פורום צעירים מעל עשרים (עמוד 663)

אומרת המשנה במסכת פסחים:

מָזְגוּ לוֹ כוֹס שֵׁנִי, וְכָאן הַבֵּן שׁוֹאֵל אָבִיו,

וְאִם אֵין דַּעַת בַּבֵּן, אָבִיו מְלַמְּדוֹ:

מַה נִּשְׁתַּנָּה הַלַּיְלָה הַזֶּה מִכָּל הַלֵּילוֹת –

שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָנוּ אוֹכְלִין חָמֵץ וּמַצָּה, הַלַּיְלָה הַזֶּה כֻלּוֹ מַצָּה?

שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָנוּ אוֹכְלִין שְׁאָר יְרָקוֹת, הַלַּיְלָה הַזֶּה מָרוֹר?

שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָנוּ אוֹכְלִין בָּשָׂר צָלִי, שָׁלוּק, וּמְבֻשָּׁל, הַלַּיְלָה הַזֶּה כֻלּוֹ צָלִי?

שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָנוּ מַטְבִּילִין פַּעַם אַחַת, הַלַּיְלָה הַזֶּה שְׁתֵּי פְעָמִים?

וּלְפִי דַעְתּוֹ שֶׁל בֵּן, אָבִיו מְלַמְּדוֹ.

מַתְחִיל בִּגְנוּת וּמְסַיֵּם בְּשֶׁבַח,

וְדוֹרֵשׁ מֵאֲרַמִּי אוֹבֵד אָבִי, עַד שֶׁיִּגְמֹר כֹּל הַפָּרָשָׁה כֻּלָּהּ.

משנה זו מסכמת בקיצור את מהלך השאלה והתשובה של ה'מגיד'. יש עניין שסיפור ההגדה ייאמר דווקא כתשובה לשאלה, משום שכשנשאלת שאלה מורגש חיסרון ורצון לדעת את התשובה, וכך סיפור הדברים מתקבל ומתיישב יותר על לב השומע ונחקק בזכרונו ותודעתו, שזוהי מטרת התורה בצוותה "והגדת לבנך ביום ההוא". ולא רק בהגדה לבן, אלא גם אדם שמספר לבני ביתו או אפילו לעצמו, צריך לעשות זאת בדרך שאלה ותשובה מהטעם הנ"ל.

וכך נאמר בברייתא בגמרא:

"חכם בנו - שואלו, ואם אינו חכם - אשתו שואלתו, ואם לאו - הוא שואל לעצמו. ואפילו שני תלמידי חכמים שיודעין בהלכות הפסח שואלין זה לזה".

לפיכך עושים דברים שונים כדי להתמיה את הילדים ולעוררם לשאול. ואז בעצם אין צורך בנוסח 'מה נשתנה', כיון שהבן כבר שאל מעצמו, ואפילו שאלות אחרות. הנוסח נתקן, כפי שנאמר במשנה, למקרה שהאב צריך ללמד את הבן לשאול, שאז מעיר את תשומת ליבו לשינויים הללו ומעוררו לשאול עליהם; וכן למקרה שגדול שואל, כמו במקרים שנזכרו בברייתא.

כפי ששמתם לב, בנוסח ארבע הקושיות שבמשנה מופיעה קושיה אחת שלא נאמרת כיום - "שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָנוּ אוֹכְלִין בָּשָׂר צָלִי, שָׁלוּק, וּמְבֻשָּׁל, הַלַּיְלָה הַזֶּה כֻלּוֹ צָלִי?" -מפני שהיא רלוונטית רק בזמן שמקריבים פסח כמובן. במקומה מוסיפים היום שאלה אחרת על השינוי בהסיבה, (ומאידך בזמנם היו אוכלים כל השנה בהסיבה לכן לא היה שייך לשאול על זה).

לאחר שהמשנה סיימה עם שלב השאלה, היא עוברת לשלב התשובה, בתימצות:

וּלְפִי דַעְתּוֹ שֶׁל בֵּן, אָבִיו מְלַמְּדוֹ - גם בכמות הסיפור וגם בדרך הצגת הדברים, לכל בן יש דרך שמתאימה לו.

מַתְחִיל בִּגְנוּת וּמְסַיֵּם בְּשֶׁבַח - נחלקו האמוראים מהם ה"גנות והשבח":

"מאי "בגנות"? רב אמר: "מתחלה עובדי ע"ז היו אבותינו", ושמואל אמר: "עבדים היינו". 

יש שהבינו שהם נחלקו איזה קטע אומרים, אך יותר נראה להבין שאין ביניהם מחלוקת בסדר ההגדה, אלא נחלקו רק לאיזו 'גנות' התכוונה המשנה, אבל שניהם מסכימים ששני הקטעים נאמרים, כל אחד במקומו. סברת שמואל היא ש''עבדים היינו'' נאמר לפני ''מתחילה'', ולכן מסתבר שהמשנה שאמרה ''מתחיל בגנות'' מתכוונת אליו, ואילו רב סובר שהמשנה מתכוונת ל''מתחילה'' מפני שהוא תחילת הסיפור, שהרי גם מבחינת סדר הדברים בהיסטוריה הוא קודם ל''עבדים היינו''. ו'עבדים היינו'' שנאמר לפניו אינו התחלת הסיפור אלא הקדמה, כפי שנסביר עכשיו.

עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם, וַיּוֹצִיאֵנוּ יְיָ אֱלֹהֵינוּ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה. וְאִלּוּ לֹא הוֹצִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אֲבוֹתֵינוּ מִמִּצְרָיִם, הֲרֵי אָנוּ וּבָנֵינוּ וּבְנֵי בָנֵינוּ מְשֻׁעְבָּדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם. וַאֲפִילוּ כֻּלָּנוּ חֲכָמִים, כֻּלָּנוּ נְבוֹנִים, כֻּלָנוּ זְקֵנִים, כֻּלָנוּ יוֹדְעִים אֶת הַתּוֹרָה, מִצְוָה עָלֵינוּ לְסַפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרַיִם. וְכָל הַמַּרְבֶּה לְסַפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרַיִם הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח.

לכאורה ברור כשמש שקטע זה אינו תחילת הסיפור כפי שרגילים להבין, שהרי כאמור תחילת הסדר ההיסטורי הוא "מתחילה עובדי ע"ז" כנ"ל, וקטע זה טרם נאמר. ועוד, שאחרי משפט זה עוברים לדברים אחרים שאינם חלק מהסיפור, דהיינו המשך קטע זה והקטעים שאחריו, על המעשה בר' עקיבא וחבריו, ארבעת הבנים, ועוד.

אלא, שקטע זה והקטעים שאחריו עד תחילת הסיפור מהווים הקדמה המתארת את חשיבותו של סיפור יצי"מ:

מכיוון שעֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם, וַיּוֹצִיאֵנוּ יְיָ אֱלֹהֵינוּ מִשָּׁם... וְאִלּוּ לֹא הוֹצִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אֲבוֹתֵינוּ מִמִּצְרָיִם, הֲרֵי אָנוּ וּבָנֵינוּ ..." -לפיכך: מִצְוָה עָלֵינוּ לְסַפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרַיִם.

ואֲפִילוּ כֻּלָּנוּ חֲכָמִים וכו' - כי תכלית הסיפור אינה הידיעה, אלא העמקת האמונה; ומשום כך - כָל הַמַּרְבֶּה לְסַפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרַיִם הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח - חכמים משבחים אותו על כך.

מוזמנים להעלות שאלות ותמיהות בעניין ההגדה

@חותמת+ @פה לקצת@רחפת.. @זוהרת בטורקיז@חיהל'ה @פסידונית @שמן פשתן @נפש חיה.@הפואנטה
@מבקש אמונה@אניוהוא@חן,@המטיילת בארץ@ע מ@סתם 1... @אילת השחר

@ארץ השוקולד @mp3@בעיצוב@בת של השם@אורה2x@חיפושית~@עלמת חן@סלט

 @בת מלך!!!! @שמשועננים@לב טהור

או: בניין האמונה בשכל ורגש בעבודת ליל הסדר

בליל הסדר עם ישראל נולד, ובכל שנה כדברי הרמח"ל הידועים, מתחדש אותו כוח רוחני שהאיר בעבר, ומאיר כדוגמת הארת זמן יציאת מצרים. בכל שנה עם ישראל מתחדש, בכלל ובפרט. וסדר ליל פסח, על כל פרטיו, תפקידו לבנות 'צורת אדם' רוחנית שלימה, על כל מרכיביה. לחדש את עצמנו עם כל המרכיבים הרוחניים שצריכים להיכלל באישיות האדם.

יש באדם צד שכלי וצד רגשי. ואת שניהם אנו מחדשים ומעצימים, ע"י אכילת המצה ושתיית ארבע הכוסות.

המצה היא כנגד הצד השכלי, כמובא בספרי רבותינו בעלי הסוד, ששלוש המצות הן כנגד שלוש הספירות העליונות - חכמה בינה ודעת.

המצה נקראת בזוהר "נהמא דמהימנותא" - "לחם האמונה". הלחם, שמאכל הבסיסי של האדם, מבטא את הקשר היסודי בין הבורא לנברא, באשר בו תלויה נקודת החיים הגשמית שלו. מאכלים אחרים הם חיצוניים יותר, מסביב, אבל הלחם הוא הנקודה הפנימית של תלות הנברא בבורא. המצה, שהיא לחם טהור - קמח ומים בלבד בלי כל תוספת שהיא, אפילו לא אוויר, מבטאת את מהות הלחם הנ"ל בטהרתו.

ולפיכך המצה היא לחם האמונה, סגולתה היא להחדיר בנפש את האמונה הפשוטה, הבסיסית והתלותית, שלנו, בבורא עולם.

חז"ל אמרו ש'אין התינוק יודע לקרוא אבא ואמא עד שיטעום טעם דגן' - הלחם קשור לעניין הדעת.

לעומת זאת, ארבע הכוסות מעצימות את הצד הרגשי; היין מבטא רגש, שמחה, והתלהבות, וארבע הכוסות מחדירות בנשמת האדם את ההתלהטות והעמקת הרגשות השואפים מעלה. היין של ארבע הכוסות הוא כמו המקבילה הרוחנית של דם האדם - "הדם הוא הנפש"החיות הפנימית, הלב; והמצות הן המקבילה הרוחנית של הגוף עצמו, העצמות, העצמיות, השכל והדעת.

