פורום צעירים מעל עשרים (עמוד 771)

"כתיב אפינקסיה דרבי יהושע בן לוי האי מאן דבחד בשבא יהי גבר ולא חדא ביה מאי [ולא חדא ביה] אילימא ולא חד לטיבו והאמר רב אשי אנא בחד בשבא הואי אלא לאו חדא לבישו והאמר רב אשי אנא ודימי בר קקוזתא הוויין בחד בשבא אנא מלך והוא הוה ריש גנבי אלא אי כולי לטיבו אי כולי לבישו <מאי טעמא דאיברו ביה אור וחושך> האי מאן דבתרי בשבא יהי גבר רגזן מ"ט משום דאיפליגו ביה מיא האי מאן דבתלתא בשבא יהי גבר עתיר וזנאי יהא מ"ט משום דאיברו ביה עשבים האי מאן דבארבעה בשבא יהי גבר חכים ונהיר מ"ט משום דאיתלו ביה מאורות האי מאן דבחמשה בשבא יהי גבר גומל חסדים מ"ט משום דאיברו ביה דגים ועופות האי מאן דבמעלי שבתא יהי גבר חזרן אמר ר"נ בר יצחק חזרן במצות האי מאן דבשבתא יהי בשבתא ימות על דאחילו עלוהי יומא רבא דשבתא אמר רבא בר רב שילא וקדישא רבא יתקרי אמר להו רבי חנינא פוקו אמרו ליה לבר ליואי לא מזל יום גורם אלא מזל שעה גורם האי מאן דבחמה יהי גבר זיותן יהי אכיל מדיליה ושתי מדיליה ורזוהי גליין אם גניב לא מצלח האי מאן דבכוכב נוגה יהי גבר עתיר וזנאי יהי מ"ט משום דאיתיליד ביה נורא האי מאן דבכוכב יהי גבר נהיר וחכים משום דספרא דחמה הוא האי מאן דבלבנה יהי גבר סביל מרעין בנאי וסתיר סתיר ובנאי אכיל דלא דיליה ושתי דלא דיליה ורזוהי כסיין אם גנב מצלח האי מאן דבשבתאי יהי גבר מחשבתיה בטלין ואית דאמרי כל דמחשבין עליה בטלין האי מאן דבצדק יהי גבר צדקן אמר ר"נ בר יצחק וצדקן במצות האי מאן דבמאדים יהי גבר אשיד דמא א"ר אשי אי אומנא אי גנבא אי טבחא אי מוהלא אמר רבה אנא במאדים הואי אמר אביי מר נמי עניש וקטיל" (בבלי שבת קנו ע"א)

איך אתם מתמודדים עם הגמרא הבאה, מה היחס שלכם אליה ? מקבלים אותה כפשוטה באמונה תמימה ? הנה למשל גישה כזאת:

האם היום בו נולד האדם משפיע על אופיו?

דוחים אותם לחלוטין במין גישה רמב"מית ? נעים באי נוחות על הכסא ומעדיפים להדחיק ולהתעלם ? (זאת נראית לי הגישה הרווחת היום), משכנעים את עצמכם שיש פה סודות עמוקים שאנחנו לא באמת מבינים ? או שאתם שולפים את הקלף האידיאלי והלא רלוונטי בעליל למקרים כאלו של "השתנו הטבעים" ? 

אני אשתף אחרי זה מה הייתה הגישה שלי בעבר, ומהי היום. 

חלק ממי שיקרא את "המאמרון" הזה ירים גבה, אולי חלקכם יתייחסו אליו בביטול, ירפרפו במבט ויעברו הלאה, ואולי חלק מכם יקראו את כולו בהנאה של עיון ושקיקה. אולי חלק מכם יתרגזו, וחלק יאהבו, ואולי יהיו גם חלק מכם שיגיבו, אבל מה שבאמת חשוב כאן זה שהדיון יהיה פורה מעשיר ומלמד.

