תשליך אהובי תשליך
את כל הפרימות
תשליך את כל החרדות
תשליך אהובי תשליך
את כל הפחדים
תשליך את כל הרעים
תקרב אהובי תקרב
את כל החברים
תקרב אנשים אהובים
תקרב אהובי תקרב
את כל הנשימות
תקרב את כל השמחות
תשליך הכל לים
שקט הוא הזמן המושלם
תקרב את האוזן ילדי
בוא ושב איתי
תשמור את כל החיוכים
ביחד אנחנו שלמים
תקרב זוג עיניים
הכוכבים בוכים בשמיים
תשליך את הכעסים
את הזכרונות תנסה להרים
תפיץ אהבה לאוויר
חותם תנסה להשאיר.
כן הרבה זמן לא העליתי משהו
בוא שב נא עימי
היה קצת פה, איתי
מכל הרגעים של ביחד
נשארתי קצת לבד
והלוואי
ישטפו עיניך את עיניי
לא תפחד להיפגש
מהיום, שיריך - שיריי
לו רק הייתי
בכל רגע מחיי
אולי נָדְמוּ געגועיי
לאינספור הזדמנויות
פתחי חיים חולפים
חיבורים שאולי היו,
רגעים לחוצים, עייפים
ונופים ששוב לא יחזרו
שוב ידיי ריקות
בעקבותיי אלפי אוצרות
לו רק הייתי
נותן לעצמי לחיות
מאוד מאוד!
ומציין דבר חשוב - אני מרגיש שצריך פה לחן... (או שמא יש כבר איזה אחד).
בא לי לקרוא דברים שמחים.
לא נוגים, לא אופטימיים אפילו, רק שמחים.
פשוט כזה, מקסימום עם חיוך קטן (לא קומי), אבל עם תחושה קלה לאורך כל הקריאה.
אם יש למישהו או מישהו מוכן לכתוב - רב תודות. 
גמר חתימה טובה.
פרצוף כרית"זה בכלל לא משנה"
מה היתי
מה אהיה
כמה שרוט
או כמה שווה
מי חבריי
משפחתי ומכריי
מה הם חושבים עליי
האם זוכרים "מעלליי" ולעומ"ז .. פעליי
וואלה זה בכלל לא משנה
רוץ השתחרר והשתנה
לך לנוף - להר או לשקיעה
נוח ליד מזרקה במדשאה
בכוכבים יש איזה ניצוץ
נסה אליהם לקפוץ
קולות מצחיקים ומשונים
בדיחות קרש או שנונים
העיקר מהכל שכח
ואת לבך חיש תשמח
קנה ממתק או מעדן
רק צוחק ושמח כל הזמן
כל הזמן
כל הזמן
כי זה בכלל לא משנה
באמת שלא .... אתה כל הזמן משתנה....
יצא לי קצת "כבד" בסוף... אבל חמוד
הפסקה האחרונה בהתחלה חשבתי שזה פזמון
(אולי בגלל ההרבה נקודות)
תודה לך!
משמח
מתאים שיהיה לזה מנגינה אפילו
תודה רבה!
אתה עומד שם שוב.
מה איפה?
שם.
בדבר הזה המוכר שפוגשים אחרי כל התקדמות,
בכל צומת חדשה.
כןכן, שם, בכיכר.
ואתה שוב משתוקק לטרמפ, לאיזו גאולה קטנה,
שתמשוך אותך לכיוון, שתעלה אותך על השביל שמגיע ליעד שלך.
ואתה שם כבר תקופה ארוכה.
הספקת לשכוח מאיפה באת..
ואתה מסתכל סביבך ורואה
שבנתיים האנשים שמגיעים ונעלמים
מתישהו חוזרים, כי ככה זה החיים..
בשלב מסויים פתאום ת'קולט
שהם רק נראים לך אותם אנשים ובאותו המקום,
אבל שבאמת באמת, זה לא נכון,
כי עכשיו הם בצד השני של הכביש וישלהם יעד שונה..
