פורום ריק ומוסתר (עמוד 951)

~

מגיעים

תיקי גב 

וליפסטיק

רבקו שכוח בתא הצדדי

ממהרים,

רצים

מחכים.

 

מנגינה אחת רועשת, שקטה

כמו נבלעת 

בשאון

כמו צורחת משיגעון

בשקט, בדממה.

 

סיפור כזה 

שאיש עוד לא כתב

שיר תוהה

מחפש

לו מנגינה.

 

ושקט כזה

שמוצא נוכחות

בתוך הרעש מסביב.

 

אבל, 

אני לא.

אולי מנסה

ליצור משחור ולבן

מנגינה

עטופה בצבעים אחרים

חיים של ניגודים

 

וכרוז קורא לי

עוד לא מצאתי בית

ומקום

ומסע שלא נגמר.

 

עוד רכבת מאיימת לעזוב,

משאירה ת'תוים

רושמים אותיות על הקיר.

אאסוף אותם מתישהוא

 

אולי אצור חדשים

אולי אשתמש בשל אחרים

אולי

.

 

 

 

יאלה מחפשת^ לישון! דחוף!

 

 

 

 

 

 

 

לא סתם איזו ידידה או מכרה.

 

משו אמיתי.

אין בך דופי
כאילו האויר
נותן לך הגנה

...

המחשבה המתחכמת הזו,
אולי זה לא אמיתי.
ואולי זה אילוץ
ואולי זה לא מכל הלב.
האוהב אותך שהוא כתב
אולי זה לא אמת?
וזה כל הזמן קורה לי
הבדיקה הזו
השאלות האלה
תמיד עולות.
אולי הוא לא באמת חושב כך,
אולי הוא לא באמת מרגיש כך.
ובמקום פשוט לקרוא את זה,
ולהרגיש טוב מזה שמשהו אוהב אותי
אני מעדיף לעצום עניים ולשאול שאלות.
חולי, כבר אמרתי?

זה כמו משחק כזה
משחק שאף אחד לא רואה.
משחק שאף פעם לא תקבל הזמנה אליו
משחק שאף פעם לא תזמין אליו.
בעצם, אף אחד לא מדבר עליו
אף אחד לא מספר עליו.
אבל כולם משחקים אותו
כולם מעבירים איתו את החיים.
רובם לא נהנים ממנו בכלל,
אבל אלו חוקי המשחק.
לא להנות ממנו.

פיצול אישיות.
או שזה לא פיצול אישיות.
אלא שאנשים פתאום מחמדים אותך. שבכלל לפני כמה שנים.
איימו עליך ועל משפחתך לרצח.
להם זה לא מזיז.
שכחו מיזה.
לא מפריע להם כדי שוב לחייך אליך תחיוך הכי (שטני) וגדול שיכלו להוציא. ולהגיד לך בבית כנסת שבת שלום.
להתעניין בשלומך.
אה? בטוח?
אז למה רצית אותנו לפני מס שנים בקבר?
אז לא חשבת על זה?
אז לא פחדת להתקשר ב3 לפנות בוקר ולאיים
גם לא פחדת מהמשטרה.
שיחקתם את עצמכם גדולים.
והיום. אחרי העונש.
חזרתם בכם.
אפילו סליחה לא באמת אמרתם.
רק צעקתם כיו מפגרים(ליתר דיוק כמו רוצחים) בבית משפט.
לא אכפת לכם.
שכמה שלכם זה עבר.
לנו הטראומה עדיין נשארה.
הימים שפחדנו בכלל לישון בבית.
שפחדנו לענות לשיחות מחשש שזה אתם.
שנגררנו לבתי משפט בגלל מטומטמים כמוכם.
עם הוכחות.
ואתם שיקרתם במצח נחושה.
כי היה לכם מלא כסף עו"ד טוב ועמוד שדרה.





אבא אולי סלח לכם. גם על המכות שהוא חטף מכם ולא הגיב.
גם על איך שביישתם אותו. שקראתם לו הרסתם בלי מורא דברים יקרים.



ואני. כל פעם שאני רואה אותכם עם השלום ומה נשמע. אני יותר ויותר יודעת. שסליחה עוד לא היתה.
*****

את אותם אנשים אני שונאת.
והיי הוצאתי את זה.
אפשר להגיב בכיף.(תכננתי לשים את זה בנסיופ)

לילה טוב לכם.










