יש מצב שהשריר 'ישקר'?

כמה אחוזי אמת יש בזה?

 

שואלת כי מישהי עשתה עלי ואמרה לי משהו מופרך שקרה לי,

אני צריכה להתייחס לזה כאמת מוחלטת או שיש מצב שזה לא מדויק?

 

 

כך בחרתי להיות

 

אלקים מדבר אתנו בכל מיני דרכים. לפעמים הוא מדבר אתנו דרך הסידור, לפעמים דרך מאמר חז"ל, לפעמים הוא שולח ילד שיגיד לנו משפט שייכנס כמו חץ בלב. לי זה קרה עם ספר, שנכתב בכלל על-ידי גוי, ושינה לי את כל היחס לחיים. למעשה, הוא עזר לי לאהוב את החיים, בפעם הראשונה.

 

הספר שאני מדבר עליו הוא "מסע הנשמות", שנכתב על-ידי ד"ר מייקל ניוטון, פסיכולוג ומהפנט מוסמך. במשך שנים נעזר ניוטון בהיפנוזה כדי להחזיר את מטופליו לשלב קדום בילדותם, לאירועים שלא היו נגישים לזיכרון. הוא עזר להם לחוות את האירוע מחדש ולהפיק ממנו תובנות שיעזרו להם בחייהם. הוא שמע שישנם מהפנטים שמסייעים למטופלים שלהם להעלות זיכרונות מגלגולים קודמים, אבל פקפק באמיתות הדברים ובמידת התועלת שאפשר להפיק מהם.

 

עד שיום אחד, במהלך היפנוזה למטופל אחד, הוא התחיל לתאר לו איך הוא שוכב פצוע וגוסס, חרב נעוצה לו בצד הגוף. הוא הזדהה כחייל בשדה הקרב במלחמת העולם הראשונה. כשהמטופל התעורר, הכאב בצד הגוף שממנו סבל כל החיים נעלם, וד"ר ניוטון חדל לפקפק. הוא החל לטפל באמצעות רגרסיה (הסגה לאחור) לגלגולים קודמים וראה ברכה.

 

אבל אז קרה עוד דבר מפתיע. כשנשאלה אחת המטופלות, לאחר שהופנטה, היכן היא נמצאת, תיארה מרחב לא ארצי, עם ישויות של אור במקום בני אדם, ועוד מאפיינים מוזרים. היא הגיעה לטיפול מפני שהרגישה בדידות נוראה בעולם הזה, אבל עכשיו החלה לבכות מפני שפגשה את כל "החברים שלה" כפי שכינתה אותם. היא אמרה ששם הוא ביתה הקבוע. ניוטון חקר אותה, והבין שהיא חזרה להיזכר בזמן שהייתה בין הגלגול הקודם שלה, לגלגול הנוכחי. המקור לתחושת הבדידות, התברר, היה געגועיה לנשמות האחרות בקבוצת הנשמות שלה.

 

ניוטון החל להחזיר עוד ועוד מטופלים אל החיים שבין הגלגולים, ובהדרגה החלה להצטייר תמונת עולם שלמה, כיצד נראים החיים האלה. הדבר המפתיע הראשון הוא שעדויות כל המטופלים היו דומות מאוד.

 

הם תיארו מה קורה לנשמה כשהיא עוזבת את הגוף, מי מקבל את פניה ב"שער" העולם העליון, איזה תהליך של טיהור וניקוי הם עוברים כדי להתנקות מזוהמת החיים הגשמיים. הם הסבירו שלכל נשמה יש "מדריך רוחני" שמלווה אותה ומכוון את דרכה – גם בעולם הזה. הם תיארו איך כל נשמה חברה בקבוצה של עשרות בודדות של נשמות, ושהן נוהגות להתגלגל למקומות קרובים וללוות זו את זו גם במהלך החיים בגוף. הם תיארו מין מועצה של "חכמים", כלומר ישויות רוחניות גבוהות יותר, שבפניה הם נותנים דין וחשבון על החיים, וכיצד עמדו ביעדים שהוצבו להם לפני שירדו לעולם. הם תיארו את כל התהליך במונחים של אהבה וקבלה שהם חשו מכל הסובבים אותם. לעתים רחוקות מאוד הסכימו המטופלים לדבר על אלקים, שד"ר ניוטון מכנה רק "המקור". כל החקירות שלו בעניין זכו להתעלמות מהם. הם הסבירו שיש נושאים שהם פשוט אינם מורשים לדבר עליהם אתו.

 

כאן חשוב לציין שהתיאורים המופיעים בספר אינם תואמים תמיד את דברי חז"ל וחכמי הקבלה על עולם הנשמות. אף על פי כן אפשר לקבל ממנו הרבה, והשתלם לי לגייס את כל הפתיחות הנחוצה לשם כך. בנספח אפרט מעט על היחס בין תכני הספר ליהדות. בינתיים נסו לקרוא בלי לשפוט, ולפחות "לארח" את המחשבה שאולי משהו מהדברים כאן נכון. כדאי לכם.

בשלב זה נקבע גם מקום הולדתה של הנשמה והחברה שאליה היא תשתייך. נקבעים גם כל מיני אירועי מפתח בחיים שיסייעו לה להשיג את מטרתה. הדברים אינם נקבעים באופן "סגור" ותמיד נותר מקום לבחירה האנושית לחרוג מהתסריט העיקרי. לפעמים נקבעים תסריטים חלופיים, שגם דרכם תוכל הנשמה להגיע אל יעדה.

 

כמובן, לא מכינים לנשמה רק קשיים, אלא גם דברים שיסייעו לה בדרכה. לכל אדם, כאמור, יש "מדריך רוחני" שלוחש לו ומכוון את דרכו במהלך החיים. חלק מהנשמות תיארו מדריך זה כ"קול פנימי" שאדם שומע במהלך חייו. לפעמים המדריך מדבר דרך חפצים שנקבעו מראש כ"סימן מוסכם" להזכיר לנשמה כל מיני דברים שהיא שוכחת כשהיא בגוף. עוד דבר שמסייע הוא החברים, המורים הרוחניים והמטפלים שאדם עתיד לפגוש בחייו ושיעזרו לו להתרומם מאחיזת העולם-הזה ולהתחבר לייעוד המקורי שלו.

 

לאחר כל זה "מקרינים" לנשמה את החיים הצפויים לה על גבי "מסך". רוב הנשמות מסכימות ומאשרות, אבל לפעמים נשמה מסוימת נלהבת מדי ומבקשת לעצמה עוד ועוד אתגרים, כדי להתקדם ככל האפשר בגלגולים. הישויות הרוחניות יישאו ויתנו אתה כדי שלא תיקח מה שמעל לכוחותיה, אבל לפעמים הקושי שהנשמה לוקחת על עצמה קרוב מאוד לקצה גבול היכולת שלה.

 

לאחר מכן הנשמה מתחילה לבקר אצל העוּבר שעתיד להיות הגוף שלה, ו"להתרגל" אליו, להכיר את המוח שלו ו"לשייף" את החיבורים, שהכול יעבוד לפי התכנית.

החוויה שלי בעקבות הקריאה בספר הייתה חזקה מאוד. בתחילה הופיעו אצלי געגועים גדולים לחזור להיות נשמה. רוב חיי לא אהבתי את עצם העובדה שאני חי, וחשבתי שהרבה יותר נוח להיות נשמה בלי גוף. אמנם לימדו אותי שזו לא מחשבה נכונה, וניסיתי להילחם בה ולשכנע את עצמי שהחיים יפים ושמי שנולד הרוויח, אבל עצמי לא השתכנע, והמשכתי להרגיש שהחיים לא שווים את המאמץ. והנה בא הספר ואישר לי את המחשבה הזו: אכן, יש עולם מחוץ לעולם הזה והקשיים שלו, ושם יש קבלה והכלה ואהבה ומנוחה. עדיף להיות שם! הלוואי שאגיע לשם כמה שיותר מהר. הבעיה שהנשמות בספר סיפרו שמי שמתאבד זוכה בעולם העליון ליחס הכי קשה...

 

לאחר מכן הרגשתי תסכול. לא זו בלבד שיש לי חיים דפוקים. שגדלתי במשפחה בעייתית, בסביבה בעייתית, עם יכולות נפשיות חסרות ופגומות, ושהחיים מציבים לי שוב ושוב מכשולים וקשיים שנראה שלעולם לא ייגמרו – אחרי כל זה אתם עוד אומרים לי שאני בחרתי בזה, כלומר שאני האשם במצבי?

 

זה היה מאוד מתסכל וכואב ומכעיס. לקחו לי את התענוג היחידי שהיה לי – הזכות להתמרמר ולכעוס על אלקים ועל האנשים שסביבי.

השלב הבא היה כשהסכמתי לוותר על הצורך למצוא אשמים במצבי, והסכמתי להתבונן על העסק במבט יותר מפוכח. אוקיי, אז אני מתגעגע לעולם הבא. אבל כשהייתי נשמה, למה התגעגעתי? העדויות בספר די ברורות: הנשמות משתוקקות לרדת לעולם הזה ולעשות בו גלגול נוסף כדי לצמוח עוד ולהתחבר יותר אל "המקור". כשהייתי נשמה רציתי את העולם הזה. ולא סתם את העולם הזה באופן כללי: רציתי את החיים שלי בדיוק כפי שהם. רציתי את ההורים האלה, ואת האחים האלה, ואת החולשות האלה והכישרונות האלה. בחרתי בנסים המופלאים שזכיתי להם, וכן, גם בטראומות שקרו לי במהלך חיי. את כל זה רציתי כי זו הייתה הדרך עבורי להתקדם אל היעד של הנשמה שלי. אינני יודע עדיין מה הוא בדיוק (וקרוב לוודאי שאדע בוודאות רק בפגישה הבאה עם ה"מועצה"), אבל כל זה לא לשווא. כל זה לא קרה סתם, באופן שרירותי. או גרוע מזה, כי ה' רוצה להתעלל בי ולהקשות עליי, ח"ו.