ועכשיו הם עם חפצים חדשים במזוודת ההשגות והתובנות של החיים..
ואתה, אתה עוד עומד ומתבונן..
מידי פעם רואה גיטרות על גבים ושקשים קשורים לתיקים..
וגם אתה רוצה איזה ניגון שילווה אותך ואיזה משו שיאפשר לך בכל מקום לעצור לנוח ולאסוף כח.
ומידי פעם ת'רואה חבר'ה מרססים גרפיטי וילדים שרצים להם לשומקום,
וגם אתה רוצה.
רוצה אומץ להוציא לבחוץ מילים שיש בפנים. בלי להתבייש ושכולם יראו.
ו.. בלי להכחיש שאתה זה אמרת, אומץ להוסיף בסוף עיגול קטן שבתוכו C עוד יותר קטנה, ומחוץ לעיגול בצד שמאל- את השם שלך.
וגם אתה רוצה לזרוק ת'שכל ופשוט לרוץ ולקפוץ ול... רגע, מה? בעצם לא. לא לזרוק. פשוט שכל יותר קטן, כמו של ילדים. עם תוספת של הרבה הרבה תמימות וקלילות. ואיפה היינו? אה. ולרוץ ולצחוק ולדלג ולקפוץ ולהמשיך פשוט לרוץ ולרוץ. כי אז מה אם אתה לא יודע לאן..?
פעם בכמה זמן נהגים עוצרים תוך כדי הסיבוב ושואלים אותך בעיניים של סבתות לחוצות אם הכל טוב ואם צריך משו
ואתה עונה להם כמו תמיד ש'לא תודה+חיוך נימוסי'. וכשהם שואלים 'בטוח?' אתה עונה 'כןכן'
ופתאום עוצר בצד איזה רכב מצוקמק ושרוט כולו,
ויוצאים ממנו כמה בחורים שנראים גם הם לא הכי מטופחים..
פאות גדולות, כיפות שחוקות,
חולצות זרוקות ומכנסיים מוכתמות בבוץ.
אבל מה?
עם שמחה גדולה שיוצאת מהלב לבחוץ דרך כל האיברים בערך..
אם זה החיוכים הענקיים והאור שבעיניים, ואם החיבוקים שבידיים ודרך הריקוד שברגליים..
והם רקדו המון המון וצעקו ברחוב שה' הוא טוב ושאין רע בכלל. שהם אוהבים את כולם.
צעקו שה' הוא המלך. וצעקו לו ככה בפשטות 'טאטעעעעעע!!!!!'
צעקו שאין ייאוש בעולם ושמצווה גדולה להיות בשמחה תמיד.
צעקו שהם רוצים גאולה וצעקו שארץ ישראל של עם ישראל.
צעקו לה' שימשוך אותם מהפיאות ומכל הבלבולים וצעקו עוד ועוד שה' הוא טוב ושהם אוהבים את כולם ושה' יתברך אוהב אותנו.
ואז הם רקדו שיר בלי מילים, רק ניניניאאיאיינינננייללילייניני. ועוד ניליליי ליי איאיי לי.
ואתה מסתכל בהם, מחייך, ומשו בך מתעורר.
רואה תפשטות ומקנא..
ואז, פתאום גם הם קולטים אותך..
ואתה מסתכל עליהם והם עליך,
ושניים מהם מתקרבים אליך,
אומרים לך 'אהלן אח שלנו.. מאיתך? בא, בא' ומושכים אותך אליהם..
ואיכשהו, באופן לא צפוי
אתה מוצא ת'עצמך גם רוקד בתוכם..
'מה נסגר איתי...?!' אתה תוהה לעצמך..
מרגיש מוזר.
ויותר מיזה, מרגיש שאנשים מסתכלים עליך כמוזר.
חושב שהשתגעת אבל פתאום מבין שהשיגעון הזה הוא הגאולה שחיכית לה.
