פורום ריק ומוסתר (עמוד 835)

אני ככ קטנה
אבא אני רוצה הביתה
הדמעות שורפות לי

ישלי לב קטן אפילו קטן מאוד
אפחד לא מקשיב לו
לאפחד לאכפת ממנו
אפילו לא לי
הלב הזה מנסה לשרוד
מנסה לשרוד בגוף שלי
והוא כלכך רוצה עזרה
כל לילה מחדש הוא בוכה וצועק ואומר אני כאן די כבר תקשיבו לי
אבל המוח אומר שצריך להיזהר
שאסור שיראו את המצוקה
והלב החמוד הזה רוצה עזרה ממאווד
יש פה מישו שרוצה לעזור לו
ואיכשהוא להסביר למוח שלשתף אנשים זה הכי טוב משחרר ומפרק
ולשמור הכל בתוך הלב הקטנציק רק עושה עוד יותר דוקר וכואב
מישו מוכן ???

אוף די
זה כואב
וקשה
וכיף מעורבב בלא
והלא בכן
וכבר ממש נמאס לי להרגיש תלויה
ופשוט לא אני
באלי להרגיש בכל מיני מקומות קצת יותר רצויה
ושמידי פעם כן יהיו לי קצת ימים של אושר וכיף
בלי הלא











אני כל כך כל כך רוצה!
הלוואי...

תמיד אפשר למשוך עוד זמן במיטה.
ההתחלות קשות בדיוק כמו הסופים.
הקב"ה הביא לי מלא תעסוקה כדי שלא אזכר במחר.
אני מתבדחת כשאני במצברוח מוזר.
בבסיס אני אוהבת את העבודה שלי.
ישלי מנת יצירתיות מוחבאת איפה שהוא.
אני מוחקת מהזכרון מטלות שקשה לי לעשות.
המשפחה שלי היא אוצר מתחת לגשר.

הוא חתן וזה מלא הקלה.

ככ הרבה אמירות משמחות בערב אחד.

לפני רגע היה לי אושר

שכחתי מהכל

ועזרתי לחבר לעשות משו שקשור לרב

 

לפעמים אני מדמיין את העתיד

ומדלג על כל הקושי באמצע

לפעמים, אני מתנתק מהמציאות.

 

ומה אם ההורים צודקים?

ומה אם לא אצליח להיות אברך? כמו שהם אומרים?

שאין סיכוי? שאני חי בסרט?

 

והנה, כבר צריך לסגור ישיבות. אני לא יודע. לאיודע.

אני חייב לדבר כבר עם אמא ואני לא יודע מה לעשות

 

עצוב לי ורע לי

בא לי לברוח.

וזה לא שאני לומד תורה או משו.

הלואי.

כי ב"ה טוב לי כרגע, אז למה אני לא מנצל את זה?!

אני מבטל אותה מעושר

 

וההוא התקשר

ו

אוף

ואחרי הישיבה - מה עם העתיד

ו

ו

ו

 

אני יודע שצריך להיות קשה

ואז ה יציל

אני לא מזלזל בכח שלו,

אני בספק עד כמה אני זכאי לחסד הזה

 

זה העתיד שלי

החיים שלי

ואני רוצה. אני ככ רוצה.

ו

אוף.

 

ה

בבקשה

תעזור לי להשתפר כדי שאהיה זכאי

ואם לא אצליח

תעזור לי גם אם אני לא זכאי

אני רוצה להשתפר

ואני כבר לאיודע מה להתפלל ואיך

אני מבולבל

נתת לי הרבה מתנות. תודה.

 

אנא.

ראה עניי ועמלי.

 

בבקשה.

לא יודעת אפילו איך להגיב לזה.

זה רק ממשיך להוכיח לי עד כמה העולם הזה הוא כזה מגעיל ושקרי

שונאת שקר.

איככ

עדיף כלב חבר מאשר חבר כלב

 

******************************

 

הוא הבטיח וכבר לא יכול לקיים

סתם עוד אופנוע לבן ומקולל

הוא הראשון שיקבל את ההזמנה לחתונה שלי

אולי לא ביד

אבל גם על הקבר שלו יש מקום להניח את זה...

אני רוצה שכבר תעבור השנה המקוללת הזאת.

כמה אפשר בשנה אחת?

4 לוויות, 10 ניתוחים, 2 שבעות, מיליוני דמעות...

אני רוצה לדבר עם מישו שאני מאמינה בו, אבל באמת באמת

רק שאין כזה...

אעאעאעאעאעאעעעעעעעעאאא

 

 

בא לי ******* ***** ** ****

בא לי שהוא ישמע את זה

אמן.

