פורום ריק ומוסתר (עמוד 755)

זה ממש כואב לגלוש פה בפורום ולראות כ"כ הרבה כאב של כ"כ הרבה אנשים
ולדעת שאני לא יכול לעשות כלום לעזור להם
או אולי אני יכול, אבל בגלל שלא בטוח, אני לא יכול לנסות כי אולי זה רק יותר יכאיב

אולי זה סוג של גאווה לחשוב שאני אמור להיות מסוגל לעזור לכולם...
אבל אם זה נטו גאווה אז למה זה כואב כ"כ?
כנראה זה הנשמה היא אין סופית וממש לא גאותנית

ואני בטוח שאני לא היחיד שמרגיש ככה
אז רק תדעו לכם אנשים שאתם מוקפים בנשמות טהורות!
אשריכם ישראל

אני מתגעגעת.
כואב לי.

באלי לישון ולהשאר במיטה לנצח.



לא באלי לגור בבית הזה

פה בלי שישאלו אותי על מה ולמה
בלי שירגישו מחוייבות כלשהי להיות בשבילי במקום מסויים,
כשרק בא לי לתת להן לבטא מה שהמילים לא יוכלו.





















(הדמעות שלי)

היא הופתעה ממש.בכתה מהתרגשות.
"אין על הילדים שלי בעולםםםם" ככה אמרה.
.
הלכנו לביקורת ואמרו שצריך מנוחה של עוד שבועיים בערך אבל הלכנו היום הרבה.נמאס לשבת במקום.
.
היא שלחה שיר מתוק ואני פשוט חולה על האדם הטהור הזה.
.
תודה אבאל'ה.)

לפעמים בלילה
את אוהבת לשבת
להסתכל על כולם
איפה שהוא שם
בתוך העיניים

את שותקת איתם
את הכאב והפחד
חלק כואבים
מאושרים
או סתם זזים
חיים

לפעמים את מדמיינת
מה היה קורה
אם מישהו
היה מסתכל גם לך בעיניים
ומדמיין לעצמו
מה קורה שם בפנים

היום
מישהו הסתכל לך בעיניים
אולי יום אחד
תצליחי לתת
שגם יכנסו לתוכן

עדין מהדהד לי בלב הבכי מאתמול של חברה, מוכשרת,חכמה,מתוקה מדבש,עם עוד אלף מאפיינים שבינהם מאפיין אחד,אתיופית.
אם עד עכשיו היא עצמה לא הרגישה אפליה מסויימת,נכון הצבע עור שלה היה שונה במוסדות שהיא למדה בהן, אבל זה בחיים לא עלה לדיון או הציק לה,
נכון אנשים ברחוב לפעמים התייחסו אליה בצורה מסויימת,
אבל כשהיא הלכה איתי וראתה איך מתייחסים אלי,
היא נאנחה ואמרה,איכשו אני מעדיפה את שלי.
ובקיצור,תמיד היתה כמוני, או כמו כל מישי אחרת,
אדם מעצמו עם רצומות וחלומות ושאיפות ובלאגנים וסדר וחיים.
ואתמול, היא הלכה ברחוב,ככה סתם.
ואנשים עברו לצד השני!
הבחור התקשר להגיד שהוא רוצה לברר עוד, שפתאום מלחיץ אותו אתיופית.

וזה בדיוק הגזענות. להחליט שכל האתיופים אותו דבר,
היא, בחורה מתוקה ואהובה,
בין השאר גם אתיופית,אבל בעיקר היא היא.
ולכלול אותה בתוך כל ה"אתיופים" ההפגנות האלימות,
זה רע ומרושע וחסר הצדקה מינמלית.

אז בבקשה, בואו נזכור שלא "האתיופים" מפגינים,
מפגינים אנשים שכואב להם ומפגינים אנשים שקפצו על טרמפ הבלאגן ועושים סתם רע.
אז תכלילו את כל האתיופים שאתם לא מכירים ביחד.

ואיכשו נראה לי שהכל כתוב בבלאגן,
ואין לי כח לסדר,
עצובה מידי

.
 

אני

מה הייתי עושה בלי מילים
באלי לכתוב משהו יפה כזה, יפה באמת

כי כרגע נראה שכן.

יום הולך ויום בא.
שמחה הולכת ובין רגע יכולה לפוג.
פעם שמחתי מציור או שיר שכתבתי.
היום גם להחזיק מכחול אני שונאת.
זה מוזר לי.
זה מעצבן אותי.
אני כבר לא יודעת חצייר.
לא יודעת לכתוב.
לא יודעת לחשוב.

אופ יום.

אני הופכת לאט לאט לאנטי חברתית.

זה התחיל בזה שלפתע לא מעניין אותי מה יגיד ההוא, ואיך להתייחס לזה (ואם להתייחס בכלל)

 

עכשיו אני כבר לא שולטת על ההתנהגות שלי,

מדברת בקול רם במקום שלא מתאים במכוון, מעליבה ופוגעת (לרוב אני בכלל לא שמה לב שפגעתי, אולי כי התרגלתי כבר..)

והפה שלי הפך להיות ממש מלוכלך כשלעיתים אני אף מתבטאת בפומבי בצורה מבזה כלפי אי מי.

פשוט כבר לא אכפת לי.

 

ראוי לציין שתמיד הייתי נערה חביבה ומעט צינית, אך כעת חציתי כבר המון קווים אדומים עם הצלפות הלשון שלי.

 

למה זה קורה לי?

יהיה בסדר, נכון?

פעם הייתי קם בבקרים עם כח. למה כח? כי יש לי מה לעשות בעבודה היום. והרבה ממנו. 

כל פעם היה איזה פרוייקט חדש ששאב אותי לתוכו. וגם אם לא - הייתי צריך לטפל בדברים אחרים שנובעים מהפרויקטים הקודמים. כמעט כל דבר שאתם רואים פה פותח פהם בצורה הזו.

(אף אחד לא ביקש ממני לפתח את הפורומים, או את הש"א, ובטח שלא להוסיף לשם עוד פונקציות ועוד גירסאות).

 

 

ואז הורדתי הילוך

ואז איבדתי את הכח לקום בבקרים.

כן זה קורה בסוף, כשמעירים אותי בטלפון או כשאני מבין שהגיע הזמן לחסל את מטלות היום הזה

אבל ברמת העיקרון

סוג של - אין כח לחיות

 

לפחות מצבי הנוכחי כפרילנסר מאפשר לי לישון יותר. זה גם כן הישג מרשים וראוי לציון.