מקובל לומר שראש השנה הוא "יום הדין" - שבו נכתב דינו של האדם לשבט או לחסד, "היום יעמיד במשפט כל יצורי עולמים" – למשפט הזה יש את הכוח להרעיד את הלבבות, לתת לנו להרגיש קטנים וחסרי שליטה תוך כדי התמזגות עם אימת הדין שנמצאת בכל פינות בית הכנסת. חשוב להדגיש שאין ולא יהיה כאן זלזול ברגש הזה, זהו רגש חשוב בעבודת ה'. עם זאת, מיותר לציין שהמקרא לא מזכיר דבר וחצי דבר על יום הדין, הפסוק שמדבר על ראש השנה מכנה אותו כ"יום תרועה", (במדבר כט-א) הציווי המקראי הוא - "בחודש השביעי באחד לחודש יהיה לכם שבתון "זכרון תרועה" מקרא קודש (ויקרא כג-כד), הא ותו לא, זכרון תרועה.

לכאורה ניתן לומר שמשמעותו העמוקה של ראש השנה כיום דין עברה במסורת לחז"ל, אולם האמת היא שהדברים הרבה יותר מורכבים.

הערנו שהמקרא לא מזכיר דבר וחצי דבר על יום הדין, אבל חשוב להדגיש שבמזרח הקדום האמונה שהאלים שופטים את האדם בראש השנה היתה נפוצה, ואפילו לפני שעם ישראל נוצר אמונה זו היתה קיימת. [לדוגמא - בתעודה חיתית מהאלף השני לפנה"ס: "לאלוהי הסערה נערך בראש השנה חג גדול של שמים וארץ. כל האלים מתאספים ונכנסים לבית אלוהי הסערה; כל אל אשר עצב בליבו יגרש נא זאת מלבו. אמרו (=החליטו) לחיים את המלך... על היבול החליטו..." בתקופה הבבלית החדשה אומר נבוכדנאצר: "באובשוגינא אשר בו, בראש השנה, מלך שמים וארץ... תופש מקומו... אלי שמים וארץ מהללים אותו ביראה... ושם גוזרים את גורל חיי."]  ולכן לא מופקע לומר שישנה האפשרות שהיא זלגה למחוזותינו בזמן מן הזמנים והפכה למסורת יהודית.

אולם, גם אם אמונה זו היתה קיימת במזרח הקדום, אין זה מחייב שאימצנו אותה, ויכול להיות שהיא הגיעה במסורת מהר סיני בצורה שמקבילה למזרח הקדום, בדיוק כמו מצוות מילה שהיתה נהוגה אצל כל העמים הקדומים סביבות ישראל למעט הפלישתים, ועם ישראל הצטווה עליה בתורת משה.

אבל, עיון מחודש בשתיקה המקראית על יום הדין לעומת האמונה האלילית על קיומו, מעלה את ההבדל הגדול בין השתיים, האמונה האלילית – פגנית\מגית – טוענת שהאלים כפופים לחוקי הטבע, לזמן ולמרחב. ולכן טבעי שיש יום מסוים בשנה שבו בלוח השנה של האל והאדם יש יום דין. אולם, על פי האמונה המקראית האל נמצא מעל חוקי הטבע ומעל הזמן והמרחב, הוא לא מוגבל ללוח השנה האנושי וליום דין מסוים.

ומה עם המסורת על יום הדין של חז"ל? הרי דברי חז"ל נוגדים את הרעיון שה' לא מוגבל ללוח השנה האנושי?

כולנו מכירים את דברי המשנה "בראש השנה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון" (ר"ה א-ב. הרמב"ם בפירושו למשנה כתב עליה "ופשט לשון זה ברור כמו שאתה רואה, אבל סודו ועניינו קשה מאוד" ונאמרה גם בבלי טז: לב: ירושלמי א-ג,  ).

