פורום צעירים מעל עשרים (עמוד 385)

הזוי לחשוב על זה, הבן האחרון של הבריסקער'ב!!

(הוא גם הנכד האחרון של ר' חיים?)

זה לא נתפס במחשבה...

הנכד האחרון של ר' חיים!!

מצמרר...

ובלי להמעיט חלילה מערך הביה"ל,

כבן לעולם הישיבות אני הרבה יותר מרוגש מהגר"ח...

זה היה ממלמד דרדקי בשם ר' מנדל. שלימדו בנערותו.

אם בפורום - אז במחשב:

תעלי תמונה,

תסמני אותה (יעני shift למעלה),

תלחצי על 

יש שם לשונית 'קישור', נכנסים אליה ומדביקים את הלינק

קצת לא נעים המחט בהתחלה אבל בקטנה 

תהיי בריאה גם את חרות!! וכל עם ישראל

זה די ידוע שאדם שרק שמע לאחרונה על אמונה לרוב היא תהיה לא מבוררת בכלל

לא פלא שהארוע נתן לו כוח להתחיל להתמודד עם החובות של עצמו

הללו היו לשימושו הפרטי כי מצבו היה גרוע,והוא ויתר למען האומלל ההוא

יהודה ברקן מציג: מאבא גנוב אל אבא שבשמיים

גם כשהוא 'תמך' בביבי וגם שהוא 'נגדו' מררים לו את החיים

קשה לראות שככה מתייחסים לאיש ציבור.

גם אם יש עליו ביקורת מוצדקת.. כדאי לשמור את זה בצורה עניינית.

מספיק עם הזלזול הזה באנשים כאילו החשיבה שלהם היא בינארית: בעד ביבי או לא. 

לביבי מגיע לחטוף ולו רק על זה שלא הפריע לו שהמפלצת הזאת תגדל כל עוד היא לא נגעה בו. 

אמנם הוא העיד כבר על עצמו שהוא תפוס באזורים רגישים ע״י הארכי פושע שי ניצן ובכירים אחרים בארגון הפשע של הפרקליטות אבל עדיין בפועל הוא ראש החונטה והקולר תלוי בצווארו. התיעוב והמיאוס כלפיו לא נובעים רק מהפרשה הזאת אלא מכל מה שהוא עולל במהלך הקדנציה שלו על מנת לזכות במשרה בבית השימוש העליון. 

איש ציבור אעלק, הוא איש ציבור כמו שדומרני ואברג׳יל ורוזנשטיין הם אנשי ציבור. 

מספיקה העובדה שהוא היה פרקליט צבאי רשאי תת אלוף כדי להבין שהוא תרם לעמ"י הרבה שנים.

לא אומר שהוא חף מביקורת אבל ממש מציק שיש אנשים שמסתים נגדו בצורה אלימה.

כשהיו הפגנות כל מוצ"ש מול הבית שלו היה חוצפן שנכנס לבית שלו והפריע לו באמצע לומר קדיש על אמא שלו.

החדירה לפרטיות של הבנאדם כבר עברה כל גבול והיא איננה עניינית בעליל.

פרקליט צבאי ראשי זה לא מסוג האנשים שתורמים המון לעם ישראל. 

אנשים סתם מקבלים כסף ואפ היינו ראש הממשלה כבר היינו בארץ המובטחת.. בסדר..

אנשים הם לא חד מימדיים כמו שאוהבים לצייר אותם

גם אנשים שעשו טעויות הרסניות בגלל שיקולים זרים הם עתירי זכויות

כמו 

אהוד ברק

אולמרט

אריק שרון

אפשר להטיח שבנאדם הוא שחור מתחילתו ועד סופו אבל זה ממש לא נכון

גם אישתי.
גם ההורים שלי לבד ויחד וגם עם כל המשפחה יחד

הייתי משקיע המון אם הייתי יודע מי באמת יכול ויודע לעזור

כי זה תחום מלא שרלטנים.  

רק התחזקתי בספרים הקדושים, שמדברים על שמחה או עצבות וכ.. זה הספיק לי.

אצלי זה לא כסף

כמו הרבה הרבה זמן. קצת כמו השקעה של החיים שלי... 

השקעה שתניב רווחים בעז"ה. (כאילו היא כבר מניבה.. אבל תניב עוד הרבה בעתיד...)

הפגישה הראשונה שלי אצל פסיכולוג הייתה בכתה ט', בגיל 15 בערך. כתבתי עליה באריכות כאן:

נושא כבד - ראו הוזהרתם - נשואים טריים

בקצרה אגיד שהוא בכלל לא התעניין מי אני ומה אני, מה אני רוצה ומה יעשה לי טוב.