 

יש לכם מושג כמה קבלה וכניעה אפשרה לי ההבנה הזו? לא זו בלבד שאני מאמין שהכול קורה בדיוק כפי שאבאל'ה אוהב שבשמים תכנן; כעת אני יודע שאני בעצמי (אם תרצו: חלק אלוק ממעל שבי) חלק מהסיפור.

 

אחת הנשמות בספר מספרת על גלגול שבו היא נפצעה בגיל שש ואיבדה את היכולת ללכת. ד"ר ניוטון שואל אותה מה הייתה מטרת העניין, והיא משיבה שהיא רצתה להקדיש את הגלגול הזה ללימוד, השכלה והתפתחות רוחנית, והרגישה שייקל עליה להשיג זאת אם תיאלץ לשבת במקומה כל היום ולקרוא ולכתוב... זה ממש גרם לי לבכות. ניוטון מתעקש ושואל איך קרתה הפציעה בפועל. היא מסבירה שהיא נסעה בכרכרה, והשתובבה ושיחקה עם ידית הדלת. הדלת נפתחה, ולמשך שבריר שנייה היא (הנשמה, לא הגוף) ידעה שהיא יכולה לחזור אל הכרכרה ולא ליפול. אבל אז שמעה קול בתוכה שאמר "זו הזדמנות.

 

חבל שתשתהי עוד, תפלי מהכרכרה. זה מה שרצית לעצמך – זה נתיב הפעולה הטוב ביותר עבורך", היא אכן נפלה מן הכרכרה, והכרכרה דרסה אותה. הכאב והסבל היו נוראים, אבל הנשמה שלה לא התחרטה.

 

היא למדה בהדרגה להתמודד עם הכאב ועם חוסר האונים של הרופאים. בסיכומו של דבר היא הרגישה שהרוויחה מן הפציעה: "נעשיתי קשובה יותר, וחושבת. התכתבתי עם אנשים רבים ולמדתי לכתוב בהשראה רבה. רכשתי את היכולת ללמד צעירים, והרגשתי שכוח פנימי מדריך אותי". כשהגיעה לעולם הבא, המדריך הרוחני שלה היה גאה מאוד בהישגיה בגלגול זה (שארך 41 שנים), אם כי היא הפכה להיות קצת מפונקת... אבל היה שווה.

 

ד"ר ניוטון מסכם: "קשה לומר לאדם שנפצע זה עתה ומנסה להתמודד עם הנכות הגופנית שלו, שכעת יש לו הזדמנות להתקדם מבחינה רוחנית מהר יותר מאלו שגופיהם ותודעתם בריאים. הידע הזה מוכרח לבוא מתוך גילוי פנימי. עדויות המטופלים שלי שכנעו אותי שהמאמץ הנדרש להתגבר על מום גופני אכן מאיץ את ההתקדמות... התגברות על מכשולי מחלות הגוף והכאב מחשלת אותנו".

 

המהפך עבורי היה אדיר. על כל אירוע שקרה לי, בהווה או בעבר, יכולתי להתבונן מחדש בעיניים אחרות לגמרי, ולשאול: בהנחה שהאירוע או הקושי הזה נועדו להצמיח אותי, איזה סוג של צמיחה הוא נועד לעורר? או: בהנחה שאני בחרתי בקושי הזה לשם תיקון הנשמה שלי, מה הייתה מטרת הבחירה הזו?

 

בעבר חשבתי שמול קושי אפשר רק לסבול ולהתבכיין. מתברר שיש המון אפשרויות נוספות. שבידי נתונה הבחירה איך להתייחס לקושי – האם כאסון או כהזדמנות? כמשבר או כאתגר?

 

וקרה לי דבר נוסף: יכולתי לפקוח את העיניים ולהודות לה' על כל הדברים הטובים שקרו לי. זה ממש לא מובן מאליו שאדם עם הרקע שלי יגיע לאן שהגעתי. זה ממש לא מובן מאליו כל האנשים העמוקים והאוהבים שפגשתי במהלך חיי, שנתנו לי כל כך הרבה חיבור. אין מילים להודות לה' על האישה המופלאה שלי. על הקהילה שלי. אני מרגיש מוקף ועטוף ברשת עצומה של הגנה שמעניקה לי כל מה שאני זקוק לו כדי לצמוח בחיים האלה, למרות הקשיים ובגללם.

 

כן, יש לי את רגעי חוסר השפיות שלי, והם עדיין רבים לצערי. לפעמים אני מקלל את עצמי על החיים שבחרתי. לפעמים אני תוהה מה לעזאזל עבר לי בראש ולמה כבר שם היה לי את פגם האופי של "מחלת העוד". כשזה קורה לי, פירוש הדבר שבמקום להיעזר בתובנה של הבחירה כדי להתפייס עם ה' ועם החיים, הפכתי אותה לעוד כלי לשפוט בעזרתו את ה', ואת אפשרות הבחירה שלי פירשתי כשליטה שלי.

 

בקיצור, האגו שלי הצליח להידחף שוב, אפילו לכאן... ברגעים כאלה אני מוכרח להיכנע, לחזור ליסודות ולהתפלל להבין שלא אני בעל הבית, ושאלקים מנהל את העולם, ושהוא טוב ואוהב גם כשאינני מסוגל לראות זאת.

"אז מה," אתם שואלים, "אתה טוען שבחרת להיות כך?"

 

כן. ככל הנראה הייתי (האני הגבוה שלי, זה שלא נגיש לי ביום-יום) לפחות שותף להחלטה הזו. בדמיוני, הדו שיח בין הנשמה שלי לבין הישויות הרוחניות שסביבי התנהל בערך כך:

 

הם: כדי שתוכל להתמודד עם כל הקשיים שקיבלת, תצטרך להיות מחובר כל הזמן לה'.

 

אני: בשמחה, אני אוהב להיות מחובר. אין תענוג גדול מזה.

 

הם: כן, אבל הגוף שלך אולי ישכיח את זה ממך. מה דעתך על רצון עז במיוחד להיות מחובר?

 

אני: בטח! תביאו שניים!

 

הם: שמע, זה לא כל כך פשוט. אתה תרד לעולם-הזה עם רצון גדול מאוד לחיבור, אבל אתה עלול להתבלבל בהתחלה, ולקבל הרגשת חיבור מדברים אחרים שהם ההיפך מה'. זה לא יהיה קל, ואתה תסבול מאוד. כשתגדל תבין...

 

אני: אה. אוי... אז מה עושים?

 

הם: תראה, לפני כמה שנים הורדנו לעולם נשמה של מישהו שנטל על עצמו למשימה להקים ארגון שיטפל בקשיים כאלה. כשתפגוש את הארגון שלו, ובעצם תגלה שאתה מוכרח להיות מחובר לה' כל הזמן. אם תתנתק – מיד תתרסק.

 

אני: רגע, אבל לרוב בני האדם יש בחירה בחיים אם להיות מחוברים או לא. אתם אומרים שבעצם לי לא תהיה הבחירה הזו? שאהיה חסר אונים לגמרי מול הצורך להתחבר?

 

הם: כן. אנחנו מציעים לך לבחור עכשיו לוותר על חלק מהבחירה שלך בגלגול הזה. זה מה שהנשמה שלך זקוקה לו בשלב הזה של התפתחותה.

 

אני: נשמע קשה. כמה זמן אצטרך לסבול?

 

הם: לא מעט. למעלה מעשרים שנה.

 

אני: ואו. אמנם אני חי כבר כמה אלפי שנים, אבל עשרים שנה זה הרבה בגלגול אחד. אתם מבטיחים לי לפחות שזה שווה את זה? שהסבל יהיה שווה את מה שאקבל?

 

הם: אנחנו לא מבטיחים שתרגיש את זה מיד, או בכלל במהלך החיים האלה, אבל כן. החיבור שתקבל שווה הרבה הרבה יותר מכל הסבל שתסבול...

 

אני: אוקיי, איפה חותמים?

 

(חדר לידה. צעקות. העובר לא מצליח לצאת. משתמשים במכשיר ואקום – זה לא עובד. המיילדת מתבדחת שהוא כנראה חושש מהחיים בעולם הזה, אם הוא מעדיף להישאר בבטן. עוברים להשתמש במלקחיים. זה כואב יותר והצעקות מתגברות. העובר נכנע ויוצא. טראומה מתוכננת ראשונה בוצעה. מזל טוב! יש לך בן. וייקרא שמו בישראל: השם שמור במערכת).

