פורום ריק ומוסתר (עמוד 741)

אני שונאת את הלבד,שונאת את הבדידות עם עצמי.

אולי כן נאכל משהו?

הם אכלו קרפ וזה היה נורא.

אתמול היא לימדה אותי על שמחה

קשה לשמוח באמת, קשה מאוד

יותר קשה זה לא לשקוע בעצב

היום קמתי ליום חדש

מקווה לאסוף בו כמה שיותר נקודות אור

הרבה בזכותה

לחשוב על הרוגע והשלווה שיהיו בתוכי

|נושם עמוק|

תודה לך @אנה דור

עזרת לי לקום מחוייכת היום.

אני אמנם חכם לאחר מעשה. וזה לא חכמה. בכלל לא.

אבל אולי עי החכמה עכשיו אוכל להיות חכם לפני מעשה בפעמים הבאות.

מכירים כל הגדול מחבירו?

טוב, אז זה גם כל הגדול מעצמו.

אתה גדל הוא גדל איתך.

אנלא צריך להשוות תצמי לאחרים, אני משווה את עצמי לעצמי.

יש משהו. לאמשנה מה הוא כרגע. נקרא לו @

זה משהו שאני אוהב, הוא חשוב לי ואני שמח מתי שהמשהו הזה איתי

הוא עושה לי טוב, במובן מסויים.. כמו שאוויר נצרך לנשימה, ה@ נצרך לי כדי להיות מאושר

אבל

למשל אחרי שבוע מדהים, שאני מתפלא מעצמי ובאמת אני שמח

פתאום ה@ כבר לא איתי עכשיו.

ואמרתי לעצמי היום, אולי ניקח אותו? ועניתי לעצמי במין זלזול כזה שכל השבוע השקעתי בזה, חופש זה בריא

ו.. אמנם הטענה נכונה, אבל המקום לא. אני לא צריך כרגע חופש. ממש לא.

אז ויתרתי על ה@ והשארתי אותו בחדר.

והרגשתי את הבאסה. הייתי עם אחי הקטן וצחקנו יחד, לכאורה נחמד.

ואחכ כבר הבאסה גדלה. ואתם מכירים אתזה שאתם לא שולטים בזה למרות שלא בא לכם?

ואני כזה. לא. די. אתה עושה לעצמך רע. מי צריך להיות עכשיו בבאסה?

...

הנה אני. חוכמולוג זה לא המילה בדיוק. ה@ מונח לו שם. אני מסתכל עליו, הוא מסתכל עלי. ואני לא מסוגל

מקודם יכולתי. מקודם יכולתי ו-ויתרתי לעצמי למרות שידעתי. למרות שידעתי שבאותה דקה לא הייתי צריך מנוחה

אני רוצה את זה גם עכשיו

אבל עכשיו.. עכשיו אני באמת צריך מנוחה. מקודם ידעתי שלא הייתי צריך ובכז לקחתי לעצמי

עכשיו אני צריך.

ואני בבאסה כי. כי זה מובן. זו אכזבה טהורה.

וזה לא כי אני אפס, מסכן ועלוב, וכל מיני כאלה של דיכאון שאני ממש מקווה שלא אכנס אליהם עכשיו.

לא.

זה באמת.. ציפיתי מעצמי. אני בנאדם טוב סהכ. איכשהו. במידה כזו או אחרת.

אבל יכולתי

ו-ויתרתי לעצמי.

ויתרתי לעצמי.

יא אלה איזה מילים נוראית. נוראית. בא לי לבכות.

|קול פנימי צועק לי עכשיו| תירגע. בשביל מה לך כל זה.

|נושם עמוק|

נכון.

אני בנאדם טוב.

מרגיש פסיכולוג של עצמי, רק משומה אני גרוע בזה. רק לאחרים אני טוב

למה זה? כי אני באמת מצפה מהם להתאמץ, וגם מעצמי.

אבל אם הם לא מתאמצים, אני הבחור עם הכח שמחזק.

