פורום צעירים מעל עשרים (עמוד 770)

איך אתם מגדירים אהבה?

(אני מדבר על המונח הכי כללי של אהבה,

לאו דווקא בהקשר לנ"ו

אלא בין כל אדם לאדם)

בעקבות דיון שהיה לי בחג לגבי הנבואות על עם ישראל, הייתי רוצה לשמוע מה דעתכם..

אם קראתי נבואה, שאומרת שהולך להיות ממש טוב ושמח (או ח"ו להפך), ויש גם תיאורים מה יקרה ואיך.

ואני רואה שקרה משהו די דומה, אבל לא בדיוק - חסר מעוצמת התיאור של השמחה/עצב וגם כמה מהפרטים.  

האם להשתמש בפרשנות ולהכניס את הנבואה למה שקרה,  ואז בעצם אני אומר: שהנה, הקב"ה מקיים בסוף 

או לומר שכנראה זה לא זה, והנבואה עדיין לא התגשמה.  כי הרי הקב"ה יכול לקיים במדויק את מה שהוא מבטיח

(אומר לכם את דעתי: האפשרות השניה.

בדרך משל, חבר מיליונר הבטיח שיקנה לי רכב, ופתאום אחרי כמה ימים מביא לי מכונית על שלט

ברור שאני אגיד לעצמי שזו סתם מתנה ובנוסף הוא יקנה לי רכב אמיתי)

יש בירושלמי סיפור ממש יפה:

"איתחמי לרבי אבהו פנטקקה יצלי ואתי מיטרא נחית מיטרא שלח ר' אבהו ואייתיה שא"ל חמר עבין ההוא גוברא עביד בכל יום מוגר זנייתה משפר תייטרון מעיל מניהון לבני מטפח ומרקד קדמיהון ומקיש בבבויא קדמיהון.  א"ל ומה טיבו עבדת א"ל חד זמן הוה ההוא גברא משפט תייטרון אתא חדא איתא וקמת לה חורי עמודא בכיי' ואמרית ליה מה ליך ואמרה לי בעלה דההיא איתתא חביש ואנא בעיא מיחמי מה מעביד ומפנינה וזבנת ערסי ופרוס ערסיי ויהבית לה טימיתיה ואמרת לה הא ליך פניי בעליך ולא תיחטיי א"ל כדיי את מצלייא ומתעניא" (ירושלמי תענית פ"א ה"ד)

תרגום חופשי: [בזמן עצירת גשמים] נראה לרבי אבהו בחלום שאם יהודי בשם פנטקקא יתפלל תפילתו תתקבל וירד גשם. שלח רבי אבהו להביא אותו. שאל אותו למעשיו. סיפר לו שהוא עובד בבית בושת ודואג לרווחת המקום במה שצריך. שואל אותו רבי אבהו, האם יש מעשה טוב שעשית ? עונה לו פנטקקא, פעם הייתי עסוק בעבודה שלי וראיתי אשה אחת שבאה ועמדה מאחורי העמוד ובכתה, שאלתי אותה מה יש לך ? אמרה לו שבעלה חבוש בבית האסורים והיא רוצה לעשות מה שצריך כדי לאסוף כסף לשחרר אותו. ואני מכרתי את המיטה שלי ואת כלי המיטה ונתתי לה את הכסף כדי שתשחרר את בעלה ולא תצטרך לחטוא. אמר לו רבי אבהו, כדאי אתה שתתפלל ותענה.

אני אוהב את הסיפור הזה, יהודי שנמצא בשיא הזוהמה והטומאה, אבל ברגע המבחן, הוא מוכיח שהוא לא באמת שייך לשם.

השנה עשינו הרבה שיפוצים ותוספות בבית הכנסת שלנו. יש לי קצת יד ורגל בתחום אז השתדלתי כמה שאני יכול לסייע.

מול בית הכנסת שלנו יש חנות טמבור, דיבר איתו מי שדיבר ואמרו לי כשאנחנו צריכים משהו נלך אליו והוא יביא לנו. טוב.

