פורום ריק ומוסתר (עמוד 740)

חושך וטיפה של אור

ריח חנוק ובקושי אוויר

זה מה שעושה להם את זה.

אבל אולי זה הקטע בחיים.

אולי רק הסיבוך מוביל אותנו לצמוח מעבר למה שהיינו.

אמא מצאה את המכתב.

@אין על רבנו!)

דמעות כאלה שעומדות לי עכשיו בקצה של העיניים

מחכות לפרץ שייתן להן אישור להשתחרר בתוכי

להתרוקן.

ודי! נמאס לי כבר להיות בצער כזה ותחושת מחנק בגרון

כי אני שמחה בטבעי

נשימה ארוכה עם ריחות של סיגריה ועשן סמיך (מהנרות)

אחחח שואפת ונאנחת לעצמי

עם עצמי

אלא מה?

אבא שלי,

בקשתי את קרבתך

והתרוקנתי יותר

באלי לעשות איזה פירמוט קל לעצמי

להיוולד מחדש

ללכת רק לפי מה שהלב שלי מרגיש

בלי לשים פס

כך אני הרבה יותר אמיתית

אבא,

הארמון שאני רוצה לבנות לך יהיה כ"כ יפה

יהיו בו הרבה אמת ואמונה

הרבה שמחה לשם שמים

אבא,

חומרים בסיסיים יש, כנראה

חסרים רק הרבה פועלים חזקים

פועל אחד עם רצון יש בתוכי

פועל עצלן ועיקש

עיקש להתעלם מעצמו

מהאמת שבו

מהפנים העמוק שבתוכו

אני רוצה לטפח אותו

שיגדל להיות פועל אמיץ

פועל חרוץ

אולי יום אחד הוא יקום מרבצו, העצלן הזה

ויתחיל לממש את רצונו, רצוני

ויעזור לי לבנות לך את הארמון.

אני מרגישה לבד...ככ לבד.

אין אדם שיוכל לחיות במקומי.

עייפתי לחיות.עייפתי לשרוד.

אני לא רוצה שיקראו אותי ואז ידווחו.או יילחצו.

אני בסדר.

רק כאובה והלב שלי לא מפסיק לקלוח דם.

הכל מתפוצץ לי בפנים,האמוג'י לב אדום-נוצר עלי.

אנשים רוצים לנער אותי,לסחוט את הדמעות.לא מבינים שזה הרבה יותר עמוק ופנימי וכואב.

כשאני חושבת על מצב כזה שאדם יבוא,יפרוץ לי אל הלב,יוציא לי אותו ויחבק.פשוט יחבק ויעטוף בשתיי כפות ידיים,

זה ככ מרגיע.

אבל אני נרתעת ממגע.

אני רוצה שזה יהיה אפשרי אכשהו.שיהיה אפשרי לקבל אחרים.

נמאס לי לבהות בציור שלי על הגיטרה ולשכב במיטה עם עיניים כבויות ואור דלוק בחדר.

נמאס לחיות בשביל לישון עוד בלילה.

עוד בלילה.

בלילה אני ערה.

נמאס לי לשרוד.אני רוצה טל תחייה לנפש השרופה שלי.

הכל פחמים שמתות להיכבה.

אז לא הצליח פעם אחת,תמיד יש הזדמנות נוספת.

והכל מידי מסובך ואני רוצה לשתוק,אני לא אוהבת לדבר.לא להעיק ולא כלום.

אני רוצה חופש וזהו.

רוצה להמשיך את הציור קיר שהתחלתי בחדר.

אמא אהבה שציירתי שם.הדבקתי את האריה והמשכתי עם צבעי שמן ענקיים.

כחולתכלתאדוםכתום.הרבה אדום.אדום אדום.

מכחולים.

צבעים.

נפש משוחררת.

ציור של אריה נק בחדר וצחוק פסיכי של ילדה בת שבעשרה.

רוצה לבכות וברגע הזה לשלוף חיבוק מקופסא נסתרת,להתקפל עמוק בתוכו ולעמעם כאבים.

זה לא קרה ולא יקרה לעולם.

אין לי כסף לקנות חיבוקים וקופסאות.