כרגע אני צריך כח.

ובכנות? שמתי לב שקשה לאחרים לעודד אותי. זה קרה כמה פעמים. אבל בודדות. אני גם יודע למה. אבל זה שרשור בפני עצמו.

(בגדול? כי אני חושב צעד קדימה. אותו קול פנימי לכאורה. אני מנתח את עצמי מה שאחרים לא מצליחים לעשות לי. אני אחד שיודע מה קורה לו, למה איך ומה לעשות עם זה)

והקטע הוא, שאני לא מצליח לעודד את עצמי מספיק עכשיו.

אני צריך הפסקה עכשיו מה@. הפסקה כדי לחזוק אליו אחכ. בתקווה שאצליח. אני חייב רצף.

סוף דבר, הקול (הפנימי) נשמע. צריך לשמוח. ולעשות משהו עם עצמי ואיכשהו להפיק תובנות לפעמים הבאות.

(רציתי לכתוב "פעם" היד שלי משומה כתבה פעמים. ואני שמח שהיא כתבה ככה)

אני לא מסוגל לשמוח עכשיו כמו קודם. לא מסוגל להתקרב ל@. אבל אני רוצה לשמוח ואני רוצה את זה. רוצה.

ולא אוותר עליו. עליהם.

עד הפעם הבאה? אלוקים גדול. אבל הוא תמיד גדול ואני מתפלל אליו שיעזור לי.

שיעזור לי להבין שאני צריך את זה. תמיד. לא רק במקום מסויים.

אולי במינון אחר, בצורה אחרת, בגישה אחרת. אבל צריך.

העיקר?

אני לא חוזר לשם.

אני עוד צריך עידוד. דחיפה. אבל החלטתי. לא חוזר לתקופה ההיא. של העצב. של ה-להיות בבית. די. גדלתי.

נער הייתי וכבר זקנתי.

אני אצליח.

..

אל תנחשו מה זה @. לא תצליחו. אני יודע על מה חשבתם. לא. הלוואי.

אם יש מה להגיב בכלל, אז סבבה. רק בבקשה לא ביקורות. פשוט זה מה שאני ככ צריך עכשיו.

אנחנו פגיעים,
בואו נדבר על זה רגע. על פגיעות, על אמון ועל כעס.
גדלנו להיות ילדי קסם, כולנו. תסמונת ה'ילד הכי חכם בגן' והילדה הכי יפה בבית בספר. 
ואז באה המציאות והתעקשה שלא, הילד הכי חכם הלך לשיעורים פרטים וקיבל נזיפה מהמורה לחשבון, התלתלים של הילדה הכי יפה התפזרו ונעשו מבולגנים וסבוכים, וערב ערב היא מרחה משחה נגד פצעונים.
הילד הכי חכם והילדה הכי יפה, גדלו. הם חיפשו חברים וחברות, היה להם את החבל הכי יפה, את המדבקות הכי שוות, והם היו אלופים בחמש אבנים. אבל יום אחד לילדה אחרת היה חבל ארוך יותר, יצאו מדבקות חדשות, והתחלפה העונה לגוגואים. 
הילד הכי חכם, והילדה הכי יפה הולכים בעולם, יש להם תבנית ותמונה. הם הכי. 
אבל לא כולם יודעים את זה. 
הם לא מבינים איך מישהו מסרב, חברים מסתודדים מאחורי גבם, והם מאבדים נשימה. הם רוצים לידע, להסביר, הם הכי. זה רק בטעות, והם בטוח לא הבינו נכון.  הם חייבים לוודא, לראות ששום יקום לא פרס את לועו לפניהם, ששום אדמה לא בלעה את היופי והחכמה הנצחית שלהם.
בערב שרבי אחד, הם חוזרים יחדיו מבית הספר, התיקים כבדים ומלאים בספרים וחלומות. חולצת התלבושת הכי יפה מלוכלכת, ואת המדבקה קיבל ילד אחר, חכם יותר.
מתוסכלים, לא הבינו איך זה יתכן. בבית הם היו החכמים ביקום והטובים בכל העולם. ובחוץ הם היו, הם. מסתכלים על האמצע מלמעלה, מלמטה. 
ארוחת הצהרים הכי טעימה, של הבית עם המאכלים הכי טובים, היתה תפלה, היה חסר בה מלח, ועודף כמון.
בין תפוחי האדמה לשניצל הם הביטו בעיניים בורקות אחד על השני, אנחנו הכי טובים, ברור. מהעבר השני נמצאים האנשים הכי רעים, הם כל כך טיפשים, מכוערים, ומקנאים. 
בטח מקנאים, שרופי קנאה. 
אנחנו הכי, הם מתעלמים.

