צריכה לחשוב
ועוד פתק משולחן העבודה
'והרבה מחשבות,
שאני בוחרת שלא לחשוב
להכחיד
לשתק
לנוון את השרירים בהן
שחזקים מידי
בעבורי
עכשיו,
עייפתי.
לשכוח טיפה
כאילו ועודף עשייה
וחוסר ברירה
ישכיחו ממני
את אותה הכרעה,
המדוכה ההיא שאנוכי ממלאת בסחורה
כדי לא לשבת עדיה'
אוקי. אז ככה
עכשיו
אתמול,
מחר.
אולי אהיה מודעת מתיש
אבל קיא רוחני יותר.
מתמלאת.
בתוכי, בראשי, בדמיון
מתכננת.
מחשבת קיצים של שמחות.
וחופשות.
מעגלים של בית
ומיקום
ואת הבאות בתור
והפרשים.
בעצמי.
בעצמות שיתרחבו.
ולוחצת
וגאה.
מחסירה ונשטפת
מבול של דמעות.
ורוצה
להודות על הקיים
במחשב שלי יש פתקים נדבקים,
בשכבות
היום יש 32 בערך.
אני רוצה לשחרר אחד:
טעיתי
זהו, ככה פשוט.
בלי מילים נרדפות
ומשחקי צללים
ואותיות.
טעיתי
וזהו,
יש כאן דממה
ומחשבה
ורצון
אבל,
טעיתי
ושום דבר לא משחק לה,
לאמת הפשוטה
שטעיתי
כמו שעון שמהבהב ביום
מספר אותו הסיפור
וכל דקה או שלוש
שוב, מעיר
כי
טעיתי
וכאב
על כל הבחירות
שיכלתי לבחור
ובחרתי,
כן. בחרתי
להמשיך לדהור
וטעיתי.
ומרוצים וחיים
שבחרתי לחיות ושכחתי
לא,
הדחקתי.
רציתי אחרת
רצתי אחרת.
וטעיתי.
כמו פלורוסנט
שטרם כבה לגמרי
כבוי, שקט.
מאיר, כבה.
מאיר
טעיתי
ושוב.
כמו גיהוק שנאחז בריאות
שותק
וכמעט שעבר
ואופס.
סורי, שוב
טעיתי
וכואבת בי הבטן ויש בי בחילה
ורק אני והאמת הפשוטה
וטעיתי
זה לא מושג שקשור לעבר
וטעיתי
עכשיו
רגע שנאחז בטעות.
ביום הזה ובתקווה שהלכה
איך פעם הבנתי, הייתי בטוחה
שטעויות אפשר להפסיק
שיש מחול שדים שאפשר לעצור.
וטעיתי
ותהיתי
ותעיתי
וטעיתי.
ואולי
עוד יבואו מילים
וימים
שאפשר לתקן
ועם הרבה עבודה
ומעט מודעות
וטעיתי.
שקט לי.
מידי
הי, גם לי!מחפשת^אז נעים מאוד \מושיט יד\
אני מחפשת
מחופשת
חופשת
חושבת
מתלבטת
ואת?
) אנחנו נצטרך לעשות היכרות מתישהו
ואת באמת נשמעת אנשה שזכות להכיר
|נבוך|
בא לי חיבוק ענק.
שאתה נקשר למקום מסוים, במובן הכי עמוק.
עד כדי כך שחצי לב שלך הולך איתך וחצי נשאר שם.
וכשאתה הולך אתה מרגיש שמשהו חצי מת בך, שמשהו כבוי ולא שלם
והוא רק מחכה שתחזור לשם שוב. להשלים.
אני מתגעגעת.
מנסה יומיים
סך הכל יומיים.
ונשברת.
עלובה.
מטומטמת.
מה את לא עוצרת את עצמך.
(כואב לי.
ממש.
אני רוצה חיבוק חזק חזק.
ומישהו שיבכה אתי.
אני רוצה להצליח לבכות.
להצליח לשחרר.
אני רוצה טוב.
הייתה שבת מאתגרת. ממש.
כל דבר בערך שקרה גרם לי לנשוך שפתיים ולסתום.
כאב לי פיזית ונפשית.
הם אנשים חמודים,
הבעיה היא בי.
אני רוצה לצרוח
ואין שום סיכוי שזה יקרה.
אני רוצה משהו.
משהו טוב.
אפילו קטן.
פיצי.
רק שיזוז פה כבר משהו. לכיוון הטוב.
אבא.
- - -)
בעולם אחר:
בוא נצא לעיר
סתם
בשביל לצאת
ונסתובב
ונחפש
כי עדיף להתבטל בעיר
מאשר להתבטל בתקתוקי מקלדת
כי אם כבר להתבטל
אז לפחות משהו מועיל
בעולם שלנו:
בוא נצא לעיר!
עזוב אין לי כוח.
עוד יום עובר.
בתקתוקי מקלדת.
וואו. הרבה זמן לא כתבתי. זה עושה לי טוב. אם כי הכתיבה הזאת לא מלוטשת
איזה כיף
בניה בארץ ישראל.
מול הכפר הערבי.
אז סוף סוף ניפגשתי איתו למזלי הוא לא היה מסומם או משהו בסיגנון הוא סתם היה חצי ישן ולא שם לב בכלל למה שאני אומרת.. מקווה שהוא לא חושב שאני בקטע שלו כי אני לא! העינים של חבר שלו לא יוצאות לי מהראש לא בקטע שהם יפות (והם היו יפות) יותר בקטע שהם חודרות מפחידות כאלה. סתם מצחיק לחשוב שישבתי עם איזה עשר ערסים שגדולים ממני בשנתיים! מזל שהצלחתי להישתחרר מאמא למה זה היה פחות נחמד עם היא הייתה רואה אותי איתם... בסך הכל היה נחמד לא יודעת אם אני רוצה להמשיך לישמור איתו על קשר כי תכלס הוא יכול להיות כרטיס הכניסה שלי אבל לא יודעת...עלה לי רעיון גאוני איך להתחיל עם י*** מקווה שהוא ירצה אותי. אני צריכה גם להפחיד שני ילדים מפגרים ואולי אני יעשה מתישהו כבר את העגיל בגבה בנתיים אני צריכה שוקר יפה כזה מעור ושרשרת גולגולת דווקא נחמד לפרוק בכתיבה אף פעם לא חשבתי שזה כזה משחרר...
אז שולחת לך..
תודה לך.
סליחה שאפילו שלום לא אמרתי..
מדבר הלב.
לעזאזל.
קשה לי כבר ברמה פסיכית ואין לי מה לעשות עם עצמי ואם אני אעשה משהו זה יהיה גרוע.
אני צריכה שמישהו יושיב אותי לשיחה ויאפס אותי.
ואולי אני אפילו אצליח לדבר.
אני צריכה נס.
אני צריכה גאולה.
אנחנו לא אוהבים חיים שהם לא חיים.
אני רוצה לחיות. באמת.
איך עושים את זה?
למה חשבתי שיעזור לדבר.
היא לא הבינה כלום.
בכלל לא דיברנו אפילו, רק הודעות.
מצד שני קצת נרגע לי.
או שאני פשוט אדישה מדי.
למה העולם הזה כל כך מסובך.
ולמה.
למה אני כועסת על עצמי.
טיפשה.