וכדברי חז"ל שהלובן שבגוף בא מהאב, והאודם בא מהאם; מהלובן הם העצמות והמוח, והדם מהאודם ששייך לצד האם.

האב מבטא את צד השכל והדעת, ובמישור החינוכי זהו תפקידו, והאם מבטאת את צד הרגש, וזהו תפקידה במישור זה.

כך שהמצה היא כנגד ה'אב', והכוסות הן כנגד ה'אם'.

ובעומק, המצה היא כנגד ה'חכמה' שמכונה 'אבא' והכוסות כנגד הבינה שמכונה 'אמא', ומלבד זאת - גם המצות וגם הכוסות מתחלקות חלוקה פנימית לחכמה בינה ודעת, כדלקמן.

להפנמת האמונה בשכל ישנם שלושה שלבים - חכמה בינה ודעת, כנגד שלוש המצות.

המצה העליונה היא כנגד החכמה. חכמה היא עצם הידיעה - עצם האמונה הפשוטה במציאות הבורא. ולכן מכוונים עליה בברכת 'המוציא לחם מן הארץ' - הברכה שמבטאת את הקשר הנ"ל של הנברא לבוראו, הפשוט והבסיסי.

המצה האמצעית היא כנגד בינה. הבינה היא הבנת משמעות הדבר ועומקו - ולכן עליה מכוונים בברכת "על אכילת מצה" והיא הנאכלת לשם המצווה. מצוות אכילת מצה היא כנגד הבינה, הבנה מעמיקה של יסודות האמונה,ףמעבר לעצם ידיעתם.

המצה התחתונה היא כנגד דעת. דעת היא חיבור, כידוע, חיבור של האדם לאמונה שבתוכו, והפנמה של העומק שלמד והבין בשכלו. במצה זו מקיימים את הכורך, שהוא מנהג שישראל קיבלו על עצמם ולא מחמת ציווי התורה - שדבר זה מבטא קשר אישי וחיבור לתורה ומצוותיה, שהוא ה'דעת'.

כך שלוש המצות משלימות את התחדשות והתעצמות הצד השכלי באור האמונה.

כאמור, גם ד' הכוסות, אע"פ שהכותרת הראשית שלהן היא 'בינה', מתחלקות חלוקה פנימית לחכמה בינה ודעת.

הדעת, שהיא הפנמה של הדברים, מתחלקת לשתיים: הפנמה של החכמה, והפנמה של הבינה.

כוס הקידוש היא כנגד החכמה - בקידוש אני מכריזים על עצם יסודות האמונה, יציאת מצרים והבחירה בעם ישראל.

הכוס השנייה היא על ברכת 'גאל ישראל' הנאמרת לאחר המגיד - והיא כנגד הבינה - הבנה דרך סיפור יצי"מ כיצד מלכותו יתברך מופיעה בעולם.

הכוסות האחרונות הן כנגד הדעת - הפנמה של הדברים והכרה באמונה מתוך עצמיות הנפש, וע"פ הכרתה בחווית מציאות האלהות בחייה שלה.

הכוס השלישית נאמרת על ברכת המזון - כנגד 'דעת חסדים' המקבילה לחכמה. בברכת המזון האדם מודה על החיים שמקבל מהקב"ה ובכך מפנים בתוכו דרך החיים  והמזון שלו את עצם האמונה ואת תלותו בבורא.

הכוס הרביעית נאמרת על ההלל - כנגד 'דעת גבורות' המקבילה לבינה. (החסד מקביל לחכמה בציר הימין, והגבורה מקבילה לבינה בציר השמאל). ההלל של ליל הסדר עניינו הוא הודאה (ויש להאריך בזה בהיבט ההלכתי והרעיוני, ואין כאן מקומו). ההודאה נובעת מתוך האדם כשיש לו הכרה פנימית בהבנה של מציאות ה' והטוב הרוחני והגשמי שהטיב עימו. ההלל מבטא את החיבור הפנימי לאמונה בתצורה העמוקה יותר שלה, באופן של 'בינה' - הבנת העומק והתבוננות במהות ניסי יציאת מצרים.

יש עוד להאריך על דרך זו בביאור קערת הסדר ומה שבתוכה, שהם כנגד שבע הספירות התחתונות, והמיפוי שלהם מקביל בדיוק לזה של הספירות-

              זרוע חסד    ביצה גבורה,

                   מרור תפארת, 

             חרוסת -נצח  כרפס-הוד

                    חזרת - יסוד

ןהקערה עצמה שמאחדת את כל הכוחות יחד היא כנגד מידת המלכות, שעניינה הוא לבטא בפועל את מכלול המידות כדבר אחדותי.

ואין כאן מקומו, ותן לחכם ויחכם עוד.