הוא הכניס אותי לתוך שבלונה שהוא בנה לעצמו בראש, החליט מה אני צריך לעשות בשביל לפתור את כל בעיותי, והמליץ לי לפגוע בעצמי פיזית כדי לממש את השאיפות שלו.

הקשבתי לעצה שלו, חייתי את העצה שלו... לקח לי 3 שנים להפסיק לפגוע בעצמי. 3 שנים עד שיכולתי להרגיש משיכה לנער בלי הצורך האובססיבי להעניש את עצמי על כך.

בנוסף, הוא גם המליץ לי לצפות בפורנו של נשים ו"לענג" את עצמי תוך כדי, כדי שהמוח שלי ילמד לקשר בין נשים יפות (וערומות) להנאה. היה לו לזה גם צידוק דתי: כמו שלאדם סטרייט מותר לשבת עם אשה בבית קפה ולדבר שיחות חולין וכו', וכל זה בשביל שיוכל לקיים את מצוות "ואהבת לרעך כמוך" ו"פרו ורבו" וכו', כך גם אני עושה את הדברים האלה בשביל לקיים מצוות בעתיד.

את ההמלצה הזאת לא קיימתי, מכיוון שזה היה נראה לי הזוי ומגעיל, וגם הרב שרלו (אתו התייעצתי על כך במייל) כתב לי שאין בזה שום היגיון ולכן לא כדאי לעשות זאת.

עזבתי את הפסיכולוג הנ"ל חבול (מילולית) ומותש נפשית, עם תחושת אשמה איומה על כך שאני עדיין לא רואה שינוי.

בהמשך, הישיבה שלי הציבה תנאי כדי שאוכל להמשיך ללמוד, והם דרשו שאמשיך לפגוש פסיכולוגים. למרות שניסיתי להתנגד, בסופו של דבר הלכתי אל הפסיכולוג השני.

הפסיכולוג הנ"ל אמר שכנראה אבא שלי ליטף אותי בילדות כשהייתי קטן, וזה היה לי כ"כ נעים, ולכן עכשיו המוח שלי מחפש את המגע הגברי כי הוא זוכר את זה בתור דבר נעים.

לחילופין, לא היה לי קשר טוב עם אבא שלי, ולכן המוח שלי מחפש מגע גברי בתור פיצוי.

במילים אחרות, הפסיכולוג הזה בטוח צודק - שהרי הוא אמר את כל האפשרויות הקיימות... או שהיה לי טוב עם אבא שלי או שלא, ולא משנה מה מהם נכון - זה הפך אותי להומו. ממש חכמה גדולה.

האמת היא שהיה לי קשר לגמרי נורמלי ובריא עם אבא שלי, ואני בשום פנים ואופן לא "חיפשתי מגע גברי" מתוך געגוע אל התחושה הטובה שהייתה לי בתור ילד. זה פשוט שטויות. ישבתי מולו על הכורסה הנוחה, ופשוט התביישתי לשמוע את הניתוח בשקל שלו, וכל זה בלי שהוא בכלל שאל אותי שאלה אחת על עצמי או על המשפחה שלי. 

בקיצור, גם אותו נטשתי די מהר.

אחרי ששתיתי אקונומיקה בכתה י"א (זוכר שהתרגלתי להכאיב לעצמי בגלל המשיכה?), הישיבה חידשה את האולטימטום שלה וחייבה אותי לפגוש עוד פסיכולוג.

הפעם, אמא שלי אמרה שהיא כבר לא סומכת על הפסיכולוגים שהרבנים שלי מפנים אותי אליהם, ולכן היא רצתה שאלך לפסיכולוג שהיא מכירה מהעבודה שלו.

אותו הפסיכולוג לא הסכים לטפל בי, בלי שאביא לו אישור של פסיכיאטר לכך שאני צריך טיפול פסיכולוגי ולא טיפול תרופתי.

מפה לשם, הלכתי לפסיכיאטר לקליניקה הפרטית (חלילה שיהיה רישום בקופת החולים שהלכתי לפסיכיאטר... שששש... צריך לשמור על תדמית של משפחה מושלמת).

סיפרתי לפסיכיאטר על קורותיי, ועל הסיבה שבגללה הגעתי אליו. זאת הייתה למעשה הפעם הראשונה שאיש מקצוע באמת הקשיב לי, ולא הכניס אותי לשבלונה שהוא בנה לעצמו (וגם... הפעם הראשונה שהלכתי לאיש מקצוע חילוני).

כשסיימתי לספר, הגיב לי הד"ר "אם היית חילוני, היית בועט אותך מהחלון ואומר לך שהכל בסדר אצלך, אתה לא צריך ממני כלום. הבעיה היא שאתה דתי, ואצלכם מסבכים כל דבר...".

בסופו של דבר, הוא הביא לי את האישור המיוחל - אני צריך רק מישהו לדבר אתו, ולא צריך שום טיפול תרופתי.

