א
כמאה ארבעים ימים הטלטל אדמו"ר הזקן יחד עם בני משפחתו וקומץ חסידים בכשישים עגלות – החל מיום בריחתם מהעיר ליאדי מפני הצבא הצרפתי שהתקרב אל העיר בראשות נפוליון, ועד ליומו האחרון בכפר פיענא, שם מצאו הפליטים מנוח לעצמותיהם החל מיום ח' בטבת תקע"ג.
היו אלו ימי טלטול וסערה, בריחה ומצוקה, כאשר אדמו"ר הזקן "מרעיש עולמות" ועושה הכול, בגשמיות וברוחניות, כדי שלא לתת עילה לצורר הצרפתי שסימל בעבורו את ה'קליפה' וכוחות הטומאה (על המסע הארוך ונפתוליו, כתבנו בגיליון 861).
אחד מתושבי כפר פיענא שחש כי הפליט הדור-הפנים הניצב מולו, אינו אלא איש קדוש, ניאות להקצות לו מקום בביתו, וכיבדו ברוב הדר, כאשר הוא עושה כל השתדלות כדי לארח את הרבי ובני ביתו כיאה וכראוי למעלתם.
לא ימים רבים זכה אדמו"ר הזקן ליהנות משלוות הביניים שאנשי הכפר פיענא הציעו לו במאור פנים. טלטולי הדרך הממושכים, התנאים הפיזיים, הקור הנורא ששרר באזור – כל אלה השפיעו רבות על בריאותו של הרבי.
ביום שני, ח"י בטבת תקע"ג, חלה הרבי. סברו בני ביתו של הרבי כי מחלת חורף פשוטה היא זו, כתוצאה מהתנאים הקשים; אולם מיום ליום העצימה מחלתו של הרבי, ועמה החולשה הכללית. כוחותיו הלכו ועזבוהו מיום ליום.
דווקא בימים אלה הגיעו ותכפו בשורות טובות מהחזיתות השונות, כי הצרפתים השנואים נוחלים מפלה מוחצת, וכי מכל הצבא הגדול והמפואר לא נותרו אלא עשרות אלפים בלבד, וגם הם נסוגים בחרפה ובביזיון – בדיוק כפי שניבא הרבי בראש השנה.
אולם הבשורות הטובות לא הועילו לשיפור מצבו הבריאותי של הרבי. אדרבה, מיום ליום התחזקה מחלתו של אדמו"ר הזקן, וכפי שהעיד בנו אדמו"ר האמצעי, מחלה זו הייתה קשורה בסוכֶּרת, שפגעה ישירות בתפקוד המרה. התפקוד הלקוי נגרם בשל המרירות העצומה שנגרמה לרבי במהלך הבריחה. הקור המקפיא חודר העצמות החריף עוד יותר את המצב.
בתוך ימים מספר התדרדר המצב הבריאותי, אך בני המשפחה היו חסרי אונים. בשבת קודש פרשת 'שמות' גברה המחלה, והרבי נחלש עוד יותר. במהלך השבת שמעו בני הבית את הרבי מזכיר את שמה של העיר האדיטש ואת שם הנהר העובר דרך העיר ו'בית החיים' הסמוך לו. איש לא הבין את פשר כוונתו של הרבי. וכי מה שייכת האדיטש למקום זה כעת?!
במשך כל העת רחשו שפתיו של הרבי ללא הרף, לא פסק פומיה מגירסא. הרבי עסק בתורתו ובעבודתו, ביראת ה' ובאהבתו כרשפי אש.
שעה קלה לפני כניסתה של שבת קודש פרשת שמות, מִשמש הרבי בכיסיו כדי להוציא משם את כל דברי ה'מוקצה', בין השאר נמצאו שם כמה פתקאות ונתנם בידו של נכדו ה"צמח צדק". באחת הפתקאות היה מעין מכתב בו רשם הרבי דברי תורה שנפתחו במילים "נפש השפלה באמת לאמתו" כשהוא מסיים במילים "וגם אם אין רק דרך אחת והיא שפלה, אזי לנחמו לקבל באהבה או לעורר ולפשפש במעשיו ולשוב עד הוי' בצר לו וירווח לו". יש האומרים שאדמו"ר הזקן התכוון בכך על עצמו.
