פורום אם שואלים, הלכתי לפרוק (עמוד 18)

מתברר שלא רק זה מה שעושה אותם קשים.

בחירות של אנשים משפיעים על אחרים, ככה זה בעולם.

וכמה שיותר קרובים, או אמורים להיות, פוטנציאל הפגיעה גדול יותר.

אבל, וזה אבל גדול:

להרוס את החיים רק אנחנו יכולים לעצמנו.

אחרים יכולים להקשות, אבל לנו תמיד יש יכולת ובחירה איך להגיב ולהתמודד.

לאדם יש טווח בחירה הרבה יותר קטן.

ניצול שואה יכול לבחור אךי לחיות, אבל להיפגע הוא נפגע

דיברתי על הרס.

סבא שלי ניצול שואה, עבר שנים קשות במחנה ואבא שלו נרצח. הוא נפגע בהחלט וגם נשאר מצולק עד עצם היום הזה, אבל הוא בנה אחר כך חיים, כמה שהמשבר גדול אי אפשר לומר שזה הרס לו את החיים.

כשאתה חושב שלא יכול להיות יותר גרוע.

מערכת משפט מטומטמת. מטומטמת.

18 שנה.

וכל פעם שופט אחר, וכל פעם הכל מההתחלה.

והטיעונים כל כך כל כך כל כך מקוממים. דוגמה אקראית: הוא פנה לשופטת והתחנן שיכריחו את עורך הדין של אמא שלי לתת לו מסמכים כי הוא לא מקבל אף פעם. נכון. הוא לא מקבל כי הוא לא פותח את הדלת, הוא לא מקבל ואמא שלי נאלצה לשללם לאנשים שיביאו ל את זה במסווה של שליח פיצה, הוא לא מקבל ואמא שלי במקום לשלוח אותנו לבית הספר הייתה נוסעת לירושלים לעשות לו מארבים בכותל כשהוא היה מגיע להתפלל בנץ. לא מקבל!

וזה אפילו לא היה קשור לעניין. סתם דרך שלו לשחק את המסכן וזה אשכרה עובד לו.

ולספר לשופטת שאין לו דירה כשהוא יכול היה לקנות ארבע פעמים (לא חסר לו כסף ואנחנו יודעים את זה) כשיהלדים שלו נדדו בג'וחות כל הילדות. אותם ילדים שהוא אמר להם כשהיו בני עשר שכשיזדקן הם יצטרכו לדאוג לו. והוא ראה אותם, כשאמא שלי שילמה על הנסיעות על גיל 12, ומגיל 12 הוא שילם להם כשהם הכריחו אותו, וזה היה הדבר היחיד שהוא שילם להם אי פעם.

ולמה אמא שלי צריכה לחזור הביתה ולבכות ולא לספר לאח שלי כלום כי זה אבא שלו ולהגיד לי שהוא אמר בבית משפט שלטיפות זרע שהוא נתן לפני שנים אין שום משמעות.

וזה הקצת שבקצת, וגם בתוך הקצת הזה כתבתי רק מה שבסדר כי יש דברים שלא רוצה שיהיו כתובים בשום מקום

למה.

והם כנראה לא יקחו כלום

אבל הוא ממשיך להטריף להם את השכל גם היום עם מניפולציות.

לפני כמה שבתות הוא דפק אחר צהריים שלם.

ושניהם לא עונים לשיחות טלפון לא מזוהות (כי זה בדרך כלל הוא) וזה דופק להם את החיים כשמתקשרים ממקומות ממשלתיים

ותאמיני לי שזאת עבודה 24/7

אבל זה לא עובד לי כשאני אומרת את זה לאמא שלי

נזכרתי בה ביום חמישי.

יש מצבים שקשה להתרומם מהם, ויש הרבה משקולות - קבועות ומתחלפות - שמקשות אפילו יותר לעשות את זה. אבל אין ברירה, חייבים למצוא דרך. חייבים.

נכון

ואחרי זמנים כאלה אני מבינה הרב יותר טוב את הבחירות שלה

שהיאה מפרנסת את הילדים לבד ממשכורת לא משהו.

אוי

פשוט מישהו ניסה לשכנע אותי להתחיל לימודים בתחום הזה. (סליחה)

אי כן חושבת שיש בזה כסף, בטח בהשוואה לעבודות כמו חינוך וכאלה, אבל צריך לשרוד הרבבה הרבה שנים לי לפני כן, וגם כשאתה מסיים זה לא בדיוק האור הגדול

אדם פשוט מסתדר עם מה שיש

אבל תודה

תפוסה מלאה

לא יודע, בעיניי חמוד זו מחמאה. 

אם זה מפריע למישהו אני לא חושב שזה קשור לגבריות, זה קשור לילדותיות אולי.

נו בבקשה, בשר בתשעת הימים.

גם אני עוד אוכל בשר השבוע (ושאחרים יאכלו גם בתשעה באב מבחינתי, זה לא שאכפת לי).

יש ביצים, דגים, חמאה, ירקות, שומנים מהצומח, טחינה וחמאת בוטנים.

עוד מותר להם, גם בלי סיום.

כל הכבוד לאיינהורן.

עוד לא יודעים אם ואילו השפעות יש למחלה הזו להמשך החיים, מעבר לסיכון המיידי שיכול להיות בהדבקה.

בוז עולם.

מרוקנים. מתישים. כל כך.

אבל הם עוברים.

הם יעברו.

ועוד חמש שנים תסתכל אחורה ותגיד וואו לאן הגעתי

תודה לעולם על שרי!

ועייפה

וחולה

ועצבנית

לא יודעת, את תמיד יפה

מ לעשות

חלזוני חלזוני אבל יפההה

אבל אני אכניס את זה לרשימה.

אנשים חושבים שלעזוב זה הדבר הקל.

אז ממש לא, להישאר במוכר להוריד את הראש ולסבול בשקט זה הדבר הקל.

לעזוב זה מפחיד מכל כך הרבה בחינות, וזה קשה מכל כך הרבה בחינות.

זה להיכנס במודע לקשיים שאתה לא יודע אם ואיך תעמוד בהם.

זה לא דבר שעושים פתאום ולא דבר שעושים בקלות.

ויש כל כך הרבה הזדמנויות להתחרט בדרך.

אז כן, זה דורש המון אומץ ומודעות.

(אתן בטח זוכרות כמה ניסיתי שנתקן בשנה וחצי ההן,

אבל מצד שני לא הייתי מוכן לחזור ללא תיקון. לסבל)

[יש לי חבר שנמצא במצב דומה למצב שהייתי.

הבנאדם כבוי, סוחב מיום ליום, חסר חיות וחיים.

אבל הוא לא כמוני, הוא לא מסוגל לעשות צעד אמיץ.

כזה שיביא או לתיקון או לשינוי אחר. אז הוא פשוט סוחב]

סבלתי מספיק, וניסיתי מספיק כדי לדעת ללא ספק שזה היה חסר סיכוי.

(בסוגריים: זה לא נס אם זה היה כרוך במאמץ, אבל ב"ה שהיו לך את הכוחות)

ריסטארט!