פורום ריק ומוסתר (עמוד 957)

אולי בכלל מותר להודות שאהבתי אותו ועדיין?
מותר להודות ש..שאני מתגעגעת?
יואו לא תיארתי לעצמי.
|נושם|

שילך ל:*&!;!_@) הביס הזה.
שונאת אותם.
באלי ללכת לעשות שם טירור.
%\*\%-_: @;';_'$;

להתחתן ולהוליד ילדים זה מפחיד.
זה עצמו לא מפחיד, אבל מרגע שהילד נולד זה פחד תמידי מהמוות.
אם עכשיו אני ימות אין לי מה להפסיד, אחכ זה כבר יהיה בילתי אפשרי.

אוף,
אני רוצה חיבוק.
רציתי לבד ושקט,
ובאמת לבד ושקט וטוב,
אבל יומיים זה יותר מדיי לי.

(שמישהו ישים לי מוזיקה שאני אוהבת וילטף אותי עד שארדם)

הלוואי הייתי קצת ילדה קטנה,
קצת.

וזה באמת נכון?

לא,לא רוצה את זה יותר

 

מאז הגירוש אין לנו את החול והים והמלח באוויר.
מגיע לנו לחזור, הביתה.

כמעט 2000 שנה אין לנו קרבת אלוקים.
מגיע לנו בית. לחזור אליו.

שבתי ומריתי, את הרע בעיניך עשיתי.

זדתי ופשעתי, את הטוב בעיניך תיעבתי.

 

ביוון מצולה טבעתי, חטאי מראשי רבו.

את דמי נפשי שפכתי, לבי בתועבה טימאתי.

 

לשנוא מחשבותי, ולחטא עיניי תשקורנה.

לתועבה אוזניי, ולהבל פי יהגה.

לרשע ידיי ולהרע רגלי תרוצנה. 

 

כל ימי כצל עוברים,

עכורים שנותיי מחטא.

ולשוב למריי שבתי לפניך, 

כפעם בפעם סליחתך ביקשתי,

ומרדי לא נסוג ממני.

 

ועתה הנה ארוני כל עוברי דרך.

פרצו גדרי תורתי תאוותיי. 

בכשיל עון וכילפות פשע יהלומון בי.

 

הנני לפניך רחום וחנון, ראה בעניי והביטה.

אנא קבל תפילתי, לב טהור ברא לי אלהים.

יבואו לפניך תחנוניי, וצרתי אליך תבוא.

הבט נא בריחוקי ממך, עוונותי אלה הרחיקוני מיראתך.

 

אנא ד', חטאותי עצמו מספר!

את הרע והשנוא בעיניך עשיתי.

בגדתי בטובתך ומרדתי ברצונך.

 

אנא ד', כפר נא לי, בעבור שמך הרחום והחנון,

בעבור אהבתך אלי ובעבור זכות אבותיי.

 

ד', שמעה צעקתי, ושוועתי אליך תישמע!

אל תשליכני למצוקותיי, אל תתעלם מהפצרתי.

 

אנא ד', זכרה עניי ומרודי, 

עד עתה עזרוני רחמיך, הושיבני בביתך כל ימי חיי.

המלך הושיעה, הושיעני והצילני מיד טורפיי.

 

למען שמך הרחום והחנון,

למען עבדיך הקדושים,

בעבור אהבתך ובריתך,

בזכות דמעותיי ותחנוניי,

אל תסתר פניך ממני ביום צר לי.

 

ד', שמעה תפילתי, ונאקתי אליך תזעק, 

השיבני אל יראתך, יחד לבבי ליראה שמך.

 

הורני ד' דרכך, אהלך באמיתך.

עשה עמי אות לטובה ויראו שונאי ויבושו.

אל נא תתעלם ממני, תבוא לנחמני מהרה ענני.

 

אבינו מלכנו, מחל לעוונותינו, כפר לחטאותינו,

סלח לפשעינו והעבר למרדנו.

