פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 104)

סובבתי 

את עצמי 

את אחרים

הסתובבתי במעגלים אינסופיים

סביב עצמי

סביב אחרים

ותהיתי

מכאן, לאן הולכים?

איך עוד מסתובבים? 

שברתי את המעגלים

והלכתי לגבעות

חיפשתי מזור 

לצעוק צעקות של לבבות 

של כיסופים של רצונות

התגלה לי 

שעיגול הוא גם אינסוף. 

 

 

נופל,
נשכב,
פשוט נושם, ללא כוחות.
נימאס להילחם עוד ועוד

 

איך אקום?
להיות שוב שונה?
אולי פשוט אמשיך כאן
בשלום, בשלווה.

 

מושיט יד, אוחז בשלה.
"אל תעזוב, בבקשה"
מרימה, מנגבת דמעות.
ביחד, יחד עד תום.

 

לא אכרע, למרות הכאב.
לא אשתחווה גם כשאפסיד.
מסתערים ביחד, כוחות חדשים.
שוב מוכנים לעולם החיים.

מתוקה שאת

אני מחפשת לך פיתרון

אני מחפשת לך תשובה

באמת שלפעמים אני תוהה

אם יש לך תקווה

רק אל תבכי

כי הבכי שלך

שובר לי את הלב

שגם ככה הוא בעצמו חומרי ואבד

 

 

לפני כ4 שנים זכיתי ללמוד אצל הפזמונאי נועם חורב.
מי שכתב את רב המכר "טיוטא של אושר" לצד ספרי ילדים ואחראי בין היתר על להיטי ענק כגון "מילים" "כשאחר" "מתנות קטנות" "אישה חרסינה" "בסוף כל יום" "לעזאזל" ועוד רבים אחרים.

משימת סיום הקורס הייתה לבחור נושא מסויים ולכתוב עליו אלבום שלם.
אני בחרתי לכתוב אלבום בנושא תקיפות מיניות. נושא ששייך לכל אדם בין אם הוא גבר ובין אם הוא אישה- וכנפגע עבירות מין בעצמי זה גם נושא שקרוב לליבי שבעתיים.

את כל שירי האלבום אני כתבתי
למעט 3 שירים. אחד של הזמרת מרגלית צנעני, אחד שנועם חורב כתב, ואחד שכתבה אחותי.

בכל יום אעלה חלק אחד או יותר מהפרוייקט. חלק אחד מנשמתי.

מזכיר שוב- *אזהרת טריגר אונס חמורה לכל הפרוייקט*

מבקש מאוד- מי שמרגיש/ה שזה נושא רגיש מידי בשבילו/ה
בבקשה לא להיכנס ולא לצפות.

תודה.

לר' נתן-

כשבכית וזעקת לה' 

כשנשכבת על רצפת בית הכנסת

ומררת בבכי

וציפית לישועת נשמתך החיה 

ומתוך הכאב נרדמת 

וחלמת חלום

על סולם

על קימה ונפילה

והתגלגלו הדברים

ופגשת את ר' נחמן

והפכת לתלמידו המובהק

וליקטת ושמרת אוצרות שמי מרומים

שלעתיד לבוא יהיו כמים קרים 

לנפשות עייפים

והצעקה אותה הצעקה שצעקת

שבברסלב בוערת אש

האש הזאת

התשוקה הזאת

הכמיהה הזאת

גם אנחנו רוצים.

לא רק לכסוף

ולשאוג

ולרצות בקטן

ואז בגדול

ושוב בקטן

ושוב בגדול

אנחנו,

כמו בחלום 

רואים סולם

ועולים ונופלים

וגם אנחנו מחכים

לאותו יום שנפגוש

את נקודת הצדיק שבנו. 

אנחנו רוצים!

כבר לא מוצא מילים

לתאר מה שמתחולל בפנים

הרגשות כמו כוכבים נעלמים

התרחקת מדי הם מעידים

ולא רואה באופק מנגינה

שתחבר לי את הלב בחזרה

 

כל בוקר מתעורר

עוד יום של מתבגר

לנסות בכל הכח לא לוותר, להשאר

למרות שיודע שבסוף, בסוף הכל שוב חוזר

 

אותה מיטה

אותה כרית ספוגה

דמעות בלי הפוגה

של ילד שפשוט חלם

של אושר נעלם

ונשארתי לבדי עם

לב פועם משתולל

נפש כלואה שמחפשת גואל

 

נשמה רוצה לחזור לילדות

כמה שניסיתי להחזיר את התמימות

הכל הפך חסר משמעות

ואי אפשר להחזיר את הזמן

אז לך בבקשה מכאן, רחוק ככל הניתן

ברח לעצמך מהמציאות

החיים לפעמים שפל לפעמים גאות

 

-גבולות-

רשמו שיר/ סיפור/ קטע על המילה גבולות!!

 

 

זו מילה שאפשר לקחת לכ"כ הרבה כיוונים אז אני פשוט לא נותנת רעיונות כדי לא לתקוע...