בימים אלה כמס רבינו הזקן סודות גדולים ונעלים עם נכדו ה"צמח צדק", וגילה לו צפונות ועתידות העתידים להיות, ענייני רוח הקודש וכן בענייני 'מופתים' ונסים שלא כדרך הטבע.
ב
הערב רד. רוחה של שבת קודש עדיין מרחפת בחרישיות קסומה, כמו ממאנת להיפרד מהעולם. הזמן חולף. מסתבר שהרבי עסוק בשרעפיו.
יש להבדיל, אך החולשה עצומה היא. הרבי, כדרכו בקודש, מפלפל: "הבדלה – סברא שהיא דאורייתא, ואילו תפילת ערבית היא רשות. הזמן קצר" – פסק הרבי – "ולכן נקדים הבדלה לתפילת ערבית".
אחד מבני הבית מגיש לרבי כוס קפה שחור. הרבי בחולשתו העצומה מתקשה להחזיק את הכוס והוא נעזר באחת מבנות הבית. אף לשתות את הקפה בתום ההבדלה לא יכול הרבי, והקפה נשפך.
נכדו ה"צמח צדק" ניגש להתפלל ערבית של מוצאי שבת קודש. השעה הקשה השפיעה על הנכד, אברך בן עשרים-וארבע, שעמד בפינת הבית והתייחד עם קונו בתפילת ערבית קורעת לב. תפילתו נאמרה ב'תנועה' של מרירות ושל כאב פנימי עצום. כשסיים את תפילתו, קרא לו סבו הגדול והוכיחו בעדינות:
"מורי ורבי המגיד אמר על הפסוק 'כמראה אבן ספיר ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם' – כי כפי המידה שאדם מראה מלמטה, מראים לו מלמעלה; על כן יש להתפלל מתוך שמחה דווקא".
גם הרבי מתחיל להתפלל תפילת ערבית "בדעה צלולה ומיושבת ובדבקות נפלאה".
מתח חרישי שרר בחלל הבקתה הקטנה. המצב קשה, כולם יודעים, הרבי מתייסר בייסוריו. מעולם לא התלונן על כאב פיזי או על מחוש כל שהוא. הפעם הראשונה הייתה כעת, כאשר פנה לרבנית מתוך כאב פנימי איום: "גיהינום בבטן שלי". שלוש מילים שתמצתו את הכול. כאבי גיהינום.
פתע פונה הרבי ומבקש שיספרו את שערות ראשו. בני הבית חיפשו מספריים, אולם בשל הנדודים הבלתי פוסקים, לא היה עמם כלי זה. הרבי, שהמתין כל העת, אמר כי מן הסתם, אצל המארח הגוי נמצאים מספריים שהוא גוזז בהם את צאנו. ואכן, הגוי הוציא את המספריים שעמו, ובני הבית סיפרו את שערות ראשו של הרבי.
לפתע קורא הרבי לנכדו האהוב והיקר, שגידל וטיפח כבן:
"מענדל".
התייצב הנכד בחיל ובמורא.
"האם אתה רואה את הקורה?" הצביע הרבי לעבר קורת הבית.
הביט הנכד כלפי הקורה, ולא הבין את פשר שאלתו של הסב. הוא שתק והמתין, הניח בדעתו הרחבה כי הרבי יסביר בעצמו.
"אני, אינני רואה כעת את הקורה, כי אם את דבר ה' המהווה ומחיה את הקורה", אמר הרבי בגילוי פתאומי מרעיד-לב.
לאחר מכן נענה ואמר לבני המשפחה שהתאספו סביב:
"בני, עוד מעט ואני הולך בדרך אשר לא אשוב עוד. והנה, אל ישיאכם לבכם לאמור: שלום יהיה לנו אף אם בשרירות לבנו נלך, כי אבינו יגן עלינו ויהיה לנו למליץ יושר לפני אלקים. בני, אל נא תחשבו כן ואל תשעשעו נפשכם בתקות שוא. ידוע תדעו כי המתים אינם יודעים מאומה מכל הנעשה פה בעולם התחתון, והנפש האלקית שמתגעגעת תמיד למעלה, מיד כשהיא מתפרדת מן הגוף ועוזבת את בית חומרה להתדבק בשרשה ומקורה בה' חיי החיים, מאותה שעה ואילך נפסק כל החיבור בינה ובין העולם גשמי, וכל הקשר שביניהם נפרד לגמרי... לזאת אפוא, בני, התחזקו ודאגו בעד נפשכם; לכו בדרך אלקים, דרך התורה והמצוה, ולא תסורו ממנו ימין ושמאל, כי אז תצליחו בכל אשר תעשו, וה' ישמרכם מכל רע וייטב לכם כל הימים".
