פורום ריק ומוסתר (עמוד 952)

אני יושב בחדר
על המיטה.
וזה מדהים,
פשוט מדהים.
שלא משנה מה אני יעבור
בזמן שאני בחדר
גם אם ירדו מאות דמעות
וגם אם יהיה לי קשה כמו שלא היה לי אף פעם
כשאני יצא מהחדר הכל כאילו יהיה רגיל.
אמא כרגיל תבקש שאני יזרוק את הזבל,
אבא יבקש עזרה במחסן.
כאילו הכל כשגרה
כאילו היום הוא כמו כל יום.
וזה מצחיק, ממש
כי אם הם רק היו יודעים
ולו קצת ממה שקרה לי בחדר רק כמה דקות לפני כן
הם היו שותקים,
ואז אולי מציעים טיפול
ובוכים
ומתפללים.
וסתם, מזל שהם לא יודעים.
אבל זה מצחיק שבחדר אני בוכה
ובחוץ עסקים כרגיל.
זה אפילו קצת מעצבן.
כן כן.

כן ממש התעניינתם שפתחתם אחרי כזו כותרת. למה?

תעזור לילדה הזאת.
היא עברה דברים קשים.
אני מפחד עליה.

באלי לספר למישו את כל קורותי. ממש לחפור.
אבל עם אמפטיה מהצד.

ברגעים כאלה של לילה בסתם יום,
היא פשוט חסרה לי.

אבל תלוי כמה זמן ובאיזה מצב הם..

הכאב הזה מכה שנית
שורט שוב באותם המקומות
הכל נשאר אותו דבר
מיתר אחד יותר מתוח
ושריד קטן הוא עוד פתוח
אבל הכל אותו דבר.


ודווקא כי הכל אותו דבר,
הכאב חוזר שבעתיים, בגלים
שורף שורף מכחיד קשרים שמתגלים , כחזקים
מפריד אומות יוצר צרות סוחף לבבות

ודווקא כי הכל אותו דבר,
כואב גם על מה שכבר עבר,
כאילו הוא חיפש וחיפש ונבר
למצוא איפה הכי יכאב וללחוץ
שוב ושוב ושוב ושוב, שהמיתר יקרע
שיהיה שוב רע
תירוץ כזה מזמן לא נשמע.

אף אחד לא באמת יכול לדעת מה קורה בבית הזה,

אבא תרחם עליהם!

עליה, על הבנות, עליו.

תראה לי בעיניים שהוא לא מתעלל בהם.

שהתסמינים, התחושות, והדברים המוזרים זה סתם חשדות שווא.

נסתי לחשוב איך להסתכל על זה בצורה יותר חיובית.

ולא ממש הצלחתי.

חוץ מזה שאתה כנראה משתף אותי קצת מצערך.

זה אומר שאתה מעריך אותי מלאאא

ו... לכן גם מצפה ממני שאקח אחריות.

שאעשה עם זה משהו.

אבאא. אני מבטיחה שאשתדל.

אחרי שזה קרה, באתי אליה, עזרתי לה קצת.

הם כאלה מתוקות הבנות.

לא מגיע להם לסבול. אבא.

תתן לי כח לעזור למציאות להשתנות.

אני מאמינה שלא סתם ידעת אותי במציאות הזאת

אתה רוצה שאעשה עם המידע משהו.

תן לי כח לעשות. אני.

 

עבר שבועיים?


לא.
זה קשה?



מאוד.
אני הולכת לעמוד במשימה?



כנראה שאכשל.
אני הולכת לאכזב?




כן.

למה השרשור של ציף נעוץ? כאילו הוא מאוד טוב וחשוב.
אבל בגלל שהוא נעוץ הוא קבור ככה למעלה ולא באמת שמים לב אליו. אם הוא היה מתגלגל היה אפשר להקפיץ אותו מעת לעת ולתזכר.



אנשים. לא תמיד ולא לכולם חייב להגיב. לא. ולא בכל מצב.


גם אם זה תקוע לכם על קצה הלשון ההוכחה לשני.

יש עוד פורומים- פה בבקשה, תחשבו פעמיים לפני.




טוב מיילא הפורום הזה אבוד כבר אמרנו?

היה היתה ילדה ושמה שולי. זה לא היה השם האמיתי שלה, סתם שם שאחיותיה הצמידו לה.
לשולי היה הכל. היה לה בית עם משפחה חמה.
היה לה בית ספר עם מורות יחסית בסדר.
והיא עצמה היתה אפילו די חכמה.
אבל אף פעם היא לא היתה מרוצה. תמיד היא רצתה משהו.
משהו שלא היה אותו בסביבה הקרובה.
אבל לא היה לה אומץ להתרחק בשביל לחפש אותו. אמא תמיד הפחידה אותה לגבי הדברים שקצת בחוץ מהמעגל המצומצם שהיא חיה בו.
בהתחלה היא קצת ניסתה. אבל אמא כעסה.
אז כלפי חוץ היא המשיכה להיות הילדה החמודה של אמא.
כזאת שהתבגרה ולמדה שאין מה לחפש בחוץ.
אבל מתחת לפני השטח היא התחילה לחפש. כשאמא ישנה. ואף אחד לא יכול לדעת או לכעוס.
אבל היא לא מצאה כלום. כי להסתיר מאמא דברים זה מאוד קשה. ואי אפשר באמת לחפש ככה.