נספח: על הספר והיהדות

 

הדרך הזו לתאר את חיי הנשמה בעולם-הבא אינה הדרך המקובלת ביהדות. אנחנו רגילים יותר ל"על כרחך אתה נולד, ועל כרחך אתה חי" וכו'. החיים למעלה מחולקים לגן עדן וגיהנום, וקשה לנו לדמיין שגם בגיהנום ה' מקבל אותנו ואוהב אותנו. ישנם בספר פרטים נוספים שאינם תואמים את היהדות. למשל: אי-הבחנה בין ישראל לעמים, או חוסר אפשרות להתגלגל בבעלי חיים. מצד שני ישנם דברים רבים שמזכירים מאוד מאמרי זוהר וקבלה (בתור מתעניין אובססיבי בנושא החיים שאחרי המוות יצא לי לקרוא הרבה בנושא). מה עושים? האם לדחות את כל הספר כהבל ולהמשיך הלאה, או שישנה דרך לקבל ממנו למרות החלקים שסותרים את התורה?

 

התשובה שלי מתחלקת לשני חלקים: א. צמצום הסתירה; ב. הכלה שלה.

 

א. מלכתחילה היה לי קל יחסית לקבל את הספר, שכן גם קודם קריאתו היה לי ברור, בעקבות מה שלימדוני רבותיי, שכל תיאורי העולם-הבא בחז"ל ובפנימיות הם רק בגדר "דיברה תורה בלשון בני אדם". כדי לתאר משהו שיעורר בנו חוויה דומה למה שמתחולל למעלה, חכמים בחרו בחוויות שאנחנו יכולים לדמיין בעולם-הזה. לכן כדי לתאר סבל נורא של הנשמה הם דיברו על "צואה רותחת" או "כף הקלע", וכדי לתאר תענוג הם דיברו על שולחנות של זהב ושלל מטעמים. אבל מובן מאליו שאין בעולם הבא לא תנורים בוערים ולא פרדסים ריחניים, אלא החוויות שם הן רוחניות בתכלית. הגיהנום שהנשמה מקבלת על חטאים, כך לימדו אותי, הוא ההכרה בהחמצה הגדולה שלה: היא יכלה לבחור בטוב ולתקן את העולם, ובמקום זה בחרה בהיפך הטוב. עבור הנשמה אין סבל גדול מזה. גן העדן הוא תחושת השותפות בתיקון עולם, והחיבור למימוש מטרת הבריאה ולתענוג האלוקי שנובע ממנו.

 

ביחס למידת הבחירה שיש לנבראים, ישנו מאמר חז"ל "כל מעשה בראשית לקומתן נבראו, לדעתן נבראו, לצביונן נבראו" (ראש השנה יא, א) ו"צביון" בעברית פירושו "רצון" (ראה ריטב"א). רש"י מפרש שם "לדעתם – שאלם אם חפצין להבראות, ואמרו: הן".

 

לא חסרות גם התייחסויות לעולם-הזה כמקום שאליו נשלחה הנשמה כדי לתקן את עצמה ולהשלים ייעוד מיוחד לה. "הנתיבות שלום" מסכם את הדברים יפה:

 

"הנה מובא ביסוד העבודה בשם האר"י הקדוש, שאינו דומה אדם לאדם מיום בריאת אדם והלאה ואין אדם אחד יכול לתקן מה שעל חבירו לתקן. והיינו שלכל אדם יש את ייעודו ותפקידו אותו עליו לתקן בחייו, ובכלל זה גם העניין המיוחד עבורו ירד לעולם לתקנו כידוע. והקב"ה מעמיד לכל אחד את כל הנסיבות והתנאים שיוכל על ידם לתקן את כל אשר מתפקידו לתקן, ולמלאות את ייעודו ותפקידו בעולמו. כל תנאי החיים של האדם, בגשמיות וברוחניות, הטובים והרעים, כולם ניתנו לו כפי השייך לתיקון עולמו, שרק ע"י תנאים אלו יוכל להגיע לייעודו, ובלעדיהם לא יוכל לתקן את אשר תפקידו לתקן. וכיוון שלכל אחד יש תפקיד וייעוד מיוחד, לכך שונים תנאי החיים  של כל אחד, לזה חייו קלים ולשני החיים קשים יותר...וזהו גם כן עניינם של כל ניסיונות החיים העוברים על האדם, שיש שמן השמים מנהיגים את האדם בניסיונות קשים, ועד שלפעמים בא חס ושלום להתרעם על הנהגת הבורא איתו שמעמיד אותו בניסיונות קשים כאלו שאינו מסוגל לעמוד בהם. אך האמת היא, שכל ניסיונות החיים העוברים על איש יהודי, הרי כולם הם להנאתך ולטובתך, שמובילים אותו להישג תכליתו, שעל ידי שיתגבר על הניסיונות יוכל להגיע לתיקונו וייעודו בעולמו... וזה פירוש לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך, לך לך, היינו אל ייעודך, אל תיקון נשמתך מה שאתה צריך לתקן בעולם הזה, שזהו עיקר תפקידו..." (נתיבות שלום, לך לך, תורה א').

 

והנה משהו מאת ר' שלמה קרליבך, בשם הרה"ק ר' ישראל מרוז'ין:

 

"יש תורה של ההיליגע ריז'ינער. הוא אומר: לא ההורים בוחרים בילדים שלהם. הילדים הם שבוחרים בהורים.

 

זו תורה נוראה ונשגבה.

 

ניסיתי לתאר לעצמי את נשמהל'ה שלי, למשל ['נשמה' הוא שמה של בתו של ר' שלמה; דפמ"ז].

 

היא הייתה צריכה להיוולד בשמחת תורה. אז זה מה שקרה, באופן ציורי: הרבה לפני שמחת תורה, בשמים, כל מי שיכול היה להיות האבא והאמא שלה עומדים בשורה, ונשמל'ה עוברת ומביטה בכל אחד מהם. והיא בוחרת בי ובאמא שלה...

 

מדוע היא בחרה דווקא בנו? היא ראתה כנראה שאנחנו נאהב אותה הכי הרבה[...]

 

הילדים העתידים להיוולד מביאים את ההורים שלהם להיות יחד. כשאיש ואישה מתחתנים זה אור גדול, נכון?

 

אבל זה אור גלוי. היכן 'האור הגנוז'? הילדים שייוולדו להם הם 'האור הגנוז'.

 

כשה' מברך איש ואישה בילדים, מתגלה 'האור הגנוז' בקשר שלהם" (לב השמים, חנוכה, עמ' 129-130)

 

סיכומו של דבר, הגישה הזו, שלפיה הנשמה (חלק אלוק ממעל, כזכור) שותפה בעיצוב החיים בכל גלגול כדי להשיג את יעדה הרוחני, יש לה על מה שתסמוך גם ביהדות. וכיוון שזו הגישה שעובדת עבורי, ומאפשרת לי להתקרב לה', להתפייס אתו, לאהוב אותו ולשמוח בו, אז אני מניח שזה מה שהוא רוצה שאחשוב. אינני טוען שזו האמת המוחלטת והיחידה, אבל זו מסגרת החשיבה שמסייעת לי.

 

ב. הספר מורכב מתיעוד מוקלט ומשוכתב של עדויות המטופלים בזמן ששהו בחיים שבין הגלגולים, ולא באיזו דת או אידיאולוגיה. מצד אחד קשה להתעלם מזה. מצד שני, כשם שעל חז"ל אני יכול לומר "דיברה תורה בלשון בני אדם", כך אני יכול לומר על המטופלים עצמם. הם אמרו את מה שד"ר ניוטון היה יכול להכיל, בעולם הרוחני והמוסרי שלו. ואולי מעבר לכך: הם אמרו את מה שקוראי הספר העתידיים מסוגלים להכיל. גם הם מנסים לתאר במילים ובמונחים ארציים את מה שמעבר לכל תיאור. וכאמור הם בעצמם אומרים שיש דברים שהם מורשים לומר, ויש דברים שהם אינם מורשים לומר. כדי להביט בעולמות העליונים צריך משקפיים בהירים ומדויקים, שלניוטון לא היו, ולחז"ל היו, ולכן הדברים קיבלו את הצבע והצורה של הכלי המוגבל שלו. משום כך ישנם דברים שמתוארים באופן שונה ואפילו סותר לדברי חז"ל.

 

כאמור, הספר גרם לי לשנות את כל מבטי על החיים, אני ממליץ להתמקד בעיקר שבו, ולאפשר לעצמכם לשים הטפל בצד, כדי לקבל ממנו מה שאני זכיתי לקבל. לא מוכרחים להאמין שגלגולי נשמות קורים בדיוק כמו שתיארתי כאן, כדי להאמין באלקים אוהב, ובכך שהנשמה שלנו ירדה לעולם כדי להגשים ייעוד מסוים, וששום דבר איננו קורה בעולמו של אלקים במקרה. הספר לא מתאים לכם? זה בסדר גמור, יכול להיות שהנשמה שלכם לא בחרה לקרוא את הספר הזה...

מצב לא נעים באיזשהו מקום שהייתי

ומישהו דיבר לא יפה (לא קילל) אבל דיבר לא יפה בטון מגעיל אל אחד האנשים שאני הכי מעריך בעולם

וכמו שהוא היה בשוק אני הייתי בשוק אז ניסיתי להתעלם מהמצב תוך כדי הסיטואציה..(הייתי גם רחוק יחסית)

אבל אח"כ צבט לי בלב שלא ניסיתי לעזור לו איכשהו, וגם כאב לי עליו כי הוא פשוט מלאך

~סתם שיתופ~

אם שתי מצוות מתנגשות מה אתם עושים ?

היום יום הפיצה-איזה תוספת אתם?

גייז?

