ואיך אני אדע
אם אני פועל נכון
ונשאר רק להתפלל
ולבכות
ולחשוב
ואולי לישון
רק אולי
ולחשוב
ולתת לזמן לעבור
ולחפש מקום
לפזר בו הגיגים
ולפנות זמן
לעשות את מה
שאני באמת אוהב
סופסוף על אמת
ולא בכאילו
משמעת עצמית
נקווה שהוא
לא יהיה פשוט
ונקווה שיעבור
בהצלחה
הנסיון
(למי שלא הבין, אני בתהליכי עזיבה. זה סוג של הודעת פרידה)
.....
וכואב לי על ההוא
כמה רצון וכמה קושי יש בבנאדם אחד
כמה רצון לקדושה
לעבודה להתקרבות לה'
ההתגלמות של הרצוא ושוב
אבל השוב
ההבנה כמה זה רע
הרצון להתנתק מיזה
הרצון לשוב לקדושה
אין אין עליו
כדי שנשתנה?
חשבתי שמשהו יזוז,
קצת.
כלום כלום כלום
שבת זוועתית.
כואב מדי מדי.
הקאתי שלוש פעמים. זה כבר לא מצחיק.
למה מכריחים אותי לאכול למה.
וזה לא שאכלתי נורמלי.
אכלתי טיפה.
עוד רגע יום שלישי ואני מפחדת ממנו רצח.
מחר יש יום ארוך מדי.
אין לי כח.
אולי לא נבוא מחר?
פחח.
אם אני לא אעשה את המבחן הזה לא יהיה לי מתי להשלים אותו.
באלי לעשות את זה.
אבל לא באמת באלי.
באלי לישון.
זה מה שבאלי.
כבר יותר מדי אנשים חפרו לי על כדורי שינה.
לא מצחיק.
תקלטו.
בשבת אפילו התארגנתי והלכתי אליה אבל אמא שלה אמרה שהיא גמורה.
אז חזרתי הביתה ולא עשיתי כלום.
אמרתי לה ברביעי שאני רוצה שיקרה עם זה משהו ושאין לי כח בעצמי.
אבל לא אמרתי לה באמת מה זה עושה לי.
זה עושה לי חרדות.
עומס. (כן, נפשי. על הפיזי לא מדברת בכלל. אהמ. איכ איכ.)
לחץ מטורף.
ובשלישי הכל יעלה שוב. כי.
איכ.
אני שונאת שונאת שונאת מורות בקטעים האלו. אוקיי?
ועוד אחת ילדונת, בקושי הרגע התחתנה. לא מבינה כלום מהחיים שלה.
"אם מתישהו את רואה שבאלך להגיד יותר ממה שאמרת, תבואי. ואם את רוצה לדבר איתי, את מוזמנת, תמיד. גם על דברים שלא קשורים לשיעור. אני פה כדי לעזור לך. בשבילך."
"יותר משאני לא רוצה שזה יעשה לך עומס פיזי, אני לא רוצה שזה יעשה לך עומס נפשי."
כאילו מה את מבינה בכלל. מה.
איכ.
לעזאזל.
אני צריכה את ****.
או שאולי לא. אולי זה יעשה רק יותר גרוע.
אבל במילא היא כבר נעלמה לי מהחיים.
אני צריכה לבכות.
ואני צריכה חיבוק.
הי,
זוכרת?
זוכרת את שנה שעברה?
את כל המסע ההזוי הזה?
נגררת אליו,
חצי בעל כרחך חצי לא.
בעצם לא בעל כרחך.
זוכרת?
זוכרת שרצית לעזור ולא ידעת איך?
שרצית לתקן ולא הייתה לך אפשרות?
איך הכל נראה רחוק.
לפני שנים.
זה היה רק לפני שנה.
לפני חצי שנה, פחות, זה נגמר.
והי,
זוכרת שאמרת שאת תמיד תשמחי לדבר אתי?
ושאת אוהבת אותי וכו' וכו'?
אוי כמה אני צריכה אותך עכשיו.
הלכת.
מן הסתם גם אין לך פניות עכשיו, גם אם יהיה לי אומץ.
ולא יהיה לי.
כי הי
את בדיוק הבנאדם שאני צריכה עכשיו.
כי נכון שיש אחרים
(אחרות)
אבל זה כ"כ לא זה.
ואת הרי כבר הצלחת להבין
קצת
טיפונת
הצלחת להכיר.
ואופ,
אני צריכה בנאדם.
ואין סיכוי שיהיה לי אומץ לפנות אלייך
לא להתקשר
גם לא לשלוח הודעה
(ומן הסתם את תסנני
אולי
כמו תמיד)
איפה מוצאים בני אדם,
איפה.
אם פתאום אני אפגוש אותך איפשהו
אני אתפדח תחיים
ואני לא אגיד כלום, כמובן.
חוץ מזה שאין כ"כ סיכוי שאני אפגוש אותך.
(וחוץ מזה
שבכלל אולי אין לי יכולת לדבר ולפתוח.)
אבל אוף איך אני צריכה אנשה כזאת.
יש אנשים עם חיים טובים בעולם הזה?