עמדנו שנינו, ליד הים הזה. הוא הביט בי בעיינים השחורות, הגדולות, הכבויות. וצעק.
...
זה לא קרה ברגע. לקח לי זמן הרבה זמן להיוודע לקיומו. הוא הופיע בעיקר ברגעים של חולשה או של עוצמה גדולה. בדיעבד הסתבר שהוא תמיד הי'ה שם. מתחבא, מחכה, מתגעגע.
...
הוא צעק: "אתה לא נותן לי מקום"! אבל המשכתי לברוח. "אתה לא מבין שאתה צריך אותי?".
...
אבל זה, זה הי'ה יום אחר, מיוחד. כאילו הכל עצר מלכת. והכרה ברורה שלא. שוב, לא הצלחתי.
...
כשהסתכלתי, העיניים שלו נעלמו.
...
ופתאום, הכל התערבל והתערבב והתרסק. הכל נהי'ה שחור, והוא עמד שם באמצע. גדול, מאיים, מפוחד.
...
אני? אני הכאב שלך.
הוא הי'ה נראה חלש. חלש ומדוכא.
...
שלי? אין לי כאב.
...
הוא התרחק לפתע ושאל בשקט: "אתה באמת חושב ככה"?
לא הסכמתי.
הסתובבתי, עצמתי עיניים, וברחתי.
הוא לא רדף אחרי, הוא פשוט הי'ה שם. לכל מקום שזזתי, הוא זז איתי. וסבל, סבל נוראי. בדידות, בדידות עמוקה. אין-סוף.
...
"אתה לא מבין שאתה לא יכול בלעדי"?
...
"אני לא רוצה אותך! תעזוב אותי!" בכיתי. הדמעות שלי התערבבו עם הדם שלו. הוא הי'ה נשמע חלש כשאמר: "תקשיב. רק תקשיב. אתה הורג אותי".

לא הסכמתי לשמוע. ברחתי. עד ש
...
"יש לי אותו"
...
את מה?
...
"את ההמשך של השיר".
...
נעצרתי.
...
אני יודע כי אני חלק ממך. חלק ממך שאתה מנתק. ומנתק. ולא י'היו חיים. תסתכל.
...
עצרתי. הסתובבתי אליו, הוא הי'ה מלא פצעים, אני הייתי מלא דמעות, ובאמצע הכלי.
....
"הגיע הזמן, לא?"
...
ניגשתי אל הכלי, וניגנתי את הצליל הראשון.
אבל לא שמעתי כלום.

וכך גם בשני, ובשלישי, ובכולם.

כעסתי. הכיתי בכלי בכל כוחי, אבל שום צליל לא יצא. הכיתי והכיתי ולפתע... כאב לי.
כאב לי וידעתי, ידעתי שתמיד, זה הי'ה הוא.

וזה הי'ה השיר היפה ביותר ששמעתי אי-פעם.
...
הוא התקרב, ונתן לי חיבוק גדול. החיבוק הכי גדול שכאב יכול לתת.

"אני חלק ממך. אני עצמך. ואני שלך. אני פה. אם תתעלם, שום דבר אחר לא יוכל להיות שלך. בבקשה, תפתח לי מקום בלב שלנו".

ההבטתי עליו. שנינו בכינו. הדמעות נקוו לים. ים גדול, ים אינסוף, ים של אמת. אמת. אמיתית. מזמן לא ראיתי אחת כזאת.
...
ועמדנו שנינו, מחובקים, אני והכאב, ליד הים הזה. הוא הביט בי, בעיניים השחורות, הגדולות, הנוצצות, ואמר:

"עכשיו,
עכשיו אפשר להיות".

ולא שמעתי כלום.

והנה הוא הגיע,

הדיכאון,

נפל בבום,

וזה הזמן שאני ממש רוצה לדבר,

בוער לי לדבר עם החבר,

שיחת נפש טובה אחת והכל יפוג,

זה יוציא אותי מזה,

מהדיכאון המבאס,

שלאט לאט אוכל אותי,

אוכל מבפנים,

ולא מפסיק,

הוא מתקרב ללב,

ללב הפועם,

הפועם בחוזקה,

אבל אני הודף אותו,

את הדיכאון,

הודף בכל הכח,

שלא יחזור,

לעולם,

אני מפלס את דרכי בין האנשים,

הולך לאט לאט,

והנה,

רואה את החבר,

החבר הטוב,

אבל אני מתעלם,

לא יודע למה,

פשוט מתעלם,

משהו בפנים רוצה לפרוץ,

להגיד לי אל תתעלם,

לך אליו ותדבר איתו,

אל תחלוף על פניו פשוט ככה!

וזה מה שאני עושה,

הולך לעברו ונותן לו חיבוק ענק!

