פורום ריק ומוסתר (עמוד 948)

באמת!

מ－ת－ל－ב－ט－ת.
ולא, זה לא מום עובר.
בכלל לא.

ומתי אני אקלוט שלא יעזור שאכתוב כאן
לא.
יעזור.

לא, לא בגלל שהמלך בשדה וכו' ..

ושלחתי לו עוד מכתב,

עוד אלף חמש מאות מילים 

על האלפיים שכבר נכתבו

כתבתי, כרגיל.

ואחרי שעה, שעתיים,

שהוא נרגע מהדמעות שאני הבאתי לו

הוא שלח לי חזרה.

 

ואני יסביר,

אני אוהב מכתבים.

אני כותב מלא מלא מכתבים,

וכל מי שאני כותב לו מכתב בוכה ממנו 

(כן כן, גם הראש ישיבה שלי),

ורציתי מתישהו שמשהו יחזיר לי משהו דומה.

לא ציפיתי למשהו תואם,

אבל דומה,

משהו.

 

וכשקיבלתי ממנו את זה,

מיד ראיתי את האורך,

ואיך נאמר,

אלפיים מילים לא היו שם.

אבל אז התחלתי לקרוא,

עוד מילה, ועוד מילה,

ועוד מילה.

ואני קולט,

הבן אדם יודע לכתוב.

הוא פשוט לקח את הלב שלו,

הביא לו עט,

ונייר צהוב,

ואמר לו קח לב,

קח תכתוב.

 

וכל מילה שם,

נכנסה עמוק,

ללא פילטרים,

ללא מעצורים.

 

ולמרות הבעיה החמורה שלי לחפש את המשהו שמאחורי כל מילה,

למצוא את הרע, והרחוק, והאכזר

שמאחורי כל אות, מילה ושורה,

פתאום לא ראיתי זה.

ניסיתי, ופשוט לא מצאתי.

היה שם רק לב, 

ואהבה.

וטוב.

 

כן,

אני יכול לנשום קצת,

קיבלתי את מה שרציתי,

קיבלתי את מה שהייתי צריך לקבל.

אולי, באמת,

קיבלתי את מה שהגיע לי לקבל.

וקיבלתי אותו הכי טוב שאפשר.

בגדוד שלי עשו "יריד לוגיסטיקה". כל מי שהיה צריך להחליף מדי ב' נרשם מראש אצל הרס"פ ולמחרת קיבל מדים חדשים (!) במידה שלו (!). כל מי שהיה צריך להסתפר יכל ללכת לספר הצבאי שהגיע, ומי שהיה צריך קיבל כומתה חדשה. אפילו הנשקייה הייתה ותיקנה תקלות בנשקים.

דברים כל כך מינימליים שכשהם מתקיימים עושים "יריד". זה פתטי. ועוד לא דיברנו על המענה השלם, שבושה לחשוב שהדבר הפשוט הזה היה פעם ציוד שרק יחידות מיוחדות הרשו לעצמן.

אני כמעט חודשיים פה ולובש מדים גדולים/ קטנים עליי במידה או שתיים ("תתחלפו ביניכם עד שיגיע") ועדיין לא חתמתי על אמל"ח כלשהו שאני צריך. בכל גדוד אחר זה היה מחדל, לא יודע איך זה עבר פה בלי להפוך שולחנות.

מחר אני יכול להיות בעזה, זה כל כך מכעיס אותי. ואין עם מי לדבר. אני יכול להעיז לתפוס את המג"ד ולעדכן אותו מה קורה בשטח, אבל זו עקיפת סמכות.

ושייפטרו מהמדי א' הנוראיים האלה! למה רק לאנשי קבע יש לבוש נורמלי?

נמאס לי, נמאס לי, והכי נמאס לי לשטוף כלים. כולם מתעסקים פה בכמה זמן יש להם/ עבר להם מהשירות, בכמה מעט הם עושים ואיזה שיפצורים יש להם ל-M-16 השחוק שלהם. טמטום.

הייתי צריך ללכת לצנחנים, שם לפחות הייתי פוטר חצי מהבעיות של הציוד. לפעמים אני מתבייש לפגוש חברים שלי משם.

בוקר כעוס לכולם.