איכשהו התפקיד הזה ללכת לקחת ממנו לרוב נפל עלי. זה הביך אותי כל פעם מחדש. אני ממש לא הטיפוס "המתרים", מבחינה שכלית הייתי יכול לנחם את עצמי שהוא לא תורם לי אישית כלום, ושזאת התרומה שלו לבית הכנסת, אבל בהרגשה שלי זה לא ממש עזר. ההרגשה של להיכנס לחנות לקחת כל מיני דברים ולצאת בלי לשלם לא הייתה נעימה לי בכלל.

בעל החנות יהודי בלי כיפה, אבל עם הרבה קעקועים וגופיה שמבליטה אותם. הזכיר לי משהו את פנטקקא מהסיפור בירושלמי.

בן אדם שעל פניו נראה רחוק ו"לא בכיוון", אבל בפנים יש לו להבה מרשימה.

כל מה שתיארתי לעיל על האי נעימות שלי, זה לגמרי בגללי, כי הוא בעל החנות מצידו, הכי בסדר בעולם. 

אני לא מדבר על כמות החומרים והציוד שלקחנו ממנו בלי לתת שקל. היחס שלו והצורה שבה הוא תרם זה הדבר היותר מרשים.

כל פעם כמעט שהוא ראה אותי הוא חייך, דיבר ממש בנעימות (אלא אם כן, הוא היה טרוד עם לקוחות אחרים, וגם אז הוא התייחס יפה), לחץ לי יד, ניסה ממש לתת הרגשה טובה, באיזה שלב ניסינו להציע לו שנשלם לו לפחות דמי עלות, הוא לא הסכים. 

לאחרונה הוא "גער" בי שלמה אני לא מפעיל אותו ? עם כמה שהייתי נבוך מללכת אליו שוב ושוב, הייתי יוצא משם בהרגשה טובה.

הוא ממש נתן לי שיעור באיך צריך לתרום ולתת. 

ונזכרתי בזה כי היום, הייתי בסיטואציה שבדיעבד הצטערתי שגם אני לא נהגתי כמוהו. אבל לזכותי ייאמר שהייתי קצת המום.

מכירים את אלה של "אחי, יש לך כמה שקלים לאוכל ?", "אחי, נאבד לי הארנק ואני צריך כסף לנסיעה, אפשר ?".

לפעמים עוד לפני שהם פותחים את הפה, רק מהמבט שלהם אני קולט את ההמשך, רואים כיפה + ציצית בחוץ בטוחים שהם נפלו על פרייאר, והתשובה שלי כבר מוכנה לשליפה, "בכיף אחי, בוא נלך לחנות, תקנה אוכל אני משלם", "בכיף אחי, תעלה לאוטובוס אני משלם", זה פשוט מדהים איך שהתשובה הזאת גורמת להם להתנדף!! ממלמלים משהו מתחת לשפם ובורחים. אין לי בעיה לתת למי שבאמת צריך בשמחה, אבל אני לא מוכן שינסו לרמות אותי ולעבוד עלי.

והיום בדרך הביתה עברתי ליד תחנת הרכבת, אני רואה אחד עם שפת גוף של "רוצה תרומה", מתקרב אליי, מראה חיצוני של ערס, "אפשר כמה שקלים לנסיעה ?" בלי למצמץ עניתי לו "בכיף אחי, תעלה לאוטובוס אני משלם!", ואז אני רואה אותו מחייך ומכוון אותי לתחנת אוטובוס שלו, התנצל שנאבד לו הארנק, חיכה איתי לאוטובוס שלו שילמתי לנהג ונתתי לו את הכרטיס, ראיתי בעיניים שלי שהוא עלה לאוטובוס, אז הייתי רגוע. אחרי זה קצת הצטערתי שלא הייתי נחמד אליו יותר וניסיתי לעודד ולנחם אותו, מלבד לאחל לו שנה טובה, אבל הייתי די המום, פעם ראשונה שזה קורה לי.

בפירוט: בחורה מהשכונה הקימה אותי, מהמקום שלי בהסעה לקברי צדיקים, בטענה שהיא צריכה לישון והיא צריכה שני מושבים.