 

חדש ימינו כקדם, שמחנו בבנין שלם.

בנה מהרה ביתך ושמחנו באהבתך, זכר אהבת קדומים.

 

אמן אמן סלה נצח ועד.

 

במחשבה שניה זה בדיוק זה

אבל אין לי זמן לחשוב על זה.

אני זזה ללמוד

ולנבור במקפיא

אולי משו התחדש שם.

אולי אחזור לכאן תכף

אולי משו יתחדש כאן

זה מענין?

לא, זה לא.

זה לא.

והים לא נרגע
רק גאה וגאה
את אוספת לאט את גופך
אנשים שפגשת
שהיו בשבילך
ובן רגע נשארת מול צילך

את היופי שלך
את הקסם שבך
לא תוכלי לחלוק עם כולם
הסתכלי מסביבך
תאהבי את עצמך
ושמרי את נפשך
לעולם

מהמרחקים
שאת בורחת
לא ידעו דרך חזרה
שם את הולכת
לאיבוד
במנהרה בלי מטרה

והשחקים
הם הגבולות
אל תעלמי במצולות
כי אין תשובה טובה
לכל השאלות


מהמרחקים/גלי עטרי ושגיב כהן.

טוב?

ואז לנחות בשדה של כלניות

או באמצע מדבר

באלי.

אני לא יתן לזה להימשך. אתה תקום ותתאפס על עצמך.
אתה תפסיק לשבת על המיטה עם הפלאפון ביד ולעשות כלום.
תפסיק להסתכל על כל העולם במבט אדיש או ציני.
אתה אפילו לא מחליף בגדים.
חלאס עם זה!

#מה שהייתי רוצה לומר לו#

ככל שאתה יותר מבין כך השאלות יותר מתחדדות.
כן זה נכון.
ואז אתה שוב לא מבין?
אנשים הם גוש אחד של סודות
לפעמים הם נותנים לי להציץ לנבחי נפשם
חושפים בפני שמינית מעולמם
ואז זה מכה בי כמה עוד יש בתוכם שאני לא יודעת.
אם הייתי פסיכולוגית ודאי הייתי מנסחת את הדברים בצורה מקצועית, משתמשת במילים גבוהות ובשפה שחוץ מאנשים העוסקים במקצוע איש לא מבין. אבל גם בלי להיות אחת מהם יש בי היכולת לקלוט אנשים, תחושות ורגשות ולפעמים מבלי שיאמרו מילה.
אנשים יוצרים לעצמם דמויות שבהם הם מהלכים.
בונים דפוסי התנהגות ומחליפים אותם בעת הצורך.
כמה שישקרו לעצמם שזו רק דמות אני יכולה לשים לב שהם אלו שהכניסו בה רוח חיים.
מבין השורות אני מרגישה שזה הם שהטביעו בה את המילים.
הם לא שקופים לא הייתי מגדירה אותם ככאלה, הם בקושי חושפים בפני שמינית מעולמם.
הם קצת גונבים מעצמם חלקים ולא נשארים חסרים.
משום מה זה מעצים אותם.

בס"ד

 

שבאמת הלכתי כאבל, ובאמת אפילו בכיתי קצת ואם תשאלו את מי שראה אותי הוא יגיד שהוא ראה אדם שמתאבל ממש, ובאמת שברור ומובן ומופנם בי גודל ועוצם האובדן עד מאוד.

 

אבל בכל אותם הרגעים עיקר מה שהעסיק אותי זה הקנאה באלו שממש מרגישים את זה, ואתה רואה ושומע אותם מתפרקים בבכי. ואפילו שלפעמים הם מבינים פחות, או הרבה פחות. אבל היכולת להביע ולבטא רגשות, להביע במובן של נביעה, עוד לפני החשבון של יכולת המפגש של האחר עם אותו המבע, כי הצער קיים ואני אפילו מרגיש אותו במובן מסויים, אבל הוא חסום, אז הוא עמום.

