פורום צעירים מעל עשרים (עמוד 697)

כי צריך להכין עוד משהו בשביל העבודה מחר...

הובס אומר "המדינה" אינה המצב הטבעי של האנושות, במצב הטבעי ה"אדם לאדם זאב", ומתקיים מצב המוגדר כ"מלחמת הכל בכל".

מנגד, לוק טוען שבמקור רובנו חביבים וסה"כ אנשים טובים, ושבמקור כולנו רוצים לשמור על הזכויות הטבעיות אחד של השני, הזכויות חיים-חרות-קניין הן זכויות מולדות (ואז אולי יש מקום לקיומו של אל!!) הדעה והניסוח הן תאולוגיות אצלו.

ולכן מקומו של המנהיג אצל הובס הוא כשליט עריץ, הכוח שלו מגיע נטו מהיותו חזק,
ואצל לוק המנהיג מקבל את סמכותו כי הוא שומר על הסדר הטוב אצל העם...

הובס: עדיף מנהיג עריץ על פני אנרכיה!

לוק: עדיף למרוד בשליט עריץ כי הוא חצוץ ועריץ!!

איך זה קשור לכאן?...

האם אתה רואה בי שליטה חזקה ועריצה בממלכת צמע, שמכריחה לשאול שאלה ולענות - כדי למנוע אנרכיה בשירשור?

או שאני מנהיגה ששומרת על הסדר הטוב, בעזרת שירשור 'מי ער' שיש בו זכות בחירת שאלה?

פרטי נמקי והסבירי!! בבקשה.

מתי הזמן הכי טוב לעלות אלייך לרגל כדי ללמוד את רזי מומחיותך?? 

אני משערת שייקח לך קצת זמן למרוח עד שתעני... 

יודע שיש!

אנחנו חיים בישראל וזה לצערנו מקום מעורב , יותר קשה לי לראות אישה נשואה לאישה או איש לאיש או יותר גרוע מזה.

תכלס צריכים לבכות הרבה כדי להביא משיח ולא נהיה כמו כל מי שהיה לפנינו במקרה הטוב גל של עצמות .

ההברות הכי מציקות במבטא הקנדי > OUT 

קרה לטרמפיסטית אצלנו ברכב. עם אבא שלי.

דודה שלי התקשרה אל אבא שלי.

ועם אחיות שלו הוא דובר רק ערבית. שוטפת עם מבטא...

(אדם עם זקן, בעל חזות מערבית...)

היא הייתה בטוחה שהוא חוטף אותה. (גם היה נשק על המושב לידו עקב התקופה...)

חצי שעה עיכבו אותו... 

 אחלה סיפורים ישלכם!!

אני פעם עליתי בטעות בחושך על טרמפ מצומת שמשון לרמת בית שמש בלי שתכננתי.. פשוט כי היה חושך בתחנה והיו שם ערבים אז ממש נלחצתי ובלי לחשוב על מה שאני עושה - עליתי לבד למישהו שעצר לי טרמפ, גבר, והייתי אז בסוף שישית נראה לי... קיצור אני רועדת כל הדרך, לוידת אם הוא ערבי או לא, וקצת נרגעתי שהוא דיבר עם חברה שלו בטלפון אז הבנתי שהוא לא...

אבל זה היה באמת הזוי   ובאמת ברוך ה' שלא קרה כלום..

קורע..

ואני לא מכיר אותו. אז אכתוב ספר מרכזי אחד מתוך הסגנונות המרכזיים שראיתי שהשפיעו על חברים או עלי לשאוף ולעשות. אם תתחברי לאחד מהם תוכלי לשאול על אפשרויות נוספות מתוך אותו סגנון. בתפילה שה' יזמן לך את החיבור שלך בקלות.

אורות, הרב קוק

איש האמונה, הרב סולוביצ'יק

הלכות דעות שבספר המדע, רמב"ם

סיפורי מעשיות, רבי נחמן

ולהבדיל-

סיפורי צדיקים

מכתב לטליה

מקימי

כעפעפי שחר

בסופו של דבר העקרון הוא לא הספר הנכון אלא ההסתכלות הנכונה, כי הרי לא צריך דווקא ספרים בשביל לשאוף. צריך לפתוח את המחשבה והעיניים להסתכל על העולם במבט גבוה יותר ולרצות לעשות טוב בעולם. קשה לי למצוא מה מעורר אותך לשאוף גבוה ללא היכרות ובתוך מבול של ספרים. אבל אולי אחד מאלו יעזור לפתוח כיוון.