גייז??שלחו הודעה

האם מניסיונכם פנים של בן אדם מעידים על הפנימיות שלו?

אני חושב שכן, בעיקר העיניים לדעתי זה סוג של מראה על הנשמה.

 

 

 

(תוהה עכשיו אם השורש של המילה פנימיות קשור למילה פנים..)

אתם שומעים רדיו?
איזה?

כל המושגים של הגמרא. - כולם נועדו לתקן את אותם עניינים של 'דרך ארץ' - כל דבר על פי עניינו ומקומו. מעבר לכללים הבסיסיים של התורה והמשנה. ולכן זה משתנה מדבר לדבר לפי העניין, כפי שהדרך ארץ וקשורה ושייכת ותלויה אל ההקשר והעניין. ובזה עיקר המושג של ה'גמרא' ושימוש תלמידי חכמים. ובישראל מותר לעשותו דבר זה רק על ידי מתוך ובתוך התורה המסורה מדור דור. - כפי שהגויים הפולשים לארץ ישראל. או למערכת הצדק של עם ישראל - והם גורמים חורבן לעולם כולו. משום שהם מעוותים את עיקר התורה האלוהית. וחושבים ש'דרך ארץ' היא משבשת את מסירת התורה בצדק וטהרה כפי שהיא התורה. ואם כן, זהו עיקר העניין. המתחייב על ידי ישראל - כפי שמתחייב להם המשנה בפני עצמה - שלא כשאר הכללים של האומות שהם על פי דרכיהם. ובישראל המשנה היא הדרך הנכונה ערובה לשמירת הצדק. והאמת הטהורה בתורה.

עיקר התיקון - של אברהם אבינו בארץ ישראל, זה נקרא 'תיקון ענקים'.

כיוון שכתוב, שההגדרה של תלמיד חכם היא 'קרא ושנה ושימש תלמידי חכמים'. ומצד שני כתוב 'כל שאינו לא במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ אינו מן היישוב'. כי כתוב שיש אלפיים שנות תוהו, אלפיים שנות תורה, ואלפיים ימות המשיח. וכידוע, חמישה חומשי תורה ניתנו בתחילת האלפים שנות תורה, והמשנה במעבר מהם אלפיים ימות המשיח. והאלפיים שלפני המבול, הם נוגעים ל'דרך ארץ' כמו שכתוב 'דרך ארץ קדמה לתורה כ"ו דורות' שאלו אותם אלפיים שנה. ואומנם, הדרך ארץ שהייתה בפני עצמה - בלי הכללים שהתורה נותנת - זה נגמר ב'מבול'. ואחר כך התחילו לכתוב את כל הכללים מחדש. ומכל מקום, עיקר החוכמה של ה'דרך ארץ', שאבד מלהחזיקו בפני עצמו - זהו הנקרא 'תיקון ענקים' - והוא אינו אלא בארץ ישראל - כמו שרואים שרק האומות החברות לאברהם קיבלו שלטון על אומות הענקים - שהם נשארו רק משום שהמבול לא נגע לארץ ישראל - ואברהם יועד לתקן דבר זה. אדום - מצד הזכות. עמון ומואב - מצד הטבע. ואחרים - כמו חבריהם של אברהם וזרעו בני ישראל - צור וצידון, ודמשק אליעזר - מצד המערכה האלוהית. ובכולם יש צד 'מתחרה'. אבל 'כנען' - אינו אלא שומר - שקיבל את הארץ - על מנת להעביר לבני אברהם שהם יבצעו את התיקון - כמו שכתוב, שכנען היה במקום בן רביעי שהיה עשוי להיוולד לנוח, וקיבל תפקיד של קישור - על תנאי של העברה לידי מי שזה שלו. ולכן, בגלל שהתפקיד של 'תיקון ענקים' אינו שייך אלא לבני ישראל. לכן, כל זמן שאין ישראל בארץ אין כלל דרך ליישב את ארץ ישראל. אבל ישראל עצמם בכל מקום שהם מבצעים תמיד את התיקונים הנוגעים כפי שמתחייב מתפקידם. וכך, מה שכתוב, על ידי המקובלים, שיש אחר האלף השביעי עוד שלוש אלפים עד האלף העשירי. היינו, שעד האלף השביעי יהיה התיקון שלא יזוע ממקומו. ואחר כן יומשך מצד הפנימיות. ולכן כל מה שהיו ישראל בגלות ולא תיקנו. זה חסר שאינו מתוקן אלא בשלוש אלפים של עד סופם

ואני אסיים כאן, שוב, כפרט נוסף להראות על הדוגמא של ה'מתטמטיקה' ביחס לאמור. שכמו שיש 'בסיסי ספירה' - ספירה על בסיס 10, ספירה על בסיס 9, וכן הלאה. כך גם בעצם - יש צורות נוספות - אני לא אאריך כאן בהסברים - אבל זה מושג ברור - ולמעשה, אם לא היו 'בסיסי ספירה' ושאר חלוקות בצורת התייחסות מתמטית - אי אפשר היה לקשר חישובים מתמטיים במוזיקה או דבר אחר - ולכן זה 'מוכרח' בעצם, שהמושג הזה הוא חלק 'עצמי' כלומר 'עקרוני' בצורת התייחסות בין מתמטיקה לדברים שהם קרובים יותר ל'מדעי הרוח'. והדבר מוסכם - גם כן - שישנה התייחסות ברורה - יחס ברור, בין צורות היגוי שונות - לבין דברים שיש להם משמעות - אולי לא מדעית שיטתית ומוכרת - אבל בודאי צורת התייחסות - כמו בין המוזיקה, ורגשות - כך גם בהיגוי - אם, למשל, יש יחס, הנוגע לצורת היגוי, כמו, שאתה רואה שיש בחז"ל מילים "אווזא" ו"בר אווזא" - שאתה רואה, שחז"ל הבדילו בזה, למרות שזה בעצם אותו דבר, ושונה רק באירגון ההיגויי. ואתה רואה, למשל, שכך ניתן לאפיין שפות, כמו שבעברית - אתה רואה שההיגוי תמיד 'צמוד' לעיצורים - אני לא אתייחס לפרטים באריכות, אבל אני אציין - למשל - שאתה רואה - שבעברית - כל מקום שרוצים לשים 'דגש' בקריאה - אז שמים דגש בצורת 'נקודה' - והקריאה רק 'מדגישה' את העיצור עצמו. לכל היותר, יש 'תנועה ארוכה' או 'תנועה גדולה' ו'תנועה קצרה' או 'תנועה קטנה'. בערבית, לעומת זאת - יותר בכיוון של שאר השפות השמיות - אתה רואה שכל ההיגוי הפונטי - כאילו בנוי בפני עצמו - לא ביחס לעיצור - ולכן ההדגשה היא בשינוי המבטא עצמו, בעומק המבטא - ובהברות 'עמוקות' כמו שורוק וכדומה. אם נתייחס לשפה הארמית - כפי שרואים אותה בתרגומים המקובלים במקורותינו - אתה רואה שאין הארכה והדגשה של הפונטיקה בפני עצמה - אבל גם לא לגמרי ב'צמוד' לעיצורים - אלא כל עיצור שמדגישים - פשוט מקבל איזושהיא 'הארכה' או 'אימות קריאה' נוספות. באופן שהפונטיקה נעשית נקראת יותר בהדגשה - גם כאשר היא לא צמודה לעיצור. - אם למשל - אפשר להתייחס לשפות האירופיות - שם במקום להדגיש את העיצור על ידי 'תנועות' ו'הברות' ו'פונטיקה'. במקום זה יוצרים הכפלות עיתונאיות, צירופים עיצוביים מורכבים - עד מורכבים מאוד. וכך גם אתה רואה - אפילו 'שמות עצם' - שבעברית כמעט אין להם 'הטיות' דקדוקיות - בשפות האירופיות הם מקבלים יותר בקלות הטיות כאלה - כפי הדוגמאות שנתת. וכך אתה רואה, שיש מבנה לשפה - כבר מבחינת צורת ההגייה המורגלת - שכמובן זה לא נוגע 'ישיר' לצורת החשיבה - מכל מיני סיבות - חלקם סיבות שבפועל - חלקם סיבות יותר עקרוניות - אבל בכל מקרה זה קשור באיזושהיא צורת התייחסות 'טבעית' לצורת הדיבור, או השפה. - שזה שונה בין שפה לשפה. ואין לו דמיון אלא אם כן עושים 'חשבונות' - בצורה נכונה.

לגבי עצם ההגדרה של המספרים, והאותיות - כנושא הקשור ל"מדע" - ומתוך כך גם יחס ל"שפות" בכלל באופן כללי, ראוי להזכיר, אם כי כמובן זה לא "משנה" שום דבר ביחס לתפיסה המדעית כשלעצמה, ומכל מקום, ראוי לציין ולהסביר ולהראות, שהרי זה ידוע שהבהירו הרבה מומחים על קשרים "מתמטיים" בהבנת המוזיקה. - שכמובן תמיד אפשר לשאול איך ומה וכמה ולמה. אבל זו עובדה. - כפי הנראה. וזו, כמו שציינתי, אני לא אכתוב פה את ההסבר הלוגי שלי לעצם הרעיון בגימטריה, אבל אני אומר שעצם הדבר הזה הוא מוכר - בצורת התייחסות - כמובן לא "מדעית" ישירה, לא "מדעית" מובהקת, אבל צורה שיש לה משמעות.

