פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 103)

גלי לי סודך
ומקום מחבואך,
אני מבטיח
אבוא ואגיע,
אעשה הכל
עולמי להרגיע.
ובאומרי עולמי,
הכוונה: עולמך,
הרי לא חשבת
שבריחה לשמיים
תהפוך את הכל
בחזרה למים.
תקפונו זרים
עדרים עדרים,
אינך שומעת?!
הכל הולך ומתקמט,
מתי מארץ
תצמח אמת?

מן הכד השקי
הרווי את ימיי
אני הגמל
עוד דרך לפניי.
רבקה, הביטי
בתלאות מסעיי,
אשא אל על
תקווה לאלוהיי.
כווני מסילתי
רחצי כוכביי
הנה אליעזר
ידבר נא מיליי.
זכה ליבי
באדון אוהליי,
אך דיבורים חדל!
הנה מספוא לרגליי.


הנקודה היא שכביכול הגמל ראה את המשימה כאילו היא שלו, אך לבסוף הגמל נשאר גמל, והתפקיד לאליעזר.

עמודו מזלות,
יישרו במסילה,
ההתרוצצות הזו
רק אבק מעלה.
כך אומר גם למים,
העמידו חומה,
מעייני שלי
קודם לכל ימה.
אף שמש עצרתי
מהלכה ממהר
כי העץ שלי
את האור הוא חסר.
והיכן המלאך
שנראה כי חדל?!
הנה קודקודי,
צווה פה: גדל!

הסירי בגד יאושך
לבשי בגד תקוותך
קחי דם התבוססותך
וממנו חֲיִי
חֲיִי
כאבך כאבי
אורך אורי

שמעתי שמועה ממרחקים
מפי הלך אחד ממהר,
כי באוצר התשובה הנעים
ישנו חדר חבוי מסתתר.
ועל במה קטנה מעץ שיטים
נוכחת עלמה מיושנת,
מול כסא כבוד של קובע עיתים,
יושבת ההויה ומנגנת.
את הכלי בידיה לא ניתן לתאר,
גם תויו הם סוד נעלם,
רק אמר וסיפר לכל היותר
הנגינה - יקרה בעולם.
צליליה כשמש שחרית,
כתינוק בצעד ראשון;
תוארה כלשון זהורית,
כדמות אם בלב בת אישון.
איי.. ליבי התעורר להרגיש,
והרמז נלחש בתגובה;
כי אם ישמע אותה איש
מיד הוא ישוב בתשובה.
לתפוס בבגדו רציתי
ידבר, יוסיף נחמה,
אך צילו יותר לא חזיתי,
הסתלק, הותיר רק דממה.
כך שמועה שמעתי ממרחקים
מפי הלך אחד ממהר
כי באוצר התשובה הנעים
ישנו חדר חבוי מסתתר.


האמת שמרגיש לי קצת לא גמור, כאילו נעצר באמצע או משהו כזה.. אולי אשפץ אותו בהמשך. בנתיים שוטו לכם בביקורתכם

מחפש מקום לבכות שאין לי מקום

התנדבתי לעשות לשבת לפתיחת סניף צ'ופר

ופעולה(אבל זה כבר עניין אחר)

אז רצינו לעשות קטע על התחלות

וניסיתי לכתוב..

מתלבטת אם זה אובר קיטש ולוותר...

תנקיוז מראש(-:

היה הייתה

ילדה נחמדה

שלהתחיל אהבה

היא התחילה לנגן בגיטרה

זרמה ללימודי גלישה

אספה מדבקות

אפתה נשיקות.

יום אחד

גילתה

שהתמקצעה בכל נושא

רק טיפה.

ואז

כשהיא נכנסה

לסניף ********

היא

באופן מפתיע,

נשארה

נהנתה מהפעולות

שיחקה עם החניכות

הקשיבה למדריכות...

אוהבות המוון צוותשפ"ב

הַמִּשְׁפָּט הֲכִי טוֹב,

הוּא מִשְׁפָּט אֵינְסוֹפִי.