וכך הגעתי אל הפסיכולוג השלישי (גם הוא דתי), אלא שהפעם לא יכולתי יותר לסבול עוד אכזבות. ידעתי שהנפש שלי לא תעמוד בזה.

במשך חודשים ארוכים, סיפרתי לו דברים שלא היו ולא נבראו. אמרתי לו שהגעתי אליו כי קשה לי בלימודים, כי אני מאוהב במישהי בבני עקיבא והיא לא רוצה אותי (חחחחחחחחחחחח), סיפרתי לו שאני רוצה להצטיין בחוג ספורט שהייתי בו כדי להגיע לתחרויות רשמיות (לא הייתי בחוגים מאז היסודי), ובקיצור - בזבזתי להורים שלי 700 ש"ח בשבוע (על שני מפגשים) במשך חצי שנה, כדי שאוכל לדבר על דברים שלא קיימים.

וירא "פשוט אני.." כי טוב. אני לא מספר לו כלום, והוא לא פוגע בי. fair enough. אחרי כחצי שנה, הוא הוציא אישור לישיבה שלי, וכתב שם שאני לא מסוכן עוד לעצמי, מה ששחרר אותי מהחובה להמשיך ולפגוש אותו.

כשהייתי בשיעור א', סיפרתי לאחי הגדול שאני הומו.
הוא ענה לי ''אני לא שונא אף אחד, בטח לא יהודי, בטח לא את אחי הקטן''.

אחי המליץ לי ללכת לרב מסוים, שהוא גם יועץ זוגי ומטפל מיני וכו', כי כבר הייתה ביניהם היכרות מוקדמת.

סירבתי, אמרתי לו שכל הפסיכולוגים רק פגעו בי, ואין לי כל כוונה לתת לעוד אדם זר לשחק בנשמה שלי ככה.

אחי הבטיח לי שהרב הזה שונה. שהוא מאוד רגיש, אדיב וכו'.

אמרתי לו שכל הפסיכולוגים רק רוצים את הכסף שלי, ולא באמת אכפת להם ממני.

אז הוא אמר לי שהרב יקבל אותי בחינם, בגלל ההיכרות שלהם.

נעתרתי.

במפגש הראשון, הרב אמר לי כך:

אחיך ביקש שאספר לך שזה בחינם. אבל אני לא יכול לשקר למטופלים שלי, כי הבסיס לטיפול זה אמון.
אז תדע שאח שלך משלם לי מאחורי הקלעים.
תבחר אם זה מתאים לך או לא.

ואז אמרתי לעצמי, טוב, אם הוא באמת רק רוצה את הכסף שלי - הוא פשוט היה ממשיך לשקר, ומרוויח עוד לקוח.

אבל הוא הסתכן בזה שאקום ואצא, אז הוא כנראה באמת דואג לי ולא רק לכסף...

הלכתי אליו במשך תקופה ארוכה יחסית, והוא עזר לי *מאוד*. הוא לא בא בגישה של "אתה חייב להשתנות" או "משהו בך פגום", אלא פשוט עזר לי להבין את עצמי טוב יותר, לקבל את עצמי, להבין את המקום שלי, לעבד את הרגשות שלי מהתגובה של המשפחה שלי וכו'.

האמת היא שרק דרך השיחות הפתוחות האלה, שבהן הוא ממש למד להכיר אותי, הצלחתי להגיע למסקנה שאני לא נולדתי הומו - אלא יש אירוע מסוים שגרם לי להרגיש דחייה מגוף נשי.

ההבנה הזאת עזרה לי מאוד בהמשך הדרך. כ"כ עזרה, עד שביקשתי ממנו להיות הרב בחופה שלי (למרות שזה לא שכיח לתת למטפל שלך את הכבוד הזה...). ב"ה הוא הסכים בשמחה, וטען באוזניי שזו החתונה הכי מרגשת שהוא זכה לערוך.

אחרי מספר שנות נישואין, הרגשתי שאני חייב לקבל עזרה נוספת כדי שאוכל להמשיך להיות מאושר בנישואין, ומסיבות מסוימות הבנתי שאני חייב ללכת לאשה בלבד (בפעם הראשונה).  

ב"ה זכיתי להכיר את @נגמרו לי השמות, ובטיפול קצר וממוקד (משהו כמו 12 פגישות) הצלחתי ממש לטפל בכל הנקודות שהיו זקוקות לשיפוץ.

בזכותה, ובזכות ההבנה העמוקה שלה בנפש האדם העומד מולה, הצלחתי להבין מה *באמת* חסר לי (ספוילר: לא מה שחשבתי), וממילא איך אפשר למלא את החוסר הזה בדרכים נכונות ובריאות. היא תמיד ידעה מה לשאול, איך לכוון, מה לענות ועד כמה צריך להמשיך ולחפור ברגשות ובזיכרון בכל נושא ועניין...