ואני אכתוב עוד בנושא הזה. אבל אזכיר, שהרי כל לומד מבין, שאריסטו, והיוונים, שהאמינו ש'העולם בנוי ממספרים'. לא היה להם קושי לוגי להבין את הקושי בפרדוקסים של זנון וכדומה. זאת אומרת, ההתייחסות הייתה כמו הצורה הזו של הקשר ב"מוזיקה" ו"מתמטיקה". כמו שהמדע שלהם היה אחר - מסיבות שקשורות לצורת האירגון השיטתי, ולא מסיבות שקשורות להבנת המושג "אמת" או "מציאות".

לכן גם כשאני אומר "רצון" שדברים קשורים ותלויים ברצון, כמובן זה לא רק "רצון" רגשי, אלא זה כולל את השכל, כמו שכשמדברים על "חשק ללמוד", אז כל בן תרבות לא שואל "האם זה נושא שכלי או רגשי" - זה נושא של תרבות ובזה זה נגמר. אם "לומדים" ומתייחסים לפרטים - אז אפשר לעשות חלוקות גם בתוך נושא אחד בין שכל לרגש - וכמובן שעצם החלוקה הזו היא דבר רצוי וחשוב. אבל זה לא משנה את עצם העובדה שאדם צריך את הבנת היחס הזה כשלעצמה - לא "בגלל" שיש סיבה שכלית בלבד או רגשית בלבד להגדיר את זה כך. המילה "רצון", באה בעיקר מפני ש"בעולם הזה" - כשהביטוי הזה כמובן אינו רק זה אלא גם "בכל מצב שאתה נמצא במקום אחד ואתה צריך לדבר על דבר שקשור למצב שונה לחלוטין ואתה לא יכול לייצר מספיק הסברים שכליים מפורשים, אז הקרוב ביותר הוא להשתמש בכמה ביטויים כוללניים - שרואים "יותר" את הצד הרגשי - כמו "רצון", אפשר גם "בחירה", ואם רוצים להיות יותר לצד השכלי אז אפשר "החלטה", אבל את זה אנשים פחות אוהבים או פחות מבינים כאשר לא ברור להם מספיק הנתונים שקשורים למצב ה"רחוק" - ולכן ממילא זה "מדולג".

ולפי שאני אכתוב דבר אחר, אני אכתוב הסברים נוספים - שקשורים שוב - לדוגמא שנתתי על היחס בין מוזיקה למתמטיקה - על הנושא שדובר על היחס בין ברכה לקללה - וההיפוך שביניהם. ש-ראשית, קל יחסית להבין, שאם מושגים 'מוזיקליים', ניתן להגדיר בצורה מתמטית על ידי הגדרות ברורות, אם כן, ודאי גם הנושא של ברכה וקללה - הוא לא 'כל כך' בלתי ברור מבחינת שאלת היציבות.

אני אכתוב פה - קצת דרש - בעניין שאני מסביר ומפרש - אף על פי שאינו מעיקר העניין. אבל קודם אני אקדים, דבר אחר - שכתוב בביאור הגר"א למגילת אסתר על הפסוק "ותלבש אסתר מלכות" - ואמרו חז"ל שלבשה רוח הקודש - ואומר הגר"א - שאין רוח הקודש שורה אלא מתוך לב נשבר - בלשון הגר"א שם למעשה "אין רוח הקודש שורה אלא על גוף שבור", - וזה כמובן תימא, הרי ידוע מה שאמרו חז"ל "אין הנבואה שורה אלא מתוך שמחה" שנאמר "והיה כמגן המנגן" - אלא, שיש "נבואה" ויש "רוח הקודש" - רוח הקודש, שהיא כמו מתוך "אספקלריא מצד רואה ואינו נראה כלל" - זה שורה מתוך צער, כאשר האדם מפנה את התבוננותו אל הרוח הקודש, ומתוך כך מגיע גם כן אל ההיפוך. אבל ה"נבואה" - הפנייה של הקדוש ברוך הוא - שורה מתוך "שמחה של מצווה". ולכן זה ב'נביאים' - 'והיה כמגן המנגן' וזה ב'כתובים' - 'ותלבש אסתר מלכות', וזה כמו שאמרו חז"ל שכשדויד היה מתפלל ואחר כך שורה עליו רוח הקודש אמר "לדויד מזמור" וכששרה עליו רוח הקודש ואחר כך התחיל להתפלל אז אמר "מזמור לדויד", כלומר שכששרתה עליו רוח הקודש פתח מייד בתפילה, וכשנצטער והכין את עצמו לתפילה כתב "לדויד" ושרתה עליו רוח הקודש ואמר "מזמור". וכך אתה רואה, דברים שנכפלו גם ב'נביאים' וגם ב'כתובים', ויש לפרשם בהתאם לזה גם כן. ואני אציין עוד דבר אחד, ביחס לשלטון ישראל, שיש מושג של 'אדום' ויש מושג של 'ארם'. אבל יש גם כן מושג של שלטון מצד הטבע, או 'שלטון על הטבע' על ידי הכוח הישראלי. ואתה רואה - אני אכתוב דבר - קצת 'דרש', ואני רואה בו דבר נכון - על פי שכתוב בקללות, ויש שם - כך אני רואה - שלוש פסוקים שבהם מוזכר 'היעלמות טבע השפה' - 'ישא ה' עליך גוי מרחוק מקצה הארץ... גוי אשר לא תשמע לשונו'. ויש 'גם כל חולי וכל מכה אשר לא כתוב בספר התורה הזה' ויש 'והשיבך ה' מצרים באוניות בדרך אשר אמרתי לך לא תוסיף עוד לראותה'. והראשון הוא מתאים לנושא של זכות של שלטון ישראל על אדום - שהוא מצד הזכויות. והשלישי הוא מתאים מצד המערכה האלוהית שהקדוש ברוך הוא נותן לישראל - כמו השלטון בארם. והשני הוא מתאים לנושא של השליטה על הטבע שהוא עצם הכוח היהודי - ויבואר. ואתה רואה, שכל הדברים האלו הם מושגים שמופיעים מצד הטבע בעצם ענייני האמונה - והפירוש המוטעה דמפרשים - הוא רק בגלל שמפרשים את דברי התורה 'כפשוטם' - כאילו יש לקדוש ברוך הוא איזה צורך שיהיה כך או כך - והאמת כמובן שהקדוש ברוך הוא לא צריך לא כך ולא כך - אלא הוא נתן סדרים אלוהיים, וכשנוהגים בהם נכון, אז השלטון מלא. - ולא כמו שחושבים כאלה שאומרים - 'זה שלטון שיש לו' או 'שאין לו' - שהם פשוט אינם יודעים הפירושים המערכות האלוהיות - אלא מפרשים על דעת עצמם. - ויבואר.

עכשיו, כמובן, השאלה, אם נחזור לענייננו, של 'משמעות המספרים'. מה עושים, והאם, נניח, 'תמיד' יש משמעות למספרים. ומה עושים אם 'לא מוצאים' מספר בעל משמעות. או מה עושים אם 'מוצאים מספר בעל משמעות' ש'לא מסתדר לנו' מכל מיני סיבות - הסיבות יכולות להיות סיבוך של פרטי הדרשה, והסיבות יכולות להיות לוגיות לחלוטין - כראות עיני האדם. מה עושים בסופו של דבר במקרים כאלה - שאנחנו מכירים דוגמאות מכל הסוגים האלו בחז"ל - כאשר חז"ל עצמם ציינו שהם סוגים כאלו. אלא, פשוט לא צריך לעבור את המצב ה'רגיל' וה'פשוט' - אם יש נושא מספיק 'חשוב' שנכתוב עליו הרבה דרשות - בטח יש לנו מספיק 'מושגים' ו'עניינים' שנכללים" בו - עם הרבה פרטים צורות חלוקה של הפרטים - כך שגם אפשר לדרוש את הדרישות הנצרכות. (עיין עוד לקמן לגבי צורה מסויימת ביחס ל'חלק השני' של כל זה, שהוא אינו שייך לצורה ה'דרשית' אלא עובר ל'התייחסות מצד יחס בין המדע לזה' ככל שיוכל להיות כזה - אם וכאשר וכו' ככל הסייגים ההגבלות ומה שצריך) מעבר לזה, ההנחה הפשוטה היא, שכאשר מישהו בנה דרשה עם יחסית הרבה פרטים - אז אתה יכול 'לבדוק' לראות האם יש לזה משמעות ואיזה - והמדמעות היא בכך שיש לדברים משמעות - ככל שאם וכאשר יש משמעות גם בתוך פרטי הדרשה - ואתה אמור להניח שהמדמעות היא המשמעות שבדרשה - ולא להניח קשר אוטומטי לנושאים אחרים - בדיוק כפי שאם אתה מניח איזשהוא תיאור סכמטי של נושא פיזיקלי, כימי, ביולוגי, משהו אחר מכל סוג של מדע - אתה לא מניח 'אוטומטית' שנכון להחיל את זה על כל מקרה - בדיוק כפי הדוגמא שהובאה לעיל מתיאור של פעולת 'אכילה' על ידי הגדרה 'טכנית' של 'סוגי המולקולות' המשתתפות בפעולה, מיקומם במערך, וכדומה. שזה כמובן, כל זה מצחיק מאוד, למרות שברור שזהו תיאור לחלוטין שמשתמש במושגים מדעיים - וגם לא 'פסאודו-מדעיים', אלא מדעיים ממש - בצורה 'נכונה להפליא'. ובכל זאת זהו לא תיאור שיש לו רלוונטיות לדברים אחרים. וכך בדיוק לגבי ה'דרשות' שלמעשה נועדו להסביר 'מערך אחד' של דברים, ולא להיות מקושר אוטומטית לנושאים אחרים.