אבל הרבה יותר קל לפגוש אותו במציאות מאשר לדבר איתו כשהוא נמצא מעבר לקו,

בפלאפון,

זה אמור להיות הפוך,

אבל משהו מבולבל,

משהו מוזר,

מעבר לקו כשהוא בצד השניהכל מתערפל,

קשה,

קשה לי לדבר,

הרוק נבלע לאט לאט,

הדיבור נתקע,

והלחץ והבושה מתערבבים,

כמה שניות של שקט,

דממת אלחוט,

כמה שניות של אי נעימות,

כמה שניות של מבוכה,

הדרך נאבדת,

אבוד,

לא יודע מה לעשות,

לא רוצה לברוח,

רוצה לעמוד מול זה ולצרוח!

לצעוק!

ולשפוך הכל,

לשפוך ולא להפסיק,

לא לחשוב פשוט לשפוך,

כי יש מולי חבר שאני סומך עליו,

נהנה איתו,

צוחק,

בוכה,

הכל!

הפחד מוביל לזה שאני לא יכול לאמר לו את מה שאני חושב בפנים,

להגיד לו את האמת,

אני כותב פתק מהלב,

לפני שבת,

חג,

או כל אירוע אחר,

ומביא לו,

בתקווה שהוא יקרא את זה,

וישמור את זה,

סוגר את הפחדים,

בלב,

במוח,

בכל מקום אחר,

סוגר אותם חזק חזק,

לא נותן להם לברוח,

גם המחשבות,

עוצר אותן לכמה רגעים,

מתנתק מהכל ופשוט מתקשר,

מתקשר ולא מתחרט,

אני שמח,

לא לחוץ,

בעננים!

מחכה שיענה,

רוצה שיענה,

אני אשמע את השלום שלו וכבר אהיה שמח,

יוציא כמה מילים ווואו!

איזו הרגשה!

הרגשה אלוהית,

מחכה שיענה,

וברור שדווקא שיש לי אומץ הוא לא יענה,

להגיד לו בוא נהיה חברים,

זה הכל,

מוזר?

לא קשור?

לא יודע,

אבל יהיה קשה מאוד עד שהמילים האלה יצאו לי מהפה,

כי אני פשוט לא מסוגל,

לא מסוגל להוציא אותן,

רוצה אבל לא מסוגל,

פשוט לפלוט את זה,

"מה יקרה?"

אני אומר לעצמי,

להגיד את זה ופשוט לא לחשוב,

מה כל כך קשה?

המספר תפוס הפלאפון כותב לי,

כעבור בערך שעה אני מנסה להתקשר שוב,

והנה הוא עונה,

"מה קורה?"

אני שואל אותו והגרון קצת חנוק,

"אני ב"ה מצוין"

הוא עונה לי,

"רצית לדבר על משהו?"

הוא שואל אותי,

"כן.."

אני מתחיל לגמגם,

"בא לי שנחזק את הקשר שלנו מה אתה אומר?"

אני שואל,

שתי שניות של שקט בצד השני של הפלאפון,

ואני אומר לעצמי,

"עשיתי את הטעות של החיים שלי"

"למה לא?"

הקול שלו נשמע מהצד השני של הפלאפון,

אנחת רווחה יוצאת מפי,

ויחד עם זאת תחושת שמחה,

"אז יאללה נרוץ ביחד?"

אני שואל אותו,

"יאללה בוא נעוף על זה!"

הוא אומר לי.

עפנו על זה בכל המובנים,

חיזקנו את הקשר פלאים,

כל יום דיברנו,

קישקשנו,

פטפטנו,

לא היה לנו משעמם ביחד,

הקשר הזה גם המשיך להמשך החיים,

ישיבה גבוהה,

צבא,

אשה,

ילדים,

עד הסוף.

 

 

תקשורפוביה- חלק ד' דף - פרוזה וכתיבה חופשית

סליחה ממש על העיכוב

אני ממש אשמח לשמוע מה אתם חושבים על זה!

 

אם יש לכם ביקורת הערות מחשבות
על מה נכתב לדעתכם או סתם, אם יש לכם משהו מעניין לומר


שיר שנכתב בלי קשר, אני חושבת שהוא עונה על האתגר - פרוזה וכתיבה חופשית

מָה אַתְּ אוֹמֶרֶת,
גַּלִּים יָפִים וְגוֹעֲשִׁים
מַסְלוּלִים
עִם
אֵשׁ לוֹהֶטֶת
וְחֶבֶל ,שֶׁנִּקְשַׁר
עַל עֵינַיִךְ

מָה אַתְּ אוֹמֶרֶת,
אַתְּ אוֹהֶבֶת?

יֵשׁ יָמִים
אַת יָם סוֹעֵר 
וְעוֹד רֶגַע 

בֵּין גַלָיִיךְ

נֶעֱלָם 
וְיֵשׁ יָמִים 
שֶׁמַבִּיט בָּךְ 
וְאַת 
כֹּל הָרוֹגַע 
שֶׁבָּעוֹלָם 
וְתָמִיד 
אַת יוֹפִי 
בְּרֵאשִׁיתִי 
וְתָמִיד 
טוֹב שֶׁאַת 
אִיתִּי

לי ולאריה שבגן החיות
יש מערכת יחסים שלמה
לכל מבט יש משמעות
מעל הכל- אימה.

