פורום צעירים מעל עשרים (עמוד 928)

כִּי חֲנֻכָּה הוּא בְּחִינַת תֵּבַת נֹחַ, הַיְנוּ בְּחִינַת הַדִּבּוּר הַיּוֹצֵא בֶּאֱמֶת, בְּחִינַת "צֹהַר תַּעֲשֶׂה לַתֵּבָה",

שֶׁעַל-יְדֵי זֶה נִצּוֹלִין מִמֵּי הַמַּבּוּל, כִּי כְּשֶׁאָדָם עוֹמֵד לְהִתְפַּלֵּל וְהַמַּחֲשָׁבוֹת מְבַלְבְּלִין אוֹתוֹ מְאֹד מְאֹד,

וְהַמַּחֲשָׁבוֹת זָרוֹת הֵם בְּחִינַת מֵי הַמַּבּוּל ... דְהַיְנוּ שֶׁמִּתְפַּשְּׁטִים כָּל כָּךְ הַמַּחֲשָׁבוֹת זָרוֹת וְהַבִּלְבּוּלִים עַד שֶׁאֵין רוֹאֶה שׁוּם צַד הַצָּלָה, וְאֵין לוֹ מָקוֹם לֶאֱחֹז עַצְמוֹ וְלַעֲמֹד שָׁם, כִּי הַמַּיִם גָּבְרוּ מְאֹד לְמַעְלָה מִכָּל הֶהָרִים, וּכְאִלּוּ נָפַל לְתוֹךְ הַתְּהוֹם מַמָּשׁ,

אֲזַי מֵאַיִן יָבוֹא עֶזְרוֹ? וְאֵיךְ אֶפְשָׁר לוֹ לְהִתְפַּלֵּל אוֹ לַעֲסֹק בַּעֲבוֹדָתוֹ מִתּוֹךְ חֶשְׁכַת תְּהוֹם כָּזֶה?

- וַאֲזַי עִקַּר הַתִּקּוּן וְהַצָּלָה הוּא רַק עַל-יְדֵי בְּחִינַת תֵּבַת נֹחַ, בְּחִינַת "צֹהַר תַּעֲשֶׂה לַתֵּבָה",

דְּהַיְנוּ - שֶׁיְּדַבֵּר הַדִּבּוּר בֶּאֱמֶת לְפִי מַדְרֵגָתוֹ מִמָּקוֹם שֶׁהוּא,

וַאֲזַי עַל-יְדֵי זֶה, עַל-יְדֵי הַדִּבּוּר שֶׁל אֱמֶת, בְּחִינַת תֵּבַת נֹחַ, נִכְנָעִין מֵי הַמַּבּוּל,

וְכֵן עַל-יְדֵי זֶה רוֹאֶה הַפֶּתַח אֵיךְ לָצֵאת מֵהַחֹשֶׁךְ כַּנַּ"ל,

וְזֶה בְּחִינַת נֵר חֲנֻכָּה שֶׁהוּא בְּחִינַת תֵּבַת נֹחַ.
(ליקוטי הלכות, חנוכה ו', אות ב')

@נפש חיה.@חיהל'ה@מבקש אמונה

עיקרי הדברים שאכתוב אולי ידועים לחלק מהקוראים ובכ"ז לא אמנע מלכתוב אותם פה, ולו אם יביאו תועלת למישהו אחד.

בפרשת וישב, יוסף נשלח ע"י אביו לראות את שלום אחיו. מיד כשהוא פוגש בהם - ההשלכה לבור, המכירה לישמעאלים... מה יוסף חושב עכשיו? המחשבה המתבקשת ביותר היא שאביו גם היה חלק מהתכנית...

אח"כ נמכר למצרים, הרחק ממשפחתו,פיזית, וקשה מכך - שהוא סבור כי אביו וכל משפחתו החליטו להרחיקו מעליהם לנצח ולדחותו מכלל ישראל... וכי יש הרגשה קשה מזו?!  [במאמר מוסגר, הסבר זה מתרץ את קושיית הרמב"ן והמפרשים, מדוע כשמלך יוסף לא שלח להודיע לאביו שהוא חי. הוא סבר שהדבר דווקא יצער אותו.. והסבר זה מתחזק מהנימוק שנותן יוסף לקריאת שם בנו הבכור מנשה - "כי נשני (השכיח ממני) אלוהים את כל עמלי ואת כל בית אבי"].

אח"כ הוא עולה לגדולה בבית פוטיפר, אך דווקא גדולה זו היא שמביאה אותו לניסיון מטורף.... במצבו של יוסף היו לו כל הסיבות שבעולם להפנות עורף לעברו, לחוש זרות וניכור אל עולם הקודש והשייכות לעבודת ה', שכל אלה בגדו בו כביכול, ולנצל את המעמד שקנה כאן בבית פוטיפר... לקשור קשר עם הגברת ומכאן הדרך קצרה להחליף את האדון ולקנות עצמאות וחירות, מעמד ועושר. וכל זה מצטרף לעוצמת הניסיון מצד היצר הרגיל, הרגעי, שהפעיל עליו את כל עוצמתו אז, כמו שמתארים חז"ל.