ואני לא יודעת לעמוד במילה שלי

ואני לא חזקה. תוציאו את זה מהמוח שלכם!

דיי.

זה כבר לא עוזר ללכת למקומות טובים

פחחח צעיר ועיוור

היית מת לדעת מי אני באמת

ואם לא אני אחותך מזמן מזמן הייתה מאושפזת במחלקה סגורה

 

 

 

ימותו החיבסים

ימותו המסתגמטים

ימותו הדוסים החשוכים

האמת שלא לא היה קל,אפילו מאוד קשה הייתי אומר
ההתלבטות,הפחד,הבושה,האיך להגיד את זה
אבל בסוף הצלחתי,עברתי את זה
ואני מקווה שהכל יהיה בסדר

כשתכנסי בו יהפוך לשלך

לא ידעתי שאני כל כך חזקה.
הוא באמת שינה בי משהו.
אני חושבת שהוא יקרא את זה מתי שהוא.
ואולי זה יעלה לו חיוך על הפרצוף.

זה (כמעט) ולא קורה לי
אבל אני קצת קצת (בקצה של) להיות מעוצבן.

וזה לא על משהו מספיק מוגדר.

טוב אולי זה עייפות

אני אוהבת את הילדה הזאת.מושלמת.

כלומר בכלל למה הורמון האהבה עובד גם כלפי אנשים סתמיים, נצלניים, אגואיסטים?

לעיתים
הוא לא יתמלא
ולא יוכל.
לעיתים
קפה חזק, כפול ורותח.
לעיתים
סיגריה.
לעיתים



מה לעשות,


צריך להיות סוטים.

קצת.



באסה.

כמה קשה לפרגן

לזרוק מילה טובה

שנותנת הרגשה טובה

ואווירה קלילה

 

כמה קל ללגלג

לזרוק מילה רעה

שנותנת הרגשה מעצבנת

ואווירה עכורה

 

פרגן אחי

תזרוק ת'ציניות

כולנו נתאמץ

ויהיה אחלה אווירה!

געגוע.

ואיך עבר כבר כל כך הרבה זמן ולמה. זה לא פייר בכלל.

הוא אמר היום, שכשהם מתחתנים, גם הוא מתחתן. וכשלהם נולדים ילדים, גם הוא נהיה אבא לילדים.

וכווצ' כל כך חזק שעצר לי את הנשימה לרגע.

לא, הוא לא התחתן.

ולא. אין לו ילדים להשתולל איתם ולזרוק אותם באוויר כמו שהוא עשה איתנו.

ואין עוד אותו שינגן בחלילית עם סרט כתום, ויצא למעיינות שאפשר לקפוץ בהם ראש, ושילמד 18 פרקי משנה ביום, ויגמור ש"ס משנה בחודש, וייכנס לשיעור מהחלון, או ירד במדרגות דרך המעקה.

אין.

והכל בתוך גוש אבן קר וחסר חיים שמכיל בתוכו דבר כל כך עצום וגדול ואדיר ומיוחד ושלי.

והכל נגמר. נגמר.

פעם אמרו לי שעם הזמן הגעגוע נחלש והכאב פוחת. שקרנים, הוא לא. והוא רק נהיה חזק יותר.

למה אני לא מתתי במקומו. הוא היה כל כך מושלם.

פעם עוד הייתה תקווה כלשהי להתעורר מהסיוט הזה והוא יפתח את הדלת בחיוך שלו ויגיד שהכל בדיחה. הוא עדיין כאן, ועל מה כל הבכי.

תביני שהוא לא יהיה יותר. הוא לא. הוא לא.

אני כבר לא ממש זוכרת את הקול. רק אומרים שהוא כמו הקול שלו.

זכרונות עוד יש קצת. איך קפצנו עליו אחרי הניתוח והורידו אותנו מיד.

ובאירוסין שאני לא זוכרת אם היינו אבל יש לי תחושה שכן. ויום אחר כך הוא מת.

את הנסיעה למצפה רמון, שכל הדרך הוא רק שיחק איתנו.

את הסיום שהוא עשה שם. אני ממש זוכרת את זה. החולצה השחורה אדומה ואיפה ישבנו.

ואת החתונה שלה, ואיך צחקנו שהוא בא עם שורש וגרביים.

וכזה הוא היה. לא היה אכפת לו מה יגידו עליו. הוא היה כל כך הוא וכל כך שלם עם עצמו.

והוא שלי, והוא חסר. מאוד.

 

עוצם עיניי, מתגעגע.

 

 

(אפשר להגיב. בטאקט ורגישות.)