ובכל זאת, אני עדיין לא אסיים בזה, אלא אני אמשיך ואתן עוד דוגמא - שאומנם לא קשורה לגימטריה - אבל קשורה לדברים אחרים, שהם 'כעין' זה. הגמרא אומרת, כידוע - שיש בתורה 5888 פסוקים. בהמשך אתייחס גם למיספור שחז"ל מספרו בצמוד לכך גם את הפסוקים תהילים ודברי הימים. אבל ראשית, אם תסתכל בתנ"ך עצמו - תראה שיש "סוגי מספרים" שמופיעים לפי הקשרים שונים. למשל, אם נשתמש בדוגמא פה - אתה רואה שמה שבולט זה שיש כאן '888'. - בתנ"ך אתה יכול לראות, שמספרים כאלה - שבהם הסיפרה של האחדות והעשיריות היא אותה סיפרה - ולפעמים גם הסיפרה של המאיות. - זה מופיע הרבה פעמים במקומות שיש משהו "מיוחד" - כמו - בעזרא - אתה רואה שיש בחנוכת הבית 77 שעירי חטאת, ועוד מספרים דומים - לא תמיד קל בימינו - להגדיר או להראות או בודאי לא קל 'להוכיח' את הכוונה של כל מספר. אבל אתה רואה שזה חוזר על עצמו. כך אתה רואה שאצל שלמה מופיע - אומנם לא מדובר ב'חנוכה', אבל מדובר ב'משהו מיוחד' - משהו שמבטא את מלכות שלמה ועושר ה המפורסם. ויש שם דווקא 666 כיכר זהב - שזה כמון, מוזר מאוד לבצע מסחר עם הרבה מ'מדינות הים' ומדינות רחוקות - דווקא על מספר כזה. - ייתכן גם - בפועל כך חז"ל נהגו הרבה פעמים בדרשותיהם - ואמרו המספר הזה וזה איננו מדוייק אלא הוא מבטא משהו והמספר המדוייק היה אחר - לפעמים הם יתנו לך אוריינטציה כלשהיא על דעתם לגבי המספר, ולפעמים לא. אם נחזור לענייננו - מספר הפסוקים בתורה - אתה יכול, דבר ראשון, לשים לב - שכידוע כבר בחז"ל מופיע - "במערבא פסקי להאי פסוקא לתלתא פסוקי" - בארץ ישראל נהגו לפסק בטעמי המקרא - פסוק שבבבל היו קוראים הפסוק אחד שלם. ובארץ ישראל נהגו לקוראו מפוסק בטעמי המקרא לשלושה פסוקים. אפשר תמיד לשאול מה איך ולמה, אבל זו עובדה שכך רואים. והרי מספר הפסוקים בתורה - למרות שהוא איננו בדיוק 5888, בכל זאת - הוא מאוד קרוב לזה. ואם, ובהנחה - כפי שאכן נראה מדברי חז"ל - שבזמנם לא היה צורה אחת מחייבת למיספור או פיסוק הפסוקים לפי טעמי המקרא - אם כך אין סיבה שלא לומר, שחז"ל נתנו פשוט אומדן - כמה פסוקים בערך צריך להתחלק לפסוקים בזמן שקוראים בתורה. והמספר של האומדן - ניתן באמצעות שימוש ב-888 שהוא מספר 'מיוחד', וגם הסיפרה 8 כידוע מבטאת מספר - לפחות על פי הפרשנים המאוחרים - מספר של 'מעל לטבע'. הסיפרה 5 - כמובן - מחלקת את התורה ל-5 חומשים. הקורא מן הסתם לא צריך 'לספור' כל פעם חמישית של 888, כי כאמור ממילא זו לא הכוונה - אבל ייתכן, ראשית, שבעצם ה888 הוא אומדן של 1000 ו1000 הוא עיקר המספר. וייתכן גם שה-888 בא 'להוסיף' באופן שמתחלק בין החומשים - פסוקים שמסיבות אלה או אחרות ייקראו כלומר, יקבלו 'הגדרה' של 'יותר מאלף', כמו שאנחנו מכירים - לא מעט: 8פסוקים שבתורה בסוף ספר דברים. פרשת שני פסוקים 'ויהי בנסוע'. קריאת שמע. עשרת הדיברות - גם בימינו יש שתי צורות לחלוקה לפסוקים. וכן הלאה. בהירות אגב, אציין - שהמספר הזה מופיע פעם שנייה - בצורה אחרת. כידוע כתוב 'ולא קם נביא עוד בישראל כמשה' וחז"ל אמרו - בישראל לא קם אבל באומות העולם קם - וזה בלעם. לכתוב שהוא ידע לכוון את הרגע 1/58888 מתוך שעה 1. שזה הרגע הקצר, שבו הקב"ה כועס. ואת הרגע הזה, בלעם ידע לכוון. - כלומר, בעצם זה אומר, שבלעם ידע בדיוק את התורה - רק לא בצורתה - אלא הוא היה מוסיף עוד 'חלוקה' אחת של 8, אולי זה 'רגע קצר' שאדם אפילו לא מספיק ללמוד פסוק - ושם הוא רוצה לקלל. אני לא רואה צורך כרגע להיכנס לנושא של הברכות והקללות - למרות שאני כן מאמין שזה לא איזה דבר 'פלסטי' - כמו שחושבים - אלא להיפך - מי שמבין בשכל, יכול להבין שהסיבה היא 'נכונה' ו'אמיתית' למה יש 'קללה' - ואת זה אפשר 'להפוך' לברכה. אולי בהמשך אני אסביר קצת על זה. בכל אופן, בעניין של מספר הפסוקים בחמישה חומשי תורה - כבר הסברתי. אבל הגמרא אומרת, שבתהלים יש 8 יותר, ובדברי הימים 8 פחות. כידוע, חז"ל עשו השוואה בין חמישה חומשי תורה ל'חמישה ספרים' שבתוך ספר תהלים. ספר תהלים - כפי שאני ביארתי במקום אחר - אבל גם לפי המסורת הפשוטה - מבטא קשר לגאולה - שבו "מתווסף" חלק של מעל לטבע. וספר דברי הימים - ששונה מרוב ספרי ה'היסטוריה' התנ"כיים בכך שהוא כמעט ולא מתמקד באירועים - אלא בעיקר בנביאים שהיו שם, או במצוות שנעשו, והוא כמובן, מסתיים רק ב"סיפור" שהיה - כידוע במסורת - צורת ההופעה של "תורה שבכתב" - כלומר הסיפור שהיה, - בעוד ה"תורה שבעל פה" מספרת את המהות - ולכן שייכת תמיד - בכל שלב. לכן ספר "דברי הימים" הוא כביכול "חסר 8". אני אוסיף עוד הערה - לגבי המספר - האם יכול להיות שגם בפועל ספרו מספר דומה בחמישה חומשי תורה, בתהלים, ובדברי הימים, שלכאורה שונים מאוד באורכם? ובכן - ראשית - כן. כי זה קשור לצורה של הטעמים השונים - ראשית, ניתן לבחון צורות שונות של 'צירופי טעמים' בתנ"ך - עוד לפני העניין של טעמי משלי איוב תהלים שהם שונים. - גם חוקרים הצביעו על כך שבספרי ה'כתובים' - מופיעים צירופי טעמים לפעמים שונים מה'תורה' ו'נביאים'. אני חושב - לפי בריאותי בזה, אני חושב שניתן לאפיין את עיקר ההבדל במשהו שאקרא לו 'טעמים פונקציונליים' - יש את המבנה הפשוט - קריאה סדירה ו'חלקה'. כך זה בדרך כלל בחמישה חומשי תורה. ב'נביאים' - בדרך כלל - יש תמיד 'תוספות' פונקציונליות - אבל בדרך כלל 'מובלעות' בתוך הפסוק, בצורה שהם כביכול רק הופכות את הפסוק ליותר ארוך. - שוב, זה עניין של בקיאות מסויימת, והכרה של סוגי הטעמים - כך אני רואה את זה, כך זה נראה בעיניי. בספרי ה'כתובים' שהטעמי המקרא שבהם כן דומים ל'תורה' ול'נביאים' - כלומר לא טעמי משלי איוב תהלים. - בשאר הספרים - הטעמים הפונקציונליים יוצרים המוני 'שברים' באמצעי הרבה פסוקים - עיין גם, למשל, בביאור הגר"א לדברי הימים בפסוק הראשון. ומכל מקום אפשר לראות בבירור, שמורת האירגון היא כזאת - להוציא 'חמש מגילות' - בהם כמעט אין טעמים פונקציונליים - ואפילו ה'טעמים הפונקציונליים' ה'רגילים' וה'טבעיים' שרגילים בתורה ובניביאים - כמו זרקא סגול רביעי גרשיים וכל אלו - כמעט אינם מופיעים בחמשת המגילות. אבל אתה יכול לראות שהמושג שהראיתי קודם 'שברי פסוקים' - הוא בעצם מופיע גם בחמש מגילות - אבל בצורה לא 'שוברת' - אלא כמו ב'נביאים' שזה פשוט יותר אריכות שהופכת את הקריאה כולה לעמוד יחידה אחת - כמו שחז"ל אמרו למשל על מגילת אסתר, שצריך לקרוא אותה כשהיא פתוחה כולה לפני הקורא - 'כקורא באיגרת'. זה כמובן מסביר איך 'דברי הימים' מתחלק להרבה מאוד פסוקים - כאשר כנראה קוראים לכל 'שבר פסוק' בשם 'פסוק'. ובתהליך זה כמובן דומה - אם כי בתהלים זה בנוי אחרת - ושם 'עצם המנגינה' בנויה בצורה 'פונקציונלית' כאשר אתה רואה, למשל - כפי החלוקה של הטעמים שחילק הגר"א - יש 'זרקא' יש 'זרקא מהפך' ויש 'זרקא מרכא'. כולם נקראים בעצם באותו שם 'זרקא', אבל - כנראה - כך לפי הגר"א בעלי משמעות קצת שונה. גם סידור הטעמים ה'רגילים' - דחי, מונח, מרכא - כל הדברים האלה מסודרים בצורה שמראה שעיקר הדבר שמבדיל בין צורת פיסוק טעמים בפסוק אחד לפסוק אחר - זה הצורה ה'פונקציונלית' של החלוקה. - גם הטעם שנקרא 'עולה ויורד' - כנראה זו מטרתו - זו אומנם קצת השערה שלי - אבל בכל זאת, אני חושב שזה סביר, גם מבחינת זה שהטעם הזה לא מופיע הרבה - בספר איוב ומשלי כמעט ולא - בתהלים יחסית הרבה - אבל גם לא יותר מידי - ובעיקר - זה ידוע שמחלקי הטעמים אמרו שהוא הטעם שמפסק יותר משאר הטעמים אחרי 'סוף פסוק' - כמו, שלכאורה, הטעם 'אתנחתא' בכ"א ספרים. זה הסבר מוזר - בהתחשב בכך שהטעם כמעט ולא מופיע - וגם ה'ציור' של הטעם אינו דומה לציורים של טעמים 'פשוטים' כמו שהיה מצופה מטעם 'מפסיק'. ומלבד זה, הצורה שבה הוא בנוי - טעם ראשון למעלה וטעם שני למטה - זה מוזר מאוד בהנחה שזה אמור "להפסיק" כאשר הטעם הראשון 'מצוייר' יותר כמו הטעמים המפסיקים, והטעם השני 'מצוייר' כמו הטעמים המתחילים. - מה שמראה, שכנראה עיקר כוונתו של הטעם 'עולה ויורד' - גם אם כוונתו להיות 'מבדיל' ומפסיק 'מאוד' בין שני חלקי הפסוקים - בכל אופן מצד המשמעות - נראה לי שעיקר כוונתו להיות 'טעם פונקציונלי' שבנוי בצורה שה'שירה', ה'מנגינה' - לא 'תיעצר' כאשר הטעם הינו מבדיל באמצע פסוק ארוך. בכלליות נראה לי שכיוון שהפסוקים שם - בתהלים משלי איוב, הם פסוקים יחסית קצרים. אני חושב שכל החלוקה של משמעויות אורך הפסוק היא שונה - זה יכול להיות מסתבר גם לאור המבנה התחבירי של הפסוקים (ואולי אני אכתוב גם על זה משהו בהמשך). ולכן גם כאן - יכול להיות ש'סופרים' כביכול מספר גדול של פסוקים - כאשר כל פסוק הוא בעצם קצר מאוד, מילים בודדות - אפילו חלק של פסוק, עד טעם "מפסיק" יחסית מהטעמים ה"מפסיקים".