באותו ערב הוסיף וציווה אדמו"ר הזקן את בני משפחתו שהיו עמו:
"מי שיאחז ב'ידית' שלי, אעשה לו טובה בעלמא דין ובעלמא דאתי".
עוד מסופר כי אמר לאשר ניצבים עמו:
"בני! אל תבטחו בי עבור זכותי, את הדלת לגן עדן שלי לא תמצאו".
על כך אמר לימים ה"צמח צדק" כי דרגה זו גבוהה מדרגתו של רבי יוחנן בן זכאי, שלפני פטירתו בכה ואמר שאינו יודע באיזו דרך מוליכין אותו, ואילו כאן, הרבי ידע בבירור את דרכו לגן עדן!
במוצאי שבת קודש פרשת שמות, כ"ד בטבת תקע"ג "כחצות שעה י"א, נשבה ארון הקודש מאור ישראל משיח ה' ונתבקש בישיבה של מעלה – – – "
"אחר כמה נוראות ונפלאות שנראה ממנו ז"ל באותן הימים שלפני הסתלקותו לא פסק פומיה מגירסא עד יום מנוחתו. ואחר שהתפלל תפלת ערבית והבדלה בחונן הדעת בדעה צלולה ומיושבת ובדביקות נפלאה במוצאי שבת קודש כ"ד טבת תקע"ג, בחד קטירא איתקטר ביה בקוב"ה ... אליו נשא את נפשו בשמחה וטוב לבב כאשר נראה בעליל לכל העומדים שמה אשר נתפלאו ונשתוממו על המראה", כתבו בניו במכתב ששיגרו זמן מה לאחר מכן.
[כעבור מאה וחמישים שנה בדיוק, בשנת תשכ"ג, חל יום ההילולא באותו יום בשבוע. ב-770 התקיימה התוועדות קודש מיוחדת עם הרבי מלך המשיח. ההתוועדות החלה בדיוק באותה דקה, כאשר הרבי מזכיר את היום והשעה שנרשמו על ידי הנכד ה"צמח צדק" ששהה במקום, באמרו ש"מחשבין השעות"].
ג
שעה ארוכה לאחר חצות הלילה. האופל שולט. הקור חודר עצמות. היגון ממלא את הלבבות. מדויק יותר: הלם. הלם על פטירתו של רבינו בעל התניא, האור הגדול שהלך לפני המחנה. האור ש"פילס דרך סלולה ומסילה רחבה" במשך כשישים שנה, כבה פתאום.
אולם בני המשפחה ומתי מעט החסידים שהתלוו לשיירה, לא יכלו להישאר זמן רב באבלם וביגונם. היה עליהם להביא את הרבי למקום מנוחה. לאחר דין ודברים קצר התברר כי המקום הקרוב ביותר שמתגוררים בו יהודים הוא העיר האדיטש, השוכנת במרחק של כשלוש מאות קילומטרים מן הכפר פיענא. שם, מתברר, נמצאת חלקת יהודים בבית העלמין.
כעת מבינים בני הבית את פשר דבריו של הרבי שאמר ביום השבת, כאשר חזר והזכיר את העיר האדיטש, את הנהר המקיף אותה ואת 'בית החיים' הנמצא בשיפוליה.
לא פשוט היה להביא את הרבי להאדיטש. הדרכים מכוסות בשלג עמוק או בקרח חלק ומסוכן. הקור היה מקפיא עצמות; ואם לא די בכך – הרי בגלל מאורעות המלחמה ניצבו שוטרים בערים ובכפרים וערכו בדיקות פתע בעגלותיהם של הנוסעים, מתוך חשש למרגלים העושים דרכם בנתיבות רוסיה כדי להעביר מידע לאויב.