משו השתחרר בתוכך.
ותוך כדי הריקוד אתה פתאום מרגיש לעצמך ככ.. לא מוזר.
ככ מוכר.
וכשהם התקפלו כבר היה לך ברור שאתה איתם.
וככה עד היום אתה לא בדיוק יודע בדרך לאן אתה,
אבל אתה מסתובב, ביחד עם אנשים טובים ופשוטים,
וישלך אומץ לצעוק את מה שבפנים,
ואתה משמח אנשים.
וזהו, זה מה שאתה עושה בחיים.
אני רוצה לתייג ואחרי שאני בוחרת את השמות שקופצים לי זה נעלם.. מה עושים?
כתיבה יפה
והלוואי...
בהתחלה חשבתי שיהיה סוף טוב אידיאלי אבל מהסוף אני מבין שזו תגובה למציאות היום יומית הקשה?
באסה מצד אחד. מצד שני, זה יפה שהתחלת בטוב וגם הרוב אומר טוב ואפילו השם של השיר אומר חיוביות.
אחדד את המסר - נראה לי שלא לגמרי ירדת לסוף דעתי בשיר...
ובאמת תודה על התגובה!
הדגשתי מס' פעמים -
"אל תראוני שאני שחרחורת"
כלומר שאני (בזכות הקב"ה כמובן... מעל הכל...) כבנאדם משמחת ואחראית כביכול לאושרם של הילדים
לבריאותם הנפשית , הפיזית וכו'
ובסוף - נותרת מרוקנת
אז - מי שרואה אותי במצב של עייפות, שיבין שאני אחרי הוצאת המון אנרגיות עצומות של שמחה וריקודים וסבלנות אינסופית אליהם
שלא יחשוב שאני איזו מסכנה או דכאונית , אלא שיבין שאני כולה עייפה כי הוצאתי מלא אנרגיות
וההוכחה : שמחת החיים של הילדים - מכוחי ! (בזכות הקב"ה כמובן, אך אני בהשתדלות כבנאדם..)
מקווה שהבנת תודה
המסר של השיר הוא לגמרי חיובי, בעיניי כלומר אין פה טיפת שלילי, התיאור של העייפות הוא בכוונה כדי להדגיש את האבסורד, שאני אמנם *נראית* עייפה וחלשה, אך זה רק בגלל שהוצאתי כ"כ הרבה אנרגיות של שמחה וכוחות עצומים של סבלנות וריקודים והתלהבות עם הילדים וכו' - ודווקא מרוב השמחה העצומה, אני כ"כ עייפה וחלשה, כי הוצאתי הרבה אנרגיות
מקווה שהסברתי ברור שנה טובה
אני חושב שמההתחלה דווקא כן הבנתי בדיוק כמו שהסברת עכשיו.
וזה מה שהתכוונתי ב"מצד שני", שבאמת השיר חיובי ומראה על הצד הטוב של הדבר.
אבל בסוף בסוף את פונה לאנשים אחרים. הרי אם זה היה רק אמירה מאושרת שאת אומרת לעצמך, פנימה, אז לכאורה לא היה צריך את השתי פסקאות האחרונות.
אלא, הן באות ואומרות לאנשים חיצוניים (ואולי גם לעצמך באיזשהו מקום פנימי?): תראו, מה שאתם חושבים זה לא נכון ["אל נא תשפטו את העייף או החלש"].
כלומר, יש דיסוננס בין התחושה הפנימית לאיך שזה מתבטא בחוץ. לפחות ככה זה נשמע כי הסיומת מאוד מדגישה דווקא את התוצאה החיצונית. וזה מה שקצת עצוב פה.
אבל העיקר שאת שמחה, באמת. 
מה אני מבין... סומך על הנסיון שלך, לא משהו שחוויתי או יצא לי לחוות חח
פרצוף כריתאחרונה
בדיוק, זה ענין של חוויה, תודה!