 

 

 

 

               __

          __\

     __\

__\

 

 

 

 

רק תחזיק לי ביד! סבבה?

זה קצת מצחיק.
או לא.
שהם בטוחים שאני אוטוטו מתארסת.
ואני בכלל לא בראש לצאת.

העיקר שהם לא יודעים. וככה הם קצת פחות כופים את דעותיהם. ולא כופים הצעות.
והיי זה דיי מצחיק ערב אחד להגיד שאני תינוקת ולמחרת להגיד שאני מתחתנת.
עוד לא פגשתי תינוקות נשואים.

זלזלו זלזלו. תמיד הייתם טובים בזה.
תפגעו. פיתחתם לכך מומחיות.

הכל בסדר. שטויות.
תמיד ידעתי לזרום על זה וככה אתם לא מצליחים אפפעם להוציא ממני משפט רציני ולהבין משהו.
לא תבינו. לא תדעו.

רק אל תצפו יותר מדי.
סתם חבל על הזמן.
זה לא בכיוון ולא באופק.

זה כואב מידי להיות בבית

אמיתי מידי ומייאש ככ

אני צכה לברוח קצת להתאוורר מהעומס הזה.

וזו בריחה לגמרי,

זו אשליה.

אבל כבר אין כח להתמודד

ואם אני יברח קצת אולי זה יתן כח. מי יודע

כל הבניין עם היסודות הרקובים נופל לרסיסים בבת אחת

בלי שום הכנה מראש ובזמן לא מתאים בעליל

ולמרות שזה היה ברור שזה יקרה מתישהו

אני העדפתי לא לחשוב עלזה ולברוח ולחכות למשהו שיקרה

להתחיל את כל הבניין מהתחלה

מייאש ככ כמעט אבוד מראש ולגמרי לא קשור

כמו תינוק שלומד ללכת

רק שהייתי אמורה כבר לדעת לרוץ

ועכשיו להתחיל מהתחלה, לעלות לארבע ואז צעד ועוד צעד

אם יש לי כח לזה? ברור

אם אני רוצה להשתמש בו? לא יודעת אם עכשיו

מתישהו אני אצטרך להשתמש בזה.

אני דוחה ודוחה אתזה ככ הרבה זמן

והשעון מתקתק וכולם מסביב כבר המשיכו הלאה

ורק אתה תקוע עדיין בהתחלה, לבד ואפילו בלי נעליים כדי לרוץ

אילו ידעתי איך ומה לעשות כדי שיהיו לי נעליים הכל היה פשוט

אבל הכל ככ מבולגן וככ לא ברור

ולהשאר עם אדישות למצב זה הפתרון הכי קל

והכי אשלייתי בעולם.

מתישהו נצטרך לצאת מזה. אולי הגיע הזמן

דיי כבר שמישו ישלח לי כוחות, טעטע

שמישו יזעזע אותי ויתן לי כאפה, אני צכה אותה ככ

וגם כשיגיעו הכוחות- שאדע איך לפעול איתם

הדרך ארוכה ככ והלכתי רק כמה מטרים

פעם חשבתי שהיום אהיה כבר אחרי לפחות כמה קילומטרים

וכולם מסביב כבר שם ויותר מזה

זה נסיונות שהם פשוטים, הנעליים נמצאות ככ קרוב

אבל גם ככ רחוק

איך כולם מצליחים איך??

לפעמים אני רואה כאלו שלא מציליחים

וזה נותן קצת נחת. שאני לא לבד מאחורה

שאני בסדר ושזה נורמלי

ושוב האשליה חוזרת.

אולי הכי טוב לי להיות ליד כאלו שכן מצליחים

למרות שזה עושה לי רע

ולמרות שמרגישה ככ דפוקה

זה מדרבן אותי להמשיך, להתקדם לפחות קצת, פסיעה אחת

לא יודעת מה טוב לי

זה מתסכל ככ

להמשיך באשליה או להתעורר?

רק אני יחליט

נמאס לי להחליט

שמישהו יחליט לי להתעורר כבר

אני רוצה כאפה לפנים!!

איזה כיף שיש אנשים שאוהבים אותי

אחרת לא היה לי כח הייתי ריקה לגמרי

הלוואי שאני יגיע רחוק יום אחד

שה' יעזור לי

אני חזקה בטירוף.