בליל הסדר נבנה בעצמנו קומה חדשה, וניטען בכוחות נפש רוח ונשמה מחודשים לקראת המסע של תיקון העולם, שעם ישראל התחיל לצעוד בו לפני 3330 שנה, ובכל שנה ושנה מתקדמים שלב נוסף בדרך, וכל אחד ואחד מאיתנו - בחייו האישיים ובעבודת ה' הפרטית שלו - נוטל חלק באותו מסע, באותו תהליך של ההתעלות הקוסמית החובק אדם ועולם.

(הדברים מבוססים על שיחות הרש"ד פינקוס זצ"ל)

@חותמת+ @פה לקצת@רחפת.. @זוהרת בטורקיז@חיהל'ה @פסידונית @שמן פשתן @נפש חיה.@הפואנטה
@מבקש אמונה@אניוהוא@חן,@המטיילת בארץ@ע מ@סתם 1... @אילת השחר@העוגב

@ארץ השוקולד @mp3@בעיצוב@בת של השם@אורה2x@חיפושית~@עלמת חן@סלט

 @בת מלך!!!! @שמשועננים@לב טהור@כי בשמחה תצאו.

שלום לכולם

בפינה זו נעסוק בקטעים המקדימים את עצם סיפור יציאת מצרים (מלבד 'עבדים היינו' שנידון בפינה הקודמת).

:

1. המעשה בתנאים שסיפרו ביצי"מ כל הלילה.

2. המשנה שדנה בחיוב הזכרת יצי"מ בלילות.

3. ארבעת סוגי התשובות שיש להשיב לארבעה סוגי בנים.

4. דיון בהגדרת זמן חיוב סיפור יצי"מ.

1.   

       מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻעַ וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה וְרַבְּי עֲקִיבָא וְרַבִּי טַרְפוֹן שֶהָיוּ מְסֻבִּין בִּבְנֵי בְרַק, וְהָיוּ מְסַפְּרִים בִּיצִיאַת מִצְרַיִם כָּל אוֹתוֹ הַלַּיְלָה עַד שֶׁבָּאוּ תַלְמִידֵיהֶם וְאָמְרוּ לָהֶם: רַבּוֹתֵינוּ, הִגִּיעַ זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע שֶׁל שַׁחֲרִית.

תפקידו של הקטע כאן הוא להוכיח את שני הדברים שנאמרו בקטע הקודם:

א. שאפילו כולנו חכמים וכו' מצווה עלינו לספר ביצי"מ.   

ב. ש''כך המרבה לספר ביצי"מ הרי זה משובח".

2. 

אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה: הֲרֵי אֲנִי כְבֶן שִׁבְעִים שָׁנָה, וְלֹא זָכִיתִי שֶׁתֵּאָמֵר יְצִיאַת מִצְרַיִם בַּלֵּילוֹת עַד שֶׁדְּרָשָׁהּ בֶּן זוֹמָא: שֶׁנֶּאֱמַר, לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ, יְמֵי חַיֶּיךָ - הַיָמִים, כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ - הַלֵּילוֹת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: יְמֵי חַיֶּיךָ - הָעוֹלָם הַזֶּה, כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ - לְהָבִיא לִימוֹת הַמָשִׁיחַ.

ביאור המשנה (ברכות סוף פרק א) בקצרה: ישנה מצווה מהתורה להזכיר כל יום את יציאת מצרים, והיא נלמדת מהפסוק: "לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ" (נשים פטורות ממנה מכיוון שהזמן גרמה). נחלקו ר' אלעזר בן עזריה ובן-זומא עם חכמי הדור, האם ישנו חיוב נוסף להזכיר גם כל לילה. חכמים סברו ש'ימי' זה רק הימים. ואילו בן-זומא דרש שהמילה 'כל' באה לרבות גם את הלילות; כך שיש מצווה להזכיר כל יום וכל לילה. כשר' אלעזא בן עזריה היה יחיד בדעתו לא קיבלו את דבריו, אך כשבן זומא הצטרף אליו וביסס את דעתו על הפסוק, הכריעו הלכה כדעתו, אע"פ שחכמים עדיי חלקו עליהם, ופירשו את המילה ''כל'' שבאה לרבות לא את הלילות אלא את ימות המשיח שגם אז יהיה צריך להזכיר את יצי"מ. אך לדעת ר' אלעזר בן עזריה ובן זומא אכן אורה של הגאולה העתידה יאפיל על אורה של גאולת מצרים, ובימות המשיח לא יהיה צורך להזכיר את יצי"מ, ומוכיח זאת מהפסוק בירמיהו: "לָכֵן הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם יְהוָה וְלֹא יֹאמְרוּ עוֹד חַי יְהוָה אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. כִּי אִם חַי יְהוָה אֲשֶׁר הֶעֱלָה וַאֲשֶׁר הֵבִיא אֶת זֶרַע בֵּית יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ צָפוֹנָה וּמִכֹּל הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִדַּחְתִּים שָׁם".

ומה תפקידה של משנה זו כאן? הרי כעת אנו עוסקים במצוות סיפור יצי"מ של ליל הסדר ולא במצוות הזכרת יצי"מ של כל יום ולילה!