מתחבר
ואהבתי
האמת היא שדווקא לא התכוונתי לשורה הזו.. אבל דווקא לא ניסיתי להיות שיפוטי רק לתת תגובה.
סוף סוף אני אכן מכיר שזה מצב מורכב וממילא גם מסר מורכב ואכן יש הרבה מה להתחבט בהרבה מצבים
אני בנאדם עם שאיפות מאד גבוהות , בכללי
לחסד, למצוות וכו'
אך לעתים אני מרגישה שדווקא ה"מצווה" שלי זה לבלות - שארגע קצת, שאהיה יותר מתונה , וממילא משפיע על מצב הרוח
כל אחד, ועבודת ה' שלו אין ספק שלא תמיד בנאדם יכול להבין את חברו , כי מבנה הנפש שלו שונה וזה בסדר וסבבה לגמרי
תום אוהב את הירח, במיוחד בזמנים כמו היום, ירח חרמשי ומנוקד. כמעט לא נראה.
פעם בלילה הוא יוצא לחצר ונשכב על האדמה הלחה, הריח שלה משכר אותו, הוא יכול לראות אותה מחייכת. הוא יכול לנשום את הנמשים שלה צוחקות אליו.
תמיד אהב את האדמה. מעפר באת ולעפר תשוב. וטוב שכך. תארי לך היו קוברים אותנו בארוניות כאלה, כמו הלוקרים המגעילים של הבית ספר. שאפשר לכתוב עליהם קללות בטוש לא מחיק. אוי ואבוי. הכי טוב להקבר באדמה. אדמה יכולה להצמיח אותך. יעבור זמן והעצמות הרקובות שלך יצמיחו עץ עם ריח של חופש ופרחים צפופים צפופים צהובים ותמיד יהיה ריח. אחח. ריח.
הוא נכנס הביתה. אמא מכינה דגים חריפים לחג. תום אוהב אותה. הוא אוהב להסתכל עליה כמהופנט כשהיא זזה ושרה ורוקדת. הכל היא עושה תוך כדי
תוך כדי תנועה
הוא אוהב להסתכל עליה. הוא אוהב שהיא עוברת לידו ומרפרפת ברכות על שערו כבלי משים.
כשהוא יהיה גדול, הוא יתחתן עם החיוך של ננוש שלו, עם הנמשים שלה והשיער העבה והמבריק שלה והצחוק המתגלגל. הם יעשו חופה בחצר, בחורף. ויהיה שם מלא ריח של אדמה ושלה. וירח.
האדמה סופגת הכל. אמא תמיד היתה אומרת לו. כל פעם כשהירח מתחסר, רגע לפני שהוא מתמלא מחדש הוא מרגיש צורך לנקות את עצמו. להגיע שלם יותר.
מעפר באנו ולעפר נשוב. ומה אפשר להשליך היום. קללות של ילדים טיפשים עט לא מחיק על לוקרים. שנאה של השפלה חמוצה.
הגיע הזמן להתייחס יותר ליש. יש לי את ננוש ויש לי ריח ואדמה ואמא.
הריני משליך את השנאה. שתיקבר. שתצמיח עץ עם ריח של חופש. שתצמיח תום חדש.
תרגיל מעניין,
ניסיתי משהו- כתיבה ראשונית, לא עברתי על זה
נראה לי יצא נחמד(;
(יצא ארוך בטעות)
תשליך, הוא מצווה
ואני נרעד
רגע, לא התכוננתי.
בלי להתכונן, עכשיו.
תוציא הכל מהכיס
ואז תוכל לעבור בשער
להיכנס.