אני לא אגזים עם אומר שהיא הצילה לי את הנישואין, ומאז אותן הפגישות - הזוגיות פרחה לרמות כ"כ גבוהות, שכלל לא ידעתי שהן קיימות במציאות.

אז מה דעתי על טיפולים פסיכולוגיים?

שהם כמו סכין מנתחים.

יכולים להציל אותך, ויכולים להרוג אותך. הכל תלוי בשאלה מי האוחז בסכין.

*הזהרתי שזה יהיה ספר, לא לכעוס עלי*

כמובן במידה וצריך זה סיפור אחר, אבל להסתובב בטבע או פעילות ספורטיבית עבורי היא תרפיה ששווה כנראה יותר משיחה עם איש מקצוע.

ביי.

אני הייתי מוניקה אני חייתי ביניכם.

<זו כמובן רק הצעת הגשה..>

אבל, כתבת כל כך יפה ואנושי, למה שלא תאמרי לה בדיוק את זה?

אני יכול לומר לך כקריין בינגו, תעריכי דברים טובים שיש לך,

אל תמהרי לעזוב, ויתכן שאת פשוט זקוקה לחופשה

ארוכה. 

אם תדברי איתה ותסבירי לה את פני הדברים, את הלחץ וכל מה

שאת מרגישה, יכול להיות שהיא תציע להוריד לך עוד שעות, או פשוט

במקום חמישה ימים בשבוע, אולי לארבעה או שלושה. 

בכל אופן כדאי לנסות. לעזוב תמיד תוכלי.

דה פקטו, חושב שאת צריכה לתת שם חודש לפני עזיבה.

וממילא את צריכה לומר משהו, 

עדיף שתאמרי את זה. ^

או את זה

Au revoir
a tout a l'heure

Arrivederci

היו שלום ותודה על הדגים!

עד כאן הקפה ראשונה. 

הקפה שניה:

שום דבר לא שווה את הבריאות שלך,

ושום דבר לא שווה, אם הוא מוחק לך את החיוך והטעם.

החיים זה עכשיו, זה קורה

זה לא יקרה.. זה קורה עכשיו. 

מה שכן, אם תסיימי שם, עשי את זה בצורה הכי

מקצועית ויפה שיכולה להיות. למקרה שתרצי לחזור לשם בעתיד.

תכתבי מכתב יפה ומסוגנן טוב,

עם הרבה שבח והודיה לבוסית,

ואז אחר כך תכתבי למה את חייבת

לעזוב, בהצלחה רבה רבה לך.

נשמע שזה לא קשור בהכרח לשעות ולעבודה, אלא למשהו רגשי אצלך.

הייתי מוריד את כמות המשימות לטיפול בזמן נתון. לוקח משימה ומנסה להתמקד בה.

אפשרות שניה - לסדר את המשימות בצורה יותר מסודרת. 

מה חושבת המנהלת על זה שאת לא עומדת בהכל? היא מודעת לאתגר?

ומצד שני את יכולה לבקש ממנה לשבת על כוס קפה לשיחת יחסינו לאן, ולהחליט מה טוב לך.

את מציינת שהורדת יום עבודה. זה משהו בכיוון. אבל אולי את צריכה לשנות את המסגרת, או כל דבר אחר. תני גם לה להציע לך פתרונות, תעבדו על זה ביחד, ותגיעו בסופו של דבר למסקנה הכי טובה. ואם המסקנה תהיה לעזוב, תדעי שעשית כל מה שנכון

תשקפי לה את הצרכים שלך יותר מאשר את הפתרונות שלך

אם היא תשאל מה את מבקשת, תגידי לה שאת יכולה לספר על כיווני חשיבה מסוימים - ואת יכולה לפרט אם יש פתרון שנראה לך (אפשר גם יותר מפתרון אחד, ואת יכולה גם לספר שעזיבה נמצאת בהחלט על הפרק) - אבל את פתוחה לשמוע מה היא יכולה להציע. אני חושב שזה יעזור הרבה אם זה יבוא ממנה כפתרון לצורך שלך, ולא כהסכמה שלה לבקשה ספציפית שלך.

זה מה שאני חושב עליו בשעה כזאת, יכול להיות שיש עוד דגשים. זאת שיחה חשובה וחשוב שתגיעי מוכנה (ורגועה, ומאמינה בעצמך, וחזקה, ומודעת למגבלות הכוח והיכולת שלך)

לא להטיל עליה "פצצה" ולברוח. במיוחד שאת אומרת שהיא האמינה והקדישה בך הרבה זמן

פורום ברוך שלא עשני אישה - ערוץ 7 חדשות, פוליטיקה, תרבות, יהדות ועוד