אבל בניגוד לכל התחזיות הללו - יוסף עומד בניסיון בגבורה עילאית. הוא לא איבד את הכיוון ואת המגמה אליה הוא שואף, למרות כל ההטעיות, האכזבה והתסכול, האיסור המפתה והעתיד הנוצץ.

"ויעזוב בגדו בידה, וינס ויצא החוצה" - הבגד הוא החיצוניות. יוסף פושט מעליו את ההסתכלות החיצונית על המציאות, שרואה אכזבה וייאוש, מרירות ותסכול. ונס החוצה - עוזב את החשבונות הרגשיים, היצריים, והתועלתניים, ופשוט יוצא החוצה, אל המרחב הפשוט. אל המחוייבות לדבר ה'.

אבל - כאן מגיע שיא המשבר. במקום שבזכות זה הוא יזכה להארת פנים מאת הקב"ה ולגאולה ממצב העבדות, הוא נופל מן הפח אל הפחת- "ויתנהו אל בית הסוהר".

אם עד עכשיו יוסף הצליח להחזיק מעמד, בשלב זה זה כבר נראה כביכול בלתי אפשרי.

אבל יוסף עומד גם בזה. רוחו לא נופלת, ואמונתו לא נחלשת, למרות שהכול פועל כביכול הפוך.

יוסף חי בבית הסוהר באמונה, בשמחה ובראש מורם, (ומשום כך הוא נושא חן בעיני שר בית הסוהר.)

בפרשתנו - מקץ שנתיים ימים, שבהן לא נראה שום אור בקצה המנהרה ('תקופת יובש') ולא עוד אלא שזיק התקווה שנדלק עם שיחרורו של שר המשקים אף הוא דעך וכבה בגסיסות אכזבה, מאחר ש''וישכחהו'' - 

מופיע האור. "עדות ביהוסף שמו בצאתו על ארץ מצרים... הסירותי מסבל שכמו". יוסף עולה בן רגע ממעמקי הבור למלכות על המעצמה החזקה בעולם. כעת הוא יכול להביט לאחור ולדעת שהדרך כבר מאחוריו.

                                              *                 *                       *

אור החנוכה מופיע בדיוק בזמן הזה, בהארת הישועה של פרשת מקץ. בתקופת השנה שבה הלילה מתחיל להתקצר ושעות האור להתארך.

ניתן לומר ששורשו של חג החנוכה נטוע כבר בימי אדם הראשון, שעשה ממש בתקופה זו שמונה ימים טובים על האור:

"לפי שראה אדם הראשון יום שמתמעט והולך אמר אוי לי שמא בשביל שסרחתי עולם חשך בעדי וחוזר לתוהו ובוהו וזו היא מיתה שנקנסה עלי מן השמים. עמד וישב שמונה ימים בתענית [ובתפלה]. כיון שנפלה תקופת טבת וראה יום שמאריך והולך, אמר: מנהגו של עולם הוא. הלך ועשה שמונה ימים טובים. לשנה האחרת עשאן לאלו ולאלו ימים טובים".

                                                                                           (עבודה זרה ח.)

גם בימי המכבים, מתוך "חושך על פני תהום - זו מלכות יוון" - מצב אבוד לכאורה וחסר סיכוי מכל בחינה שהיא, אלו שדבקו באמונתם ושמו ביטחונם בקב"ה שיסייע בידם - הם אלו שהביאו את הישועה, אותה אנו מציינים לדורי דורות "כי אין מעצור לה' להושיע ברב או במעט", במצב כזה או במצב אחר.

                                                *                      *                        *

מכאן אפשר לקבל התחזקות עצומה, גם לרגעים הקשים ביותר, גם לתקופות ארוכות של קושי, גם כשהכל נראה פועל הפוך מהכיוון הרצוי - תמיד לדבוק באמונה וביטחון בקב"ה, מתוך שמחה, מנוחת הנפש, וידיעה שיש מי שמנהל את העניינים על הצד הטוב ביותר ושטובתנו חשובה לו הרבה יותר מאשר לנו.

ובסוף האור יבוא, יזרח ויופיע במלוא זיוו והדרו, ויהיה אפשר להביט לאחור בסיפוק ושמחה, להודות ולהלל לשמך הגדול.

(וואי יצא ארוך הרבה יותר משחשבתי...)

תודה למי שקרא עד כאן

כסופגניות הכי גרועות שאכלתי אי פעם בחיים 

להתפלל אך ורק על דבר אחד- 

שאצליח תמיד לאהוב את עצמי בכל מצב, ולהאמין שאני מסוגל להכל

נראה לי שזה המפתח לכל הדלתות 

שלום לכולם וחנוכה שמח

רציתי לכתוב משהו מענייני חנוכה, אבל כולם עניינים הלכתיים ומסועפים שאין כאן המקום להכנס אליהם.

לכן נמשיך את סדרת יע"ל קג"ם, וזוהי הפינה האחרונה בסדרה זו.