כשאני מביטה בו מבין כל העיניים
אני רואה שהוא מסתכל
עליי.

כל המשוגעים חושבים ככה
אני יודעת
אז מה.
ביני לבין האריה
מערכת יחסים
שלמה.

איך את נראית,
והלב איך מרגיש,
ושואל את עצמי
על עומק מחשבותייך.
מה תואר פנייך,
והזיו של עינייך,
והלב שפועם בקרבך
המנגן הוא הגיונך?
חובט בעצמי שוב ושוב,
מתחבט ונחבט;
האהיה אישך כראוי?
האוכל להבעיר בך דבר?
אני מתכונן ומנסה לכונן
גם לכוונן
את הרגע
בו הברית
תפר את הגעגוע.

על חוט דק
אני ועצמי
רוקדים
ריקוד אחרון.

על חוט דק
בין שמיים וארץ
אני נאחז
בכל כוחי
בשפיות.

מול אדמת צללים
שזועקת
וקוראת לי אליה
בשעטה

אני אבוד
תאב לדעת
נפש הומה
צועקת מרה

ואולי אלוהי
עוד יביט ממרום
ואולי אי שם
עוד יש פתרון
ואולי יום יבוא
ושוב אדע לחייך
ואולי עוד תסבירי
לי למה ואיך

ואולי אמת
היא רק שקר בהיר
ואולי בין דמיון
המציאות עוד תזהיר
ואולי זה אני
שמחפש משמעות
בין גלי הלבד
בין לחיות ללמות.

עֹמֶק הוּא בְּסַךְ הַכֹּל חָלָל
עוֹד יֶלֶד שֶׁנִּבְהַל וְאַבָּא
שֶׁהִבִּיט בּוֹ חָזָק מִדַּי בָּעֵינַיִם.

עֹמֶק הוּא בְּסַךְ הַכֹּל חָלָל.
פָּשׁוּט מֵת
לְהִתְמַלֵּא
לְהִתְגַּלּוֹת וּלְהִתְעַלּוֹת עַל כָּל
הָעוֹלֶה עַל גְּדוֹתָיו
נֶאֱחַז בְּדֵעוֹתָיו.

עֹמֶק הוּא בְּסַךְ הַכֹּל חָלָל.
אֹשֶׁר אֶחָד שֶׁחָדַל
מִלְּהִתְקַיֵּם
מִלְּהִתְעַקֵּם
אֶל רְצוֹנוֹתֶיהָ שֶׁל הָאֵם

חָדֵל
לִהְיוֹת מָלֵא עַד אֵינְסוֹף בְּעַצְמוֹ
לְגַלֵּם אֶת הָעֹשֶׁר בְּעֶצֶם קִיּוּמוֹ
מִן חֹמֶר מַחֲשַׁבְתִּי
תֹּכֶן מַהוּתִי
לִי.

וְהָאֹשֶׁר?
נְטוּל אִפְיוּן מְיֻחָד
עָגֹל וְרַךְ,
אֲפִלּוּ לֹא חַד.
מַעְגָּל בּוֹדֵד שֶׁסּוֹפוֹ לְהִסָּגֵר
לְהִתְגַּלּוֹת לְהֵעָלֵם וָשׁוּב לְהִוָּתֵר
מֵאָחוֹר.

עֹמֶק
הוּא בְּסַךְ הַכֹּל חָלָל
מַבָּט נִבְעַת שֶׁל יֶלֶד מְבֹהָל

מָה אַתָּה רוֹדֵף אַחַר הַטּוֹב?
צֵא חַפֵּשׂ אֶת הַתְּהוֹם
הַמִּתְגַּלְגֶּלֶת בָּרְחוֹב
תַּתְחִיל לִכְאֹב תַּתְחִיל
לִשְׁאֹב מִתּוֹכְךָ אֶת הַכֹּל

עַד הָעֹמֶק שֶׁנִּתָּן לְהַדְחִיק
עַד שֶׁתִּהְיֶה רֵיק מַסְפִּיק
בִּכְדֵי לֶאֱהֹב.

ערים וגבעות

ליד הים, על החולות

ברחוב הסואן

ביער שליד ביתי שוכן

רדפתי אחריך

 

לילה הפך ליום

מציאות התערבבה עם חלום

מבט ריק בעיניים

מזמן שהרים ידיים

והבכי אפילו בשמיים

 

במלחמה, בתוך האש

בסערה, כשליבי גועש

תקשיב לי מבקש

בתוך כל הטירוף שמע אותי לוחש

לא מילים לא אותיות

רק מבטים ודמעות.

