"פסח 2013, בית אבות סיעודי, יבנאל, מחלקת תשושי הנפש, חדר אוכל: אני רוכנת אל האשה הקטנה והיפה ומחבקת אותה, והיא מחייכת חיוך ענק ואומרת בגרמנית, בשמחה גדולה: "אנה-ליזה הוכפלד! כמה טוב שהגעת! בואי, הכנתי לנו מחבוא. לא צריך לצאת ליער", והיא אוחזת בכף ידי וממהרת, כמעט רצה, בת 88 וקלת תנועה כנערה, אל החדר שלה.
אני אחריה.
היא מראה לי את המרווח בין הארון לקיר.
"כאן הגסטפו לא ייראו כלום", היא מסבירה. ויש מקום לכולנו".
מצוין, אני אומרת, מצוין, ועכשיו נלך לשתות קפה, כן?" - גם אני מדברת איתה גרמנית. כך רצתה תמיד, ואף פעם לא הבנתי למה.
היא מובילה אותי בבטחה אל הקפטריה. "יש לך קפה אמיתי?", היא מתעניינת, "קצת נמאס מהארזאטץ", שהוא התחליף, משהו מבחיל שהיה במלחמה כשנגמר הקפה. "קפוצ´ינו", אני אומרת. והיא שמחה כילדה.
ואנחנו מתיישבות, אמא שלי באטריס אלברכט מלמד ואני, ושותות קפה. אני מציעה לה סיגריה. היא בוחנת אותה בעניין. " אמריקאית!", היא קובעת לבסוף בסיפוק.
ואיך אספר לה שאני לא אנה-ליזה הוכפלד, בת 17 עם צמה עבותה, שתמונתה האחרונה לפני שירו בראשה תלויה מעל לשולחן הכתיבה שלי, למען אדע מנין באתי ומדוע אני הולכת.
לאט לאט אני מספרת לה. שהמלחמה נגמרה, וגם זה משמח אותה. שאנחנו בארץ ישרואל, בהברה אשכנזית כמובן, כדי להקל עליה: חדשות טובות, היא עולצת ומוחאת כפיים. יש עוד?
לאט לאט אני מדווחת. רק מה שחשוב ורק מה שלא יכאיב. וגם ששמי אריאנה ואני הבת שלה. היחידה.
"ויש לך מחבוא", היא שואלת.
ושוב; שהמלחמה נגמרה וארת ישרואל ומשפחה. ושאני בת 55.
"ויש לך ילדים?"
יש שניים. הם משחקים בחצר.
משיחות הטלפון לפני הביקור הזה הבנתי שלא תזהה אותם . הם בני 12. הסברתי: לסבתא יש אלצהיימר, וחלקים גדולים מן הזכרון שלה נמחקו והמוח שלה הוא עכשיו כמו גבינה שוויצרית עם הרבה חורים, אבל היא ראויה לכבוד ולאהבה בדיוק באותה מידה כמו קודם, כשהייתם קטנים. כשהרדימה אתכם בליטופים, כששרה לכם ברוסית.
הם אנשים טובים, הילדים שלי. זכיתי ובורכתי מאד. הם מחבקים ומנשקים אותה וחולקים עימה את החטיפים שלהם וחוזרים לשחק בחצר.
"ילדים יפים וחכמים כל כך", היא מתמוגגת. "יש לך מחבוא בשבילם? כי את יודעת, קודם לוקחים את הילדים".
יש לי מחבוא, אני אומרת, מותשת.
לא סיפרתי לה שאהוב ליבה, אבא שלי גרישה, מת לפני 21 שנה ושאחותה רותי ז"ק מתה לי בידיים לפני 15 שנה, ולמעשה כולם כבר מתו, והיא לבדה נותרה, והיא שמחה ומאושרת בדרכה בפעם הראשונה מאז המלחמה.
לא סיפרתי לה שארץ ישרואל דנה אותה ושכמותה לחיים של עוני מנוול, ורק אני ניצבת בינה לבין המדינה ערלת הלב ועושה ככל יכולתי לאפשר לה חיים טובים ככל שניתן.
הרבה דברים כבר אי אפשר לספר. גם לא איך ירו באנה-ליזה הוכפלד לנגד עיניה של באטריס, חברתה לספסל הלימודים בגימנזיום. מאות פעמים שמעתי את הסיפור הזה. מילדותי המוקדמת אנה-ליזה מלווה אותי כמו צל.
הילדים שבים מן החצר והגיעה שעת ארוחת הערב שלה. הם אוחזים בשתי ידיה והולכים יחד איתה אל מחלקת תשושי הנפש. אני נפרדת ממנה לפני כן בקפטריה בחיבוק ונשיקה. היא נמוכה ממני בחצי ראש עכשיו. "את בטוחה שיש לך מחבוא", היא מבקשת לוודא".
זה המקור, נפתח אצלי גם בלי פייסבוק:
https://www.facebook.com/melamedariana/posts/315969328530129
)
|שריטה ישנה|
)
)
)
) 