המצב העדין חייב זהירות רבה, שכן ערלי-מוח אלה לא יכולים היו להבין מדוע מעבירים את הנפטר למקום רחוק ואין טומנים גופתו במקום שנפטר בו, והיו יכולים להערים קשיים.
אולם חזקה הייתה מצוותו של הרבי, ולאחר התייעצות ממושכת עם בני המשפחה ועם החסידים הוחלט להושיב את הרבי על מזחלת חורף, כאדם חי היושב בכיסאו, ועמו שלושה אנשים מלווים: הנכד הרבי ה"צמח צדק", עוד נכד – רבי מנחם נחום, בנו של אדמו"ר האמצעי, ועמם אדם נוסף.
הדרך הייתה ארוכה ומייגעת. בגלל השלג שנערם לגובה רב, לא אחת עמדה העגלה להתהפך מחמת הררי השלג הקפואים, אך בדרך נס, אפילו פעם אחת לא התהפכה. מדי פעם היו מוכרחים לעצור את העגלה ולהיכנס לפונדק דרכים כדי להתחמם קמעה. המלווים החליטו כי בעוד שניים ייכנסו לפונדק, השלישי יישאר בחוץ כדי להיות עם הרבי לשמירה ולכבוד.
באחת הפעמים, כאשר שני המלווים נכנסו לפונדק ורבי מנחם נחום נותר בחוץ, הבחין לפתע, לגודל תדהמתו, כי הרבי מגביה את גופו הקדוש בתנועה בלתי צפויה, כמו רוצה לרדת מן המרכבה. הוא הבחין עוד כי המרכבה עצמה מתרוממת באוויר. פחד איום אחז בו. הוא לא הבין כיצד הרבי זז ממקומו, ומה פשר התרוממות העגלה באופן פתאומי.
הוא רצה לרדת ולהימלט על נפשו, אולם הפחד שיתק את איבריו. רבי נחום, שידוע היה כבעל מוחין, התחזק בדעתו והרגיע את עצמו. הוא הבין כי לא דבר ריק הוא, ויש דברים בגו. לאחר שנרגע קמעה, יצא מהמרכבה והסתובב סביבה, כדי לבדוק מה גרם למאורע המשונה הלזה. לפתע הבחין ב'דבר אחר', טמא ומשוקץ, עומד תחת העגלה, כמו מנסה להתחמם בצִלה.
הבין אפוא כי גופו הטהור והקדוש של הרבי אינו יכול לסבול את קרבתה של הטומאה, והוא מיהר לגרשו. או-אז, כבמטה פלאים, העגלה שבה למקומה, ואף הרבי התיישב בחזרה על מקומו במנוחת עולם.
בפעם אחרת, בשהותם בפונדק דרכים, הפנה בעל הפונדק את תשומת לבם של המלווים לשני אנשים היושבים בפינת הפונדק ומתבוננים בהם ממושכות. הלה גילה את אוזנם כי השניים אינם אלא שודדים, וכי שמע אותם זוממים להתנפל עליהם. הסתבר כי אלה ראו את המרכבה בחוץ ואת השומר הקבוע שנותר בה, וניחשו כי בעגלה נמצא רכוש עתק שצריך שמירה הדוקה.
בו במקום קמו שני המלווים ממקומם וחזרו למרכבה, הדהירו את הסוסים ויצאו לדרכם. חשדם של השודדים התעצם, והם אכפו את סוסיהם במהירות ויצאו ברדיפה אחר המרכבה הנמלטת. הרדיפה לא הייתה שקולה, שכן אלו היו במרכבה כבדה ואלו על גבי סוסים מהירים, ואף על פי כן, נס נעשה, והשודדים לא הצליחו להשיג את המרכבה הדוהרת. ככל שהאיצו בסוסים, כן זו התרחקה עוד יותר.
זמן מה לאחר מכן נגלה אדמו"ר הזקן לנכדו בחלום הלילה והודה לו על מסירות הנפש שהייתה לו כדי להביאו לקבורה בהאדיטש, ובזכות כך הבטיח לו להיות עמו במחיצתו בעלמא דאתי.