אני רוצה שיקשיבו לשתיקה שלי.

אומרים ששתיקה רועמת,נשמעת הרבה יותר מצעקה.

אז זו אני,אחת ששותקת בצעקה אדירה.

אחת שכואבת.

אחת שנחתך לה הלב דקה דקה,רגע רגע,יום יום וכל החיים.

אני לא מסוגלת להכיל אנשים,לא מסוגלת להכיל כאב ולא רגעי אושר שלהם.

אני לא מסוגלת להתכתב בשיח עם עצמי אז איך אתקשר איתך.

ולא.

לא אכלתי.

ותגידי שאת בלחץ?אז תהיי בלחץ.

אני יותר בלחץ על הלב שלי מאשר על הגוף.

אני מצטערת שאנשים מכירים את הקרירות המופגנת שלי שהתפרצה לאחרונה.

אני רוצה לישון בשביל לחיות איי פעם.

רוצה להנות מקרפ או גלידה.

היום יצאתי איתם ולא אכלתי.

למה?(כי אכלתי מיקודם אמא...באמת.)כי אני שונאת להנות מאוכל.

שונאת להנות.ואני סובלת מהשנאה הזו.

אני שונאת שאנשים מתקשרים איתי.

פעם הייתי מתכתבת המון,בתאריך הזה,היו נגמרות מזמן ההודעות.

היום אפילו התראה על הגבלה לא קיבלתי.

אני מסננת.

למדתי לסנן חול בגן בצורה יפה.

לא זכור לי שלימדו אותי איך מסננים אנשים.

וכואב...כואב שאי אפשר לתאר.

כואב על אבא שאבד לי מהחיים.הוא נמצא רק במייל וגם זה בקושי.

הוא נמצא במסיכה אוהבת של-ילדתי,אהובת ליבי ונפשי.

אבא.די.

אתה לא אוהב.אני לא הלב שלך ולא הנפש.

אתה שכחת אותי ככ,מחקת אותי מהחיים שלך.אתה רק חושב שאתה מכיר אותי אבל אתה אפילו לא ראית את התעודת סופשנה שלי.

לא ראית אותי יותר מחודשיים.

לא ראית צל שדומה לי.

שכחת כמה רזיתי,שכחת שיש לי עיניים בצבע כמו שלך,שכחת שעשיתי גשר עם גומיות ירוקות שמתאימות לעיניים.

שכחת.

אותי.

את כולם.

אתה רב עם כל העולם,גם איתי,גם עם הלב שלי.

ואני עוד אהובת ליבך ונפשך.

ואני קוראת אותך בהתכתבות עם אמא,קוראת ומגלפת שקרים.

מגלפת שקרים.

מגלפת שקרים בעצמה פסיכית.

בום.

ואיכ אני לא מאמינה שכתבתי את כל זה פה.

באלי למות.

בופ.

השקר הזה.

של כאילו לשבת ולא לעשות כלום

ולחשוב שזה ייפתר מעצמו.

זה פסיכי

וליפול לזה פעם אחרי פעם

מעניין מה יקרה.

עוד חוט שנפרם במארג הזה שאין לי שם מדויק אליו. (אולי תקופה/חיים/מציאות/חברות/אהבה/כוח)

מקפלת עוד ועוד רגשות וחוויות 

בליטוף עדין, בחצי רצון

קיפול ועוד קיפול

תפסיקי. מה את חושבת שאת עושה,

אני מקפלת כמו שאתה רואה.

זוזי. את לא מקפלת כלום.

די. צריכים להמשיך.

לא רוצה להמשיך.

אבל צריך.

הוא מפרק בפרעות את מה שאני מנסה בעדינות לקפל.

תפסיק. אמרתי שממשיכים,

זה מה שנכון לנו.

אני לא רוצה מה שנכון.

אני רוצה להתחשב בך, אבל תבין שזה לא אפשרי.

נו מה אתה בוכה כמו ילד.

די מתוק שלי. צריך להמשיך.

והוא גם בוכה בתוך תוכו

למרות שהוא שליט על הלב.

ה' יתברך.

יהיה כל כך טוב מטוב.

אבל עכשיו זה כל כך לא פשוט.