פורום ריק ומוסתר (עמוד 834)

חושך בעיניים
ולא אור
ולא מעוף
דמעות זולגות פעמיים;
ימין ושמאל,
ולשבת זעוף.

(מה גורם לילדה בת 12 לכתוב שיר עם מילים כאלה.)

אם הוא היה מבין שהוא לא כלוא בזה הוא היה גיני חופשי

 

מין מסלול שבסוף , בסוף הוא הופך למעגל קטן.

המסלולים האלה קבועים מאש, אם תעלה על אחד, וכולנו תמיד עולים על אחד, אתה יכול להמשיך בוא שנים.

אבל הם גם מאוד שבריריים, כמו עשויים מזכוית רוח או מים. 

כול אחד בכול זמן יכול לשבור אותם, אך כדי לא לחזור אליהם שוב ושוב הוא ציך לשבור אותם, שוב ושוב.

כמה פעמים היינו צריכים לשבור את מסלול הכעס, הגאווה התאווה, כמה הם נשארו עוד בתוכינו וכמה נותר לשבור, כי תמיד נותר.

אבל המסוכן מכול הוא היאוש, הוא מעבר לכול מסלול, הוא הריק, כשאתה במסלולים אתה זז, מתקדם, גם אם בירידה, ושובר, תמיד שובר

אבל היאוש, הריק, הוא פשוט צלילה אין-סופית בחלל, התיאשת מלשבור מסלולים, לשבור דפוסי חיים

להישתנות

להתקדם

אפילו התיאשת מליפול

ברגע הזה אתה בצלילה.

 

היי רוצה דרך קלה?

מסלול מוגן?

ביטחון או אמונה?

אין, הכי טוב שתוותר עליהם כמה שיותר מהר,

בחיים יש רק את הפטיש או היאוש הרצון להקדם או הצלילה

רוצה דרך קלה? אין.
עכשיו קח את הפטיש או שתמשיך לצלול.

למה אני לא יכול לכתוב בלי לברוח מכל הזבל הזה

 

לא חשבתי שאפשר להיות ככ גרוע, שיהיה.  

זה ממ קשה לנסות לא לשלוח הודעה.
יואו.
איזה יום מדהים.
תודה ה.

ולמדת לוותר והיית מסתגר בחדר
לא חושב על המחר רק על הלב שלה
לא רצית שוב לזכור איך היא היתה שם בשבילך כל רגע
ועכשיו אתה מלא בעצמך
כל מה שפשוט שכחת הכל נהיה כל כך מורכב
כמו שחקן אבוד באיזו הצגה ,הלוואי ויסגרו את המסך
להשתגע להתהלך כמו איזה מלך ובפנים הלב שלך קרוע
להתפכח ולחזור להיות שיכור עכשיו אתה כל כך בטוח
להשתגע להתהלך כמו איזה מלך ובפנים הלב שלך קרוע
להתפכח ולחזור להיות שיכור עכשיו אתה כל כך בטוח
אתה כבר לא כמו שתמיד היית
מתגעגע לימים שיכולת סתם לשיר לחברה
לא היתה לך סיבה לברוח מהכל
הפחדים שלך חזרו ומי יאמר להם ללכת
כמו ענן אפור שתמיד מסתיר לך את האור
כל מה שפשוט שכחת הכל נהיה כל כך מורכב
כמו שחקן אבוד באיזו הצגה ,הלוואי ויסגרו את המסך
להשתגע להתהלך כמו איזה מלך ובפנים הלב שלך קרוע
להתפכח ולחזור להיות שיכור עכשיו אתה כל כך בטוח
להשתגע להתהלך כמו איזה מלך ובפנים הלב שלך קרוע
להתפכח ולחזור להיות שיכור עכשיו אתה כל כך בטוח
אתה כבר לא כמו שתמיד היית
להשתגע להתהלך כמו איזה מלך ובפנים הלב שלך קרוע
להתפכח ולחזור להיות שיכור עכשיו אתה כבר לא בטוח
אתה כבר לא כמו שתמיד היית

 

אז לשכל לוקח לפעמים
זמן להגיע
אבל בסוף הוא מגיע

......................

אבא,

קשה טיפה.

תעזור ותרחם ואל תתן לזה להשתלט לנו על החיים)

אין לי כבר מה להגיד

לגליזציה חברים.
לאפשר לגליזציה מלאה של צמח הקנאביס ומוצריו.

הצמח נוגד חרדןת דקעונות עצבים כאבים, אין סיבה למנוע אותו מהאזרח הפרטי.

 

נכון, עושר לא קונה אושר, אבל הוא קונה קנאביס וזה כבר משהוא.

שנים לא הייתי פה.מקום ישן.

 

זה כאילו הזיה.מצחיק איך בסוף זה קרה לי,למרות שהכחשתי.

תמיד היה קל לי לשפוט את האנשים ההם.להגיד שהם טיפשים.וזהו.

זה הרבה יותר קשה להיות במקום הזה.בעיקר כשזה עם קריטריונים מסוימים.

 

 

אני צריכה להבין.אנשים באים,אנשים הולכים. מה שנשאר זה הזיכרון.

 

עוד מעט זה נגמר.לא נתפס.אשכרה.

וחבל שזה קרה רק השנה.באמת שמדהים מאז.

 

 

 

 

 

כן ! אתכם!
אותם אנשים שמרשים לעצמם להעלם מחייהם של אחרים בלי לומר כלום. מי אתם חושבים שאתם !?!? באיזו זכות אתם יוצרים חתך נוסף בלב של אדם אחר!?!

