בזמן האחרון ספגתי קצת פגיעות מאמא שלי.
אני אדם שלא אוהב לריב, ולכן אני משתדלת להבליג.
השבוע זה הגיע לרמה שממש פגעה בי עד כדי כך שבכיתי מולה(פעמיים)(אני בחורה רגישה), והחלטתי להגיד לה קצת "בפרצוף" את מה שעל ליבי.
לא אמרתי יותר מדי דברים, אבל מה שאמרתי הספיק.
כתוצאה מזה אמא שלי בכתה איזה חצי שעה.
וזאת אחת הסיבות שאני לא רוצה להגיד לה כל פעם שאני נפגעת ממנה, כי היא לוקחת את זה ממש קשה, ולכן אני בדרך כלל סותמת על מנת לא להדליק להבות.
אני לא אומרת מילים פוגעות במיוחד, אבל אמרתי משפט כמו 'אם הייתה לי אפשרות לא הייתי מגיעה לשבת'.
ולא בעצבים או בצעקות, בטון יחסית רגיל.
ומישהו שראה שאמא שלי בכתה בגללי, (ושגם כאב לה הראש אחר כך) בא אלי ואמר לי לבקש ממנה סליחה.
אין לי בעיה לבקש ממנה סליחה, אני בן אדם שלרוב הוא זה שבא לבקש סליחה-לא כי אני זאת שפוגעת תמיד, חלילה, אלא כי אני לא אוהבת שדברים נשארים פתוחים, וגם אני אני לא אוהבת להיפגע/להיות פגועה מאנשים, אז אני מורידה מהאגו שלי ומבקשת סליחה(לרוב).
אבל זה כבר מעצבן אותי לבקש ממנה כל פעם סליחה, כי כבר די!
למה שהיא פוגעת בי ואני בוכה בגללה והיא רואה את זה, היא יושבת בשקט ובחיים בחיים לא מבקשת ממני סליחה!!!!!
ואני אחרי שהיא פגעה בי ואמרתי קצת את שעל ליבי-היא נפגעת ואני עוד צריכה לבוא ולבקש סליחה. מה העניין פה?
נכון, יש את עניין הכיבוד הורים ובעיניי הוא ערך עצום, לכן אני סותמת מלא פעמים.
ביום שישי פשוט אמרתי לעצמי בלב-'עבודת המידות, עבודת המידות'.
אבל זה כבר מתחיל להתיש אותי.
לא מצפה שהיא תבקש סליחה כל הזמן, אבל למה מצפים ממני שאני יעשה את זה כל פעם למרות שאני הפגועה פה.
חלאס.
חצי פריקה חצי שאלה.
אשמח לתובנות/עצות/עידודים וכל היוצא בזה.
תודה.
אני אדם שלא אוהב לריב, ולכן אני משתדלת להבליג.
השבוע זה הגיע לרמה שממש פגעה בי עד כדי כך שבכיתי מולה(פעמיים)(אני בחורה רגישה), והחלטתי להגיד לה קצת "בפרצוף" את מה שעל ליבי.
לא אמרתי יותר מדי דברים, אבל מה שאמרתי הספיק.
כתוצאה מזה אמא שלי בכתה איזה חצי שעה.
וזאת אחת הסיבות שאני לא רוצה להגיד לה כל פעם שאני נפגעת ממנה, כי היא לוקחת את זה ממש קשה, ולכן אני בדרך כלל סותמת על מנת לא להדליק להבות.
אני לא אומרת מילים פוגעות במיוחד, אבל אמרתי משפט כמו 'אם הייתה לי אפשרות לא הייתי מגיעה לשבת'.
ולא בעצבים או בצעקות, בטון יחסית רגיל.
ומישהו שראה שאמא שלי בכתה בגללי, (ושגם כאב לה הראש אחר כך) בא אלי ואמר לי לבקש ממנה סליחה.
אין לי בעיה לבקש ממנה סליחה, אני בן אדם שלרוב הוא זה שבא לבקש סליחה-לא כי אני זאת שפוגעת תמיד, חלילה, אלא כי אני לא אוהבת שדברים נשארים פתוחים, וגם אני אני לא אוהבת להיפגע/להיות פגועה מאנשים, אז אני מורידה מהאגו שלי ומבקשת סליחה(לרוב).
אבל זה כבר מעצבן אותי לבקש ממנה כל פעם סליחה, כי כבר די!
למה שהיא פוגעת בי ואני בוכה בגללה והיא רואה את זה, היא יושבת בשקט ובחיים בחיים לא מבקשת ממני סליחה!!!!!
ואני אחרי שהיא פגעה בי ואמרתי קצת את שעל ליבי-היא נפגעת ואני עוד צריכה לבוא ולבקש סליחה. מה העניין פה?
נכון, יש את עניין הכיבוד הורים ובעיניי הוא ערך עצום, לכן אני סותמת מלא פעמים.
ביום שישי פשוט אמרתי לעצמי בלב-'עבודת המידות, עבודת המידות'.
אבל זה כבר מתחיל להתיש אותי.
לא מצפה שהיא תבקש סליחה כל הזמן, אבל למה מצפים ממני שאני יעשה את זה כל פעם למרות שאני הפגועה פה.
חלאס.
חצי פריקה חצי שאלה.
אשמח לתובנות/עצות/עידודים וכל היוצא בזה.
תודה.
זה לא היה צפוי