אֵין לוֹ הַתְחָלָה וְסוֹף,

וְהוּא בִּכְלָל אֲנָכִי.

 

הַמִּשְׁפָּט הֲכִי יָפֶה,

הוּא הַמִּשְׁפָּט שֶׁלִּי.

הִצְלַחְתִּי לִקְרֹא אֶת חֶלְקוֹ,

אוֹ שֶׁמָּא אֶת חֶלְקִי שֶׁלִּי.

 

אֶת הַמִּשְׁפָּט הֲכִי יָפֶה,

הֶרְאֵיתִי לְחָבֵר.

הוּא צָחַק וּבָכָה,

וּבַסּוֹף הִתְגַּבֵּר.

 

הָאֱמֶת שֶׁהוּא רָאָה,

אֶת הַחֵלֶק שֶׁלּוֹ .

וְאוֹתִי הַכִי הִפְחִיד,

שֶׁהוּא פָּחַד מֵעַצְמוֹ.

 

הוּא הִתְגַּבֵּר עַל הַמִּשְׁפָּט,

הִתְגַּבֵּר עַל עַצְמוֹ.

וְחָזַר לְשׁוֹטֵט,

בִּמְחוֹזוֹת לֹא לוֹ.

 

הוּא רָגִיל תָּמִיד לָנוּד,

בִּמְחוֹזוֹת שֶׁל אֲחֵרִים.

שָׁם זֶה לֹא מַפְחִיד,

כִּי הַמְּאֹרָעוֹת לֹא לוֹ קוֹרִים.

 

אֲבָל כְּשֶׁבַּמִּשְׁפָּט שֶׁלִּי,

כְּמוֹ בִּשְׁאָר הַמִּשְׁפָּטִים.

הוּא נִסָּה לְחַפֵּשׂ,

אַסְפֶּקְטִים זָרִים.

 

שֶׁעֲלֵיהֶם יִסְתַּכֵּל,

מִמִּשְׁקֶפֶת אַחֶרֶת.

לֹא אִישִׁית מִדַּי,

גַּם אִם לֹא נֶהְדֶּרֶת.

 

אַךְ הוּא נַחַל כִּשָּׁלוֹן,

כִּי בַּמִּשְׁפָּט שֶׁלִּי,

הוּא רָאָה אֶת עַצְמוֹ,

וְזֶה אוֹתוֹ מַחְלִיא.

 

כֵּן, אֶת עַצְמוֹ הַיָּשָׁן,

שֶׁמִּמֶּנּוּ שָׁכַח.

אֲבָל בִּפְנִים בַּלֵּב,

הוּא יָשֵׁן מַמָּשׁ.

 

עַכְשָׁו הִתְעוֹרֵר,

וְהִתְחִיל לְדַבֵּר.

הוּא חוֹזֵר לִהְיוֹת עַצְמוֹ,

עַל עַצְמוֹ הוּא מִתְגַּבֵּר.

 

הוּא מַשִּׁיל מַסֵּכוֹת,

הוּא מֵסִיט מַסָכִים.

הוּא אוֹהֵב אֶת הַכֹּל,

וּמַרְאֶה אֶת הַמִּשְׁפָּט גַּם לַאֲחֵרִים.

"לסתום ת'פה ולהנהן"

..

אני הבורחת.

אתם מכירים אותי בדרך כלל בדרכים

עם פרצוף בטוח מדי בעצמו

או פרצוף שאנן.

כזו שתמיד לא תמצא אותה בבית שלה.

והאמת?

אני הבורחת.

עם תיק קל על הגב,

בלי תיק בכלל

לרוב קשה לי בסיטואציות קשות.

אני הבורחת.

זו שתמצא דרך להתחמק מסיטואציות חברתיות

זו שתכתוב קטעים מלנכוליים

שתחפש אהבה.

אני הבורחת,

רוצה לעצור

למצוא מנוחה

למצוא את האהבה

לפרוח, ליצור חיים

אבל,

אני הבורחת.

..

"לסתום ת'פה ולהנהן"

 

ספר לי
אלול
על עולמי
איך נראה משמיים.
טייל איתי
אלול
אל ליבי
גם יום, או יומיים.
ושם
אלול
בין כפלי נשמה
ובין דממה לדממה
האמן בי.
בה.

