פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 105)

כְּאֵב שֶׁל לוֹחֲמִים

כְּשֶׁטּוּרֵי הָאָדָם
נָפְלוּ בְּמַפֹּלֶת גַּלִּים אַדִּירָה
נָשָׂא הוּא אֶת אַחְרוֹנַת צַלְּקוֹתָיו
בִּדְמָמָה.

כְּשֶׁהָאָרֶץ רָעֲדָה לְכָל צַעֲדָם
וְהַשָּׁמַיִם הִשְׁחִירוּ מִקּוֹל הַדָּם
נָשָׂא הוּא אֶת כְּאֵבָיו
בְּדוּמִיָּה.

וְהַכְּאֵב הַזֶּה
וְהַשֶּׁקֶט הַזֶּה
צָרַח יוֹתֵר מִכָּל זְעָקָה
זָעַק יוֹתֵר מִכָּל צְרָחָה
וְשָׂרַף יוֹתֵר מִכָּל שְׂרֵפָה

אֱלוֹהִים
לוּ תַּחְמֹל עַל גּוֹזָל בְּלִי כְּנָפַיִם
שֶׁשָּׁכַח אֵיךְ לָעוּף
לוּ תַּבִּיט מִכֵּס שָׁמַיִם
תְּלַמְּדוֹ שׁוּב לָרוּץ
לוּ יָכְלוּ גַּלֵּי הַיָּם
לִסְחֹף אֶת כְּאֵבָיו
לוּ יָכֹל לְלַקֵּט חֹול שָׁמַיִם
אֶת אַחֲרִית צִלְלֵי חַיָּיו

וּכְשֶׁטּוּרֵי חַיָּלִים בְּמַסָּע בְּלִי קֵץ
הָלְכוּ בַּלַּיְלָה בִּשְׁתִיקָה
לְתוֹךְ כָּרִית דְּמָעוֹת אֲבוּדוֹת
נִבְלְעוּ בִּשְׁעָטָה

וּכְשֶׁהַדָּם עַל הַמַּדִּים
עוֹד לֹא יָבַשׁ
נָדַמּוּ הַצְּלִילִים
רָתְחוּ הֲרוּגִים
וּבִקְּשׁוּ אֶת חַיָּיו.

אֱלוֹהִים לוּ תִּנְצֹר רִבְבוֹת הַדָּמִים,
לוּ תִּנְצֹר,
לוּ תִּזְכֹּר...

נפשי כתובה כתורה
אש שחורה ע''ג אש לבנה
את חלקה כתבתי אנכי
ואת חלקה הכתיבו לי
ללא שבחרתי.
אני מצידי, להיות לבנה רציתי
נקייה, טהורה ותמימה
אבל ירדתי, קללתי וקלקלתי
גם תקנתי, עליתי והעליתי
לו יכולתי גם את דמי מסרתי
פעמים אל הלובן חברתי
את הרע שנכתב, מחקתי.
אך את מה נחקק בי עמוק
רק בחסדך בטחתי

לא כתבתי לך בסוף
למרות שרציתי וניסיתי
לא מצליח לעכל שאינך פה.
של תקרא איתי שניים מקרא בהגייה
שלא אשיר איתך עוד פיוטי שבת בעגה
לא הספקנו להפרד. גם שנתיים לא הספיקו
שנתיים בהם לווינו אותך ניתוח אחר ניתוח
כימו אחר כימו. אני זוכר שלמדתי איתך בבא קמא
הכונס צאן לדיר איזה בהירות. גם ממיטת חוליך
לראות אותך דועך היה קשה.
להתקשר פעם בשבוע לשמוע אותך מצטרד לאטך
השיער נשר עד השלב שהפסקת את הטיפולים כי הם לא עזרו.
איך יכולת סבא איך ללכת ככה להשאיר אותנו כל כך לבד
העולם משתגע בלעדיך
מי כמוך ידע לדבר עם אנשים בשפתם
פלא שמייד אחרי שהלכת איש אינו שומע את רעהו.
איזה חיים סבא פשטות צניעות לקחת תפקיד כל כך גדול על עצמך
ועמדת בו.
אני זוכר שאת הילד האחרון שלימדת לבר מצווה לא יכלת לבוא לבר מצווה שלו.
לא יכלת לצאת מהבית. אז ביקשת מאבא שילך אליו ויעזור לו.
אני ראיתי אותך מלמד אותו בשקט כי לא יכלתצלדבר בקול.
בצרידות לא אופיינית לך הסברת לילד בחן ובטוב טעם את מסורת השתלשלות הדורות.
את הטעמים לקריאה בתורה. את המתיקות שלך אי אפשר להסביר.
אני מוכן לתת המון רק לשבת איתל עוד פעם ללימוד של הפרשה בטוב טעם ודעת.
יש לך זכויות רבות.
כמנהיג קהילה כמארי וכסבא.
סבא אני אוהב אותך רציתי לכתיב לך את זה מזמן.אבל תבין אותי באמת היה לי קשה.
אני בוכה תוך כדי הכתיבה עכשיו.
אז מה הפלא שכל דבר פה מזכיר לי אותך כל כך.
מתגעגע מאודד