ולהתפלל על זה תמיד עוזר. וגם לרצות, או לפחות לרצות לרצות.

לשמוע\לקרוא על אנשים עם שאיפות יכול לעורר לזה ממש.

ממליץ לך לקרוא את "הדרך אל החלום" של דוד רובין הי"ד.

נדהמתי לראות את כמות האנשים שהספר הזה הבעיר.

שאיפה לא מייצרים. בשאיפה זוכים על ידי אמונה. אמונה פירושה אמון. במילה 'אמון' משתמשים לאמון באנשים. במילה 'אמונה' משתמשים לאמון באידאל, ברעיון, בדבר רוחני ומהותי. אנו מאמינים באידיאל הגדול של האלוקות. ככל שנותנים בו אמון יותר גדול, כך יש שאיפה יותר גדולה לקדם דברים לטובת האידיאל הזה. כל אדם שיש לו אמון באידיאל, יש לו שאיפה בעשיית דברים לטובת אותו אידיאל. עכשיו השאלה - מאיפה יבוא האמון באידיאל? התשובה: לומדים על האידיאל. לימוד ממקורות מוסמכים בלבד, ואז מגיעים להבנת גודל האידיאל וחשיבותו האמיתית, וממילא נוצרת שאיפה. 

אנייכול לכתוב לך איך מיישמים. אבל כיוון שהיום אנשים לא כל כך יודעים מהו יישום אידיאל, זה דורש הסבר מפורט. אני יכול לכתוב הדרכה ברורה, שאפשר גם לנסות אותה על דברים קטנים ולראות שהיא עובדת. אבל השאלה אם אכן זה מה שאתה רוצה? כלומר אני לא מתספק בכך שבודאי את אוהבת אידיאלים, אבל השאלה אם את רוצה שאכתוב כאן הדרכה ליישום. אם לא, לא אכתוב. אם כן, כמובן שאכתוב.

אני לא אמרתי שיש רק דרך אחת ליישום. אני פשוט מציע את הדרך שאני מכיר.

בודאי שדרכים ליישום הם תמיד בחירה בדרך אחת מסויימת ליישום, כי אחרת זה לעולם לא יוכל להיות מיושם. זה בדיוק העניין - אנשים  היום חושבים שאידיאל זה איזשהוא דבר מרחף, וממילא הם חושבים שאין דרך ליישם. ממילא הם נמנעים מלנסות ליישם, וממילא הם עוזבים את האידיאלים כי זה פשוט נראה להם משעמם. ממילא העולם מאבד את האידיאלים, ממילא אנשים מפסידים את כל השמחה האמיתית שבעולם. ופשוט חבל.

 כל דבר יכול להיות אידיאל, גם להיות מומחה במשהו וגם לתרום לכלל, ועוד הרבה דברים (אם יש צורך אוכל לפרט)

אני באמת לא מגיע מהחוגים שמתעסקים בתורתו של הרב קוק, ובאמת אני חושב שהם פחות מדיי מיישמים. ובאמת את צודקת - וזו אבחנה מאוד נכונה - זה עיסוק בתהליכים שקורים מעצמם, וממילא אין מה ליישם. 

אבל אני יכול להבטיח לך שיש דרכים ברורות ומסודרות ליישם אידיאלים. וזה לא טירחה בשבילי לכתוב. אני נהנה לעשות את זה. אבל אני אעשה את זה רק אם את תגידי שאת באמת רוצה את זה

באמת אידיאל צריך גם להיות מיושם. 

ובכל זאת העיקר הוא האידיאל עצמו(*הערה בהמשך)

אז קודם כל - מהו 'אידיאל'? אידיאל הוא 'דבר חשוב'. אם ללמוד מתמטיקה זה 'דבר חשוב', אז ללמוד מתמטיקה זה אידיאל. וכן הלאה. הלל הזקן אומר שלהתרחץ זה מצווה כי זה מכבד את האדם שהוא צלם אלוקים. לכן גם זה 'אידיאל'. לבנות את ארץ ישראל זה חשוב, אז גם זה אידיאל. לדאוג לסדרים החברתיים זה חשוב, לכן גם זה 'אידיאל'. כל דבר חשוב הוא אידיאל.