אלוקים יודע למה החלטתי עדיין להיות פה

שיכחה לא תלויה בנו, אז בבקשה ממך יפה שלי, לא בכוח.
מי כמוני יודעת כמה ניסית,באלפי דרכים,להשכיח את הכאב הזה שרובץ לך על הלב
אולי הסוד הוא להשלים עם הזיכרון
להבין שהוא לא יעזוב. במיוחד כשאת מנסה בכוח להשכיח אותו מעליך, מצחיק, כי ככה את עושה בדיוק את הפעולה ההפוכה, לנסות לשכוח זה להיזכר בכל רגע.

אז בואי ונשלים איתו וככה הוא לא יפחד להעלם, ואולי אולי פתאום יקרו דברים קצת אחרת
אולי הפעם תצליחי.

(אני לעצמי,עכשיו)

תחת שלטון מדקטטורי.
האם אני רוצה לחזור לשם בחיי בפרטיים ?!
אני לא רוצה !
האם ישנם חיים אחרים ?
אינני יודעת

היום לוויה, מחר אירוסים.

כולם שמחים, ואני שמח בחוץ, אבל בפנים עצוב.

זה קשה לאכול במסעדה עם כל המשפחה, מתי שמתחילה הלוויה.

ואני גם אמור לשמוח, אח של החתן.

אתה הסבא היחיד שלי,

ובהחלט הסבא.

פשוט הכל פתאום עלה למעלה, כמו בחילה כזה. ואני פשוט לא יכול לסבול את זה. חייב מקום להקיא בו. מבטיח שזה חד פעמי.
אני בנסיעה עכשיו, כאילו רגועה, כאילו שגרתית, כאילו בריאה. כל המשפחה, בטיול. וכולם פה מחייכים, ששים ושמחים, חיים רגילים, ללא בחילות של הנפש, ללא שברים. ואני פה נרקב, כמעט נשבר. נמס מכאב. לא ספציפי, לא נקודתי. סתם, כאב, פתאום, באמצע היום. משהו כללי כזה, רחב, בלתי נסבל. כאילו שרשרת של כאבים וחולשות החליטה לקשור עצמה אלי, כאילו אני נוח לה, כאילו טבעי. והיא בלתי נסבלת השרשרת, בלתי נסבלת. גם פתאום ההתחלה המוזרה הזו שכאילו הוקדמה ללא חשק, גם הקשר הזה שאני צריך לו, האהבה הזו, שיש עליה חותמת. האהבה הזו שלא תלויה בכלום, שלא אכפת לה מכלום, ששום דבר לא משנה אותה. פשוט אהבה, אמיתית, חודרת. טהורה. ואני כל כך צריך אותה, את האהבה הזו, שתגיע כבר. ואני רודף אחרי זה, ומחפש את זה וכל כך צריך את זה.
ושוב, סחרחורת של חברים עולה לי, כל כך הרבה חברויות לטפח, ולסדר ולהשקיע. וכל חבר טוב הוא כאילו שמינית של השמינית מהקשר שאני רוצה, שלו אני חושק. לאהבה הזו, שכל כך צריכה אותי.
הלב כבד לי פתאום.
בא לי מים, שישטפו אותי, שינקו אותי, שיטהרו אותי. מיים שינקו אותי מכל כאב, שיקחו איתם בזרם את כל הדמעות.

אני פשוט שונא את עצמי.
שונא כל חלקיק ממני.
זבל של בנאדם.

צמאה לחברה. צמאה לקשר.

מתי ידעתי לנסח את עצמי? מתי הרגשתי שאני יכולה להגיד את עצמי באמת?
רע לי. אלוהים.

בסוף שבוע כמות השרשורים פה עולה פלאים.

 

@Admin .

יכול לאשש לי אותה?

חלון נפתח לבד
האוויר נושם במקומי
את אוהבת אותי ממש
כמעט כמו שאני אותך
כל הכמעט נגמר
כל מה ששלי איתי
יש שריטות על העדשה
פצעים מהשנה האחרונה
הנה אני שם
מרחק של נס מכאן
אני זוכר שבכיתי כל הלילה
על הברכיים שלי
כשנשארתי לישון בחדר שלך
כשגליה נכנסה להריון
כל בוקר