מומר אוכל נבלות להכעיס

המושג 'מומר' מייצג כל אדם שפרק מעליו את עול המצוות; ואפילו רק מצווה אחת - הריהו נחשב מומר לאותה מצווה.

כאן הגמרא מביאה כדוגמה אדם שמומר לעניין כשרות המאכלים - 'מומר אוכל נבלות'.

ישנם שני סוגי מומרים: מומר לתיאבון, ומומר להכעיס.

כשמם כן הם - המומר לתאבון הוא העובר עבירה מחמת הנאה או רווח שיש לו ממנה, והמומר להכעיס הוא העובר כדי לעשות 'דווקא'.

אע"פ שבדר"כ כמובן דינו של המומר להכעיס חמור יותר, בענייננו ההתייחסות היא הפוכה:

לכל הדעות מומר לתיאבון פסול לעדות, שנאמר "אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס", ודרשו מכך חז"ל: "אל תשת רשע [להיות] עד", ומור לתיאבון הריהו רשע.

לגבי מומר להכעיס נחלקו אביי ורבא: אביי סובר שאף הוא פסול, ורבא סובר שהוא כשר, משום שנאמר בפסוק "עד חמס", וחמס פירושו גזל. לומד מכך רבא, שדווקא אם הפסול של אותו אדם הוא עבירה שדומה לגזל, שהיא תמיד 'לתיאבון' ולא להכעיס, הריהו פסול לעדות, אך עבירה להכעיס אינה דומה ל"חמס" ולכן אדם זה אינו נקרא "עד חמס" וכשר הוא לעדות.

בטעם דברי רבא נראה (ע"פ המשך הגמרא שם, בסנהדרין כז) שהמומר לתיאבון חשוד גם להעיד שקר אם יקבל מכך טובת הנאה כלשהיא, ולכן אין מקבלים עדותו, אך המומר להכעיס אע"פ שהוא 'רע לשמיים' מכל מקום אינו 'רע לבריות' ואין חשש מוצק שיעיד שקר נגד אדם אחר.

מכל מקום ההלכה כאביי שבין מומר לתיאבון ובין מומר להכעיס פסולים לעדות.

וְזַכֵּנוּ לְקַיֵּם מִצְוַת הַדְלָקַת נֵר חֲנֻכָּה כָּרָאוּי, בְּכָל פְּרָטֶיהָ וְדִקְדּוּקֶיהָ וְכַוָּנוֹתֶיהָ וְתַרְיַ"ג מִצְוֹת הַתְּלוּיִים בָּהּ, וּלְקַיֵּם כָּל הַמִּצְווֹת שֶׁל חֲנֻכָּה בְּשִׂמְחָה גְדוֹלָה, לְהוֹדוֹת לְךָ וּלְבָרֶכְךָ, וְלוֹמַר הַלֵּל שָׁלֵם בְּשִׂמְחָה וְחֶדְוָה רַבָּה וּבְהִתְעוֹרְרוּת גָּדוֹל בִּקְדֻשָּׁה וּבְטָהֳרָה גְדוֹלָה, כִּי בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים קָבַעְתָּ לָנוּ שְׁמוֹנַת יְמֵי חֲנֻכָּה לְהוֹדוֹת וּלְהַלֵּל לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל שֶׁהֵם שַׁעֲשׁוּעַ עוֹלָם הַבָּא. זַכֵּנוּ בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים לְקַיֵּם מִצְוֹתֶיךָ בֶּאֱמֶת, עַד שֶׁנִּזְכֶּה לְהַמְשִׁיךְ עָלֵינוּ בֶּאֱמֶת שַׁעֲשׁוּעַ עוֹלָם הַבָּא תָּמִיד, שֶׁהוּא הוֹדָאָה לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ, וּבִפְרָט בִּימֵי הַחֲנֻכָּה הַקְּדוֹשִׁים שֶׁהֵם יְמֵי הוֹדָאָה, עַד שֶׁנִּזְכֶּה לְהִתְקָרֵב אֵלֶיךָ בֶּאֱמֶת, וְלָדַעַת וּלְהַכִּיר אוֹתְךָ, וּלְהוֹדוֹת לְךָ, וּלְבָרֶכְךָ סֶלָה בֶּאֱמֶת לְעוֹלָם כִּי טוֹב, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "הוֹדוּ לַיהֹוָה כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ", וְנִזְכֶּה לְהַמְשִׁיךְ הַקְּדֻשָּׁה שֶׁל שַׁבָּת לְשֵׁשֶׁת יְמֵי הַחוֹל, עַד שֶׁנִּזְכֶּה לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה תָמִיד כִּרְצוֹנְךָ הַטּוֹב בֶּאֱמֶת.
(ליקוטי תפילות, תפלה ב', חלק ב')

אמן!!

באזור בנימין.

עלי עד ירושלים.

הייתי שמח להמלצה ממישהו שמכיר ולא ממליץ על חוג ששמע מחבר.

תודה!

יום חדש

אור חדש

התחלה חדשה

חנוכה!!

איזה כיף

בעז"ה שנזכה להרגיש ולחוש את כל הטוב שה' משפיע עלינו!