ואולי כל הטוב
יחדל להתקיים.
ואולי כל השפע
יימוג וייעלם.
ואולי אהרוס
את הכל , מחדש.
ואולי לא אני,
אלא איזה נחש.
ואולי כל החום
יימס ויתקרר.
ואולי כל התום
יהיה גס ויתכער.
ואולי הוודאות,
תציץ ותפרח.
ואולי האצילות,
קרניה תשלח.
ואולי מעולם,
לא היה כאן שום רע.
ואולי טיפת אמת,
ממלטת מצרה.
ואולי החסד,
יפרוץ ויתגלם.
ואולי החלום
יעלה וישתלם.
ורק מצדי,
הם כל הספקות.
אך ממנו תקוותי,
מקור האמת והוודאויות.
ויש סיבה,
גם לספקותי.
וכילד השואל,
אבא מלא משאלותי.
וכשהנביעה מנבעת
המעיין מפכה
הנחל מלא על כל גדותיו
הוא משקה את השדות
כל עץ פרי טוב ונעים ייצמח
וכל חית השדה ועוף השמים
ירוו מימיו ויאכלו מתנובות שדיו
וכשהנביעה מפסקת הזלתה
המעיים נרפש
והנחל אכזב
השדה נשחת והעץ נובל
החיה והעופות שואגים בצמא
עד שהמעיין ייזכר
במעיין שלו
ויישאב משם
בשמחה ובששון
נחל יהפך לנהר
השדה לגן ה'
ועוצמות חיים שלא ידעו מעולם
ימלאו את הכל מהדר מרומים.
בהשראת רבי נחמן הרב קוק והחיים
התגובות גם מחזקות
אֵצֵא לִי הֲשׁוּקָהּ,
תַּרְנְגוֹל.
קָטָן.
אֶקְנֶה לִי.
הַתַּרְנְגוֹל- קוּקוּרִיקוּ.
הייתי עייפה, וכל מעיינותי יבשו מזה כמה שבועות ובכל זאת רציתי לעלות משו
כל הכבוד על האומץ חח
אומץ ,ראש מעורפל, הכל אותו דבר..
עבדתי עליו הרבה
*אזהרה* שירת נשים
שיר שלא סיימתי, התחיל בפרץ של התרגשות, כמו כל מה שאני כותב, ואני מחכה לפרץ הבא כדי להמשיך לכתוב..
לכן יש מילים שחסרות גם במקומות שלא מסומנים ב''...?''
בבקשה,
[אגב, מי ששם לב למה שמקביל בין מה שאני כותב.. יש למשהו מושג איך מגיעים לדמעה הזאת?]
צעקה.
צווחה,
התייפחה.
כבולה,
אסורה,
מלוכלכת.
ניסתה להמלט,
לצאת מכבליה,
לעלות ממקומה.
החומות גבוהות,
עצומות.
טיפסה, נשרטה,
זבה דם.
ונפלה.
שוב.
מרוטה,
נואשת,
התיישבה אל תוך עצמה.
פניה שרוטים,
בגדיה קרועים,
מלאה בחיצים.
ועדיין,
עדיין לא זלגה לה
הדמעה.
ניסתה שוב להאבק,
טלטלה את הכבלים בזעם.
זעקה בכל כוחה,
דיי! לצאת!!
הד אטום חזר
מהדהד,
לצאת.. לצאת.. לצאת..
....?
עוצרת,
מתבוננת,
געגועים מופלאים,
סוללים דרך.
געגועים...
המתפרצים בניגון,
ניגון עורג.
כוסף,
משתוקק לימים של אור.
להיכל המלכות.
....?
ואז פרצה לה שערים,
שקופה.
טהורה.
זכה.
כטיפת טל צלולה.
זלגה הדמעה.
מעומק הנשמה.
פרצה החוצה
בעצמה,
המסה הכבלים,
מוססה את החומות,
פרצה המנעולים.
...?
שימח אותי לקרוא את זה.. לא הבנתי אם בהתחלה הכוונה לנשמה או שכל השיר מדבר על הדמעה.