וקודם צריך ללמוד על האידיאל. כי אידיאל הוא רעיון, תודעה, תובנה, תורה, רוחניות - משהו שדורש תשומת לב, ריכוז ולימוד. איך לומדים על האידיאל? קודם כל לא מתחילים מללמוד את האידיאל בעצמו, כי אי אפשר. אפשר לקרוא ספרים שעוסקים ב'אידיאלים', כלומר בדברים חשובים, וזה כשלב מקדים מאפשר לבחור אידיאל. ואז כשמחליטים שאידיאל מסויים מתאים לך, והולכים לשלב הלימוד. שלב הלימוד אינו מתחיל מעיסוק פנטזיונרי. שלב הלימוד מתחיל מסוג של יישום. אם האידיאל הוא כלל ישראל, אז לוקחים ספרים ששיכים לכלל ישראל, ומתעמקים בהם. או הולכים לשמוע שיעורים אןו שיחות - בבחינת שימוש חכמים - בנושאים ששייכים לאומה. התורה היא משהו של כלל ישראל? כן. אני למשל, מתחיל מהתנ"ך המשנה והגמרא שהם ספרים שהוסכמו על הכלל באופן רשמי. מדינת ישראל שייכת לכלל ישראל? לדעתי כן, ולכן גם ראוי ללמוד על המדינה. אלא מאי, יש מפלגות? תלמדי על כל המפלגות, כמובן תוך התמקדות במפלגות שלדעתך מייצגות את האידיאל של כלל ישראל באופן הכי טוב. היסטוריה יהודית שייכת לכלל ישראל? בודאי. לכן גם היא חלק מהאידיאל. את יכולה ללמוד אותה. תדוני עם אנשים על כל זה. תבררי את זה עד שאת יודעת את הנושא כמו שצריך. תשמעי דעות נוספות

מה עושים עם כל זה? למדת הרבה. את יודעת הרבה על האידיאל - עכשיו הולכים לשלב היישום. בודאי בשעת הלימוד נוצרו אצלך תובנות רבות של איך עוזרים לכלל ישראל, איך מקדמים את כלל ישראל. עכשיו את נהפכת לאדם של אידיאלים. את בעלת סמכות ובעלת יכולת להיות עצמאית - וליישם את האידיאלים כפי שנראה בעינייך על סמך כל מה שלמדת. ויש לך גיבוי. גיבוי של המון ידע והבנה. אבל כמובן שזה לא הסוף. גם כאן יש עבודה - תוך כדי יישום מגלים דברים נוספים שלא חשבנו עליהם. וכך לומדים גם את שלב היישום לעומק. בשלב מסויים את כל כך מצליחה, שאת מרגישה את האידיאל בטהרתו. את פשוט תהפכי למקור להשראה. את תראי שאנשים לומדים ממך. אנשים רוצים לשמוע ממך על האידיאל. מסכת ע"ז י"ט א':" ואמר רבא בתחילה נקראת על שמו של הקב"ה ולבסוף נקראת על שמו שנאמר בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה" רש"י: "נקראת על שמו - של [אותו] תלמיד שטרח בה כדכתיב ובתורתו דמשמע של כל אדם:"

וכמובן. אידיאל זה בתנאי שרוצים להגיע למצב הזה. וראוי לאדם שירצה להגיע למצב הזה. שהוא רק אחרי הרבה עבודה. ואלו שאינם יודעים מהו יישום אידיאלים, כמובן שלעולם לא ייהפכו למקור להשראה.