 

היה איש. סתם איש. לא משהו מיוחד: לא פקיד בנק או נגיד ממשלתי, לא עובד במשרה ציבורית או מנהל תעבורתי. אפילו לא שומר בקניון או עובד תחזוקה. הוא היה מתפרנס מחיוכים של אנשים. כן, מה ששמעתם, חיוכים של אנשים. איך זה עובד, אתם שואלים...? אותו אחד פיתח מכשיר משוכלל ומיוחד במינו, שיכול להמיר את האנרגיה שנוצרת מהחיוך לאנרגיה סולארית ואת האנרגיה היה מוכר לחברת החשמל ומרוויח כסף. זו הייתה עבודתו. היה מסתובב בשווקים, מסתובב ברחובות, ברכבות, באוטובוסים, ביישובים, בערים, בכפרים, בהרים, בגאיות ובעמקים, בחריצים ובקניונים, בשבילים ובמסלולים. כל מקום שהייתה נפש חיה. והיה מנסה להצחיק אותם, לאחד סיפר בדיחה, לשני חייך והלה השיב חזרה, לאחר השמיע קול משונה ולילדה עשה פרצוף מצחיק. לילדון הביא בלון עם חיוך, ולתינוקת חילק סוכריה על מקל, לזקנה נתן עזרה ושימח ועודד אותה, ולזקן הביא משחק קופסה. לנער הביא ספר קריאה נהדר חדש שיצא, ולאמא הביא קפה ועוגה. פעם היה מביא רק חיוך, מילה טובה, חיבוק, עידוד, ולפעמים היה גם מחלק מתנות ודברים כדי לשמח את האנשים. אותו אחד היה כבר מומחה, וידע לזהות מי בעצבות גדולה וצריך יותר בשביל לשמח אותו, וצריך דווקא הפעם לעודד אותו ולהוציא אותו מהמרה השחורה, ומי כבר שמח ורק צריך את המתנה הזאת כדי לשמוח. היה יודע בדיוק מה כל אחד היה צריך כדי לשמוח, ולא היה אחד שעובר ברחוב לידו ולא היה יוצא עם חיוך. והנה, עוברים לפניו אנשים ברחוב ופניהם כלפי מטה. היה שואל אחד: "ולמה נפלו פניך?". אותו האיש היה מתפלא מן הלשון שהייתה זרה לאוזנו, הלשון המקראית, והיה תוהה ומרים מבטו וראשו אל מיודעינו, וכך אותו האיש "תפס" אותו והיה יכול לשמחו ולגרום לו לחייך. כ"כ היה אוהב את אותו אחד שהיה עובר כל הזמן עם חיוך, צוחק ומאושר, כאילו אין לו אף בעיה או קושי בחייו. היה נער. מה שהפליא אותו שהיה נער, שהרי את הילדים היה קל כ"כ לשמח, היה מספיק צ'ופר או מתנה קטנה והם כבר עם חיוך ענק על הפנים. עם מבוגרים ובני נוער היה צריך יותר לדבר. אך לאותו נער לא מש החיוך משפתיו, היה מחייך מאושר והולך עם חיוך על הפנים לכל מקום. כמות האנרגיה שלו הייתה כפולה משל בן אדם רגיל. פעם אחת, כשהרחיק נדוד מיודעינו ליישוב ספר מפאתי צפון הארץ, ראה מישהו מאוד עצוב. לא בכה האיש ודמעה לא נפלה על לחיו, אך פרצופו שידר עצב כ"כ גדול שהקרין למרחקים, הבעת פניו הביעה ייאוש ושבירת הכלים, ובכל סביבתו הייתה שוררת קדרוּת ועצבות. חשב מיודעינו שנפטר לו אחד מקרוביו וכדומה, ולכן עזב אותו לנפשו, שכן לא יאה לנסות לשמח אבל בימי אבלו, מוטב להניח לו לנפשו עד שיירגע ויעבור הזמן ויפסיק להיעצב. לאחר שנה, שהספיק מיודעינו להסתובב בכל המקומות ולשמח אנשים, שב הוא אל אותו יישוב ספר בפאתי הצפון, ושוב ניסה לשמח את האנשים שם. ושוב, אותו אחד הסתובב לו שרוי בצער, כאילו לובש שק ואפר ומתאבל על מתו שמוטל לפניו. מיודעינו לא הבין הכיצד אותו האיש עדיין עצוב, באותה רמה ובאותה עצבות בדיוק שאפפה אותו אשתקד, והרי כתוב שגזירה על המת שישתכח מן הלב לאחר י"ב חודש, ומה עוד יכול לגרום לאדם לעצבות כזו גדולה מלבד קרובו שנפטר...? ושמא נפטר לו עוד קרוב ח"ו...?! מיודעינו שקע בהרהורים ותהה כיצד לפעול במצב זה, האם לגשת לאותו בן אדם ולשאול אותו לפשר עצבותו הבלתי מובנת או שמא לעזוב אותו לנפשו ולא להתערב, אולי שוב נפטר לו מת ורק יגרום נזק בפנייתו זו. לא הספיק מיודעינו להתלבט, ואותו אחד חלף על פניו. מיודעינו לא יכל יותר לשתוק, ופנה לאותו אחד שעבר על פניו אך לפני רגע, ושאל אותו לפשר עצבותו הגדולה: "מדוע נפלו פניך?, למה ירע לך?, האם זהו חטא שחטאת ולא מצאת לו כפרה? האם יש לך צער גידול בנים? מה הדבר...? חידה היא לי ואינני מצליח לפצחהּ." ומובן שמיודעינו לא הוסיף את האפשרות הסבירה מכל שחשב אותה להכי הגיונית, האפשרות שאחד מקרוביו נפטר לו, כי לא יאה להזכיר זאת לאונן בזמן אבלו.