זה כמובן מערך מתמטי - לא מערך שמסביר דווקא למה או מדוע היה צריך את כל זה. או איזה משמעות זה נותן. אבל, יש כאן דברים נוספים להסביר - שוב, כאמור - אני לא אכתוב פה הסבר לוגי בעצמו, אבל אני אכתוב דברים שמבהירים את ההקשר והרעיון שזה נותן. ראשית כשבוחנים את האותיות - קל להבחין שהאותיות שעטנ"ז ג"ץ הן אותיות שנותנות תחושה "נוצצת". זה לא בדיוק דומה לאותיות ה"שורקות" כמו זסצר"ש, אבל זה קצת קשור. האותיות בד"ק חי"ה הם לא "נוצצות", אבל הם בעלות "הילה" כלומר הם "חזקות" במבטא. והאותיות א"ך מוס"ר פל"ת הם אותיות "פשוטות". איך אפשר לקשר בין האותיות והמספרים הספיציפיים? ובכן, ראשית ברור שאפשר פשוט שהחלטה אנושית מאפשרת דבר כזה. ובכל זאת, אנחנו יודעים - גם בבלשנות - שמוסכמת בודאי על כל המדענים שיש לה יסודות מדעיים ברורים - כמו חמש מוצאות הפה, וכך גם הגדרות שונות של צורות היגויים וכדומה. כך שאין סיבה להניח שיש דווקא צורה אחת או צורות מסויימות שהם הגדרות טוטאליות באופן ששאר ההגדרות לא יהיו מדעיות. ומצד שני ברור שלא נכון להגדיר איזה הגדרה 'לא מדעית' אם אין לה בסיס מספיק. בכל זאת, אפשר להבין, ואפשר גם - לא חייבים, אבל אפשר לקבל שיהיו סוגי קשרים סבירים בין צורות היגויים שונים, גם כשההיגוי עצמו אינו אומר את הדבר הזה. זה כמובן לא סביר להשתמש בזה בפני עצמו - בדיוק כפי שלא סביר להגדיר אדם שאוכל כ'מצבור מולקולות שמבצעות פעולה מתוחכמת על מולקולות מסוג שונה שנבלעות באופנים מתוחכמים, על ידי חלק מן המולקולות הראשונות, לתוך קירבם ואמצעם של כל המולקולות הראשונות. זה ברור שככה, לא מגדירים, ובכל זאת - זו יכולה להיות הגדרה, שייתכן שבמקומות מסויימים היא בעלת משמעות - לאא כשלעצמה, אבל אם היא לא מופיעה בצורה הזאת שהיא מלאכותית - הצורה שהזכרתי - אלא בצורות אחרות - כמו שברפואה בהכרח מגדירים דברים באמצעים קצת 'טכניים'. וכך כאן.

בעניין של הגימטריה - יש הסבר לוגי. אני לא אכתוב פה את ההסבר הלוגי. אני כן אכתוב פה דברים אחרים, הנותנים טעם ומבהירים דרך מסויימת להבין את הדבר.

אני אתחיל מדוגמא ידועה שכולם מכירים - ויסלחו לי המקובלים שאני משתמש פה בדברים הקדושים של הספר תורה בעצמו. ואני יודע ולמדתי ועל סמך התורה המסורה שזה יהיה לטוב ולא לרע. ואם תאמר שיש כאלה שיוציאו שלא לטוב. הרי כתוב: כתוב והרוצה לטעות יטעה. הרי ידוע שיש באותיות ב-22 אותיות, אותיות עם שלוש תגים. ואותיות עם תג אחד. ואותיות בלי תג. האותיות עם שלוש תגים זה שעטנ"ז ג"ץ. האותיות עם תג אחד בד"ק חי"ה. והאותיות ללא תג א"ך מוס"ר פל"ת. כשתסתכל טוב, תראה שהם לא מופיעות באופן "מקרי" על הציר או הטבלה של הגימטריה: האותיות שעטנ"ז ג"ץ, הגימטריה קטנה שלהם היא מבוססת על מספרים ראשוניים - מספרים ראשוניים בהגדרה המתמטית שנקראת 'ראשוניים': 3, 7,9 - אלה לפני המספר עשר. אחרי העשר - 50,70,90 - זה ממש אותו דבר, חוץ מזה שאת ה-3 החליפו ב-5. והמאיות, יש רק את ה'נציג' העיקרי שזה ה-300, בהתחשב בזה שהמספר 1 הוא שונה. אם ניקח עוד פרט, אז אתה רואה שה-3 הוא מספר ראשוני ראשון, והמספר הראשוני השני -5 הוא מחליף אותו בעשיריות. 9 הוא לא מספר ראשוני, אבל כפי שתראה במערכת של ההמשך, הוא כאילו 'לא נכנס' במערכות האחרות, ולכן הוא כאן. הטור השני בד"ק חי"ה, זה מבוסס על הכפולות הבסיסיות החשובות ביותר: 2,4,8. וחוץ מזה גם: 5,10. בעשיריות אין שום 'נציג'. ורק במאיות יש את ה-100, שזה יכול להיות פשוט בגלל ש100 בדיוק - זה לא כמו 1, והסיבה שהוא שונה ממספר 1 שהוא ראשוני זה בגלל ש-100 יותר קרוב להגדרה - לא מתמטית מובהקת, אבל דבר רגיל במחשבים של בני אדם - הגדרה של 'כפולה בסיסית'. הטור השלישי א"ך מוס"ר פל"ת, בעצם מגדיר את כל ה'השלמות' - גם בצורה 'משלימה' - כיוון שאלו אותם דברים שלא הופיעו קודם. אבל גם בצורה שיש בה מהות מסויימת - כמובן תמיד ההגדרות בדברים האלה של בחינת 'מהות' - היא לא מוגדרת עד הסוף. - אבל זו הגדרה אמיתית, שאפשר להבין אותה, כאשר מבינים שיש 'מהויות לוואי', שזה דבר שכל אחד מכיר ומסכים על קיומם של תופעות כאלה. וכאן זה 1,6. - המספרים הראשונים בכל חמישיה לפני עשר. וגם 20, 40,60,80,30. - שזה בעצם רוב המספרים הדו ספרתיים עם ספרת עשרות זוגית. חוץ ממספר דו ספרתי אחד שהוא בעצם 100 והוא לא מופיע כאן - זה כמובן קשור לכך שיש כאן 'דואליות' 'כפילות' של ספירה על בסיס 10 וספירה על בסיס 9. - אולי אני אכתוב על זה משהו בהמשך. ומהמאיות בעצם אותו דבר - 200, 400. כלומר 'כל' - מה שיש במאיות המספרים התלת ספרתיים שספרת המאיות שלהם היא זוגית - כמו שהיה בעשיריות.