...דוברת אומרת, שביום שבו נולדה חכמה, נולדה תאומתה הקטנה- טיפשות. שתיהן היו זהות במראה, ושיחקו ביחד.
כל מה שהחכמה הייתה לומדת, הטיפשות הייתה עושה הפוך. היא רצתה להיות הבכורה;
כשחכמה למדה לזחול, טיפשות אכלה מין השיריים שנפלו לחכמה על הריצפה. לה לא היו שיריים, כי כל האוכל כולו היה מפוזר תמיד, ובכל מקום. והייתה הטיפשות דוחפת את ידה בזריזות בחם ובפושר, תוקעת אצבעות בכול, ותוחבת לפה עד שהגוף התפוצץ , לפעמים היה פולט החוצה, לפעמים שומר בפינות ובצדדים.
גם חכמה הייתה שמנמנה, למעשה הן היו זהות. חכמה אכלה עד ששבעה, ואז ניקתה את עצמה עד כמה שיכלה, והזדרזה ללמוד את הסביבה;
טיפשות אכלה עד המחנק;
**
לימים, גופה של טיפשות למד לזחול וללכת, וחכמה והיא עלו יחד לגן. טיפשות הייתה מסתובבת סביב עצמה כדג השוחה מימין לשמאל, ובעיניה היפות הייתה מוצאת נחמה אצל רחמים.
רחמים היה בן הדוד של התאומות, הוא היה תמיד מוותר על צעצועיו או מאכלו , ובכלל, היה כיייף להיות סביבו. לטיפשות הוא שמר מקום בקביעות, כי עיניה היו יפות . לחכמה הוא לא היה צריך לדאוג אף פעם; נראה היה שהיא יודעת לדאוג לעצמה.
מידי יום טיפשות הייתה לועגת לתאומתה , או מצחקקת ללא הסבר; חבריה הקטנים של טיפשות לעגו לחכמה ; קראו לה בשמות, ושתיקה לעיתים ישבה לצידן;
חככמה הייתה נחלשת , מתרחקת מהם ובזה להם בליבה.
רק לאומץ היא הייתה ניגשת לפעמים, לבכות לו בשקט, לתנות את צרתה; אומץ היה טופח לה חזק על שיכמה, וקורא לכוח, שהיה חבר של כולם אבל אהב את חכמה בגלל שהיא הייתה חברה של אומץ, שהוא חברו הטוב ביותר;

יחדיו הם היו מסתובבים ומשחקים, ומתרחקים מרחמים ברוב הזמן; רחמים לפעמים התנהג כמו תינוק, הייתה אומרת חכמה .

רוב זאטוטי הגן היו ההמון. הם נעו לכאן ולכן, חסרי גבישות ונוטפים דבש, ושתיקה הייתה סובלת לעיתים מכיוון שהייתה חירשת. שתיקה הייתה יושבת בכל מקום פנוי. חירשת שכמוה, ישבה עם לבד ועם כבוד החירשים חלקית, וביחד הם למדו את שפת הסימנים. שתיקה אף פעם לא הבינה.

רחמים היה מסתובב פה, כאן , ושם, ואכזרון העיוור בחצי העין היה נתקל בו לעיתים. זה קרה בעיקר כשטיפשות נכחה; ולפעמים בחושך, כשקשה להבחין בין כל ההמון.

חכמה עדיין לומדת, טיפשות עדיין גאה, ורחמים צולע.
אכזרון הוא עיוור בעין אחת, ורוע עוזר לו ברוב הזמן ללכת. רחמים רוצה לסייע לו, אך אהבה לא מרשה לו. ואת אהבה כוא לא רוצה לאכזב.
לא נדע לעולם מה יקרה עם אכזרון, הוא היה תאומו הזהה של שנאה והיא רוב הזמן שוכבת בבית חולים, חבולה, כי עיוורת היא בשתי העיניים.
רוב הזמן הוא אכן יושב לצידה; חכמה עזרה לו להגיע אליה בפעם האחרונה, אחרי שרוע נעלם , יש שמועה שאהבה דאגה לו למקום עבודה חדש .