הלה פתח את פיו, ובקע מגרונו קול ניחר, עמוק מאוד, שנשמע שאיננו במיטבו ומיתרי קולו היו זכים וצלולים הרבה יותר ונשחקו אחרי בכיות רבות: "דרכיי מוטבות, ב"ה, ואני נושא בעול המלחמה, ומושל ביצרי, אין זה הדבר, אם כי עדיין מעט חושש אני מעבירות שבידי".

מיודעינו, כשהדבר תעלומה עוד יותר גדולה בעיניו, שב ושאל את אותו האיש: "אם כן, מהו הדבר...? הגד נא לי, לא היה אדם שלא הצלחתי להעלות חיוך על פניו".

ואותו האיש השיב: "אמנם נראה כי איש שמיטיב ומשמח את הבריות אתה, אך חושש אני כי לא תצליח להעלים את עצבוני וכל שכן לא להעלות בת שחוק על שפתיי".

מיודעינו שאל: "בסדר, מוטב שתגיד ונראה מי הצדיק בויכוח זה".

אותו האיש נאנח אנחה גדולה, ושתק. שתיקתו הייתה עוד יותר חזקה מדיבורו. אך בכל זאת פתח את פיו ודיבר: "נולדתי יהודי, למשפחת יהודים דתיים ב"ה, אמא ואבא שלי אהבו אותי וחינכו אותי לדרך התורה והמצוות ותמיד אהבתי ללכת לבית הכנסת ולעשות מצוות וחסד".

שתק האיש לכמה רגעים והמשיך בסיפורו.

"צרותיי הפרטיות אינן מספיקות אפילו לבכי אחד, וגם אם היו לי צרות, אלו רק קשיים זמניים, קשיים עראיים של העולם הזה, ואני יודע שבסופו של דבר יש אמת, הקב"ה יתן לי שכר ויעניש את הרשעים, והמשיח והגאולה יגיעו בסופו של דבר, ואינני מתייאש ובא לידי צער כלל, אלא רק שמח בכך שזכיתי לקדש שם שמים ולהיות כלי למילוי שליחותו יתברך פה בעולם הזה, לייצג את שמו. אינני יודע אם יש מישהו עצוב כמוני, משום שמת לו מת. שהרי יש פה דין אמת, זמנו הגיע למות, הקב"ה כך קבע, ברוך דיין האמת ומאמינים שכך הכי טוב. אז אמנם זה קצת עצוב כיוון שמרגישים את חסרונו, אך אין זה מתקרב לרמת העצבות שלי. אני בוכה על צער השכינה, הצער הגדול של מיעוט השכינה, של הסתלוקתהּ והחוסר שלה פה בעולם הזה ובמיוחד בארץ ישראל ובירושלים עיר הקודש, וכשאני נזכר בירושלים שיש בה כבר בתים ויש בה יהודים, והממשלה והמשטרה שלנו, אך מצד שני יש כאב כ"כ גדול, חוסר התאמה וריחוק גדול בינינו לבין השכינה, הצער מתעצם שבעתיים, צער השכינה גדול מנשוא. ראיתי שכולם עסוקים בצרתם הפרטית ואף אחד לא עצוב את צער השכינה, אז קיבלתי על עצמי לבכות את צער השכינה בתשעה באב. צער השכינה איננו מתואר במילים, בבכי או בצווחות, וכל בכי או דמעה רק מקטינים את הצער, הצער של השכינה הוא צער עמוק, צער פנימי, צער שמשפיע על כל גוף האדם ועל כל התנהלותו, ופשוט כל דבר אחר לא מעניין אותי כבר ביום הזה, אני עסוק רק בצער השכינה.

אם כך, אחרי ששמעת את דבריי, היש לך מזור לצער שכזה...?"

מיודעינו עמד בפה פעור ולא הצליח לפצות פה ולהשיב לאותו האיש, שכן נסתתמו טענותיו וכאילו לשונו המבריקה שהייתה שולפת בדיחות ושנינויות בכל עת נעלמה. אותו האיש הנהן ברפיון ראש והמשיך בדרכו עצוב ונפוּל פנים.

אותו האיש רצה בכל מאודו להעלות חיוך על שפתיו של אותו איש, כאתגר היה לו לשדל את אותו האיש לשחוק, ומוכן היה לעשות הכל ובלבד שאותו האיש ימחק את עצבותו הגדולה.