אם את רוצה לבדוק איך זה עובד - זה מאוד פשוט. קחי אידיאל קטן. קחי משהו קטן שלדעתך הוא חשוב. משהו שאפשר להשיג ביום או בשבוע או בחודש. אם את חושבת שחשוב לבשל אוכל טעים - זה כמו שהלל הזקן אמר שלהתרחץ זה מצווה, אם עושים את זה בכוונה אמיתית לכבד את הצלם אלוקים. אז אפשר ללמוד על בישול, ולבשל, לגלות תוך כדי הבישול דרכים לשיפור - והופ! - יש לך הישג - אוכל מבושל כדבעי. אם את חושבת שחשוב לתת מחמאות לאנשים - תלמדי קצת - איזה מחמאות אנשים אוהבים לקבל? איך הכי מתאים מבחינה רגשית להעביר את המחמאה? צריך להתבונן, להקשיב, ללמוד. אפשר להתייעץ עם אנשים מוכרים בסביבה הקרובה, וגם ליישם בסביבה קרובה. לא צריך ללכת רחוק. אם האידאל הנבחר הוא ללמוד הלכות - תפתחי ספר הלכה. תלמדי שתי הלכות, או פרק הלכות. תתקעי אותם טוב טוב במוח. תשנני אותם. תהפכי אותם בראש עד שתרגישי שאת יכולה להבין מה רצה זה שכתב את ההלכה. אם זה באמת אידיאל חשוב בעינייך - את תראי שזה פותח לך אור. את יודעת דבר. את מסוגלת בעצמך ללמוד וללמד ולשמור ולעשות. זה בקטן. וזה גם נותן מרץ ללמוד עוד הלכות. או ללמוד בישול יותר טוב ולהיות שף. או להיות יועצת או מאמנת לחשיבה חיובית. או כל דבר אחר. כל מה שצריך זה להחליט - מה חשוב? מה אנו רוצים להשיג? אם הולכים בכל שלבי היישום - ההישג מגיע מעצמו. 

כאמור, לא צריך ללכת עם אידיאלים ענקיים. יש המון רמות מאידיאל הכי קטן, עד לאידיאל הכי גדול - אבל כמו באידיאל הכי קטן כך בכל אידיאל גדול - בכל האידיאלים בכל הרמות - השיטה אותה שיטה: לבחור אידיאל, ללמוד אותו וללמוד להכיר אותו, ואם זה נושא שבאמת מעניין אותך ואת מתעמקת בו - אוטומטית מתפתח אצלך צד אישי ייחודי שלך לראייה ייחודית לאותו אידיאל, לאותו נושא חשוב. ואז את רק צריכה להתחיל ליישם - תוך כדי המשך לימוד -בתהליך של "רע רע יאמר הקונה, ואוזל לו אז יתהלל", בהתחלה כמחפשים משהו טוב לקנות, בודקים שאין חיסרון. אולי זה לא מספיק טוב? אבל אחרי המאמץ של הבדיקות - מגיעים למה שמחפשים - יגעת ומצאת תאמין. ולכן בדיוק צריך ללמוד רק ממקורות מוסמכים - מישהו שאת יודעת שהוא מכיר את הנושא היטב. מישהו שאת יודעת שיש לו מומחיות אמיתית. כמו המשל של הרמח"ל במסילת ישרים - רק מי שעבר את המבוך ורואה את כל המבוך בסקירה אחת - רק הוא יכול להורות את הדרך. אבל צריך לוודא שהוא באמת עבר את המבוך ולא רק מציג את עצמו כך. אם זה מישהו שאפשר לסמוך עליו - הלימוד ממנו בהכרח מוביל באותה הדרך המוצלחת.

*הצד הבולט ביותר בתהליך האידיאלי אצל בני האדם, אצל האנושות בכללותה - הצד הבולט הוא השלב של 3. החוויה, מה שמגלים תוך כדי היישום. אבל זה לא אומר שאפשר לוותר על השלבים הראשונים של -1. הלימוד ו2. התחלת היישום, ולא אומר שכדאי לוותר על השלב האחרון של 4. צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם, המצב האידאלי של היות מקור השראה.

אני למדתי את כל זה בדיוק בשיטה שכתבתי - עשיתי את זה ולכן אני יודע לכתוב את זה...