פעם אחת בחיים,
כך נדחפת מחשבה,
אבקש לראות את
אוצר התשובה;
את כתליו הזכים,
בשמים, נברשות,
ומדפים עמוסים
תלבושות חדשות.
מלאכים צחורים,
וסרגל מדידה,
ושמחה עד אין קץ
בכל נפש ידידה.
לו אוכל לבקש,
כך נדחפת מחשבה,
זו תהיה פגישה
באוצר התשובה.

שקרים חיים פה הלילה.
שקרים יפים,
מתוקים.
שמבטיחים הבטחות,
ומפתים.
שמראים לנו
כמה
אנחנו עירומים.

שקרים צוחקים פה,
הלילה.
מבודרים, משועשעים
משתעשעים בנו
כבובה על חוט.
בשנינו.
מקרבים, ומרחיקים
ריקוד נודם
של שיכורים.

ואת באה אלי,
יחפה.
מבט פנייך נוגה
ואת זוהרת
בריקוד של שתיקה
פותחת בפניי
צופנות חייך.

ואנחנו שותקים,
באהבה.
שלא יחדרו לנו
שקרים.
ואנו נושמים
בעלטה
נשימות חדשות
של אוהבים.

ואת פוסעת חרש,
הולכת מעדנות
אל קו הרקיע
שנפרש באופק
ואת
נודמת קלות
שכחול שמים
נמוג
בחורף.

יום ועוד יום
ועוד יום ועוד יום

כולם זה לזה כמעט זהים
משעממים וקצת כהים

מתי אחווה איזה ריגוש?
משהו שיעורר בי שמחה וחידוש?

חשבתי
וכאבתי
ולבסוף לעצמי תשובה הגבתי והשבתי ----
------

צאי הביטי ברקיע
כמה הוא מדהים ומרגיע



שדה פרחים ניחוח בשמים מריח
את כל פחדייך ישכיח

בחיים כולנו עוברים תלאות
פגיעות ואכזבות

מעצמי, אחרים
ממשפחה ומהחברים

מעמד חברתי ועבודה
אנשים שלא העריכו בתודה

הקושי לא יסתיים לעולם, לכולם
ולכן, מתוקה, נסי להרגיע טיפוס בסולם

הסתכלי נא על הצפורים
על העצים הנהדרים

התרכזי בטוב הפשוט שלידך ממש נמצא
כך כל חייך תהיי שמחה, מאושרת ומרוצה

מאנשים ביקורתיים אל נא תתרגשי
יש להם כנראה קנאה, בעיה או קושי

התחברי רק למעודדות
נותנות תקווה וחמודות

אלו בערך הכללים
לחיים מאושרים ורגילים

לֹא לְעוֹלָם נִפְרָד
לֹא לְעוֹלָם חָסֵר
אַךְ לְעִתִּים שָׁבוּר
לִרְגָעִים פָּגוּעַ

הַטּוֹב, אַחֲרִיתוֹ לָבוֹא
הַשְּׁלֵמוּת, בּוֹא תָּבוֹא
הַלֵּב, אוֹי הַלֵּב
יֵרָפֵא וְיִשָּׁלֵם וְיִתְאַהֵב

מותר לך למות ולחיות בתוכי

מותר לך לחדול מלהיות

יבשה בארך

נסתמו כוחותייך

צעקתך רפה ונכנעת 

רפה ונכנעת

 

באלול אני רוצה אב.
עטור זקן, לבוש לבן,
אך מסתכל אחורה,
רוצה אב.
יש משהו בחורבן,
בתחושת האובדן,
שמולידה בקרבי:
אני רוצה אב.
ואלול,
עוד מרגיש לי חלול,
מרחוק מזדעק,
מהנהן מהדהד,
ובליבי, אני רוצה אב.
מדוע אב אינו אחרי אלול?
הרי באלול, אני רוצה אב..