 רבים חושבים שזוהי מסורת מסיני שאין עליה עוררין. אין ספק שדעה זו התפשטה, וכיום היא שולטת בדרשני בית הכנסת ובכותבי ההגיגים. איני מתיימר לומר מהי מקורה של דעה זו, אולם ברור שדעה זו אינה מסורת, והיו כאלו שחלקו עליה, ובניהם גדולים וטובים וענקים בדורותיהם, בתלמוד (ר"ה טז.) נאמר: תניא הכל נידונים בר''ה וגזר דין שלהם נחתם ביוה''כ דברי ר''מ, ר' יהודה אומר הכל נידונין בר''ה וגזר דין שלהם נחתם כל אחד ואחד בזמנו, בפסח על התבואה, בעצרת על פירות האילן, בחג נידונין על המים, ואדם נידון בר''ה וגזר דין שלו נחתם ביוה''כ. ר' יוסי אומר אדם נידון בכל יום שנאמר {איוב ז-יח} ותפקדנו לבקרים. רבי נתן אומר אדם נידון בכל שעה שנא' {איוב ז-יח} לרגעים תבחננו. -  "חז"ל" זו תקופה של 800 שנה, עם מספר לא מבוטל של דעות ואסכולות.

לאחר שראינו שאין באמת מסורת על יום הדין בחז"ל, ושישנה דעה (לא פופולרית בימינו יש לומר) בחז"ל הטוענת שבכל רגע ורגע האדם נידון, ואין יום מיוחד של יום דין, סברא שמתאימה לשתיקה המקראית שעומדת כאנטיתזה ללוח הזמנים האלילי –מגי. נשאר לנו לשאול – אם הוא לא יום דין - מהו באמת ראש השנה? מה עושים באחד לחודש השביעי? על מה ולמה הציווי המקראי?

הערנו שהציווי הוא "זכרון תרועה", - בראש השנה אנו מצווים על זיכרון תרועה, צירוף המילים זיכרון תרועה לא ברור, אבל עיון בפסוקים מקבילים עם תרועה וזיכרון מלמד שזהו זיכרון באמצעות תרועה, כמו שנאמר בפרשת בהעלותך -  וְכִי תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם עַל הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרֹת וְנִזְכַּרְתֶּם לִפְנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם וְנוֹשַׁעְתֶּם מֵאֹיְבֵיכֶם: וּבְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם וּבְמוֹעֲדֵיכֶם וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁכֶם וּתְקַעְתֶּם בַּחֲצֹצְרֹת עַל עֹלֹתֵיכֶם וְעַל זִבְחֵי שַׁלְמֵיכֶם וְהָיוּ לָכֶם לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי אֱלֹהֵיכֶם אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם. (במדבר י-ט)

במועדים ובמלחמה ישנה מצווה לתקוע בחצוצרות כדי להזכיר ולזכור על ידם, המקרא לעניין ראש השנה נקט לשון קצרה, וכוונתו ב"זכרון תרועה" - לזיכרון שמתעורר על ידי התרועה.

אבל מי יזכור על ידי התרועה? בפסוקים המקבילים על תרועה נאמר: "וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרֹת וְנִזְכַּרְתֶּם לִפְנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם" -  " וּתְקַעְתֶּם בַּחֲצֹצְרֹת... וְְהָיוּ לָכֶם לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי אֱלֹהֵיכֶם"  על פי פשט הפסוקים, (כמו שמסביר האבן עזרא) זוהי אמירה המופנית כלפי האדם - שעם ישראל יזכור, ונזכרתם – פירושו אתם תיזכרו על ידי החצוצרות, ותתפללו ותושעו במלחמה. כך גם בתקיעה במועדים, אתם תזכרו. " וְְהָיוּ לָכֶם" ו " וְנִזְכַּרְתֶּם" זהו ציווי לאדם. יש לכך גם הסבר שכלי, כי לא סביר לפרש שה' צריך להיזכר במשהו. בנוסף התורה גם מרבה בציווים על זיכרון לאדם - והם נאמרו גם בהקשרים אחרים כמו לדוגמא – ציפוי למזבח (במדבר יז- ה) מצבת האבנים שהוקמה אחרי מעבר הירדן, (יהושע ד) צנצנת המן (שמות טז) חג פסח (שמות יב) תפילין (שם יג) ציצית (במדבר טו), ועוד. כך גם בזיכרון תרועה - מדובר על זיכרון של האדם באמצעות התרועה, ולא זיכרון של האל באמצעות התרועה.