אם את דתייה סביר שיש לך איזה גרעין מסויים של מטען ערכי שקיבלת מהמשפחה/מורים/רבנים/עולם

אתה מדבר על חוויות קשות. ואני לא מבין למה צריך לחכות לחוויות קשות?אנו יכולים ליצור בעצמנו חוויות חיוביות שיקדמו אותנו. מי שמחכה לחוויות קשות שיטלטלו אותו, עלול באמת להגיע למצב שהחיים יטלטלו אותו. לעומת זאת, מי שמייצר בעצמו את לימוד החכמה והחוויות החיוביות - לא של התלהבות סתמית וריקה אלא חוויות של תוכן, אדם יכול לקדם את עצמו לקראת רצון להתנדב - על ידי התבוננות בעולם סביבו וראייה של כמה טוב יוצר כל חסד, התבוננות כמה שמחה יוצרת כל הצלחה וכמה תועלת יוצרת כל חכמה, וזה מקדם אותנו - זה לא בא כלאחר יד, צריך לעמול, להבין את חשיבות ההתבוננות - ואז להתבונן בתשומת לב בדברים הטובים שאפשר לעשות - ופשוט לקום ולעשות גם כן דברים טובים נוספים. זו הדרך המוצלחת ביותר.

חוויות שליליות מניעות יותר בקלות את הפסיבי, מי שמונע מחוויות חיוביות הוא ממילא אקטיבי, כיוון שהוא מייצר לעצמו כל הזמן חוויות חיוביות ממריצות, ואין צורך להניעו על ידי חוויות מטלטלות - אדרבה, הוא הוא המניע את עצמו על ידי התבוננות ועיסוק בלתי פוסק בטוב שבעולם...

לכל אחד יש את שני סוגי החוויות.

שאיפה שמחזיקה מעמד נגד חוויה שלילית - יש לה ניסיון בהתגברות. אבל אדם יכול לייצר חוויה חיובית של התגברות. אם יעשה כך - זה יחזיק כפלים. זה בעיקרון

קרוב למה שנקרא, "אוטואנטישמיות"..

עוֹד שָׁמַעְנוּ בָּזֶה מִפִּיו הַקָּדוֹשׁ, שֶׁהוֹסִיף לְבָאֵר הָעִנְיָן הַנַּ"ל מַה שֶּׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַך בְּעַצְמוֹ מַסְתִּיר אֶת עַצְמוֹ בְּתוֹך הַמְּנִיעָה כַּנַּ"ל ואמר, כי השם יתברך אוהב משפט (ישעי סא, תהלים לז) וְגַם הוּא אוֹהֵב יִשְׂרָאֵל, אַך אַהֲבָתוֹ שֶׁהוּא אוֹהֵב אֶת יִשְׂרָאֵל הִיא גְּדוֹלָה יוֹתֵר מֵהָאַהֲבָה שֶׁהוּא אוֹהֵב אֶת הַמִּשְׁפָּט (עיין זוהר אמור צט) ועל כן, כשמידת הדין מקטרג על מי שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לְהִתְקָרֵב לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַך לִבְלִי לְהַנִּיחוֹ לִכְנס לְדֶרֶך הַחַיִּים, לְהִתְקָרֵב לְצַדִּיק הָאֱמֶת וּלְדֶרֶך הָאֱמֶת, וְהַשֵּׁם יִתְבָּרַך הוּא אוֹהֵב מִשְׁפָּט, עַל כֵּן הוּא יִתְבָּרַך מֻכְרָח כִּבְיָכוֹל לְהַסְכִּים לְהַזְמִין לוֹ מְנִיעוֹת לְמוֹנְעוֹ מִדֶּרֶך הַחַיִּים כְּפִי הָרָאוּי לוֹ לְפִי מַעֲשָׂיו הָרָעִים, עַל פִּי הַדִּין וְהַמִּשְׁפָּט, כִּי הוּא יִתְבָּרַך אֵינוֹ יָכוֹל לִדְחוֹת אֶת הַדִּין כִּי הוּא יִתְבָּרַך אוֹהֵב מִשְׁפָּט כַּנַּ"ל. אַך מֵאַחַר שֶׁבֶּאֱמֶת הוּא יִתְבָּרַך אוֹהֵב יִשְׂרָאֵל וְאוֹתָהּ הָאַהֲבָה שֶׁל יִשְׂרָאֵל הִיא גְּדוֹלָה יוֹתֵר מֵהָאַהֲבָה שֶׁל הַמִּשְׁפָּט כַּנַּ"ל, מָה עוֹשֶׂה הַשֵּׁם יִתְבָּרַך כִּי הוּא מֻכְרָח כִּבְיָכוֹל לְהַסְכִּים עַל הַמְּנִיעוֹת לְמָנְעוֹ מִן הָאֱמֶת מֵחֲמַת הַדִּין וְהַמִּשְׁפָּט שֶׁעָלָיו, כִּי הוּא אוֹהֵב מִשְׁפָּט כַּנַּ"ל, אֲבָל אַף עַל פִּי כֵן בָּאֱמֶת לַאֲמִתּוֹ רְצוֹנוֹ וְחֶפְצוֹ יִתְבָּרַך, שֶׁאַף עַל פִּי כֵן יִתְקָרֵב הָאָדָם אֵלָיו יִתְבָּרַך כִּי הוּא אוֹהֵב יִשְׂרָאֵל יוֹתֵר מֵהַמִּשְׁפָּט כַּנַּ"ל. עַל כֵּן, הַשֵּׁם יִתְבָּרַך נוֹתֵן רְשׁוּת לְהַזְמִין לוֹ מְנִיעוֹת אֲבָל הוּא יִתְבָּרַך בְּעַצְמוֹ מַסְתִּיר אֶת עַצְמוֹ כִּבְיָכוֹל בְּתוֹך הַמְּנִיעוֹת, וּמִי שֶׁהוּא בַּר דַּעַת יָכוֹל לִמְצא אֶת הַשֵּׁם יִתְבָּרַך בְּתוֹך הַמְּנִיעוֹת בְּעַצְמָן כִּי בֶּאֱמֶת אֵין שׁוּם מְנִיעָה בָּעוֹלָם כְּלָל כִּי בְּתֹקֶף הַמְּנִיעוֹת בְּעַצְמָן נִסְתָּר הַשֵּׁם יִתְבָּרַך וְעַל יְדֵי הַמְּנִיעוֹת בְּעַצְמָן דַּיְקָא יְכוֹלִין לְהִתְקָרֵב לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַך כִּי שָׁם נִסְתָּר הוּא יִתְבָּרַך כַּנַּ"ל וּמשֶׁה נִגַּשׁ אֶל הָעֲרָפֶל, שֶׁהוּא הַמְּנִיעָה כִּי שָׁם הָאֱלקִים כַּנַּ"ל.