משנה זו, העוסקת גם במצוַת הזכרת יציאת מצרים בימות המשיח, מובאת כאן כהקדמה לכל סיפור יציאת מצרים; ללמדנו, שיציאת מצרים איננה מאורע נקודתי שחלף ועבר, אלא חלק מתהליך הגאולה הכללי, גאולת עם ישראל ותיקון העולם כולו; וכבר בשלב זה אנו צופים לתכלית גאולת העולם, שאז כאמור לא יזכירו את יציאת מצרים. עניין זה, ראיית יציאת מצרים כחלק מפרספקטיבה רחבה של הסתכלות כללית על כל מהלך ההיסטוריה, תופס מקום מרכזי בהגדה ומופיע בה במקומות רבים. זהו גם טעמה של המצוה לזכור את יציאת מצרים בכל יום - ע"י זכירתה, אנו זוכרים את התכלית והמגמה שלשמן הקב"ה הוציאנו משם, ומכוונים את דרכינו ומגמותינו שתהיינה תואמות לכך.

3. 

בָּרוּךְ הַמָּקוֹם, בָּרוּךְ הוּא. בָּרוּךְ שֶׁנָּתַן תּוֹרָה לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל, בָּרוּךְ הוּא.

כְּנֶגֶד אַרְבָּעָה בָנִים דִּבְּרָה תּוֹרָה. אֶחָד חָכָם, וְאֶחָד רָשָׁע, וְאֶחָד תָּם, וְאֶחָד שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִשְׁאוֹל.

חָכָם מָה הוּא אוֹמֵר? מַה הָעֵדוֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ אֶתְכֶם? וְאַף אַתָּה אֱמָר לוֹ כְּהִלְכוֹת הַפֶּסַח: אֵין מַפְטִירִין אַחַר הַפֶּסַח אֲפִיקוֹמָן.

רָשָׁע מָה הוּא אוֹמֵר? מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם? לָכֶם - וְלֹא לוֹ. וּלְפִי שֶׁהוֹצִיא אֶת עַצְמוֹ מִן הַכְּלָל כָּפַר בְּעִקָּר. וְאַף אַתָּה הַקְהֵה אֶת שִנָּיו וֶאֱמֹר לוֹ: בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְיָ לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם. לִי - וְלֹא לוֹ. אִילּוּ הָיָה שָׁם, לֹא הָיָה נִגְאָל.

תָּם מָה הוּא אוֹמֵר? מַה זֹּאת? וְאָמַרְתָּ אֵלָיו: בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ יְיָ מִמִּצְרָיִם, מִבֵּית עֲבָדִים.

וְשֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִשְׁאוֹל - אַתְּ פְּתַח לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיוֹם הַהוּא לֵאמֹר, בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְיָ לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם.

אין כאן המקום לבאר את הפרטים המרובים ולדון בשאלות הרבות שישנם בקטע זה ובהתאמת השאלות והתשובות לבנים עם הפסוקים (אם יש לכם אתם מוזמנים להעלות). בסקירה כללית: ישנם בתורה ארבעה פסוקים של תשובה לבן על עניין יצי"מ, וההגדה מתאימה כל אחד מהם לאופי מסויים של בן. 

אֵין מַפְטִירִין אַחַר הַפֶּסַח אֲפִיקוֹמָן - זוהי משנה בסוף מסכת פסחים, ומשמעות הדין היא שלאחר אכילת הפסח אסור להפטיר (=לסיים) באכילת קינוח (אפיקומן, בלשונם), כדי שטעם הפסח יישאר. המצה שמכונה כיום 'אפיקומן' נתקנה כזכר לאכילת קרבן הפסח ולכן אסור לאכול אחריה, ומשום כך היא מכונה 'אפיקומן', שהיא נאכלת בסוף הסעודה במקום קינוח.

4. 

יָכוֹל מֵרֹאשׁ חֹדֶשׁ? תַּלְמוּד לוֹמַר "בַּיוֹם הַהוּא",

אִי "בַּיוֹם הַהוּא" יָכוֹל מִבְּעוֹד יוֹם? תַּלְמוּד לוֹמַר "בַּעֲבוּר זֶה"

- בַּעֲבוּר זֶה לֹא אָמַרְתִּי אֶלָא בְּשָׁעָה שֶׁיֵּשׁ מַצָּה וּמָרוֹר מֻנָּחִים לְפָנֶיךָ.

פירוש הדברים: יָכוֹל מֵרֹאשׁ חֹדֶשׁ? התורה כותבת "ועבדת את העבודה הזאת בחודש הזה", ניתן לכאורה ללמוד מכך שאת מצוות סיפור יצי"מ אפשר לקיים בכל חודש ניסן. האומנם כך?

תַּלְמוּד לוֹמַר "בַּיוֹם הַהוּא" - והגדת לבנך ביום ההוא - דווקא ביום הקרבת הפסח.

אִי "בַּיוֹם הַהוּא" יָכוֹל מִבְּעוֹד יוֹם? - אם "ביום ההוא" זה הזמן, יהיה אפשר גם ביום י"ד, שאז מקריבים את הפסח?

תַּלְמוּד לוֹמַר "בַּעֲבוּר זֶה"- רק בשעה שהמצה והמרור מונחים לפניך דהיינו זמן מצוות אכילתם שהוא ליל ט"ו, ואתה יכול להצביע ליהם ולומר "בעבור זה".

