נושבת באוויר!בעיקר מחזקים, אם לא-לא מגיבים. למרות שבזמן האחרון יש פה קצת שיפוט.
פיצוחיתאחרונהחן,אחרונהמדהים לחשוב איך אפשר לכלות ולהשחית את הזמן כל כך
ולהישאב טוב טוב לתוך עולם שנותן לך הרגשה מדומיינת
להיות כבול בשלשלאות של עבדות.
וזה תמיד מפחיד כל כך תקופת אלול
הרצון הזה להספיק כל כך הרבה,
לנצל כל שניה שהמלך בשדה
ולעשות תשובה מעומקא דליבא.
לפחד שהזמן יחלוף כהרף עין ולגלות שלא התקדמתי
שזמן אלול עבר ולא ניצלתי אותו באמת.
ולעשות שלום ביני לבין עצמי. צריך הרבה חוצפה.
יום טוב בע"ה.
אפשר לנפנף בכאב?
לפעמים זה כי הוא רע מדי
לפעמים כי אנחנו לא מסוגלים להכיל אותו אז אנחנו בורחים ממנו חזק חזק.
אחרי כמה שנים מגלים שבעצם יכולנו לעשות משהו ולא העזנו לעשות אותו. איזה הפסד.
השאלה אם היה דרך אחרת להבהיר את המסר.ארצ'יבלדהיום ראיתי ילדה אחת,
בערך בכיתה ה'.
לשניה קינאתי בה,יש לה הכול.
היא לא יודעת את זה,אבל יש לה הכול.
להסתכל עליה זה להבין לפעמים כמה רחוק הלכתי.
להבין שכשאבא של חברה שלי קורא לי הילדה עם הג'ינס,
ככה בעצם כולם מכירים אותי,הילדה עם הג'ינס.
להבין שככה אני בעצם,ואולי תמיד ירדפו אותי המבטים האלה,
הלחשושים מאחורי הגב.
כן הילדה הזאת,שכל כך קטנה וכבר חושבת שהיא גדולה.
שבאה מאחת המשפחות הכי דתיות בישוב.
ובכיתה ו' החליטה שנמאס לה,
וזרקה הכול.
הילדה הזאת שבכיתה ז' כבר הלכה עם ג'ינס.
בלי להתבייש.
הילדה הזאת,
שלא מכבדת אף אחד, שלא אכפת לה מכלום.
שככה כולם רואים אותה.
להבין שכמה שאני לא אנסה,
תמיד יעירו,ינעצו מבטים.
הם לא יכולים לקבל אותי כמו שאני.
הם לא יכולים לקבל את העובדה שבגיל 12.בת מצווה.
כבר בחרתי לעצמי סוג של דרך חיים.
הם לא יכולים לקבל את זה,למרות שבאמת הם אפילו לא מכירים אותי,
רק במבט,זה מפריע להם לראות אותי.
אפילו החברות שלי לא באמת מקבלות את זה.
הם לא באמת חושבות שאני מבינה משהו.
הם לא מאמינות לי, בי.
הם לא באמת מכירות אותי,אף אחד לא מכיר אותי.
אף אחד לא באמת נשאר איתי כשצריך.
אני כבר יודעת להתמודד לבד,כמו שהחיים לימדו אותי.
וזה לא שלא ניסיתי.
ניסיתי ועוד איך,כבר ראיתי מה יצא.
חצי מהחברות שיורדות עלי,שחושבות אולי שאני אמורה להיות איזה גוי של שבת.
חצי מהחברות שנהנות להזכיר לי את הצדדים הפחות טובים בי.כל הזמן.
ומורה אחת שסידרה לי טיפול בלי להגיד לי למה,ואחרי שבע מפגשים כבר לא יכולתי.
להבין שאולי תמיד יהיה לי את התדמית הזאת. שאני אף פעם לא אצליח לברוח מזה.
לכל אחד יש חלום.
החלום שלי לא מורכב,רק לברוח.
ולחיות.רק לחיות.
להבין שאולי בגלל זה,
הרבה יותר קשה לי לפעמים.
אבל להבין שאני בחרתי.
שאני כנה.
בערך.
שאני יודעת מה אני רוצה.
שאני לא אחת שאכפת לה יותר מידי ממה שמדברים, אולי רק מבפנים.לפעמים.
להבין שנמאס לי להחביא את האמת שלי,להסתיר אותה.
אבל אין לי ברירה.
להבין שהדבר היחיד שאני חיה בשבילו,זה המטרה הזאת.
היום הזה.
שאני אתחיל לחיות.
אתמול בלילה חשבתי על זה.
לפני שבועים עמדתי בתחנת אוטובוס.
הייתי עם חברות ולבשתי את הג'ינס באותו יום.לשניה התקדמתי להסתכל מתי האוטובוס,
לידי עמדה אישה אחת.
מזווית העין קלטתי אותה מסתכלת עלי.מורידה את המבט,קולטת את הג'ינס.
ואז היא נעצה בי כזה מבט.
אני לא יכולה להסביר מה הבנתי מהמבט הזה.
רק המבט שלה נשאר לי כתמונה בזיכרון.
כן כי כנראה אני לא בסדר,כי אני לא כמוה.
אז אני צריכה לקבל ברחוב מבטים מאנשים שאני לא מכירה.
שאין לאן לברוח
אתה לבד והוא מטפס בך יותר שהוא מטפס עליך
הפרימות האלו
מי חשב על הרעיון המדהים של הרצת תמונה חזותית במערכת התניות אובססיבית נורא
מה קיבלנו?
נו באמתסביוןשוליינית
)