ממש עמוק.. הייתי שמח לשמוע גם המשך , של מה עוד קורה אחרי שהיא הצליחה לצאת.. עכשיו היא חופשיה ו.. היא יכולה לעשות דברים מדהימים עם כוחות כאלה 
אני חושבת שדמעה היא הזיקוק של עצם הטבעיות של האדם.
דבר טבעי לא יכולים להפיק במכונות.
זה קצת כמו שבסמינר שלי אחרי יוהכ"פ תמיד הייתה שיחה בין הבנות על כמה כל בת בכתה, זה כבר הפך לאישיו שמי שבוכה יותר בתפילה- היא יותר צדיקה, והיו בנות שתמיד סיפרו שהן ניסו לבכות ולא הצליחו...
אח"כ חשבתי לעצמי, דמעה זה רגש, זה טבעיות, זה לא שלוחצים על כפתור ומתחילים לבכות.
צריך להגיע למצבי קיצון בשביל שהיא תתפרץ. העניין הוא שכשאנחנו במצבי קיצון באות הדמעות, זה לא שאנחנו מזמינים אותן, זה פשוט צורך כזה.
והעניין הוא לזהות את התחושה, לזהות את זה שהדמעות רוצות להתפרץ, ולאפשר להן לזלוג.
ככל שהן יהיו יותר לגיטימיות בעינייך- הן ישמחו לחזור...
בהצלחה!
קראתי את התגובות, ותודה עליהם.
השיר בעקרון הוא על הנשמה..
הדמעה שרוצה לצאת, היא דמעה אמיתית של תשובה..
אולי השאלה הנכונה היא איך מגיעים לתשובה אמיתית, תשובה נצחית..
[ממהר קצת, אז אולי בהמשך אכתוב יותר מפורט.. תודה ולהתראות בנתיים]
עֵט אָפֹר
צִבְעוֹ כָּחֹל
מַבָּטוֹ יָרֹק
מִלּוֹתָיו שָׁחֹר
רְצוֹנוֹ וָרֹד
תְּשׁוּקוֹתָיו כָּתֹם
חֲלוֹמוֹתָיו סָגֹל
יַעֲדוֹ תְּכֵלֶת
יְדִיעָתוֹ אָדֹם
עִנְיָנוֹ צָהֹב
דִּדּוֹ לָבָן
אסף...
הוא מסתכל על שלל הצבעים שלל הרגשות שמונחים על הריצפה מולו לא יודע מה לעשות..
מנסה להתעשט ממה שקרה לו הרגע אבל ללא הצלחה נתקל בחומה ענקית שחוסמת אותו, לא נותנת לו להגיע לאושר לאהבה.
הרגשות שלו מעורבים אהבה, שנאה, אושר, עצב, נחת...
דמעה מבצבצת מעינו אבל הוא לא נותן לה לצאת לא נותן לה מקום ברגע הזה לוקח נשימה מחזיר את הדמעה לתוך גופו וממשיך לדבר....
לדבר לעצמו, לדבר למי שסביבו הם כולם מקשיבים מה הוא יגיד מה הוא יאמר, כולם בשקט אף לא צליל אחד נשמע בחלל החדר, והוא ממשיך לדבר לדבר רגשות לדבר הרגשות לשפוך הכל.
מעביר את ידו בבלוריתו מעביר את אצבעותיו בין השערות מסדר אותה את אותה הבלורית הבלורית השחורה היפה...
משהו חדש שכתבתי אשמח מאוד לשמוע תגובות
ותודה רבה על ההערה
וזה השם שלו
וסטרומאה יוצר ענקקק! ישר זיהיתי שזו תמונה שלו
והיום חוזר עם שיר,
השירים המדהימים של כולכם נותנים לי כוחות ורצון לכתוב.
תכתבו כמה שיותר, באיכות ובכמות.
ושהצד הנעלה שבכם יצליח לצמוח ולפרוח.
ולשכוח את כל הפחדים.
ולזכור את כל החסדים.
שעוד לא זכרנו.
ועכשיו, השיר:
הכל כל כך גדול,
הכל כל כך יכול.
ומי אני, הקטן?
הכל כל כך שטחי,
לא מאוחד ואנוכי.
ומי אני, הקטן?
