פורום ריק ומוסתר (עמוד 831)

ושוב זה עולה
מציף
חונק מבפנים
מאיים להטביע
אותי
את הכוונות
הטובות
הרצונות
השאיפות
התקוות
החלומות
שעוד אולי
נשארו

תודה גם על הקושי

ותודה על ההבנה שאני פשוט לא מבינה

נמאס!

נמאס להרוס, להיהרס, מרוב שברים כבר אי אפשר להישבר יותר, זה פשוט יותר מידי

 

 

שאני אומרת
או חושבת
את זה
אבל כן..

דברים משתנים
תפיסות משתנות

כנראה שטוב שכך..

בכו תבכה בלילה

דמעתה על לחיה

אין לה מנחם

עמוק בתוך הלילה

נראתה דמותה

ומבעד לדממה

עלתה צעקה מלב

ביקשנו למלאת חסרונה

קראנו אליה לחשנו את שמה

בסתר ליבנו מחינו דמעה

 

קומי רוני בלילה

לראש אשמורות

שפכי כמים ליבך

אל תעשי שקר בנפשך

לחשוב שכל זה היה לשווא

הלא כל דמעה וכל דיבור נחשב

כל זכויותייך שמורות

בבית גנזי המלך

יחד כולם יהיו לך כתר

נזר לראשך

ולמרות שאין מי שיבין באמת

מה נותר עוד לעשות

לא הפסקנו לרצות

וישנם רגעים שכל מה שנשאר

זה רק אמונה בלילות

זה גורם לי להרגיש מותקפת.
אני לא אענה לכם, סתם אתחמק ב בסדר/סבבה/לא יודעת.
אני לא אשתף אותכם במחשבות/ ברגשות שלי.
לא תמיד אני אפילו יודעת בעצמי.
למה עשיתי את זה? מה היה? איך הרגשת?


פשוט אל תשאלו.

הגב שלי בוער ואני לא יודעת למה. או שזה לא הגב, אולי זה הלב

 

קודם היא הביאה לי חיבוק ארוך ארוך שמצד אחד הרגיע מצד שני היה קצר לי מידי מצד שלישי דרך על יבלות

מזל שיש אותה. אולי מחר אני ידבר איתה

 

 

 

 

(אני רוצה ללמוד ***** אבל תוהה לעצמי כמה זה הגיוני לבזבז באופן קבוע שמונה שעות בשבוע בשביל שיעור של שעה ורבע)

היום סמי הכבאי הלך לגן זית. היו שם גם מלכת אסתר, פרפר, אינדיאני, חייל גיבור ועוד המון אחרים. סמי הסתובב בין כולם, צוחק ומופתע. הוא הביא לאיתן האסטרונאוט משלוח מנות, צלחת עם תפוצ'יפס אחד והמון שוקולדים שאמא עטפה יפה. כמו שאיתן אוהב. איתן חייך ואמר: "יוסף? קשה לנחש שזה אתה!". אחר כך, הגננת בתיה צלצלה בפעמון והם מיד התאספו במפגש. כשכולם התיישבו בכסאות, יוסף שם לב שכיסא אחד נשאר ריק, הכיסא של הדס. הוא נזכר שאתמול, כששאל את אמא למה היא בוכה, היא סיפרה לו בשקט שמחבל רשע הרג את אבא של הדס וזה עצוב וכואב. בטח בגלל זה היא לא באה, הוא חשב. פתאום נהיה ליוסף עצוב. הוא חשב על הדס, על התחפושת של מלכת הלבבות שהדס לא הפסיקה לדבר עליה, ובטח היא נשארה בארון. הוא חשב על זה שבטח בבית של הדס כולם עצובים עכשיו, ואולי בוכים כמו אמא. שבטח אין שם שירים ואין ממתקים. וגם אין אבא.
יוסף החליט, כשאבא יבוא לקחת אותו מהגן הוא יגיד לו שהוא רוצה להביא להדס צ'יטוס בטעם קטשופ. כמו שהיא אוהבת. שישמח אותה.

הרב עדין אמר
שגם אם את השבר אפשר לתקן, ואפשר, אי אפשר לתקן את העובדה שהיה פה שבר

(אז אם כך מה שנותר הוא שבר כך זה גם ישאר)

התסכול שוטף

אולי קצת תלכו לעזאזל,
אבל שלחתי ככ הרבה לעזאזל
שנראה לי כבר פיצוף אוכלוסין
וכואב לי הראש
ומדהים כמה אדם שונה כשהוא אנונימי
ויהפוך כושי עורו
אני רוצה שיחה אמיתית

למה שיהיה איכפת לי מאדם יותר מחתול?



אם כושי או סיני ימות מדריסה בארץ נידחת או חתול סיני או כושי זה מעניין באותה מידה-כקליפת השום מדאשתקד.

פשוט לא אכפת לי מאנשים יותר מיצורים אחרים.

אז יש עוד יצור אנונימי שכרגע חווה כאב. נו. אז היצור הזה הוא חתול או קוף או אדם. לא חדש לא מעניין.

@פסידונית
כמה ישנה לך מתי תדעי את הפריט מידע הלז?
לםני שהתחלת את הקשר?
בהתחלתו?
כשהוא יציב?

איך מגדירים אנשים טובים

אבל כל הזה הייתי לבד באוזניות
ובחיים שמסביב.

ושוב אני מתוך ייאוש עמוק.
מסביבי כולן נערות מתבגרות טיפוסיות
וכנגדן; אני.
זקנה
בגוף של ילדה
קשישה
וההפרש הזה שבין הנפש המצולקת הזו שכבר מוכנה להפרד בחגיגיות מן העולם
לבין הנערה בגוף שלא ראה כלום
פוער בי פער
בלתי ניתן לגישור.

וההפרש הזה
בין הזקנה שבי
לבין הטינייג'ריות התוססות שסביבי,
מרחיק מרחיק.


וההרגשה שאין באמת מי שיבין אותי.
אפילו המילים שאני משתמשת בהן מקבלות אצל העולם משמעות אחרת.
וכשאבדו המילים, לא נותר בי דבר שמחבר אותי אליו.

ניסיתי הכל. אני לא מוצאת פה דרך.
לא מוצאת נתיב שנסלל בשבילי
ושביליי אחרים לא מספקים. כפות רגליים אחרות דרכו בהם.
האגו שבי לא מאפשר לי לכופף את הראש. לכופף את הרגליים ללכת.
לא טוב לי בשום מקום.
הכללה גסה? לא. הלוואי. נבדק אחד אחד.
ולעזאזל למה השנה הכל מסובך כלכך?

נמאס לי להאחז בדברים שלא קיימים.
אני צריכה רעש חיצוני
שיכפה על כל הרעמים בפנים.


מה בעצם מחזיק אותי חיה?
הפחד משאחר המוות.

שמישהו יעצור את רכבת החיים העיוורת הזו.
אני. רוצה. לרדת.

יש אנשים בכלל שטוב להם?

מצד אחד ככ יפה, מצד שני
אלוהים, מה נעשה עם השנאה העצמית הזאת
מה נעשה עם כל הרע הזה שבתוכי.
אנשים לא מבינים כמה רע יש בתוכי, הכל עטוף בטוב עטוף ברע עטוף בטוב עטוף ב
שכבות שלי, מתחת ריקנות
העיקר שגם שם אתה נוכח, באמת אני לא יודעת מה עשיתי בלי הנוכחות הזאת לפני כמה חודשים. איך שרדתי את כל החרא הזה שהלך שם

מה שאני אומרת ואיך שאני אומרת

זה לא מה שהתכוונתי

אוף.