על כך אומר חברי נתן גושן
"ולי נשאר להמשיך לקוות, שכואב לך אולי לפחות כמו שכואב לי מאז שעזבת"

לא טוב לי
שוב הכל צף
יש שיחות שלא יכולות להיגמר טוב
אני מתגעגעת
ופוחדת
ממש פוחדת

 

אפשר לבצע דברים מתוך "אוטומט", ואפשר לבצע את זה לפי תוכנית כתובה.

לפעמים זה טוב ולפעמים זה טוב.

 

ולפעמים צריך פשוט למצוא את הדרך הטבעית לעשות דברים, ואז הם פשוט יעבדו.

 

 

__

רק חבל שהלקוח לא ביקש ממני לעשות את זה לפני 3 שנים. היה חוסך לו הרבה עוגמת נפש.

(אבא.

 

אני לא צריכה להיות פה.

 

 

באלי להגיב לה אבל בעיה.)

 

איזה מדהים היה.גאד.
היה באמת הכי טוב שיכול להיות.תודה ה.
יש לו את השכבה הכי מדהימה בעולם והחברות הכי טובות בעולם.וז פשוט מדהים.אני אוהבת אותן,פתאום קלטתי.ואת הכול.כאילו עד שסוף סוף אני מרגישה בטוחה ושטוב לי במקום שלי אני נזכרת שעוד שלושה חודשים זה נגמר.ואז...אני רוצה להתחיל את שנה הבאה,אבח באמת מדהים לי.
והם,חמודות.בעיקר *****.רואים שהיא אחות של.אפילו את המורה אני כבר אוהבת.

וחשבתי בבוקר.שהוא קידם אותי,אלוהים יודע כמה.בחיים לא חשבתי שאני ארצה את כפר פינס.ושאני אחזור לבקרים של פעם.אז הוא קידם אותי ברמות.אבל פתאום חשבתי שבעצם אני לא קידמתי אותו.ואני מפחדת שאפילו לקחתי אותו אחורה.

אני צריכה לעוף לישון נראלי.לא ישנתי איזה יום ו...

איזה טוב ה'

 

מרגישה כמו האלה שזורקים סיסמאות

אבל

אין לי באמת מילים אחרות

 

הוא באמת כזה טוב

 

איך הכל מתבהר, מתברר

איך כל מה שרציתי לשמוע-

שמעתי במתיקות שוב ושוב

 

אהבת עולם אהבתיך

 

 

והמרחק 

הוא מדוייק

והפרידה

היא עובדה

ואין למה לכאוב

כי ככ ברור שזה פשוט

טוב

 

 

 

 

 

 

"והמרחק הזה כואב לך אני יודע רק תאמיני בי שעוד מעט זה נגמר אור גדול תראי איך הוא פוגע מכוון רק אלייך"

בר מצווה.

אירגונים.

עזרה.

שמחה.

..

 

טלפון.

 

אני לא אשכח את הרגע שאמא התקשרה ואמרה שאבא של שירה נפטר,

ואמרתי לה- בואו לקחת אותי ליישוב הרגע!

אפילו לבכות לא יכולתי. רק להתאפק ולהתאפק ובסוף להדחיק.

לפחות הגעתי לסביבה תומכת, אבל הדחקתי.

 

המחנכת, היועצת, המנהלת, הרכזות נוער והמון בנות המומות ובוכות.

 

אני לא אשכח איך כשנכנסתי למיטה והתכנסתי בעצמי, פתאום הכל צף. התחלתי לעכל טיפה שמחר, שירה קמה, וחסר מישהו בבית. אבא.

איך שהיא ככ אהבה והעריצה אותו.

דמיינתי את אחים אומרים קדיש. חמשוש ואחד בכיתה ו'. מה הם מבינים בכלל. מציאות בלתי נתפסת.

 

בכיתי ורעדתי בלי שליטה עד שנרדמתי ובבוקר קמתי עם עיניים נפוחות.

 

לראות את חברה שלך נשנקת מבכי כשמולה גופה טרייה שעד לפני כמה שעות עוד הייתה לה לאבא.

אבא מלא חיים. האבא הכי חי שיש.

אבל עכשיו הוא מכוסה בטלית, ודומם.

 

אומרים לה לברך ברוך דיין האמת

והיא עושה את זה בקושי רב,

בין בכייה לבכייה: "ברוך. דיין. האמת."

מספריים.

גזירה.

קריעה.

ובכי. המון בכי.

ההלוויה חרוטה לי ככ עמוק בזיכרון.

החיבוק חסר המילים.

איך שהוא אמרתי "שירה. אנחנו איתך."

 

ילדה בת 4 שואלת את מי שהתנדבה להשכיב אותה לישון "איפה אבא? בשמיים? למה ה' לקח אותו? ה' חצוף!"

מה לה ולאבל.

ועוד תינוקת בת שנתיים שמאבא שלה, היא לא תזכור כלום.

 

חברה יושבת שבעה. מה קשור

שירה היא לא  אדם של ניחומים וצומי ודאגה.

שירה היא הילדה הכי שמחה בעולם., מה קשור עכשיו שבעה.

 

אחרי השבעה כבר ידענו איפה כל דבר נמצא ומתנהל בבית.

כמה אוכל יש, איך להפעיל את המכונת כביסה והמייבש, איפה החומרי ניקוי, איך מדליקים את הגז, איפה החד''פ,  הכל.

 

מרוב התעסקות ועזרה תכנית זה הודחק וצף מידי פעם. בגדול.

בכיתה, בטיול השנתי, פעילויות וכו'- אי אפשר לשים שירים.

היא לא תוכל להיות במסיבת פורים אז צריך להישאר.

זה פשוט לא פייר. זה לא מגיע לה. בכלל לא.

 

לא נקלט. חסר היגיון.

 

הוצפתי. שוב. זה לא מרפה.

 

 

 

 

(בבקשה עם טאקט.)