(אלול תשעח)

שוב חוזר השופר
להעיר לב עקר
ויודע
לא יקיץ נרדמים.
ושוב חוזר השופר
שקולו נעקר
ויודע
הם חירשים ואילמים.
אז חוזר השופר
ובוכה עד עפר
ויודע
כך נידון לעולמים.
אל תבכה השופר
אל תשקיט פה דבר
ותדע
אתה איתם בחלומם.

לַהֲפֹךְ קֹשִׁי לְהִזְדַּמְּנוּת
לַהֲפֹךְ אֶת הַמִּשְׁוָאָה
שֶׁל- יֵשׁ לִי חֹר בְּלֵב!
שֶׁל- מַשֶּׁהוּ דָּפוּק אֶצְלִי!!
שֶׁל- אֵין בי אַהֲבָה!!!

לִשְׁאֹל בְּעֵינַיִם חֲדָשׁוֹת
מָה אֲנִי מֵבִיא לְעוֹלָם?
וְלָמָּה דַּוְקָא אֲנִי
מִכֻּלָּם?

לִהְיוֹת שָׁלֵם עִם הַבְּחִירוֹת שֶׁלִּי
גַּם אִם בְּסוֹף אַחְלִיט לִשְׁכֹּחַ
אוּלַי אָז אֵדַע אֶת כּוֹחוֹ שֶׁל רֶגַע
וְהוּא יִזְהָר וְיִתֵּן בִּי כּוֹחַ

לַהֲפֹךְ קֹשִׁי לְהִזְדַּמְּנוּת
לַהֲפֹךְ אֶת הַמִּשְׁוָאָה
לְהַאֲמִין שֶׁיֵּשׁ סִכּוּי
יֵשׁ סִכּוּי
לְאַהֲבָה

לִבְכּוֹת אֶת הַחַיִּים הָאֵלּוּ
עִם הַטַּעַם הֶחָמוּץ מָתוֹק שֶׁהֵם מַשְׁאִירִים לִי בַּפֶּה
לִבְכּוֹת אֶת הָאָבִיב וְהַפְּרִיחָה
וְהַשָּׁמַיִם
אֶת הַנְּשִׁימוֹת שֶׁלָּךְ הַקְּטוּעוֹת
הַמִּתְנַשְּׁפוֹת
וְאֶת אֵלּוּ שֶׁל הַקְּטַנְטַנִּים
הַנָּמִים בְּמִטָּתָם
לִבְכּוֹת מָה שֶׁלֹּא הִסְפַּקְתְּ לוֹמַר
וְלַעֲשׂוֹת
וְכָל מָה שֶׁעוֹד לֹא עִכַּלְתְּ
לִבְכּוֹת אֶת הַחַיִּים הָאֵלּוּ
הַיָּפִים
הַמְּזַעְזְעִים
שֶׁדּוֹפְקִים לָךְ אֲפִלּוּ בַּלֵּב
וְלֹא מַפְסִיקִים
גַּם כְּשֶׁאַתְּ כָּל כָּךְ רוֹצָה שֶׁיִּגָּמֵר
לִבְכּוֹת אֶת הָאַהֲבָה וְהַגַּעֲגוּעַ
לִבְכּוֹת
כָּל מָה שֶׁאִי אֶפְשָׁר
לְהַגִּיד

ככל שמתמקדים במשהו , הוא הופך לחשוב ; כשאת משקיעה זה הופך לשלך, קלישאה משומשת אבל כמה שהיא נכונה. לעזזל .
וזה למה אסור אצל חסידים מסויימים להניח מראה בגובה הראש. רק לאישה שתייפה את פניה לכבוד בעלה הגדול והנורא,
יורשה לה לפתוח את ארון הבגדים ולהסיר שיערות קטנות וצהובות בין העיניים התינוקיות שלה. אפרוחה תמה.
*
שמא יביט בעצמו וישכח תלמודו.
תלמודו הוא ישכח ותורה מה יהא עליה. אין בי שמץ ליגלוג שמקורו תמיד בחוסר ביטחון, אז אען בי שמץ כזה, מול הנתנשאות הנזירית התמה ההיא. להניח למראה, וללכת.
ללכת אל הרועה.
*
ככל שחיפשתי אחר הרועה המתאים לי כך נחלתי אכזבה. העמקתי נדודים עם מקל עייף ומתולע. לא מצאתי אותו.
למדתי רפואת הטבע על בשרי החף מפשע וכמו עכבר אלפא של מעבדה לימדתי את המדען להתאהב בי. ומצאתי חיים.
ויום אחד חמקתי והלכתי לחפש רועה.
המקל שלי מתולע, אתה שומע?
הכבשים שלי לא יודעות לדבר.
הכל כאן כל כך מלוכלך.
אין כאן מראה.