אם כן, טרם החילונו בסיפור, אנו מדגישים את חשיבות המצווה, לומדים כיצד לראות את יצי"מ כחלק מתהליך כללי של התעלות העולם, ומפרטים את דיני המצווה, מצד סגנון הסיפור ומצד הזמן המיועד למצווה.

המשך יום נעים

@חותמת+ @פה לקצת@רחפת.. @זוהרת בטורקיז@חיהל'ה @פסידונית @שמן פשתן @נפש חיה.@הפואנטה
@מבקש אמונה@אניוהוא@חן,@המטיילת בארץ@ע מ@סתם 1... @אילת השחר@העוגב

@ארץ השוקולד @mp3@בעיצוב@בת של השם@אורה2x@חיפושית~@עלמת חן@סלט

 @בת מלך!!!! @שמשועננים@לב טהור

השלב המקדים את ה'מגיד' הוא 'יחץ' - חציית המצה האמצעית, והצנעת החצי הגדול לאפיקומן. כך למעשה יוצא שההגדה נאמרת כשלפנינו שתי מצות וחצי.

טעם הדבר הוא, שהמצה נקראת בתורה 'לחם עוני' - "שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני", וחז"ל פירשו זאת בכמה אופנים, וביניהם: "שעונים עליו דברים הרבה"- כלומר שאומרים את ההגדה כשלפנינו מונחת המצה, ופירוש שני - "דרכו של עני בפרוסה" - כלומר דרכו של עני לאכול לחם פרוס=חצוי, ולפיכך כשאומרים את ההגדה על המצה צריך שהיא תהיה חצויה.

[פירושים אלו הם על דרך הדרש; ע"פ הפשט 'לחם עוני' הוא לחם של עניים, שהם אוכלים מצות כיוון שהן משביעות יותר, או שהמצה עצמה היא 'ענייה', כלומר שלא תפחה.]

שתי המצות האחרות מובאות לצורך 'לחם משנה', ככל יו"ט, ולפיכך ב'מוציא מצה' אוכלים גם מהמצה החצויה, שבה מתקיימת הדרשה של 'דרכו של עני בפרוסה', וגם מאחת המצות השלימות (העליונה), מדין 'לחם משנה'.

יש לציין כי לדעת הרמב"ם וראשונים נוספים, לוקחים שתי מצות בלבד, ולדעתם גם באופן זה מתקיים דין 'לחם משנה', מכיוון שבפסח זוהי צורת המצה הראויה - כשהיא חצויה,, והמצה החצויה נחשבת כשלימה מכיוון שכך היא צריכה להיות.

--------

ובשעה טובה אנו ניגשים ל'מגיד' (שיספק לנו חומר גם לפינות הבאות בע"ה), ונתחיל מהקטע הראשון שקשור לעניין שפתחנו בו - ה'יחץ' :

"הָא לַחְמָא עַנְיָא דִי אֲכָלוּ אַבְהָתָנָא בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם.

כָּל דִכְפִין יֵיתֵי וְיֵיכֹל, כָּל דִצְרִיךְ יֵיתֵי וְיִפְסַח.

הָשַׁתָּא הָכָא, לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל.

הָשַׁתָּא עַבְדֵי, לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּנֵי חוֹרִין".

[ללא-דוברי הארמית שבינינו:

זהו לחם העוני שאכלו אבותינו בארץ מצרים.

כל הרעב יבוא ויאכל, כל הצריך יבוא ויפסח.

השנה כאן, לשנה הבאה בארץ ישראל.

השנה עבדים, לשנה הבאה בני חורין.]

כידוע, בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. משום כך אנו מציינים את ההקבלה בין המצות שלנו כעת, לבין המצות שאכלו אבותינו בארץ מצרים בלילה זה טרם יצאו ממצרים.

נוסח זה נשתמר עוד מימות המקדש, שהיו מזמינים את מי שטרם נמנה על קרבן פסח להצטרף לחבורתם (לפני ההקרבה, אח"כ אי אפשר להצטרף), ולהקריב ולאכול עימם.  בימינו 'יפסח' יכול גם להתפרש כהצטרפות לסעודת חג הפסח.

נאמרו הסברים רבים על מהות הקשר בין שלושת העניינים שצורפו כאן לקטע אחד: המצות במצרים, הזמנת העניים, והבעת התקווה לחירות בא"י.

אחד ההסברים הוא שכדי לתת הרגשה טובה למוזמנים העניים, מטשטשים את הבדל המעמדות שבינינו לבינם:

 בעבר - אבות כולנו היו עבדים במצרים ואכלו לחם עוני, ובעתיד - כולנו נהיה בני חורין; ואיננו מייחסים משמעות לפערי מעמדות של עושר ועוני בחיי הווה החולפים.

במציאות של ימינו, הקטע לכאורה לא רלוונטי; הן בעניין הזמנת העניים והן בעניין הבקשה לשנה הבאה בא"י ובני חורין.

אך אם נרחיב את המשמעות של 'בני חורין', נבין כי עם ישראל בכללותו עוד לא נמצא שם, כל עוד הוא משועבד הן במישור הפוליטי הן במישור התרבותי, לאומות העולם; ובוודאי הבקשה 'לשנה הבאה בא"י' רלוונטית לרבבות אחינו היושבים בגולה, שיעלו ארצה במהרה.