האדם זוכר באמצעות התרועה – באיזו תרועה מדובר? חז"ל עשו אנלוגיה בין תרועה כאן לדין תרועה ביובל, וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר בְּכָל אַרְצְכֶם (ויקרא כה) וביארו שגם ה"תרועה" שנאמרה ב"זיכרון תרועה" היא באמצעות השופר. (ר"ה לג.). חשוב להדגיש שתקיעה בשופר היא מסורת קדומה, והיא נמצאת כבר בספר תהילים "תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר בַּכֵּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ" (פא).

מה הזיכרון לאדם על ידי תרועה בשופר? אחד מתפקידי השופר המקראי הוא ההמלכה, וַיִּשְׁלַח אַבְשָׁלוֹם מְרַגְּלִים בְּכָל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר כְּשָׁמְעֲכֶם אֶת קוֹל הַשֹּׁפָר וַאֲמַרְתֶּם מָלַךְ אַבְשָׁלוֹם בְּחֶבְרוֹן: (שמואל-ב טו-י) וַיְמַהֲרוּ וַיִּקְחוּ אִישׁ בִּגְדוֹ וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו אֶל גֶּרֶם הַמַּעֲלוֹת וַיִּתְקְעוּ בַּשּׁוֹפָר וַיֹּאמְרוּ מָלַךְ יֵהוּא: (מלכים-ב ט-יג) וַיִּקַּח צָדוֹק הַכֹּהֵן אֶת קֶרֶן הַשֶּׁמֶן מִן הָאֹהֶל וַיִּמְשַׁח אֶת שְׁלֹמֹה וַיִּתְקְעוּ בַּשּׁוֹפָר וַיֹּאמְרוּ כָּל הָעָם יְחִי הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה: (מלכים-א א-לט), (השוו תהילים צח –ו, מז- ו).  

מהו זיכרון? הזיכרון לטווח ארוך במוח לא עובד כמו תיקיות בודדות מחולקות לפי נושאים, אלא הוא מאוחסן בתוך רשת של זיכרונות קשורים אחרים, הרשתות הללו שנקראות גם סכמות, מסייעות לנו להבין את העולם על ידי חיבור כל פיסת מידע חדשה שאנו קולטים למידע שכבר נמצא ברשותנו. בסכמות טמון ההסבר מדוע גירוי בודד – ריח של עוגה נאפית למשל – עשוי לעורר פרץ של זיכרונות, תהליך הזיכרון לטווח ארוך הוא מרושת ואסוציאטיבי. 

כאשר אדם בישראל המקראית יודע כשהוא שומע קול שופר יש המלכה – המליכו מלך. (נסו לשוות שנפשכם כאשר בוחרים פוליטיקאי לראשות הממשלה במאה 21  - תוקעים בשופר ברחובות על המלכתו) והוא שומע את אותו שופר בראש השנה = הוא "נזכר" בקשר אסוציאטיבי במלוכה. רק כאן מדובר על מלוכה של "אדון כל הארץ", מאותו סגנון של מלוכה שגדעון ושמואל שאפו אליה, וביטאו אותה בנאומיהם. וכאשר נתין זוכר על ידי תרועת השופר את המלך, הוא גם זוכר את המשמעות של חיים בממלכה של אותו מלך. על פי המקרא "זיכרון תרועה" – הוא יום שלם שבו האדם עוצר את חייו לרגע, ומריע וזוכר על ידי תרועת השופר את המלך, את החיים בממלכה, ואת חוקת המלך, יום שלם שנועד לחדש את הנאמנות למלך, לחיים בממלכה, ולחוקיה.

זהו האפקט הגדול של השופר המקראי ו"זיכרון תרועה" המקראי, שלנו, ככל הנראה לא יהיה. ואולי, כתוצאה מהחלל התרבותי שנפער, חידשו המיסטיקה היהודית האקסטטית והתיאוסופית – כוונות וייחודים ומסלולים שונים לתקיעות ותיקונים בעולמות שמימיים, כדי לשוות להם משמעות עמוקה ופנימית משלהם. והפילוסופיה היהודית - שהתייחסה לשופר כמכשיר לעורר את ליבו של האדם, ולערבב את השטן שבלב. אלו גם אלו ניסו לתת מזור והצעה למילוי החלל שהשאיר השופר המקראי.

חג זיכרון תרועה שמח לכולם!

מוזמנים להגיב.