כאשר ייתכן מוקד - בתוך המדינה - שאינו נשמר תחת ההנהגה הערכית המסודרת - אז זהו דבר, שנוגע לחובת ההסדרה הערכית - ושל התרבות - אסור שיהיה מוקד כזה - בדיוק כפי שמשטרה מדינית לא יכולה להרשות מוקד של פעילות עבריינית - כך אירגון שמסדיר ומארגן את מבנה התרבות והערכים - אסור שישאיר שום נקודה המתנגדת לאותם ערכים - להסדרה המסודרת שלהם. כל עוד - אם וכאשר - ישנו דבר כזה - זה דבר שישנו בו צורך לפעול בו, לפעול עליו, לפעול לחיזוק הערכים באופן שמתנגדים הערכים - לא יוכלו להיכנס ו'לשבור' את קיומה וחוזקה של התרבות - שזה מתאפשר, כאמור - כל עוד וכאשר - העם והמדינה - מבטיחים את דרכם על ידי מחוייבות ל'עתודה' מתאימה - כזאת ששומרת ומחוייבות לבניית הערכים, לשמירתם, ולכל הדרוש כדי שזה יהיה בנוי כרצוי.

כידוע, מופיע כבר - בספר יחזקאל מופיע - שכבר בתוך מצרים - עוד לפני היציאה ממצרים כאשר משה רבינו הגיע - כבר הייתה נבואה על הגאולה - שהייתה תלויה, בעצם 'בזכות' - כלומר 'אם ישראל ישמעו'. - זאת הנבואה, על פי חז"ל המוזכרת הנבואה שנאמר לעלי הכוהן - על פי חז"ל - נבואה שנאמרה על ידי אלקנה אביו של שמואל. שאמר לעלי בשם ה' 'הנגלה נגליתי אל בית אביך בהיותם במצרים לבית פרעה' - שהכוונה, כמובן - שהקב"ה נגלה לאהרון באופן אישי לגאול את העם - עוד לפני משה. - משהו כמו "משיח בן יוסף". - וזה לא התממש. ובעצם הכהונה שנוצרה יותר מאוחר, כבר הייתה 'אחרי' המשבר של ה'חוסר אמון'. והדיבור שבין אלקנה לעלי - נגע לאותו דבר עצמי - שנוגע למה שלפני אותו משבר של ה'חוסר אמון'.

בעוד משה - מסמל את הגאולה בעצמה. ואהרון - את הכהונה שבתוך הגאולה. - אנחנו מכירים את מרים - כמי שקשורה לחסרים של ה'חוסר אמון', הנוגע לתקופה שלפני - כפי שמופיע כמה פעמים בחז"ל - ואומנם יש דברים ברורים בתורה שנראה שרומזים לכך - ואומנם מדובר כאן על 'השלמת חוסר' - אבל ה'צורה' של הדבר עצמו שנחסר - מופיעה דווקא על ידי שמואל הנביא - כאשר הוא מציג את אותם דברים כפשוטים וברורים, 'מושכל ראשון' של כל המושגים האמוניים.

כמו שכתוב 'משה ואהרון בכוהניו ושמואל בקוראי שמו' - המושג 'קוראי שמו' - אנחנו מכירים אותו מהאבות - אברהם יצחק ויעקב - שהיו קוראים בשם ה' בכל מקום - כמו שאנחנו יודעים, שבזמן המקדש נאסר, דבר שהיה נהוג על ידי האבות עצמם - מצבה להקרבת קורבן - וזה דבר שנעשה באופן ספיציפי דווקא על ידי שמואל הנביא. - יש 'משה ואהרון בכוהניו' - שזה נוגע לכהונה - למקדש עם כל ההסדרות הנהוגות בו. לעומת 'ושמואל בקוראי שמו' - שזה החוכמה של 'הטקסים המקוריים' הנכונים על פי האבות - הדבר של השראת השכינה בעצמה - לא רק על ידי אופן מלאכותי, או 'לא ישיר' - כמו שכתוב ביחזקאל - שעצם הצורך 'להחליף' עבודת בכורות - זה כנראה נקרא 'ואטמא אותם במתנותם בהעביר כל פטר רחם'. - שזה דבר - שאנחנו יודעים על פי חז"ל והמסורה המסורה מדור דור - שלעתיד צריך לחזור על מכונו. - אנחנו יודעים שלא משנים שום דבר בהלכה שלא בהסדרה תורנית כצורתה המסורה ומסירתה דור דור - אבל, בסוף, מבחינת הנושא התורני - התורה אומרת שכל הדבר, וכך יהיה וכך צריך להיות.

אנחנו יודעים גם - מזמן בית שני - חז"ל אמרו 'כל מי שלא ראה בכבודן של ישראל באלכסנדריה של מצרים לא ראה בכבודן של ישראל מימיו'. - זה, בעצם, - דבר לכאורה שעבר - ובכל זאת - דווקא הוא - היה העדות לדורות - על כבודן של ישראל - שגלה - אף על פי שהיה להם כבוד גדול בארץ ישראל - ושם מקומם. אבל אותו הכבוד שגלה - ולא נגאל - מבוטא על ידי העדות הזאת.

אם אנחנו מכירים, ב'מטבע של מלכות דויד' - דויד ושלמה מצד אחד, ירושלים עיר הקודש מצד שני - ואומנם - כבודה של ירושלים כעיר הצדק - שממשכנה נמסרת התורה מדור לדור - זה מצדקיהו מלך יהודה. ועמוס הנביא - שמשארית יוסף - מבטא את הקדושה של 'עיר הקודש', אז שמואל, מבטא את אותה שלמות החסרה של מלכות דויד, הדבר שנוגע ל'סיהרא באשלמותה', השלטון מהצד האלוהי על הטבע כולו, שהוא דבר שונה לחלוטין מאותה גלות, אלא נוגע לקריאה בשם ה' כפי שעשו האבות מימי קדם.

אחד המאפיינים של 'משטר מלוכני', הוא, שבמשטר מלוכני, יש 'זכות ווטו' למערכת השלטונית, בעניינים ערכיים - בכל מה שקשור להחלטות ביחס לערכים, מוסר, וכולי. יש יכול להתייחס לכל נושאי התרבות באופן ישיר - זה לא אומר בהכרח השלטון 'שולט' בעל כורחו של העם - אבל זה אומר שלעולם אין 'ביורוקרטיה' של 'משאל עם' חוזר ונשנה בכל פעם. זה למעשה, כוונתו של שמואל הנביא, כאשר הוא אומר 'וה' אלוקיכם מלככם' - הזכות והעצמאות המוסרית של ישראל - אינה נתונה לעולם - למרותו של איזה תפיסה 'גשמית' מכל סוג - אפילו לא תפיסה 'גשמית' של 'מלך ישראל שנבחר על פי התורה'. בשלטון דמוקרטי, למעשה - תקציב המדינה - כולו - הולך ישירות - בין העם לאזרחים - כמו שכל המיסים משולמים לשלטון, והשלטון מעביר את המיסים ושאר התקציבים - בשכר ואירגון הממשלה, ובדאגה לאזרחים. - במשטר מלוכני - למעשה - זה לא דווקא 'ההבדל' בין משטר מלוכני למשטרים אחרים - דמוקרטים או אחרים - אבל במשטר מלוכני - זהו מאפיין מובהק - שישנה איזו 'עתודה' תקציבית קבועה - שעוברת לצורכי אירגון התרבות על דעת המדינה - אירגון כל הדעות והערכים איתם, בשמם, עבורם - ועל פיהם - המדינה פועלת. ואותם את הערכים שהיא מבקשת להנחיל. על דעת שישנו, ייתכן, איזה גורם חיצוני - שאפשר שיש לו דעות שונות ביחס לערכיה של המדינה - והוא עשוי - בעצם - להשאיר כוח 'עתודה' מתנגד - ככל שעולה ה'עתודה' הפנימי של המדינה - בעניינים ערכיים, חזק יותר - כך כוחה של המדינה יגדל במאבק תרבותי על זכויותיה המוסריות, על קיומה הערכי, ועל שמירת צביונה הטהור. - שזה מתחילת ייסודה - בודאי חלק עיקרי - ולמעשה האירגון של זה - שהוא כמובן קשור לאירגון של 'חוקה' 'חוקי יסוד' - וכולי - כל זה מתאפשר על ידי היכולת - הזכות המדינית של יצירת עתודה קבועה - כזאת, שבעצם נותנת את ה'מבטח' האמיתי, לכך שהמדינה היא זו שתשמור על עצמה.