וככה שולי חיה את חייה.
ביזבזה אותם בחיפושים ובנסיונות הסתרה.
* * *

מוות שולט ברחובות, דופק הלדל הפתוחה

כבר שנה שהיא עשויה מבד,

מתביישת תמיד, מזמינה תמיד

צועקת בעין שומע

ובעל הבית יודע.

המוות מתוק, זה לא צחוק.

"דבר" כזה קטן המכיל בתוכו ים של כאב שדווקא "דברים" גדולים לא יוכלו להכיל.
זה סתם אני יודעת.. אבל לעיתים זה גורם לי להסתכל על הדבריםם עליהם אני בוכה והם כולכך מתגמדים. נכון כאן זה סתם.
אבל בהחלט ישנם "דברים" כאלה בעולם שלנו שסוחבים על גבם ערמות של כאב.

זה שלכל דבר, יש שני צדדים.

 

אם עכשיו תגיע תחית המתים אז לקברנים לא תהיה פרנסה.

 

לא תוכל להתעלם.

על עלם חמודות שנקטף.

חיוך ביישני מתפשט, מהלך בינות לספסלי בית המדרש.

ופתאום.

איננו.

 

 

(היה כואב להיזכר בזה היום ככה לפתע)

 

זה הדבר הגרוע ביותר שקרה לי בחיים










להתעלם. תודה.

יש תשובות לכל שאלה סימפטית . 

כל הרגעים צפים פתאום
כל המקומות
כל החוויות
כל הטיולים
כל הארצות
אלפי התמונות
מאות הדמעות
מליוני הרגשות
החיבוקים
האהבות.
כל הכאבים
כל הפחדים
כל המילים.
הכל צף פתאום
ברגע אחד
ללא התראה
ללא סיבה.
והכל היה איתו,
והוא לא פה.
מזל שיש כל כך הרבה תמונות.

מדהים איך רגע אחד באוטו
שאני מכניס את האוזניות
ועידן עמדי צועק לי באוזן
תשליך את המלחמות
תשליך אחי, תשליך
ופתאום כמו סרט
כל החיים כאילו עוברים לי מול העין
אני רואה את עצמי איתו בגג בארבע לפנות בוקר
ואחר כך את עצמי בוכה מתחת לשמיכה
איך הייתי נכנס למקלחת ץ, מסתכל על עצמי במראה ומרביץ לדמות ממול.
אני זוכר את החיבוק שקיבלתי מהרמ שלי, באותו ערב נורא, איך בכינו אחר לשני על הכתף.
אני נזכר גם בטיול שעשיתי איתו לא מזמן. איך הסתכלנו אחד לשני בעניים, מול הכינרת.
לא יודע, הכל כזה מסחרר אותי, כל דבר טוב אני ישר חושב אולי יש בו צדדים רעים. וכל דבר טהור, אני ישר מחפש את הטמא. ואני יודע, הכל פה מבולבל, זה בדיוק בגלל שאני עכשיו כזה. ה מנגינות בלב במחרוזת צורבת.
ואני גם מתגעגע, פשוט מתגעגע. לא יודע למה, לאיזה רגע. פשוט מתגעגע אליו. וזה בעיה, הגעגוע הזה. כי הוא הולך רחוק, וגם אני. ואהבה צריך לטפח. ואיך לעזאזל נעשה את זה מרחוק. והדמיון שלי מתייצב בזכותו. בלא ידיעתו הוא חיזק לי את העמוד שידרה בצורה פלאית. ובא לי לכתוב לו שוב מכתב אבל אני מפחד שזה לא יהיה יותר מדי. ובא לי גם לכתוב כל היום בלי לקרוא מה אני כותב.
ובא לי שתיקה.
הס.

שבחיים התוכניות שלהם לא יצאו לפועל.
כי תמיד יבריזו להם.
אבל תמיד!!!!

נקרא מוריה
תמיד ראש בקיר. תמיד. תמיד.
ומה הקטע? שאהיה אותנ פסידונית עכשיו, בעוד חמש שנים ובעוד חמישים.
אלוקים שישמור. זה יותר מידי זמן עם בנאדם אחד.
תגידו ביי ביי חלומות.
תגידו ביי ביי חלומות חלופיים.
שלום לך מציאות בלתי נסבלת. נייס טו מיט.
שקרנית.


וואו כמה זמן לא פרקתי פה.