 

והחיפוש אחר המבע, והחוסר אפילו בכלים מילוליים או אחרים להביע את החיפוש או החיסרון, מביא אותי למוצא היחיד עד כה - צפייה ב ותיאור של אחרים שכן מצליחים בזה, וזהו. אולי קנאה. וזה מגיע לאח הקטן שמתמרמר כששולחים אותו לישון, וזה מגיע לתינוקת שרעבה, וזה מגיע וזה מגיע

אבל אליי זה לא מגיע.

תעשה שזה יתרפא כבר
אני סובלת
וגם עד תחילת הלימודים אני אהיה חייבת!
אחת אני לא יכנס לשיעורי **
ודי
ה
תעזור לי
הרגת אותי
עכשיו באלי שתתן לי יד
פעם אחד
שאני ככ צריכה אותך אבא
תהיה פה כבר

העתיד מפחיד בהווה בגלל העבר

מבטיח ש......
היתי נותן הכל...............
הלווואאאאאאאאאיייייי.... ..
אאא החרב הזו חדה מדאי......
פשוט נשארת תקועה... קורעת את השברים שנשארו שפויים עדיין..
ובעיקר חולמת..


אלוהים.................................................

למה כשאני חושבת על עצמי ודואגת לעצמי זה פחות מתקבל. אבל כשהיא אומרת אני לא יכולה" או " אין לי כסף " מניחים לה .. למה אננ לא יכולה לומר את המשפטים הללו

בשביל ההרגשה כטובה.


ואחר כך מצטערת על הרגע שחשבתי להראות אותם.








על פעם מחדש.

התרמיל עוד בידו
מחפש הוא מקום לינה
להניח את ראשו
לאחר מסע מייגע ומפרך
---------------------------------
העניים נעצמות מאליהם
המחשבות מתהלכות לו לאיטן
המחשבה על הרגע שיצא מביתו
חוזרת ומהדהדת
לא נותנת מנוח.
על הקריאה האחרונה ששמע מאימו
שקוראת לו לקחת עוד לשובעו.
על הנשיקה החזקה שהטיפה שיצא,
והוא ברח.
חיפש מקלט, מרגוע.
רצה לשכוח.
המחשבות. הפרצופים. השמות.
הייסורים. הליחשושים שהיו.
הכל חוזרים.
כתמול שלשום.
כאילו לא יצא הוא לפני מספר שנים.
כאילו לא חצה הוא נהרות, ארצות, הרים, וימים.
מה לא עשה הוא? כדי למגר הכאב.
מה לא עשה הוא כדי לשכח עבר וילדות?
ועכשיו זה חוזר כבורמנג.
כמלח על פצעים פתוחים בעור שזוף.
ההיסטוריה חוזרת במחשבות.
הכל צף כפרחים דוקרנים בשדות.
והוא רק רוצה הוא, לברוח עוד.
יותר לעומק.
לרדת לתהום מצידו.
העיקר לעשות סוף.
לשים מסיכה על הפרצוף.
חיוך מזויף, שם מחורבש.
ולצאת מחדש אל העולם הרחב.
שלא יכירהו.
שלא יגידו לו שלום, גם לא להתראות.
שלא.
אבל שכן התעניינו.
ישאלו על עתידו.
על שלומו על עצמו.
רק שלא התעסקו בעברו.
בילד הקונדסאי שהיה.
במשפחה שפעם היתה קיימת בעיר במרכז.
בחברים שאיתם התרועע בלילות,
בשנות צעירותו- בגרותו.
ביחידה הקרבית שבה לחם בצבא. עד אותה המלחמה.
בעבודה המפוקפקת שבה עבד עם עמיתיו וחבירו. לפחות חשב אז שהם כאלה.
באיך שהגיע לאן שהגיע.
איך שהגיע הלום.
רק שלא.
רוצה הוא לשים מסיכה.
חיוך מזויף,
שם מחורבש.
ולצאת מחדש אל העולם הרחב.