פורום ריק ומוסתר (עמוד 873)

גם כי אי אפשר וגם כי זאת אני, לא מספרת
לעולם


הלוואי תבינו אותי

מחשבות קטנות על התפקיד שלנו מול אנשים אחרים
עולם אפור, התקפי חרדה
טוב לצאת מעצמי בשביל האחרים
(ציטוט: עשית דבר גדול)
נתינה
הלוואי שתבין גם

.
מתביישת להגיד שרע, שטוב
לא נדע אף פעם הציפייה היא חלק מהעניין
למה אני לא מצליחה לכתוב ככ הרבה זמן
מעניין אם זה קשור לריחוק שלי ממנו
להשאר ילדה להשאר ילדה להשאר ילדה
(בתקופות קשות הוא ממני והלאה)
(ציטוט: אמיצה
מדייקת)

יהיה טוב, אני מאמינה
(ציטוט שקט: אנחנו ככ גולמיות, סבבה והכל אבל מחזיקות ראש מעל המים)

בכי מפרק אל כרית.
אני ככ קטנה . מחזיקה את עצמי בין סערה לסערה
חשופה ושום דבר לא מגן. אני נחנקת מתחת לחוֹם הכבד
איך אתה לא שם לב שברגע שאתה מתחיל לדבר העיניים שלי רועדות עם השפתיים,
כמעט בוכה. מזיזה את הפה מצד לצד כדי לא לתת לך לראות אותי נשברת

אני לא רוצה שהיא תמות

 

אני רוצה שהיא תראה אותי מתה

 

זה יפתור גם את הבעיה השנייה

כן, זה טוב

איפה אני ואיפה אמצע הזמן

אני

רוצה

לנשום.

 

 

מותר?

 

 

 

 

 

 

וגם לישון.

אין מילים.

תפוצצו אמן

ואני שותקת.
אני חשופה, הרגשות שלי.
אני מפחדת.
מפחדת שאטעה.
אחרי שאדם נחשף, כולו.. הוא מת מפחד שיעלמו לו.
כי.
דווקא ברגע הזה הוא זקוק לחיבוק.
איך אפשר להעביר לך את כל מה שאני רוצה לומר בזמן שאין לי מילים בכלל?
וקשה לי. קשה בטירוף.
לפעמים אני מנסה לא לחשוב. אבל זה לא קל לי. בכלל.
ואני משתדלת. כ"כ משתדלת. הלוואי וידעת כמה.
ואני מרגישה כמו שלא הרגשתי מעולם.
וכמעט ממש ברור לי. לגמרי.
ולכן, אני מפחדת. כי אולי רק אני רואה כך.
יש מילים שרציתי לומר.
והפחד להרגיש אדם מעיק, לא רצוי.
הו, הפחד מבלבול.
והמרחק הזה שמעציב אותי.. אני צריכה להתעלם מהמרחק, כרגע יש מטרה נעלה וגדולה מזה.
זה גם בשבילך. באמת?
אני רוצה להרגיש את זה בכל ליבי.
ולא להלחיץ.
אני מנסה. באמת מנסה.
אבל מצד שני, אני לא רוצה לשאר אי שם מאחור..
ולהימרח באמונה בתקווה אחת.
ומכל דבר אני נפגעת, נעלבת.
אוף די איתי. רגישה מעצבנת אחת.
מה נהיה איתי? מה.
המצברוח שמושפע.
ועל כל דבר לחשוב ולחשוב לפני שאני אומרת.
שלא להפריע. שלא להלחיץ. שלא.
אבל קשה לי. שמישהו ירגיע. בבקשה.
ומחשבה טיפשית-לברוח.
אבל לא. אני לא רוצה.
צריך לעבוד. וזה מסע, אני יודעת.
אבל קשה לי.
קשה לי מידי.
ואני אני, ולא אחרת.
האם זה טוב? וזה בסדר?
אני פוחדת לשחק.. פוחדת לאבד.
פוחדת להתקרב,
פשוט פוחדת.
זו קטנות אמונה? יכול להיות. סליחה.
ואני לפעמים מתישה. ומייאשת. מציקה. ומעצבנת.
אבל זה כ"כ לא בכוונה.
כ"כ לא.
וגעגוע. זו מילה שלומדים להכיר מקרוב.
ולשאול שוב ושוב, זה רע? זה טוב?
באלי לדבר בלי מילים,
ושהעיניים יבינו.
באלי לשיר שיר, מתוך שמחה גדולה.
באלי להיות כבר בטוחה.
באלי לדעת עוד כמה.
באלי לדעת מה.
והלוואי ויכולתי לדעת באמת מה קורה שם, בלבבות אחרים.
את שומעת? קשה לי.
אבל אני מנסה. אמונה.
רציתי לומר כמה מילים.