ולפתע חלף במוחו רעיון, וחשב שבטח התשובה לאותה עצבות הגדולה שהייתה אצל אותו האיש, תימצא אצל הנער החייכן והעליז ששמחתו כביכול "כנגד" אותה עצבות של אותו האיש.

מיודעינו תר אחרי אותו נער במטרה לגלות את סודו ואת פשר שמחתו הרבה שאמנם תהה עליה רבות, אך לא הייתה סיבה מספקת דיה כדי לשאול אותו על כך. חיפש, יגע בחיפושים במאמץ רב אחרי אותו נער, וכמשפט "יגעת ומצאת- תאמין", מצא מיודעינו את אותו נער, מסתובב לו ברחובות ירושלים ושר לעצמו שירי קודש.

פנה מיודעינו לאותו נער ושאל אותו לפשר שמחתו הרבה: "מדוע הינך כה שמח ועליז? זו אינה הפעם הראשונה שמוצא אני אותך שוחק סתם כך, ולא ייתכן שבכל הפעמים הללו קרה משהו כה משמח, אנא גלה לי את סודך".

אותו נער פנה בשאלה למיודעינו: "ומדוע שאגלה סתם כך למישהו מדוע הינני מחייך כך כל הזמן?"

מיודעינו השיב לו: "אינני סתם אדם. משתדל אני להסתובב ולשמח את כולם ולהעלות על פניהם חיוך, כלום זה פעוט בעיניך?"

הנער השיב: "מוטב הדבר, אם כך, אסכים לספר לך, אך בתנאי אחד, שלאחר מכן תגלה לי מדוע אתה כ"כ תמה על כך ומחפש לדעת את סודי, והרי זו לא פעם ראשונה שאתה רואה אותי, כך כבר אמרת".

מיודעינו הנהן והנער המשיך לדבר.

"הוריי לא הכי דתיים בעולם, הם שומרים שבת ומצוות ומאמינים בה', אך לא ממש אדוקים, הינך מבין אותי, אני מקווה.אך תמיד חינכו אותנו, הילדים, לשמחה עצומה על כך שהקב"ה נותן לנו חיים, על כך שאנחנו פה בעולם הזה, על הכרת הטוב הגדולה על כל נשימה ונשימה, ועל כל הטוב ששורר בעולם שהוא משרה ונותן ומשפיע לנו למטה. זה השתרש בי ובזכותם זה אחד הדברים שהכי מעניינים ומאפיינים אותי, השמחה הגדולה והעצומה על כך. אני כן הפכתי לאדם דתי מאוד, וב"ה למדתי הרבה תורה והיא שימחה את ליבי. מה שבמיוחד מאיר את עיניי ומשמח אותי, זה עם ישראל. איך עם ישראל בתוכו יש תורה, יש א-לוקות, יש נשמה טהורה, ולא משנה כמה שטויות הוא עושה לפעמים, אלו רק קליפות חיצוניות, אלו רק דברים חיצוניים שהם עשו רק משום ש"נפלה עליהם רוח שטות", מה שנקרא: "בן המלך השתגע". אך הם עדיין הבנים של הקב"ה, בנם של מלך מלכי המלכים, נשמתם טהורה ועצומה, וכל השטויות שנגרמות זה כי הם לא מספיק יודעים עד כמה הם גדולים, עד כמה הם עצומים. אז אמנם יש בעיות, אמנם יש מניעות, אבל הכל חיצוני, הכל זמני, בסופו של דבר זה רק עניין של זמן, סוף האמת לבוא, השקר יתאדה ויתפורר, והקב"ה ימלוך בגאון, "ומלכותו בכל משלה", וידעו כולם כי יש מלך אחד לעולם...! ואז עם ישראל פתאום יבין שהוא הבן של הקב"ה, ותהיה שמחה והתעלות עצומה. כל זה גורם לי כל הזמן לשמוח פשוט...!! כמה טוב יש במציאות, כמה א-לוקות, כמה קדושה, כמה רוחניות, כמה תורה, כמה אחדות, כמה צימאון לדברי א-לוקים חיים, לא-ל חי, רק צריך להסתכל עמוק פנימה ולראות את זה...."

וכשמסיים את דבריו שפתיו הפכו רפויות, כאילו הפסיק עתה נאום ארוך, ואז לפתע קפצו שפתיו, כי נזכר בדבר מה, ואמר למיודעינו: "ועתה הגד נא לי מדוע רק עכשיו שאלתני ותמהת על כך?"

מיודעינו סיפר לו את כל הסיפור של אותו איש, והלה השיב לו כך.

"אכן סברות יפות אמר, אך אנו בוחרים על מה להסתכל. האם לשמוח בחצי הכוס המליאה או להתעצב על חצי הכוס הריקה. ועוד, שחצי הכוס הריקה היא ריקה, היא לא אמיתית, היא ריקה מתוכן, איננה ברת השוואה ועימות כנגד חצי הכוס המליאה, וזה רק עניין של זמן עד שהיא תתמלא בקדושה ובא-לוקות. אמנם, בתשעה באב אנו צריכים גם לזכור מהי הקדושה שחסרה לנו, איזו השראת שכינה ואיזו קדושה הייתה באופן גלוי במצב המתוקן, ולהתגעגע לזה, אולם אחרי שהבנו מה חסר לנו ולמה אנו מתגעגעים, אנו צריכים לשמוח בטוב שיש פה בעולם, בעוצמות, במידות המתוקנות, בתהליך התיקון ובגאולה השלימה."