הערתי לה שזה לא מקובל, וזה לא לעניין, אבל היא התעקשה והוסיפה שהיא "הסתכלה ותכננה" על זה.

זה נעשה מול נשים מהשכונה, והרגשתי ממש לא נעים

אחרי שבועיים, הבחורה ניגשת ומבקשת לדבר איתי בצד. אומרת לי שהיא חשבה והיא צריכה לבקש ממני סליחה כי "אולי הייתי לא בסדר כשהקמתי אותך" ו"אולי התנהגתי מגעיל" ו"את צריכה להבין, פשוט ממש הייתי חייבת לישון" וכל זה בחיוך רחב.

הייתי המומה (אבל לא הפגנתי זאת), בעיקר כי לא ממש קיבלתי תגובה כשאמרתי לה שזה לא אולי, זה היה באמת. ואז הוסיפה-אז סליחה. באמת. וכופה עלי חיבוק. והולכת לדרכה.

ממש נפגעתי. על הלבנת פנים היא מתנצלת בפרטי? מצדיקה את עצמה ומרגישה בנוח להסתחבק? "שוחד" המגע ממש לא יעזור לה.

בקיצור, מה עושים? ואולי עדיף לא לעשות? בכל מקרה, פרקתי.

מסירות נפש.

[מי שיקרא עד הסוף יקבל ]

"זה היום תחילת מעשיך, זיכרון ליום ראשון"

כך אנו אומרים במוסף של ראש השנה, בברכת זכרונות. נעמוד על היחס בין שני חלקי המשפט. תחילת מעשיך, אינו זיכרון, אלא משהו ממשי, כמו שפירטתי אתמול [על תפילות ראש השנה ועשי"ת - צעירים מעל עשרים] שכל ראש השנה הוא כביכול בריאה חדשה של השנה הנכנסת, כמו עוד שלב של בריאת העולם, "תחילת מעשיך" ממש.

החלק השני מדבר על "זיכרון" למשהו שקרה בעבר, "יום ראשון" – יום בריאת העולם, או יותר נכון, יום בריאת האדם, שהוא היום השישי לבריאה. במה מתבטא הדבר, מהי המשמעות של היות ראש השנה זיכרון ליום בריאת האדם?

על ידי דבר אחר, שהתורה קוראת לו "זיכרון" - "זכרון תרועה יהיה לכם".

מה פירוש "זכרון תרועה"? הרי זהו יום של תקיעה בפועל, כמו שכותבת התורה במקום אחר "יום תרועה יהיה לכם", ולא זיכרון של התרועה (כידוע חז"ל הסמיכו על פסוק זה את תקנתם שאין תוקעים בשבת, אך כמובן אין זה פשט הפסוק)?

רגילים להבין ש"זכרון תרועה" היינו שהתרועה בשופר היא יוצרת את ה"זיכרון", כדברי חז"ל שהשופר מזכיר את עקדת יצחק, וכן "שיעלה זכרונכם לפני לטובה".

אני רוצה להציע כאן הסבר אחר, שהוא גם מתישב יותר מבחינה לשונית. כי בפשטות "זכרון תרועה" אינו שהתרועה מזכירה, אלא שהיא עצמה נזכרת. לא יוצרת את הזיכרון, אלא מושא הזיכרון.

ומהי אותה תרועה? לא תרועה בשופר. יש למילה זו משמעות נוספת, כמו בברכת בלעם "ה' אלוהיו עימו ותרועת מלך בו" – שפירושו: רֵעוּת עם המלך.

אם נשלב את שני הפירושים, נאמר שהתרועה בשופר, מהווה זיכרון ל"תרועה" -  הרעות. על איזו רעות מדובר? על "תרועת מלך בו", הרעות העמוקה של מלך העולם, עם האדם, ועם ישראל בפרט.

ואיך כל זה קשור ל"זיכרון ליום ראשון"? מה הקשר בין בריאת האדם לבין "תרועת מלך"?

