביר את הזמן בצום. מה שעוד קשה בתשעה באב זה שאין הרבה תפילות, לעומת יום כיפור. יום כיפור זה יום מדהים, אני פשוט אוהבת את היום הזה!!! אתה מרגיש את קדושת היום, אתה מרגיש קרוב לקב"ה. ממש. ועכשיו תשעה באב, יום עצוב. אפיו לדבר עם חברות אסור. להגיד שלום. זאת הסבה שבגללה לא הכלתי לתפילה, שאני לא יפגוש חברות וזה, אני זוכרת שנה שעברה הלכתי להר המור, ואתה פוגש שם את כל העולם, לפני התפילה דיברתי עם סתם כמה נשים שהיו שם, בתפילה צחקתי עם חברות כמו זיינוקית שלא מבינה כלום מהחיים, ואחרי התפיל נשארתי איזה שעה וחי עם מדריכה לשעבר ודיברנו שנים על נושאים שבכלל לא קשורים. תכלס פשוט צריך להתמקד ביום הזה, אבל אני שואלת את עצמי איך? תכלס אני באמת לא יודעת מזה בית מקדש. זה דבר גדול ומדהים וקדוש אני יודעת, אבל מעבר לזה- אני לא יודעת כלום, בחיים לא הייתי בו, לא הרגשתי אותו, יש על זה מלא משלים, יש אחד שמאוד התחברתי, מסופר שם על בעל ואישה, שהיו נשואים הרבה זמן, ולא היה להם ילדים, הרופאים ייאשו אותם אמרו להם חבל וזה לא יהיה לכם, תאמצו וכו, אבל הם לא נכנעו. פתאום אחרי כמה שנים, הם היו בגיל 60 בערך, האישה נכנסה להריון, ואי ואי איזה ריגושים, איזה שמח, אף אחד לא האמין, כזה נס קורה, אחרי תשעה חודשים, האישה באה ללדת, באמצע הלידה משו מסתבך, והרופאים אומרים לה שרק אחד יכול להינצל- היא, או התינוק. האישה מקריבה את חייה למען הבן שלה, ומחזירה את נשמתה לבורא, הילד חי עם אבא שלו, ובגיל 13 האבא לוקח את הבן לקבר של האמא, ואבא עומד ומתפלל על הקבר שלה, הרבה דמעות הוא שופך, ממש בוכה מכל הלב, לעומת הבן שלו שמסתל ומתהלך בשיעמום כזה בין הקברים, מחכה לאבא שלו, האבא תופס אותו ואומר לו "בואנה אתה לא מתבייש ככה להתנהג, ככה לזלזל באמא שלך, שהקריבה את החיים למענך?" אז הבן מסתכל, "אני לא יודע למה להתגעגע ולבכות, אני בכלל לא מכיר אותה ולא יודע מי היא" וזהו, ברור שאנחנו הבן, וברור שאנחנו אוהבים את בית המקדש, אבל אנחנו לא באמת מתגעגעים. אין לנו איך להתגעגע, אנחנו בכלל לא יודעים מה זה, אנחנו משתדלים, ומנסים, אבל אף פעם לא נצליח, אבל אנחנו רוצים. אני רוצה!

אבא!!!!! קשה לי!!!!

 

תודה לכל מי שקרא. אשמח לתגובות.