אני מתחיל לרוקן
פלאפון, רב קו, מפתח של האוטו
מניח על המדף המיועד
ועושה צעד קדימה
רגע- הוא עוצר
תבדוק טוב
מכניס את היד שוב לכיס
אוזניות, עט, טישו, פתק מהבת שלי
זה מתחיל להיות לא נעים
אך הוא לא מוותר-
תבדוק גם בצד השני
בטוח משהו מסתתר
מצרף את היד השניה לחיפושים
והיא דולה משם
מסטיק לעוס, מסכה מקומטת ומטבע של חמישה שקלים
מניח גם אותם
שרק אוכל לעבור כבר
את התיק תוריד גם
אתה צריך לעבור בלי כלום עליך
הוא בוחן אותי בעיניו
איזה שומר מוזר
זהו? אני שואל בתקווה
כמעט, נשאר לך רק מהלב
אחרת המגנומטר יצפצף וזה לא יהיה נעים
ומה זה אומר?
תעצום עיניים, הוא פוקד
ואני עוצם כמו ילד טוב.
ותחזור אחרי-
אני מוחל
לכל מי
שהכעיס והקניט אותי..
זהו, משוחרר
הוא סופק כפיים,
מחזיר אותי למציאות.
מוזמן לעבור לצד השני
רק תיזהר לא להתלכלך יותר מידי שם בפנים
כדי שבשנה הבאה זה יקח פחות זמן
תראה איזה תור מאחוריך..
שהניגודיות בכוונה.
בהתחלה מנסה סתם להשליך דברים "טכניים", אבל מסתבר שזה בכלל לא העניין.
כאילו התהליך מתחיל ממש מלמטה. אל תנסה לעבוד על עצמך ולהתרחק אלא תמצא מהו הדבר האמתי.
זה ארוך קצת, אבל ההקדמה היא חלק חשוב מהתובנה...
--------------------
אלול,
ראש השנה, יום כיפור,
תשובה.
לחזור בתשובה?
כל השנה אני מנסה למצוא את התשובה.
כי כמו שאומרים: זה תהליך ארוך
לא נגמר רק בעשרה ימים
אבל האמת היא, שהוא גם לא מתחיל שם
אם התחלתי בחודש שבט זה רע?
הנה, אני בתהליך כבר כמה חודשים
מנסה, חוזר, מחפש, ושב לאחור
כבר כמה חודשים שאני משליך
מנסה להתנקות
לראות את הטוב
להשליך את הרע
אז מה אלול עכשיו?
למה להוסיף סטרס?
גידול אקספוננציאלי זה לא בריא לשום דבר...
בתכלס מה רע במשוואה ליניארית אבל עקבית ומתמידה?
ועכשיו תשליך.
הרי אני משליך לאט לאט, ובקצב שלי
למה לדחוק בי
למה דווקא עכשיו, ברגע הזה, בין מנחה לערבית
זו עבודה אישית!
תנו לי את הזמן שלי.
והנה, כבר הגעתי למקום
כן כן, ברור, עם דגים.
כי אם כבר עושים אז שיהיה לפי כל הכללים.
בקיצור ולעניין
בדרך חשבתי על שדרוג למשימה
למצוא את מה אני *לא רוצה* להשליך
ויהי מה
מה שאני מתעקש להחזיק
בלי סיבה ובלי הגיון
בתוך הלב לשמור ולאגור
בשונה משאר השנה שעובדים עם השכל ועם כללים
עכשיו נעבוד עם הדמיון והרגש
בלי לחשוב ואפילו בלי להסכים
שהדגים יאכלו ילעסו וישמידו, מצידי
שלא ישאר לדמיונות זכר
העיקר שהלב יהיה נקי
פשוט להשליך וזהו.
כי זה לא שלי.
המחשבות מאין הן באות?
מי יאמר שהן נכונות?
צודקות?
ראויות?
אמיתיות?
המחשבות מאין הן באות.
מבוססות על כלום
בנויות על הכל
כמו מגדל של חול
אבל לא רוצות ליפול
ובסוף לא נשאר מהן דבר
------
גם אהבה או כאב
מי יגיד ומי ידע
הסוד שבלב
שלי
לחשוב אותן מותר
לכתוב אותן אפשר
להגיד אותן?
הו לא, העולם מדי אכזר
לספר אותן?
לשורר אותן?