לא קשור

צריכה מקום
להניח בו
מש

הגדרה מילונית
פתטי: עלוב, מעורר רחמים
אלוהים, הרבה זמן לא שנאתי את עצמי ככה פתאום כשאסימון נפל ברעש גדול שאיך היא לא שמעה אותו נופל ואת עמוד השדרה שלי צורח
חושבת משום מה שאת טובה יותר מאחרות, תסתכלי על עצמך תסתכלי על המצב שלך את נמצאת ככ נמוך, ככ ככ נמוך
איך קמים משם איך ממשיכים הלאה איך מפתחים את החיים שלך בצורה שונה
ההגדרה: קנאה
עליבות
חולשה

זה לא אפשרי לי לכתוב על זה -
נראה לי לברוח ולשתוק זה יהיה הכי טוב.
אני אוהב אותם.
אבל אני לא זקוק להערכה שלהם.
שיחיו את חייהם -
היתי גם רוצה להפרד.
אבל הם בכלל לא מכירים אותי.
אז פשוט -
ביי חד צדדי.
סיימתי עם זה מאוד.
ברגע שתרצו אנרגייה כזו - תתממשו.
בלי פחד.
היתי.

לפעמים אני שוכחת לקחת דברים בפרופורציה.

כמה פחדתי ששוב
אני אדע את האמת ואת מה שצריך
ואני לא אעשה אותה רק כי
זה כואב לי


אבא.. אני צריכה כח
תתן לי כח לעשות את הצעד הזה
כמה אור נתת לי
אבל לא בזמן
ועכשיו אני צריכה כח כדי לכבות אותו
בנתיים

תודה אבא שאני יודעת לפחות
אני יודעת שזה זכות עצומה
זה לא מובן מאליו שאני יודעת את האמת עכשיו
תודה ה' על הידיעה גם כשהיא קשה לי


אני רוצה להתקרב
רוצה שיתעורר וינוע לי הלב
לא רוצה להסתפק רק בידיעה
רוצה ליישם את האמת בשלמותה



מממ אני אוהבת אותך ה'
אתה מכולם יודע עד כמה...

וטהר ליבנו לעבדך ב א מ ת

זה מסוכן.

כי, טעות הכי קטנה, וכבר יודעים את כל מה שלא רצית שידעו,

ולא משנה כמה רצית להסתיר את זה.

אבל, לפעמים זאת הדרך היחידה שאפשר לכתוב בה בלי שידעו עליך הכל.

וזה קשה, לפעמים.

כאב עצום שעוד לא הגיע לכלל עיכול.
זה עוד לא הושם על הלשון
כדי לחוש שוב את טעמה של הגלולה המרה...
והטעם כבר מתגלגל בתוכי שלוח רסן,
טס על עצביי הרגישים,
מגיע לכל חלק בנשמתי.

והפעם,
לא אחת
שתיים במכה.

שתיים.

שתי גלולות מוות.

אמא, מותר לי לירוק את זה עכשיו?
את מרשה?
נכון, שאני לא חייבת לבלוע את זה שוב?

אמא, בבקשה, מתחננת שתגידי שאני יכולה
כי כבר לא מסוגלת לשאת את ההרגשה של המוות המתהלך בחדריי.

אם רק היינו שורדים משברים.