הבאתי לך את הפסקאות שלפני ואחרי, אני לא רואה שבמקרה הזה הן נותנות הקשר כל שהוא.
(ובכללי מתעב שמביאים ציטוטים מהרב בלי הקשר בתור 'חיזוק'..)

ז׳:קצ״ד

א

מרחב למחשבות, זאת היא התביעה התדירית, שכל אדם הוגה תובע מעצמו. הלמוד השטתי, יש שיצמצם את המחשבה, יטשטש אותה בראשית הולדה. וההתרגלות של הלמוד התדירי, בהתמדה שטחית, היא היא שמגברת את המחלה הזאת של צרות המחשבה. ובכל כח צריכים אנחנו להגאל ממנה, כדי לפדות את נשמתנו מלחץ המצרים שלה, לפדות אותה ממצרים, מבית עבדים.

ז׳:קצ״ה

א

ואם אני מדבר הפלגות, ואם אני מדבר גוזמות, היש בהן באמת שקר, הלא את הגות נשמתי אני מגלה, את אורות רוחי אני חושף. וגילויי אורות, וחושף נשמה, הרי היא יצירה כבירת ערך. ועומד אני על הפסגה של שארית ישראל לא יעשו עולה, ולא ידברו כזב, ולא ימצא בפיהם לשון תרמית.

ז׳:קצ״ו

א

ואם אני חלש בגופי, האם תסבול מזה גם כן נשמתי. ואם אלף פעמים ידכאני בשרי, הידוכא מזה רוחי. הלא מלא חופש אני, שואף אור ודרור, ואם שאיפתי לחירות כבר הנני משוחרר, ובמלא קומתי הנני בן חורים.

ואחרי לילה ללא שינה. מה שמתאים עכשיו זה- לילה טוב...

את צריכה לנוח.

וגם כלפי הילדים, הם לא צריכים לבוא לגן כדי להידבק ממך.