ד
בניו של אדמו"ר הזקן לא היו עמו בשעת ההסתלקות. בנו רבי משה פעל באותה שעה מאחורי קוי האויב, כמרגל למען הצבא הרוסי, בשליחות של אביו. הבן רבי חיים אברהם היה חולה באותם ימים. גם בנו הגדול רבי דובער, אדמו"ר האמצעי, לא שהה במחיצתו, שכן נסע בשליחות אביו הרבי לקרמנצ'וג במטרה למצוא מקום מגורים בעבור הרבי ופמלייתו שברחו מחזית הקרב מול נפוליון. הם קיוו להתיישב שם עד יעבור זעם אימי המלחמה. כשהגיעה הידיעה המרה על הסתלקותו של הרבי, בני הבית, שידעו את הקשר הפנימי-נשמתי העז בין האב לבנו, הכינו את רופאי קרמנצ'וג לעמוד על המשמר בעת בוא המבשר.
לא הועילו הרופאים ורפואותיהם, ורבי דובער נפל והתעלף פעם אחר פעם. כל סממני הרפואה שנתנו לו כדי להקיצו, לא הועילו, שכן מיד כשהתעורר ונזכר בהסתלקות, חזר והתעלף. מחזה מרטיט זה נמשך עשרים וארבע שעות רצופות!
הוגיעו החסידים את מוחם לטכס עצה מה לעשות. רעיון נצנץ במוחם – להביא לפניו תיבה מלאה בכתבי קודש של אביו. כשהקיצוהו לרגעים מעטים, הזדרזו להראות לו את כתבי הקודש. הביט בהם רבי דובער, בן-הרבי, ואמר: "נו, יש לנו במה לחיות", ושוב לא התעלף.
גם אחותו, הרבנית פריידא, לא קיבלה בקלות את ההסתלקות. היא הייתה אישה בעלת מוחין רחבים וחביבה מאוד על אביה. הוא היה אומר לפניה ביחידות מאמרי חסידות, עובדה המעידה על בינתה היתרה ועל החביבות הרבה שרחש לה. פעמים שאחיה, אדמו"ר האמצעי, ביקש לברר עניין בחסידות ואביו לא נענה לו, היה מבקש ממנה לפנות אל אביהם, והיא הייתה משיבה לו תשובה.
הרבנית פריידא קיבלה את הסתלקותו של אביה בצורה קשה. גם ככה הייתה אישה חלשה וחולה, ובגלל מאורע זה נחלשה עוד יותר. בלית ברירה, נאלצו בני משפחתה להביאה לנאות דשא כדי שתנוח קמעה, ותשוב רוחה אליה.
ה
בתום נסיעה ארוכה הגיעו רבינו הזקן ומלוויו אל בית החיים היהודי, ושם נטמן באדמתה הקפואה של האדיטש, פלך פולטבה. "ועשינו כיפת עץ טוב וגם בית גדול, והכנו לבנים לבניין חומה כדי לבנות לכבודו" – מספר כ"ק אדמו"ר האמצעי – "וכמו על קברי אבות וגדולי הצדיקים שבאים להיות נודרים ומתפללים שם בעת צרתם, כי גדולים צדיקים במיתתן כו'".
ואכן, מאז במשך כל השנים היה המקום הזה למקום קדוש שאליו נתקבצו חסידים ויהודים, להפיל שיח ותחינה לפני היושב במרומים, בזכותו של רבינו הגדול, שני-אור, שהאיר את העולם היהודי בשני אורות בהירים.
על מצבת קודשו של אדמו"ר הזקן נחרתו שורות אלו:
פה
נגנז ארון הקדש
הרב הג' האלקי חסיד ועניו
קדוש וטהור ראש גולת אריאל
כתר תורה מעין החכמה
צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל
ורבים השיב מעון
אדמו"ר שניאור זלמן
במוהר"ר ברוך נ"ע
נכסף אל קדשו ושבה אל ה' נפשו
ביום ראשון בשבת כ"ד לחודש טבת
שנת התקע"ג ליצירה
עלה לי מחשבה שאולי הכוונה שכדאי לעשות שנת מדרשה "ובפרט שלומדים ברבים" וכו'...