פורום ריק ומוסתר (עמוד 994)

 

היום יש לי יומולדת.

ואני יושב בחדר

הכל חשוך

עשן הסיגריות הסמיך מחניק את האף

החושך מסנוור

באוזניות שתחובות היטב באוזן

אני שומע שירי יומלדת 

מהופ

בחושך 

עם העשן

לבד

 

אני מחייך לעצמי

מברך את עצמי

מכבה נירות מעוגה דימיונית

שהכנתי לעצמי

פותח עטיפות מתנה בצבעים שונים 

שרכשתי לעצמי בחנות הדימיון.

הגוף רוקד

הנפש צולעת

כואבת את כאבו של הגוף

 

-----

 

והיום הבנתי

הבנתי סופית

אני אדם חרדתי.

אני אוהב את זה

את הכאב

את הבדידות

אני פשוט מחפש את זה

מחפש את התחושה

את הרגש

 

 כי אני יודע

באמת שאני יודע

שזה בחירה שלי

כי כשאני יצא מהחדר יחכו לי 

אוהבים עם זרי פרחים מציאותיים

ועוגה אמיתית

הם שם

מחוץ לדלת

מחוץ לחושך

מחוץ לעשן

הם ממתינים לי

בחוץ

עם שירי יומולדת 

ושמחת חיים.

 

ואז שמעתי קול

בתוך החושך

בתוך ענני העשן.

קול שלחש:

צא,

תצא כבר

תצא מהכאב המדומיין הזה

תצא מהבדידות הלא אמיתית הזו

תצא כבר לחיים

תצא מהרחם הקודר הזה

תצא מהבור הזה

שנכנסת אליו.

 

ועכשיו יוט יוב

החליף לי שיר

משירי יומולדת לשירי אמיר דדון

והשיר הראשון שנבחר

בזמן שאני כותב כאן את תחושותי

הוא "לבחור נכון".

ואז הבנתי שוב, 

אתה צריך לבחור,

ילד,

להעיז

אל תביט לאחור

תאמין.

אותו הקול ממשיך לדבר אלי

וצועק 

תבחר בחיים.

תבחר בטוב.

 

"קוראים לזה לגדול".

 

אבל איך לעזאזל עושים את זה?

ואו אז אפשר להציל
ניצלנו מהאוב, שאיים להשכיח אותי בעיקר
היא הראשונה שגרמה לי לדבר על זה
התופעות טבע שלי מדהימות
שמיים וארץ כשאני בינהם זה מרהיב.

שאפשר לכתוב בלי שיעקבו

כאחד הדשאים כאחד האדם,

המחשבות מושפעות מחבייות רגעיות ומהשעון וגם הדרכים והצמחים

אני והחיים האלה

ודי.
רק שתשאל ואני יענה
נמאס מעצמי
שונאת לגלות אתזה באישיות שלי
אז אי פעם דיברנו ואמרתי שלום וחייכתי והיה טוב
ועכשו כלום לא נשאר
לא יכולה לדמיין אתעצמי שנים ככה
אין שמחה כהתרת הספקות

שוב אני חושבת עלזה. ודי נמאס. אתה לא תרצה. אז מה הקטע.

אני מפחדת מהחופש. מפחדת מלהיות בלי כולם. ובלי ****** **.

אני מפחדת משנה הבאה. מלהיות בלעדיה.

אני מפחדת מהאמת שקופצת אלי בלי לשאול רשות, בכלל.

אני מפחדת מהמרחקים.

 

 

אני מפחדת לא להצליח לעשות את מה ש(כרגע)אני בטוחה שהוא טוב.

 

אני מפחדת להכשל.

אני מפחדת להתאכזב מעצמי.

משפט אחד

שלושה מילים

מלא רבדים..

 

לאיפה הכתיבה נעלמה? המזור לפצעים?

איפה?!

 

אני מפחדת שאני רק דועכת..

הצילו
אני שוקעת לתוך מערבולת של חוסר הצלחה שוב.

(פתאום היום באמצע הכתה בי בהבנה שאני פשוט אכשל.
וזה כואב. וזה מתסכל. וזה לא פייר. למה שאני אעשה את זה אם זה נועד לכישלון)

מאיפה כל הפסימיות הזאת.
אני אדם אופטימי בדרך כלל. אני רוצה להיות אחד כזה.