כולם יודעים אתזה

מקווה שלא רק חיצונית.

אני צכה שה' יעזור לי 

לא מגיעה לי בכלל

רחמים.

אוי הגאוה הגאוה

אני יברח מפה קצת ויהיה טוב. בסיעתא

אם תראו, אם תראו בחור מהורהר,

צועד לבדו ברחוב מרוקן מאנשים, 

מתרחק מעמודי התאורה המפיצים אור צהוב וצועד בצדדים.

 

בחור החושב על ההווה העבר ובעיקר העתיד

כזה המתכנן מה יקח איתו ליום המחר ומה ישאיר מאחוריו

אדם המתרחק מבית הכנסת בשכונתו וגם נמשך אליו

אחד המסתכל על הסיגריה הריחנית שבידו ולא יודע אם זאת הפעם האחרונה.

 

אם תראה אחד שיודע לאן הוא הולך מחר אך עדין מחפס יעד

אם תראה חיפוש אמיתי בהיתהוותו

אם תיראה ואם תריח בחור חדש ישן הנימצא בשלב ביניים

תדע שזהוא שמיניסט\ביניש סטלן\חרשן ובעיקר בנאדם

תן לו יד והפנה אותו לישיבה הקרובה,

זה א אלול, מי יודע איך הוא יראה בדרך חזרה

דחוף.
אבא, שלח לי סימן.
עזרה.
זמן.
רצון מספיק חזק מול תירוץ.
סבלנות.
לא לרוץ.
אבא-
אומץ.
אבא-
שמחה.
אבא תן לי תמיד לזכור כמה אני אוהבת אותך.

מחזקת את האהבה שלי בעצמי.

וזו בדיוק הבעיה.

תפילת שחרית בבית אבל בישוב. אח"כ הולך לניחום אבלים של חבר טוב שנהרג. נפל מצוק.

לפרק את החלומות מהקיר ולשים אותם בארגז.

כואב לי הראש ברמה 9
יש לי קצת בחילה
כלום לא עוזר
הצילו

והכל יתפרץ.
אלוהים.
אני לחוצה.
לחוצה.
לחוצה.

"הם משפחה מבולבלת, הם נעצרו איפשהו שם באמצע. הם לא מבינים שאי אפשר להנות משתי העולמות. או כאן, או שם.
ומשפחת **** בכלל מבולבלים. כשההורים מבולבלים גם הילדים מאבדים את זה באיזשהו שלב."

ואני חושבת, שאין לך בכלל זכות לדבר. את ניסית פעם לחזור בתשובה? את עברת מה שהם עברו? את יודעת על כמה הם וויתרו?
בכלל מגעיל איך שאת יושבת על המיטה שלך ושופטת אנשים.
נכון שהם לא צדיקים, אבל הם גם לא גרועים כמו שאת עושה מהם.
את לא יודעת כלום. פשוט תסתמי.

בס"ד

 

תמיד לשאוף לשכפול עצמי מוגזם. כאילו הדבר הטוב ביותר הוא אם כולם יהיו כפילים שלי.

 

איך בורחים מזה?

שמיים כחולים שמש בהירה, אני במדבר שממה.

ים צלול שקט כמו מראה, נמצא באמצע בלי סירה.

עולם עד בלי די. חונק אותי בתזוזתי בוא.

מלביש אותי צמר כבשים, חום מעל שישים, אני קורס בלי אוויר, וכולם בריקוד ממשיכים.

נחנקתי ואקיימה.

 

אחד רוצה לחיות ואחד לא רוצה למות. שני אלה אין בינהם ולא כלום. הבדים ענקיים

נשמות התוהו לא יסתדרו, הם ישרפו העולם

שכשאנשים רוצים לכבות את הים,

הם מורידים את האוויר מהגלגל

מנערים את החול,

ומחפשים את האוטובוס הביתה.

 

מה עובר? 

יש ים גם בלילה

(פרשנות אישית)

 

 

 

נ.ב. אם יש לכם מה לכתוב בהמשך לכותרת,

ותרצו לעשות את זה בשרשור הנוכחי

מוזמנים בשמחה