פורום ריק ומוסתר (עמוד 938)

יום אחד
אני אמצא
מחסן נטוש
באיזה חור נסתר.
רחוק מכולם ומהעולם
שאני אוכל להיות בו תמיד.

בלי שאפאחד ידע.
ויסתכל.
בלי שאצטרך לחפש לאן ללכת.
איפה להיות.

ואני אקח אוכל מהשוק בסוף היום
כמו אותם קבצנים.


אנתק את הפלאפון. אתנתק מכולם.

וככה אחיה.

הומלס קוראים לזה.

יום אחד.

אחיה לעצמי. עם עצמי.
שיהיה בלי תנאים.
כבר לא אכפת לי.

גם ככה אין אופציה נורמלית לטווח הארוך.
ככה לפחות אצטרך להתמודד רק איתי.
ורק אני אצטרך להתמודד עם עצמי.

וזהו.



בקרוב זה לא יקרה.
לצערי.
אבל בסוף זה כן.
או נורא מזה.
טוב כבר לא יהיה פה.

















מה קורה איתי?
לא יודעת.

ושוב את משתתקת כשזה נוגע לך בנקודה הזאת
מילים לא ראויות לנסיון העלוב לבטא את המציאות שלי עכשיו
העיניים הם הכלי הכי יקר שקיים. הדיבור הכי נקי ומדוייק.
תשמרי.

כ"כ עומד לי על קצה הלשון להעיר לך.
ואני מתאמצת לשתוק.
למרות שברור לי שזה היה במובן הכי קליל וחיובי,
זה פשוט לא רלוונטי!

מוקצה מחמת מיאוס.

נראלי אשאר בפורומים האחרים ומידי פעם אקפוץ לבקר.



אז תודה רבה לכל מי שסייע עזר תמך עודד שמע הקשיב רצה לעזור וכיד הדמיון הטובה עליכם.


בהצלחה בחיים ובכלל. אני.

אני יודעת יותר מידי.





ולא בטוחה בכלל שזה עדיף

מי שאמר שלפרוק זה משחרר

 

צדק.

ספרי לי מה כבד עלייך
את כל מה שחבוי בך ונרדם
אני אמחא את דמעותייך
ורק שלא תבכי עוד לעולם



חזרתי לשמוע שירים שכבר מזמן הפסקתי.
פוףףף.

בלי שנרגיש, משהו ישתנה
משהו ירגע בנו, משהו יגע בנו
ולא יהיה ממה לחשוש.

ולא עשיתי את זה.

איזה יופי.

 

 

נמאס לי להתפתל עם עצמי. נמאס לי מהכאב ששורף כל חלקה טובה. נמאס לי מהחומות והמגננות שלי. נמאס לי מהגבולות בחיים שמקשים עלי. נמאס לי שהכל אצלי דפוק ומקולקל. נמאס לי שאפילו לבכות אני לא מצליחה גם לא לבד במיטה על הכרית. נמאס לי שהלב שלי נעול בתיבה אטומה. נמאס לי מהעצמי שלי. נמאס לי מזה שאני לא מסתדרת עם החיים אפפעם בשום תחום בשום כלום. נמאס לי שהכל בזבל. נמאס לי שתמיד אני לבד. נמאס לי שאין לי שום אפשרות אמיתית להגיע למקום משמעותי בחיים שלי. נמאס לי שהכל רע. נמאס לי שאני כבר לא מצליחה לראות טוב. נמאס לי שמי שיכול להיות לא נמצא ומי שנמצא לא יכול להיות. נמאס לי שאני מתעקשת להיות חזקה אפילו שאני בכלל לא. נמאס לי ואין לי עוד כוחות להלחם בגלים. בא לי פשוט לטבוע. ודיי. גם ככה אין בזה שום טיפת טוב. ואולי אני כופרת. ונמאס לי שאני כותבת שטויות בפורום כאילו זה מועיל במשהו בחיים. הרבה זמן כבר לא כאב הלב ככה. פיזית.

תעופי כבר לישון.

 

היה נחמד שלא היית פה.

 

ואני מרגישה לא שייכת.
הדבר היחיד שגורם לי להרגיש כאן טוב זה הילדים הקטנים שמתרוצצים כאן ומשחקים.

כאב וצער, חוסר אונים ואומללות של ילדים. זה הדבר שהכי מכאיב לי בעולם.

ונראלי אני נכשלת





ושהעולם יחרב
ושהמש תזרח
ושהצמחים ינבלו
ושהטוב רק יפרח
ושנדע מה רצוי ומה כדאי
למה מדוע ומתי.
ושנדע ליישם
ולמלא הכאב
שנפסיק להתאבל
ונשחרר הצורב.
שנדע.שנפנים.שנעשה

עוד 40 יום,
יהום הסער.
עוד 40 יום,
יפתח הפער.
עוד 40 יום,
יגלה השער.
עוד 40 יום,
ילקח הנער.

אתה ידעת
מה יקרה.
אתה ידעת.
הרגשת.
אמרת לי שלא אכפת לך למות,
כל עוד זה תוך כדי מעשה טוב.
אמרת לי שכלום לא יקרה,
לפני שתחזיר לי את החוב.

למה למדנו?
אחרת לא היה קורה.
למה חזרנו?
לא היית הולך בלי שיפרה.
למה. למה.

לא שואלים.
את הקדוש ברוך הוא לא שואלים שאלות.
פשוט חיית את זה. ואני...
תמיד התקשיתי להבין.
מה זה לא לשאול? אני רוצה לדעת.
אז - רציתי לדעת במה אני מאמינה.
היום - אני רוצה לדעת שאני מאמינה.

באמת.
תמיד הסתמכת על העיקרון הזה של האמת.
האמת היתה נר לרגליך ועטרה לראשך.
על מצחך נעטר נזר חסד,ואות בין עיניך.
על פניך בת צחוק תמידית, ואור התורה נמשך עליהן בכמטה של חסד.
והאהבה. אוי, האהבה. ולוואי ואזכה ותהיה לי עשירית מאהבת התורה שבערה בך. כל דקה פנויה הקדשת ללימוד.
תמיד אמרת שמעולם לא חלמת להיות מלאך. אדם שעושה טוב - מעל למלאך.
והיית אדם שעושה טוב. ואחר כך - כשכבר לא היית אדם - היית מלאך.

תלמידהון
ותלמידי תלמידהון
נסים בריצה קלה
כח הגזרה הכבד
על שכם שאבד,
נפל קרבן,
וישכב דום.

עוד 40 יום - - -
ושנה אחורנית.

נבלות ברשות התורה כמו שמכונה

זה כבר לא כואב מאוד, רק נשארת פינת יגון אי שם בלב שאורבת וממלאת מדי פעם.
ואין לי מושג אם זה טוב או רע.
לעזאזל, אני אצטרך להתרגל מתישהו. אני מוכרח.

ילדה של סופות שקטות.

אין לי סיכוי למצוא עבודה!