את זה אני רוצה להסביר על פי מדרש עמוק ומיוחד:

"ויאמר אלהים: נעשֶה אדם" (בראשית א) – אמר רבי סימון: בשעה שהקב"ה ביקש לברוא את האדם, נעשו מלאכי השרת כיתים כיתים, חבורות מהם אומרים: ייברא, ומהם אומרים: אל ייברא. ר"ה אמר: עד שמלאכי השרת נתעסקו אלו עם אלו, בראו הקב"ה. אמר להם: מה אתם מתדיינים, כבר נעשָה אדם".

ביאור כוונת המדרש, שמבחינה פורמלית-שכלית-רוחנית, אין הדבר פשוט כלל וכלל שהיה "משתלם" לה' לברוא את האדם. המלאכים, שהם "השכלים הנבדלים" (כלשון הרמב"ם) חלוקים בכך. הקב"ה ברא את האדם כביכול ב'מחטף', כמתואר במדרש, כלומר שהוא התעלם כביכול מהטענות ההגיוניות נגד בריאת האדם, ופשוט ברא אותו. ומדוע? ה'מחטף' הזה מבטא איזשהוא קשר רגשי - לא שכלי, כביכול, של הקב"ה עם האדם - יציר כפיו - צלם אלוהים. קשר עמוק מאוד מאוד, העומד מעבר לכל הבנה שכלית.

המדרש מנקד כאילו כתוב "נעשָה" בל עבר. על מה הוא מתבסס בשינוי הניקוד הזה? נראה, שהיה צריך להיות כתוב "אעשה" בלשון יחיד, ולמרות ש"התייעץ עם בית דינו" (עיינו ברש"י שם), מכל מקום רק ה' הוא שעשה בפועל. שינוי זה מעורר את המדרש לדרוש מילה זו כפי שדרש, ולהעלות ממנה יסוד עצום ועמוק.

זוהי הריעות שאותה אנו מזכירים לפני הקב"ה בראש השנה, על ידי תרועת השופר. כשם שאז התעלם הקב"ה מטענות המלאכים על חסרונות האדם, כמו כן כעת, שהוא גם כעין יום בריאה חדשה, כמו שכתבתי בתחילת הדברים על "זה היום תחילת מעשיך", אנו מבקשים לעורר את אותו קשר פנימי עמוק של אהבה וחיבור, הגובר על הקטרוגים והחסרונות שלנו כבני אנוש.

ולמה דווקא תרועת השופר?

התרועה היא קול בכי. כשאבא שומע את הילד שלו בוכה, הוא לא עושה חשבונות על כמה הילד התנהג יפה בעבר ולפי זה מחליט אם לפנות אליו או לא. הבכי, כשם שהוא יוצא מעמקי ליבו של הבוכה, כך הוא נוגע בעמקי ליבו של השומע, במקום שהוא מעבר לסברות וחשבונות של היגיון.

ומה שזה דורש מצידנו, זה לקיים ולבטא את הצד שלנו בקשר האהבה העמוקה הזו. תרועת השופר מזכירה גם לנו את תרועת המלך, את הריעות של מלך מלכי המלכים עם כל אחד ואחד מאיתנו. ותפקיד האדם בעולם הוא לחדור אל תוך עצמו ולחשוף, לגלות וללטש, את הקשר הנעלם, לפתחו ולהפריחו.

בסיס רוחני איתן לשנה חדשה של התחדשות והתרעננות בעבודת ה' מתוך חיבור פנימי.

בתפקידי ניהול וסתם ברמה האישית אני נמצא בקשר עם הרבה משתמשים מפה.

אני משתדל להיות קשוב ונחמד ומכבד, אבל כנראה שלא מצליח תמיד.

רציתי לבקש באמת סליחה מכל מי שמרגיש שפגעתי בו. בין במעשה, ובין במחדל. בין אם בהחלטה ניהולית ובין אם בפן האישי יותר של התפקיד.

מעריך את כולכם

שנה טובה, כתיבה וחתימה טובה לכל הקוראים והמגיבים.