תודה אלוקים
על האנשים שרואים בי מעבר.
אפשר להגיד אפילו שהם רואים את מה שאני כבר לא כ"כ רואה בעצמי.
אין הרבה כאלו
אבל כל אחד מהם זה פשוט עושה לי טוב.
אוקיי שזה שהיא אומרת לי
"תודה על מי שאת"
פשוט מרחיב לי את הלב.
(גם אם אני לא מבינה על מה בדיוק במי שאני אפשר להגיד תודה.)
תודה השם.
(ועוד יבוא היום
שבו אני אצליח להגיד
תודה
על הכל.)
(וזה לא ממש אכפת לו)
למה אני פה בכלל למה
זה מסכסך לי עם עצמי הכל
אני צריכה שהוא יבוא כבר בשביל זה
כמה אי אפשר לסמוך על מבוגרים
טוב, גם על חברה אי אפשר
אולי חוץ מכמה בודדים וגם זה
רק בדברים מסוימים
נגמר לי.
הכל.
אני מפחדת משבת.
אופ.
בכוונה אמרתי שלא.
ואז פוף.
זה יותר מדי קרוב.
אני נרתעת. אוקיי?
ואני אצטרך להיות חמודה ולדבר ולחייך.
כואב לי.
ואין לי כח.
אבל למה פלאשבקים.
היו מספיק בלילה.
לא?
למה אני חוזרת לשם.
ליום שהוא.
וליום שהיא.
ימים ארורים.
לנצח אני אזכור כל פרט בהם.
כשהיא שאלה מה אני יותר אוהבת, יום או לילה
אמרתי יום. לילה זה איכ. למרות שגם זה לא משהו.
מסתבר שזה בכלל לא משהו.
(כאילו שלא ידעת את זה כבר.)
אני צריכה לעשות מלא דברים.
בעיקרון.
הלוואי שהייתה אפשרות לעצור הכל.
פשוט להפסיק.
אני שונאת שבתות.
אני צריכה ללמוד.
ואולי נלך אליה.
אני צריכה לדבר איתה, בחמישי לא באמת דיברנו.
אבל אין לי כח.
ואם אני אלך אז לא יהיה לי זמן ללמוד.
ומוצש צריך מתמטיקה.
איכ.
אני יודעת ששום דבר פשוט לא יקרה.
לא תהיה לי תעודת בגרות.
איך שנה שעברה הצלחתי לעשות למרות הכל, איך.
לא ברור.
עכשיו אני פשוט לא עושה כלום.
ואוקיי שהיועצת רוצה לדבר איתי.
אין לי מה להגיד לה.
להגיד לה ללכת לעו"סית?
להגיד שיש מי שמלווה אותי וזהו?
(מלווה. פפף.
כן. אופ.)
אני אתפדח ממנה עד סוף חיי.
אני רוצה להרגיש משהו.
חוץ מכאב.
אני רוצה חיבוק.
לאלאלא.
לעזאזל.
היא לא שפויה.
אני אוהבת אותה
אבל כל כך לא את המעשים שלה.
לעזאזל. אלף פעמים לעזאזל.
שלא נגיד מילים גרועות.
למה אנשים חושבים שהם עושים טוב פה אני לא מבינה.
ולמה אנשים לא מבינים את המשפט הפשוט הזה-
תעזבו. אותי. בשקט.
למה.
אפשר גם מישהי? אולי.
יש כבר מישהו. תודה.
מבחירה שלי
ככה לישיבה?!
חצי שנה כבר לא.
מה שבטוח, עכשיו אני לא מאופס בכלל, אז אני לא זוכר כלום😅
ואני כבר לא יודע
מה אני רוצה
למה
כמה
איך
|מבולבל|
סטלנות יתר.
ועוד שאר שטויות.
ואין לי כוח לכלום.
בכללי.
תודה!
מוציאים את כל מה שיש בפנים החוצה. ועושים לבכות.
בלופים.
שמעתי כבר את כל מה שיש לי בפלא' כמעט.
התחלה טובה. העבר הקרוב.
הר ומדבררק עכשיו בוקר?!
היה נחמד להכיר.
|נעלם|
הכל בסדר ילד?
הוצאת את המילים מפי
תודה
כאב פיזי
פרידה
והלא ידוע
בחיים לא חשבתי מה הכי מפחיד אותי ופתאום עכשיו.... אני מזדהה.
ממש כמו שאמרת, רק בסדר שונה-
פרידה.
הלא ידוע.
כאב פיזי...
ועוד משו- אמון. לתת אמון- זה מפחיייד!
אני כתבתי את הפחדים בסדר עולה, מהלא ידוע אני הכי מפחדת.
ואת כל כך צודקת.
לתת אמון זה מפחיד. כל כך
וכן אמרו חז"ל ש"אין שמחה כהתרת הספקות"..
כי הספק הוא המצב הכי קשה
קשה זה לא מפחיד
Tאבל מפחיד זה גם קשה. בדר"כ
ארצ'יבלד
ארצ'יבלד
)
ארצ'יבלדארצ'יבלד
ארצ'יבלד
ארצ'יבלדאחרונה