גם בעניין הזמנת העניים - העיקר בזה הוא לא מצידם אלא מצידנו. לקב"ה ישנן דרכים רבות לסייע לעניים והוא אינו זקוק לנו, אך כדי שאנו נזכה ונשפר את מידות הנדיבות, האחווה והנתינה, הוא הטיל עלינו את מצווות הצדקה וגמילות חסדים. לפיכך, גם בזמננו שאף אורח לא יצוץ פתאום באמצע הסדר - קריאת הקטע הזה, בעצם הבעת הנכונות לכך - מהווה הזדמנות לכל אחד מאיתנו לנסות לחזק בתוכו את המידות הנ"ל, ולחשוב על המשמעות העמוקה שעומדת מאחורי קטע זה - היות כל ישראל כגוף אחד וכו', וכיצד הוא יוכל ליישם זאת בפועל בחייו, בהתחשבות בזולת, נתינה וויתור.

ולסיום, כתבו חלק מהמפרשים שהשייכות בין סוף הקטע לתחילתו הוא - שבזכות האחווה בעם ישראל, נזכה לגאולה במהרה ולשנה הבאה בארץ ישראל בני חורין.

@חותמת+ @פה לקצת@רחפת.. @זוהרת בטורקיז@חיהל'ה @פסידונית @שמן פשתן @נפש חיה.@הפואנטה
@מבקש אמונה@אניוהוא@חן,@המטיילת בארץ@ע מ@סתם 1... @אילת השחר

@ארץ השוקולד @mp3@בעיצוב@בת של השם@אורה2x@חיפושית~@עלמת חן@סלט

 @בת מלך!!!! @שמשועננים@לב טהור

שלום לכולם

השלב הראשון בליל הסדר הוא הקידוש, כדי לקדש את היום סמוך לכניסתו, ולהתחיל את הסדר לאחר שצייננו את מהות המעמד בו אנו נמצאים.

מלבד מצוות אמירת הקידוש, שתיית כוס הקידוש מהווה מצווה עצמאית מדרבנן של כוס ראשונה, ולפיכך אע"פ שבדר"כ אין צורך שכל השומעים ישתו מכוס הקידוש, כאן כל אחד שותה כוס משלו כדי לקיים מצווה זו.

נאמר בתלמוד ש"שתאן כולן כאחד, לא יצא", דהיינו מי ששתה ארבע כוסות בזו אחר זו, ולא כל אחת במקומה, לא קיים מצוות ארבע כוסות כתיקנה, מפני שמהות המצווה אינה עצם שתיית כוסות יין, אלא דווקא במקומות בהם תיקנו חז"ל, כך שכל אחת מארבע הכוסות נאמרת עליה ברכת שבח בפני עצמה: כוס ראשונה - ברכת הקידוש, כוס שנייה - ברכת 'גאל ישראל' שבסוף המגיד, כוס שלישית - ברכת המזון, וכוס רביעית - ברכות ההלל.

לגבי ברכת 'בורא פרי הגפן', מנהג האשכנזים לברך על כל כוס כיוון שכל אחת מצווה בפני עצמה, ומנהג הספרדים לברך רק על הראשונה והשלישית, והשנייה והרביעית נפטרות בברכות קודמותיהן.

השלב הבא הוא אכילת הכרפס,  מפני שבזמנם היתה זו דרך אנשים חשובים לפתוח כך את הסעודה, וזהו ממנהגי דרך החירות של ליל הסדר.

אלא שמכיוון שמטבילים את הכרפס, צריך ליטול ידיים תחילה כדין אכילת דבר שטיבולו במשקה.

ועל קצה המזלג, רקע לעניין 'טיבולו במשקה', ועל כך שכידוע ישנם רבים שלא נוהגים בנטילה זו מלבד בליל הסדר:

בשונה מנט"י ללחם, שלכל הדעות היא חובה גמורה בכל הזמנים, לגבי נטילה זו נחלקו הראשונים האם אף היא כך, או שנהגה רק בזמנם שבו נהגו להקפיד לאכול רק מאכלים טהורים, אך בזמננו שאין מקפידים על דיני טומאה וטהרה בחולין, התקנה מלכתחילה לא שייכת.

דעת רוב הראשונים וכן פוסקים השו"ע והמשנ"ב שתקנה זו היא חובה גמורה ושווה לנט"י ללחם, שאף היא נתקנה מפני ענייני טומאה וטהרה ואעפ"כ לא בטלה גם בזמננו (ולפיכך, מי שמחפש לקבל על עצמו משהו יכול לשקול לאמץ את זה..). (והרחבה בעניין נטילת ידיים ראו כאן -פינת המושגים ההלכתיים - נטילת ידיים לסעודה - צעירים מעל עשרים) 

אם כך מדוע דווקא בלילה זה הכל נוהגים כך?

התשובה הפשוטה היא, שבליל הסדר כולם נוהגים לקיים את סדר הסימנים כמו שמופיעים בהגדה, ובה הסימנים של הסדר נותרו כשהיו בזמן חז"ל, ולא חלו בזה שינויים (וכך כתב הט"ז).