הכל כל כך כואב,
הכל כל כך דואב.
ומי אני, הקטן?
הכל כל כך בוער,
הכל כל כך סוגר.
ומי אני, הקטן?
הכל כל כך עולה,
הכל כל כך מתגלה.
ומי אני? הקטן?
הכל כל כך קדוש,
כבר לא צריך לחשוש.
וגם אני, הקטן.
הכל כל כך שלם,
כתר ניתן למלך מצטמצם.
מודה אני, כבר לא קטן.
רשמים מהיום
כתוב ממש טוב, אהבתי את המעבר מכתיבה כללית למין דיבור עם אנשים(אם נמשיך בדימוי הקרח), זה יוצר בטקסט כנות מאוד חזקה.
מנסה להיכנס לעומק של הדימוי של הקרח כקיפאון שכולם רואים, שלא מאפשר לעבור את הבדידות, את הרצון בריחוק לבד. ואת ההשלמה עם זה. מאוד יפה.
וואי..הלוואי
זה חכם וטוב כזה ויפה
החיים עוד זורמים אליי וזורמים בתוכי...
מעל הזמן והאיזור
מעל לנפש, מעל לקלקול
החופש קורא לי לבוא
לפרוש כנפיי ולחיות
חיץ בינך לביני
כשמשהו אחר צד את ליבך
חומה ביני לבינך
שקרבתך אולי תחניק
ליבי שותת ונפשי בוכה
את כאב הלבד, הנפרד
למה שלא נשב יחד
נדבר עד הבוקר יבוא
למה לא תושיט ידך
אנשקה ואחבקה
שהרי בתוך תוכנו
לאהבה רב צימאוננו
חיממת
מדהים!
ממש אהבתי!
אכן האהבה בין בני אדם חשובה לכולנו, נחוצה ובונה
חלילושאכן כך
ולהסרת המחיצות. התחברתי
כיף לשמוע
פשוט וואו.
לפעמים ניצחנו, ולוקח זמן עד שרואים את זה
כביכול הקב"ה הכין הכל; פתח את כל השבילים כדי לראות, תפר נעליים נהדרות כדי לא להיפצע בדרך, אמר אפילו איפה בדיוק יש לצעוד והיכן להניח את הרגליים - והכל נהדר. אבל אם אין את הרגליים עצמם אז הכל כביכול מיותר. זה שיר טרוניה
שציפיתי שבסוף הוא ישים לו בור :')
אכן אתה ממש לא היחיד!
כולנו סובלים , כל אחד בוריאציה אחרת
ועל זה נאמר : "כל אחד והפעקאלע שלו", "כולנו שרוטים, תרגיש בנוח"
תחשוב הגיונית, המאורעות הטבעיים העוברים על כל אחד קשים לבדם, אז ודאי שאירועים חריגים ובלתי צפויים - גם כן
דוגמאות פשוטות לדברים סטנדרטיים - שינויים רגילים כגון מעבר מבית ספר לתיכון - געגועים ופרידה מאנשים שלמדת איתם, פרנסה , וכן הלאה עוד המון, כיוצא בזה.....
בהצלחה
שיר מדהים.
אהבתי את סוג המבנה של השיר, כל שורה שנייה מורכבת ממילה אחת, זה מיוחד.
ואחלה מסרים.
שושומושו.אחרונהאני מודה
על כל הטוב סביבי
על עולם שבנית לי
אני מודה
אני מודה
על מידות רבות שבי
על המילים שלי
אני מודה
ואיך לא אתוודה
על טעויות
חטאים ועוונות
ורק אתה יודע
לא ניסיתי להכעיס
זה היצר שמביס
אותי כל פעם
אני מודה
על לילות של חורף
שמישהו במיטה נושף בעורף
אני מודה
אני מודה
על כל מה שרציתי
וגם אם לא – אני עשיתי
אני מודה
ואני מתוודא
על כל מה שהיה
על כל שטות על כל סטייה
ששכחתי את הדרך
ורק אתה מכיר אותי
זה הכל לא אמיתי
אני רק רוצה אליך
ואני מודה
על הדרך חזרה
עכשיו עלתה בי ההכרה
אז אני מודה.
