"כד הווינא טליא (כשהייתי ילד), נער גלמוד ובודד הייתי. פחדתי את העולם.
קר וזר היה לי העולם. נדמה היה לי כאילו הכול לועג לי. ברם, חבר אחד היה לי והוא,
אל תצחקו לי, הרמב"ם. איך התיידדנו ? פשוט נפגשנו !
שיעוריו של אבא היו ניתנים בטרקלין של בית סבא, שמה עמדה מיטתי. דרכי הייתה
לשבת במיטתי ולהאזין לדברי אבא. אבא מרי דיבר תמיד על אודות הרמב"ם... אבא
מרי היה אומר, כמעט בתלונה על הרמב"ם: "אין אנו מבינים לא את הסברה של רבינו
ולא את אופן ביאורו את הסוגיה"... "הראב"ד בהשגותיו צודק"...
אני עשיתי אוזני כאפרכסת והייתי מאזין אל דבריו.
לא הבנתי אף מילה אחת בנוגע לעניין המדובר.
ברם, רושם כפול התרקם במוחי התמים והצעיר:
א) הרמב"ם מוקף מתנגדים ו"אויבים" הרוצים לעשות לו רע.
ב) המגן היחידי הוא אבא מרי, לולא אבא מי יודע מה היה קורה לרמב"ם...
לאט לאט פגה המתיחות. אבא צעד בעוז ובגבורה. סברות חדשות בקעו ועלו,
הלכות נוסחו והוגדרו בדייקנות נפלאה. אור חדש זרח.
הקושיות נתיישבו, הסוגיה נתפרשה, הרמב"ם יצא כמנצח....
הייתי קופץ ממיטתי ורץ מהר לחדר אמי ובשורה מרנינת לב בפי:
"אמא, אמא, רמב"ם צודק, הוא ניצח את ראב"ד, אבא עזר לו, כמה נפלא הוא אבא".
("איש ההלכה", "וביקשתם משם")
שבת שלום! 
3
חוצנפ.
עוגי- העד כי לא כך...
, ורוצים להשאר שם.