הנצי"ב מוולוז'ין בהקדמתו לפירושו להגדה "אמרי שפר" כותב כי בליל הסדר אנו מנסים לחקות כמה שאפשר את האופן שבו נהג הסדר בזמן חז"ל, והרי בזמנם לכל הדעות נהגו בנטילה זו ולפיכך גם אנו מקיימים אותה.

עוד הסבירו בזה שמי שלא נוהג בכך כל השנה הרי שכעת הוא מעורר את הילדים לשאול, כשרואים שנוהגים דברים תמוהים, (וכידוע זו אחת ממטרות חלק מפעולות ליל הסדר).

ועוד, שמפני קדושת הלילה נהגו העם להחמיר גם במה שמקלים כל השנה.

הכרפס - לדעת הרמב"ם צריך לאכול ממנו כזית לפחות, ככל מצוות האכילה שבתורה ושבדברי חכמים (אם כי יש הטוענים שזו טעות סופר בספרי הרמב"ם וגם לדעתו לא צריך כזית); אך לדעת רוב הראשונים הכרפס אינו ממש 'מצווה' לעניין זה, ואינו מוגדר ע"פ ההגדרה הרגילה של 'אכילה' ש'אין אכילה פחותה מכזית', אלא עיקר העניין הוא להראות דרך חירות וזה מתקיים גם בפחות מכזית. אך מעיקר הדין, לכל הדעות מותר לאכול יותר מכזית.

אלא, שבמהלך הדורות התעוררה מחלוקת האם צריך לברך על הכרפס ברכה אחרונה (במקרה שאכל כזית, כמובן).

במה תלויה המחלוקת? 

במחלוקת אחרת, והיא -  מדוע לא מברכים ברכת בפה"א על המרור:

לדעה א', המרור אינו טעון ברכה כלל כיוון שהוא נאכל בתוך הסעודה, ואילו לדעה ב' המרור טעון ברכה אע"פ שהוא בתוך הסעודה מכיוון שאינו בא כחלק מהסעודה אלא לשם קיום המצווה, והסיבה שלא מברכים עליו היא שכבר נפטר בברכת בפה"א שבירך על הכרפס.

ומכך יוצא, שלדעה א' הכרפס אינו נחשב חלק מהסעודה, שהרי הוא נאכל לפניה, ואין סיבה שלא לברך עליו ברכה אחרונה. אך לדעה ב', מכיוון שברכת הכרפס פוטרת את המרור שנאכל כבר בתוך הסעודה, הרי שנחשב כשייך לסעודה והוא נפטר בברכת המזון.

וכדי להימנע ממחלוקת זו, כתבו האחרונים לאכול מהכרפס פחות מכזית, בהסתמך על שיטת הראשונים החלוקים על הרמב"ם וסוברים שאין חובה בכזית בכרפס, וכן כתבו לכוון בברכת בפה"א על הכרפס, לפטור גם את המרור.

עד כאן במישור ההלכתי.

ובמישור הרעיוני -

ה'סדר' נפתח בלשון המצווה על היחיד להתקדש. הסדר כולו הוא תהליך של התקדשות והתעלות, המבטא את ההתעלות האישית, הלאומית, והעולמית האוניברסלית, של כל מהלך ההיסטוריה. ולפיכך כבר בהתחלת התהליך אנו מסמנים את המטרה אליה אנו שואפים.

והשלב הבא הוא הרחיצה, נטילת הידיים. הידיים מבטאות עשייה חומרית, ונטילתן מבטאת את ההתנקות מנטיות שליליות וקידושן וטיהורן של כל פינות חיינו, גם העשייה הגשמית, למטרות של קדושה.

וזה מתבטא באכילת הכרפס; הטעימה הקלה, שמיד מפנה את מקומה לעיסוק האמיתי הרוחני - המגיד, מתוך הכרה נכונה ביחס הנכון שבין החומר לרוח, ומתוכה שליטה נכונה באורח החיים וכוונת המעשים.

@חותמת+ @פה לקצת@רחפת.. @זוהרת בטורקיז@חיהל'ה @פסידונית @שמן פשתן @נפש חיה.@הפואנטה
@מבקש אמונה@אניוהוא@חן,@המטיילת בארץ@ע מ@סתם 1... @אילת השחר

@ארץ השוקולד @mp3@בעיצוב@בת של השם@אורה2x@חיפושית~@עלמת חן@סלט

 @בת מלך!!!! @שמשועננים@לב טהור@צ'יאל

האם הנאצים מבחינתם צדקו במה שעשו?

הרי הערכים שלנו שהדעת/הנפש היא העיקר וזה מה שמייקר את האדם על הבהמה, ולכן הבהמות כפופות לאדם ויש לנו זכות למשול בהם, ולא מסתכלים על זה כרצח.

אם יש אנשים שמבחינתם יופי וכוח הם הערכים העיקריים, אז הכל צריך להיות כפוף לערכים האלה, ומי שהוא לא יפה וחזק, אמור להשתעבד לאנשים היפים וחזקים, אז כאילו כדי להתווכח עם הנאצים זה יצטרך להיות רק ויכוח עקרוני של איזה ערכים הם הקובעים?