רצוי
מה שיהיה להן הכי טוב
ראוי
מה שיהיה לי הכי טוב
---
ומה יוצא מזה?
נחשוב על זה.
"אני לא מצליח להבין את התוס'" מתמרמר החברותא שלידי, כהרגלו בניגון ספרדי מסולסל. תקיעה. לא שאני יכול לעזור לו, אני בכלל מתוסבך בפשט של רש"י, שמכל צד שנפרשו עולות להן נפק"מ חמורות לכאן ולכאן. שברים. אלו ממש דיני נפשות. בינתיים החברותא מדפדף למהרש"א כשאני הולך להביא את הפני יהושע. כמעט תרועה. "או!" נשמע שוב אותו ניגון בחדווה, הנה הפי' בתוס' מתממש. תקיעה. שוב תקיעה. כבר כואב לי הראש, והלוואי שזה היה מרש"י. ניסיון כושל לתרועה. תקיעה. אני מרים את הראש מהגמרא ורואה את החברותא שלי שוקד על תלמודו. הוא מרים אלי מבט, מסתכל בפני ושואל "הכל טוב? למה את נראה כ"כ עצבני?" זה באמת לא מפריע לו? שברים שהתפקששו. תקיעה. טוב די! מספיק! אני טורק את הסטנדר קדימה וקם תוך כדי מלמול מהיר של "מקום חשוב" או משהו כזה.
לא קשה לגלות מאיפה הקולות מגיעים. אני יורד קומה, ועוד קומה ומתקרב לעבר הקול. בינתיים, בין תקיעה לשברים, הראש שלי מריץ ניסוחים דוקרים איך להעיר לחוצפן שעוד ממנחה עושה לי בעיות. סתירה מימין, סתירה משמאל, תרועה. הנה, מצאתי את החדר. אני שם את היד על הידית, סוגר ביני לבין עצמי מחשבות אחרונות על תוכחות כאלה ואחרות נוקבות עד תהום שאני עומד להשמי"ס את הספק יהודי הזה שעומד מאחורי הדלת. בתנופה חזקה אני פותח את הדלת, ממלא את ריאותי באוויר ואז... (תקיעה).
ואז מורם אלי מבט מחברי הטוב ביותר, וקול התקיעה הולך וגווע אל תוך הדממה. בלי לחשוב בכלל, כמו מתוך אינסטינקט, עולה חיוך על פני, וכמו מול מראה גם חברי מחייך כלפי. איך בכלל אפשר לכעוס עליו? הרי הוא החבר הכי טוב שלי! הוא בוודאי לא ניסה להכעיס אותי או שום דבר בסגנון, אהבתנו היא אהבת נפש!
"למה ירדת באמצע הסדר?" הוא שואל. "כדי לשמוע אותך יותר טוב כמובן," אני עונה, מגלה בעצמי את התשובה, "וכדי לתת לך כמה עצות, אני רואה שקצת קשה לך עם השברים." אחרי שתי דקות אני מוצא את עצמי יושב ומאזין לו, עכשיו מתוך אהבה. אבל הזמן קצר, אני חייב לחזור – החברותא מחכה. אני נפרד ממנו לשלום, מזכיר לו שעלינו להפגש בקרוב, הכל מתוך התנצלות מסוימת, ואני רץ חזרה למעלה, למקומי בבית המדרש. אני מתיישב והחברותא מתחיל להרצות לפני את דברי התוס' שמאירים באור יקרות. ופתאום – פתאום, בין תרועה לתקיעה אני זוכה להבין את דברי רש"י ומבין שבכלל לא עסקנו פה בסקילה או קים ליה בדרבא מיניה, אלא אך ורק בחטאות, ואולי... אולי הכל בכלל היה באונס.