מיודעינו, מתרגש כולו, השיב לאותו נער: "תודה לך, שלימדת אותי כל כך הרבה, בזכותך הבנתי מהי המשמעות האמיתית של השמחה, אזכור את זה לנצח".

"גם לא אשכח ללכת ולהשיב לאותו האיש תשובה ולתת לו מזור לעצבונו".

בא הנער לצאת לדרכו שמח וטוב לב, ופתאום נמלך בדעתו ושב אל מיודעינו ואמר לו כך:

"מחילה, רציתי להגיד לך עוד דבר מה אחרון. אמרת שהינך משמח אנשים, נכון הוא הדבר?"

"אכן", השיב מיודעינו.

"יפה, אם כך, אשמח להגיד לך עוד דבר שאולי יעזור לך בדרכך החשובה", אמר הנער.

"הרבה פעמים אנשים עצובים בגלל החטא, אמנם אותו איש עצוב בגלל חטאים כלליים, אך עדיין בגלל חטא, זו סיבת העצבות המתמלאה בליבו של אדם".

"נשמתו של האדם סולדת מהעולם הזה בהתגשמותו הטבעית והלא-א-לוקית, בהתגשמותו האכזרית וחסרת הסדר, בהתגשמותו הגשמית והתאוותנית. כל חטא וכל נסיגה מהקודש מצמצם את הופעתהּ, גורם לה לחיסרון ולהתרחקות מן הגוף, ולחוסר התאמה, ומרחיק אותה מהגוף, מרחיק את הגוף מהנשמה ובעצם מריבונו של עולם.

הפער בין הרצוי למצוי, בין הנשמה הא-לוקית השלימה לגוף האנושי שהוא בדווקא נופל וחוטא, קיים.

ואם נתפס אצל האדם שזו סתירה, שיש סתירה בין עולם הזה לעולם הבא, כל צעד אחורה וכל נסיגה ממלאים את ליבו של האדם בייאוש, בעצב, בחידלון וברצון לחדול ולא להתקדם, שכן בכל מקרה יישאר אותו פער ולא יהיה אפשר להגיע לקצה ולפסגה.

אך לא כך הוא הדבר, כל נפילה וכל נסיגה היא בשביל לעלות, בשביל להתקדם, והקב"ה מתכנן את העולם כך שאפילו החושך הכי גדול, אפילו ההעלם וההסתר הכי גדולים, הם חלק מתהליך הגאולה. ודווקא הדברים הכי גדולים וחשוכים הם הצעדים שיותר יקדמו אותנו בדרך לגאולה. ברגע שמבינים את זה, לעומת הצער הקטן ששייך, והוא קיים אחרי החטא, האדם צריך להרגיש כמה טוב יש, כמה זה מקדם אותו, ובמקום להתייאש לקחת את זה ולמנף את זה לדברים טובים, לנתב את זה לשבילים הנכונים שמובילים אותנו לדרך הטובה ולדרך הישר, ולהבין שדווקא הדברים הכי גרועים הם אלה שזורקים אותנו הכי קדימה, וזו שמחה עצומה שהיא בדיוק ההיפך לאותה עצבות ולייאוש שחלילה מנסה להשתחל לליבנו. אם תסביר את זה לבני האדם, אני מבטיח לך שתרוויח הרבה יותר כי יהיו הרבה יותר חיוכים".

מיודעינו הודה מקרב לב לאותו נער על הכל, ונפרד ממנו בחיבוק וכל אחד הלך לדרכו.

עכשיו ידע, אמנם אני הולך להיות עשיר, אבל זה לא מה שחשוב...מה שחשוב, זה שאני מביא שמחה לעולם...

וגם כשיש לי חלק, שאני לא שלם כי אני בן אדם, אני שמח, זה חלק מהעניין...

תמיד חיפשתי לשמח אנשים, אבל עכשיו אני עצמי הרבה יותר שמח, סוף סוף מישהו שימח אותי...

יובש
אין רעיון לשיר
לא עמוק או נדיר

ככה סתם בפשטות
כי היה לי יום טוב, לא הרגשתי סמרטוט

אודה לקל
שימשיך לנהל
חיי בשלווה
בנחת ובאהבה

אוֹפוֹרְיָה
עֵינַיִם בּוֹעֲרוֹת
רֹאשׁ אֲחוֹרָה,
עֲנָנִים בָּאָרֶץ
וּנְשָׁמָה, מְרַחֶפֶת
בְּגַלִּים
מְחַפֶּשֶׂת יֵשׁ ,בָּאָיִן.

🔹