לילה חשוך. אפשר למשש את החושך בידיים.
הכל משמיע רעש, כאילו איבד העולם את שלוותו. ואני מהנהן לו, לעולם. נותן את הסכמתי ואת הזדהותי לחוסר המנוחה שהוא חש, מנענע בראשי כאות הבנה.
צועד רק עוד קצת, עד לסוף השביל, שם נעמד, מוריד את הראש, ממהן להרים את ראשי ולהביט קדימה. כבדה עלי כבדותו של העולם.
הראש מביט למטה לכמה רגעים, אחריהם הוא מורם, כמו מאליו, ומסתכל קדימה, אל הדרכים המוארות שנראות למרחוק.
"כמה דמעות צריך בשביל לרצות אותך בפנים.
ואנחנו לא מוותרים עליך בחיים שלנו.
אל תאמין לנפילות שלנו, אל תסתכל על הקטנות שבנו.
תראה אותנו ככה, בפנים" בלחש,
"ואחרי הכל, בלעדיך, אין בנו כלום.
ואחרי הכל אנחנו לא מוותרים עליך בחיים שלנו.
ויגידו ונגיד הכל עלינו. כמה עלובים אנחנו, כמה חצופים, כמה קטנים.
אבל אתה תדע את האמת.
כי רק אתה יודע כמה עמל צריך בשביל לשבור קשיות אחת שבנו.
כמה אמונה צריך כדי להמשיך לחפש אותך.
כמה אומץ צריך כדי להמשיך ולבנות מקדשים קטנים לכבודך."
הבכי מגיע, מוציא בדרכו שלו את המילים שקשה לפה לבטא.
מוציא את החליל, מנגן לנפשי ניגון לחסידי הצמח צדק, שתרגע ותנשום ותנוח.
עולם מותש, עולם עייף. שרק ירגע וינשום.
לא תמיד צריך ללכת. מותר לשבת ולנוח, לתת לעצמך מרגוע.
לא אתה זה שסוחב את העולם על כתפיך. מחשבה כזאת מגיעה כי העולם סוחב אותך על כתפיו. הוא רוצה שתבוא ותמשך אז הוא מוותר על כבודו ונותן לך את הקרדיט.
אני נושם, ממשיך בניגון.
הפוך על הפוך על הפוך הוא עושה לנו, השטן. חושב אותנו לטיפשים.
הוא לא מבין ביהודים. או שאולי מבין וזה רק אנחנו שעדיין לא מבינים.
נאנח, ממשיך לנגן.
יש ה' בעולם וזה רק עניין של זמן עד שהכל יתבהר.
הוא רוצה להיכנס אבל אין מקום. אני מלא. מלא בעצמי, מלא בעולם.
אבל הוא רוצה. רוצה להיכנס.
"אני מאמין לך" אני עוצר לרגע, מביט למעלה וממשיך.
אפשר להגיד הרבה עלינו. שגנבים אנחנו, ששקרנים.. אבל לא טיפשים. אנחנו יהודים. יהודי זה דבר לא טיפש בין אם ירצה ובין אם לא. בכח היותי יהודי אני מתחדש, בכוח היותי יהודי אני מלא באינסוף מחשבות שחלקם מאמינות וחלקם כופרות ועדיין הן מכסות לב אחד שמלא באמונה.
בכוח היותי יהודי אני רואה אור, גם כשאני לא רואה אותו.
אני נושם ומתחיל את הניגון מחדש.



(לא מסודר.. פשוט יצא)