והנמשל, מאהבת הקיצור, ארמוז בקצרה – "אני" זה מלכו של עולם. "חברי" – הם עם ישראל שמחוברים אל ה' ודבוקים אליו. "החברותא" – הם המלאכים המסייעים בדין ("ומי איכא חברותא כלפי שמיא"). "הסוגיא" היא יום הדין ("מי למות מי לחיים") ואת השאר, על רוב גווניו ובנייניו עליכם לקרוא שוב כדי להבין.
שנזכה כולנו להתעוררות תשובה, כתיבה וחתימה טובה, וישועה קרובה ברב חמלה ואהבה.
תודה על המילים היפות
פותח את הרצון לקרוא - טוב שיצאת מהמסגרת.
תוכל להסביר בבקשה?
בטל קורבנו..
כמדומני... הלואי ונזכה כולנו.
עצוב עצוב עצוב
כמה שזה יפה....
וגם ממש נכון
מתי
אפסיק להיות קשיח
מתי
אצא מהקשיחות של עצמי
מתי אתחיל
לאהוב את עצמי
מתי אתחיל
לאהוב
וכל הכבוד שאת מקפידה להגיב לכולם פה. זה עושה טוב
סדרות סרטים ספרים ושות'
זה מעין בריחה מהמציאות
כמו סמים והתמכרות
להכנס לעולם של מישהו אחר
לשכוח מעצמי לשכוח מהכל
לראות עולם יפה, ורוד
אפילו שחור - תמיד זה יהיה ורוד
הגיבור לא ימות
וגם אם הוא מת זה רק אחרי שקיבל את התהילה שלו
הסיפור בסופו של דבר כן נגמר
באושר ועושר, עד עצם הרגע הזה שהוא נגמר
ואז חוזרים למציאות
בלי הכנה וזמן התאקלמות
פתאום נוחת עליך כמו מכה מהשמים למעלה
בלי להבין איך להכיל את העולם הדמיוני בארץ למטה
אפשר ללמוד מהם הרבה
ללמוד מוסר בשכל
לקבל ידיעות בנימוסים והליכות
להוסיף ידע כללי וספציפי
מידע מעניין וגם לא
אבל אז חוזרים למציאות
ושם הדברים הרבה יותר מסובכים
לא מדלגים שם על קטעים שלא יצאו טוב
לא מדלגים על חיוך עקום או על מילה שלא במקום
ובכלל, הסרטים לא מלמדים מה עושים בהפסקות
בזמנים שבין הצילומים
בקטעים הפחות מעניינים שרוצים לדלג עליהם
כי הספר הוא מעל הזמן אבל החיים? בכיף שלהם לוקחים את הזמן
הטבע האנושי מצריך למלא במעשה או במחשבה כל שניה בחיים
ואת זה הספרים לא מלמדים
רק את הדברים הטובים או שבסוף הם טובים - רק אותם מראים
את הקושי של הבין לבין, את השקעת המחשבה, את הנפילות שאין מהן תקומה - לא מראים לנו
אז הספרים הסרטים והסדרות הם בכלל לא מציאותיים, לא אמתיים
מראים נקודות מאוד מסויימות
כמו שיחות חיזוק שמנותקות ממציאות אמיתית קשה ומסובכת
כמו ניצוץ של מחשבה טובה שאחרי שניה נעלמת
בסבך הרגעים הקשים של החיים האמתיים
אז מה יש לנו ללמוד מכל זה?
לקחת בעירבון מוגבל
לא להשאר רדוד
לקפוץ למים העמוקים של החיים האמתיים
ליישם מה שאפשר ולהשלים את החלקים החסרים
ובעצם במילים אחרות
לא לטבוע במים הרדודים
ולא להמשך אחרי הקסום שרק נראה תמים
אז אפשר לקרוא ספרים ולראות סרטים
(צנועים כמובן, שיהיה ראוי ומתאים)
אבל לקחת אותם בעירבון מוגבל
ולזכור שמשלמים על זה מע"מ
היתרון מביא איתו גם חסרון גדול -
שצריך להשלים אותו תוך כדי מציאות וחיים.
שיר גדול, מוסר גדול. לקחתי.