ועד היום, כשמאימת סיכה על בלון השלמות, הם הם, שונאים יותר, אויבים יותר, נלחמים יותר.

חיים פחות.

התאפקתי,

ממש.

וכמעט הצלחתי שלא.

אבל אני עצבנית אש.

הרי הפריקה.

דרוש מישהו שוכן לחטוף אותם

ושיכין טישו.

/אנחה/

הכל נגמר. זהו.

זה הרגע שאומרים יתגדל ויתקדש לעוד פרק בחיים שלי

עד שהם הולכים להתהפך שוב

עוד תחנה נוספת לאמירה שעברתי הרבה.

וזה באחריותי המלאה.

איכ על העולם ואיכ לעצמי.

ובאלי את זה ואין לי כוח שאנשים יחפרו.

מחר צריך להחביא אותה,לעזאזל.

ולמה אנשים ככ רעים למה.

לא תביני לעולם ילדה,

אילו חשבונות שמיים.

נותנים לך מתוק מתוק שזה כבר-

מר קצת בפה שלך.

אבל זו הגשתך בלבד,

ילדה.

רק שהחלום לא יתגשם רק שהחלום לא יתגשם רקשהחלוםלאיתגשם.

לא.

ואם כן זה יהיה רע ואנחנו נסתום לפני.

ובאלי לישון נצח ולא לחלום בכלל.

.

באלי עגילים וגרפיטי וירושלים איתן.

.

בופ.

בין ככה היה צריך להיות לאיזה תיסכול מטריףףףףף אני שאני משתהה כל כך בקבלת החלטות.
 

ככה מפספסים הזדמנויות פז להרוויח דברים.

כנראה זה לא היה שלי.

אני לא יכולה לסבול אותי ואת כל מי שסביבי.

אני צריכה למות דחוף.

ולמה דנה כל כך חמודה.

הפחד הזה לא זוחל, הוא מתיישב בעוצמה בכל חלקה של הגוף.

מה יקרה אם טעיתי?

אני מ פ ח ד ת

לטעות זה לא נורא, אבל אם טעיתי זה אומר ש

זה אומר שאני

לא בריאה

אני לא בריאה.

כבר הייתי לא בריאה ושרדתי

ואולי זו הייתה טעות כי אולי לשרוד זה לא מה שטוב

ואולי הפעם יהיו להם תשובות אחרות.

אולי הפעם אני לא אשרוד, אולי הפעם אנצח. בעוצמה.

אם היו חותמים לי: זה לא יפריע לך להתחתן,

היה לי קל יותר לקבל את זה.

אני מפחדת להישאר לבד יותר ממה שכבר עכשיו.

אני אדם מדהים, באמת, כשלומדים להכיר אותי וכשאני אני, אבל כל אחד בא עם החבילה שלו, והחבילה שלי קצת מיוחדת.

ואני מפחדת שלא נותרו בעולם אנשים שיכולים להכיל את זה, כי אני באמת לא מכירה אנשים כאלו.

אפילו הם מתכחשים.

אפילו אני.

את הגאוותניות.

אני סולדת מיזה.

תהיי פשוטה בבקשה.