מה קורה איתנו. איך בורחים מכאן. לא רוצה לקבל מכות מכל הכיוונים שוב ושוב.

והוא הביט אליה,
מתוך הקור.
וחייך חיוך רחב
חיוך שמביע
מביע אהבה❤

אז יצאנו דיי בבוקר
אני ואבא והם
ובסוף קראנו גם לה💜
ניכנסנו לאוטו ולא ידענו לאן הולכים
בסוף סיכמנו שלים. כולם הסכימו.

גלים זה מהמם.
ים זה מושלם.
ועם אנשים שאני אוהבת זה בככלל..

Love
היה לי מדהים


היא ואני שכנענו אותו לעשות לנו בוק
הסכים בעד מגנום
טוב נו..


יצאו תמונות אדירות.
והם מתוקים כולם
ושיחקנו המון במטקות האלא
כמה שאני גרועה🙄
בקיצור. היה כיף

תודה אבא
על שיש לי אותם

היא מרגשת אותי כלכך
זה מדהים איך לכל אחד יש את העולם שלו
וכמה זמן שניהיה ביחד לא נצליח להבין אותו עד הסוף

איך באלי שזה יצליח לה
זה כל כך יפה
והיא רגישה מאד
למרות כביכול האדישות שעוטפת אותה

בבקשה

כתבתי עכשיו משהו באורך של כביש הסרגל

על התחושות שיש לי לפני יומולדת

איך מצד אחד אני ממש יהנה מהיחס 

אבל מצד שני איך אני יסבול מהיחס

ואיך כל זה קשור למה שכתבתי הלילה 

(ונראה לי אפילו פרסמתי פה)

ואיך כל זה קשור לתחושת האי וודאות 

של מה יקרה לי ביומולדת

וכל זה קשור לבלבול

ולתסכול

ולסיחרור

ולוואוו

 

ואז ברגע אחד, לחצתי ctri- A 

ומחקתי הכל.

את כל הסחרור

והבלבול

והתסכול

 

ולמה עשיתי את זה?

כי הבנתי את הבעיה

הבנתי אותה

הבנתי מה היא

הבנתי מי היא

מה היא עושה לי

 

הבנתי שמכל עכברון

אני עושה פיל

הבנתי שמכל טוב 

יש לי דחף להוציא רע

הבנתי שמכל יופי 

יש לי תאווה להוציא כיעור

הבנתי שמכל הזדמנות להנאה

אני מיד מחפש איך להוציא את החרא

הבנתי שבמקום לראות את הטוב ולהתעמק בו

אני בוחר בצד השני, בשחור. בבוץ.

 

אז מחקתי הכל,

ולחשתי לעצמי:

@עובד על זה, תשחרר.

תנשום.

תנסה.

תנסה לפחות הפעם, לראות את הטוב,

את החסד.

 

-----

 

זה יהיה קשה, אני יודע

אבל יש סיכוי,

שאולי הפעם

הטוב יאבק ברע

וינצח.

 

מבטיח לעדכן.

כנראה שהמוטיבציה היא בת לוייתה של האופטימיות
היא לא מגיעה בלעדיה לשום מקום....

איני צריך להזניח את נפשי אני. נשמתי רחבה גדולה ואבירה, תפארתה משתעגת בי ורוחה פורץ ממני, אדירה היא, ומנסה לפרוץ מעבר לגבולותי. ומתוכי, מתוך מעייני, הנני צריך תמיד לקחת את אוצרותי הגנוזים, ואינני אומר לנשמתי 'שאו שערים ראשכם' ואינה כי חשה היא עצמה אבודה ומבולבלת, ככנסת ישראל בגלות, ואינה יודעת מקורה ומקום נביעתה, ודומני, כי אין עוד בידי וביד איש חי לרוממני ממקום השפל אליו הגעתי, ועוד, מקווה אני לשפלות פנימית אמיתית, שתוכל להורידני ולהוציאני מכוחי ועוצם ידי'.שכן, הומה הוא הלב לומר הכל, ואין בעד נשמתי לעוצרו מבעד לפתחי הלבבות ושרויי הברכה מתפרצים ונדחקים פנימה ועולה הוא על גדותיו, ואין בידי עוד שאת. על כן אבקש ממך קל עולם, שתעזרני, ותסמכני, ותתמוך בי למען אוכל לבקש שמך באהבה ובנה מהרה בציון עירך בניין שלם.