לא תמיד האופציה השנייה היא להשתעמם בבית

(שאני עזבתי עבודה אחרי כמעט 5 שנים דיברתי עם הבוס, הסברתי לי את השיקולים שלי והרצונות שלי וסיכמנו שהוא יפטר אותי וככה גם הרווחתי פיצויים וגם דמי אבטלה) 

וזה דווקא כן משהו שטוב לך?

כמובן שבהתחלה היו הרבה לבטים והתחבטויות אבל כשהותרו הספקות נכנסה שמחה גדולה ללב

צריך לבדוק טוב טוב לפני כל צעד בחיים, זה מאתגר מאוד לדעת שיש לך אחראיות כל כך גדולה

יש הרבה מאוד הורים שלוחצים על לימודים. זה לפעמים מטורף ממש ולא מתאים לנפש.

אבל באידיאלים אי אפשר להשאר חיים שלמים..

בנתיים מבסוט ב"ה

ברוך ה' לומד תורה. וסוף סוף מרגשי שמצאתי אץ המקום שלי...

לפעמים אני רוצה לגוון יותר (ואז לוקח עוד מטלות) או פחות (ואז מנסה לסיים את הקודמות).

(האמת שהיו הרבה רגעים שהשלמתי עם זה)

היו לי הרבה פעמים מחשבות שבטח אני אסיים את חיי רווק בודד עם עבודה מסריחה ובלי כלום. אחרי שנים של חיפוש ועקשנות עם הרבה עזרה מהקב"ה השינוי כיוון מתחיל (רק מתחיל) לתת שינוי.

התחלתי ללמוד משהו לתואר ראשון (משהו שרציתי אחרי שהשתחררתי מהצבא) אחרי החתונה שחששתי שזה הולך להיות יותר מידי ארוך קיבלתי המלצה ללמוד לימודים לתעודה שגם מצא חן בעיני אבל לא ממש קשור לתואר, היה קצת בעיה למצוא עבודה אבל הרבה אחרי הרבה אמונה בה' לא ממזמן מצאתי עבודה שמשלבת בין שני הדברים עם משכורת יחסית טובה.

א. זה התחום שבו אני רוצה להתקדם בחיים.

ב. זו חברה שאני מאמין בכל ליבי במטרותיה.


כמובן שיש קשיים וחילוקי דעות לפעמים עם המנהלים לפעמים עם חברי הצוות ויש ימים יות קשים ופחות קשים אבל בשורה התחתונה נהנה מכל יום בעבודה..

לפי מה שהבנתי "בכח הצדיקים" הכוונה- ע"י/דרך הצדיקים, שה' יאיר אליו דרכם.

אבל אולי הכוונה שה' ישמע לו בזכות הצדיקים.

האם רצח לא מתייחס לכאורה לאדם שגרם את המוות? לרצון שלו? לכוונות וכו?

רצח היא עבירה חמורה.

הריגת בעל חי היא אולי עבירה של צער בעל"ח, שהיא חמורה הרבה פחות.

ורצח לאו דווקא מתייחס לכוונה, גם רוצח בשגגה נקרא רוצח.

העובדה שיש רוצח בשגגה באמת מחדדת קמת.

אז מה ההגדרה של רצח? למה הוא אינו שייך בבעלי חיים?

הריגת אדם שיש בה חטא.

תיקון.

כל הריגת אדם.

לשון רציחה בתורה הוא על הריגת אדם.

ערכית ומוסרית? או משפטית ויורידית?

עדיף שקודם יתוקן מבנה משק החי באשר הוא בהקשר הסביבתי והאקולוגי. אחר כך נחשוב גם על עצם המוסריות בניצול בעלי חיים ובפרט בהריגתם, מעורות ועד בשר (שלא להזכיר ציד כספורט).

לגבי קילקול נפשי, אינני מחזיק בשום תואר בפסיכולוגיה ואין בי שום יומרה לקבוע מה מקולקל ומה תקין. אבל בעיני רבים בניו של דונלד טראמפ נראו רעים ואכזריים במסע הציד הספורטיבי שבו השתתפו.

אם זה רצח, אז צורך תזונתי, הנאה וכדו', לא אמורים להתיר אותו.

כל גרימת צער ועל אחת כמה וכמה מוות  - נכנס בגדר של זה

אא"כ זה בעל  חי שמזיק.