כך שמעתי מדוברת, לא מזמן
בחתונה של שתיקה .
שמעתי שהיא לא הזמינה את רחמים,
רחמים ואהבה שהתחתני בינתיים, דואגים עכשיו לרוע- הילד האוטיסט שעדיין לא מצא את עצמו.
עכשיו הוא על פרוייקט חדש, צריך לשמור עליו;

לו רק שנה אחת היתה לי
הייתי מסתכל לך בתוך העיניים ומחייך,
מלטף את לחייך

בשנה אחת שנשארה לי
הייתי רוצה שתזכרי אותי
כך, נוכח ומחייך

הייתי חי את השנה הזאת
במלאות ובמימוש
והריגוש, היה הכיבוש
של כל פחדי

כָּכָה פָּשׁוּט
בְּלִי לַחֲשֹׁב מָה יֵצֵא
לִחְיוֹת אֶת הַחַיִּים
וְלִנְשֹׁם
כָּכָה, פָּשׁוּט
לִשְׁכַּב עַל דֶּשֶׁא רָטֹב
וְלִצְעֹק עַד מָחָר
לְהַרְגִּישׁ אֶת הַלֵּב,
אֵיךְ הוּא דּוֹפֵק לָנוּ
בּוּם בּוּם
שׁוֹאֵל
מָתַי בַּפַּעַם הָאַחֲרוֹנָה
עָשִׂינוּ מַשֶּׁהוּ
בִּשְׁבִיל עַצְמֵנוּ

הַצַּעַר הֲכִי עָמֹק,
הוּא הַדָּבָר הֲכִי מָתוֹק.
בִּשְׁבִיל הָאִישׁ
אֲשֶׁר חָדַל לְהַרְגִּישׁ.

בְּנִסְיוֹן לֹא לִסְבֹּל,
הִתְנַתַּקְתָּ מִמְּקוֹר הַכֹּל.
הוּא אֲשֶׁר הָיָה חֶלְקְךָ,
מְקוֹר אוֹשְׁרֶךָ וּדְבַשׁ מִתְקֵךְ.

"כִּי רְחֵקֶיךָ יֹאבֵדוּ",
לֹא הוּא יְאַבֵּד.
הֵם מְאַבְּדִים עַצְמָם,
כְּדָג שֶׁיּוֹצֵא מֵהַיָּם.
וּכְשֶׁנִּפְקְחוּ עֵינֶיךָ,
וְהִתְחַלְתָּ לְחַפֵּשׂ.
לֹא יָדַעְתָּ לְאָן לָשׁוּב,
לֹא הִרְגַּשְׁתָּ מָה חָשׁוּב.
וְעַתָּה, לְפֶתַע, חַשְׁתָּ.
דְּקִירָה עֲמֻקָּה, חוֹדֶרֶת.
הַנְּשָׁמָה הִסְכִּימָה לָשׁוּב,
הַגּוּף נִרְגַּע, כְּבָר לֹא עָזוּב.
הִיא הֶחֱלִיטָה לָשֵׂאת חֶסְרוֹנוֹתָיו,
לִשְׁכּוֹן אִתּוֹ עַל אַף סִרְחוֹנוֹתָיו.
אַחֲרֵי שֶׁאוֹתוֹ תְּעָלָה,
הִיא מִיַּד תְּגַלֶּה.
אוֹרָה הַזָּךְ לֹא הוּעַם,
כְּעֵת הוּא מָלֵא עוֹלָם.
וּמַשְׁמִיעָה הִיא לְכָל בָּבַת צְחוֹק,
וְזֶה הָיָה מָתוֹק, כָּל כָּךְ מָתוֹק.

אתם/ן בתקופה פוריה במיוחד!!! 

אני בסוג של יובש... 

רעיונות/פתרונות?

אני מתגעגע
לפעמים את נחשפת,
כמו איזה חיוך קטן שמבליח.
שמראה שיש משהו מעבר,
משהו שרק אני עוד רואה בך.
יודע שהוא תמיד קיים,
מתחבא לו אי שם.
מחכה לשעת אושר-כושר
שיוכל לפרוץ ולנצנץ מעל פני השטח.
אבל את מחביאה, תמיד רק מחביאה.
ושאני מנסה להתקרב
לגלות קצת ולחשוף מרזי סודותייך
את נסגרת.
כמו פרח לב הזהב
שהרגיש שנגעו בו,
דווקא אחרי סיום הפריחה הגדולה
שאורו נחשף במלוא זוהרו והודו
דווקא אז הוא נסגר.
אבל אני יודע,
אני רואה את האור שעוד בוקע
מבין החרכים.
שעוד נמצא שם,
קבור מתחת לאינסוף שכבות.
ואני מאמין בך,
גם שאת שכחת מהי אמונה.
אני פה,
למרות הכל
גם שאת שכחת
מהי אהבה.

באבוד רשעים- רינה
באבוד רשעים- רינה

נשמת שלהבת
רכה וזכה
עלתה לפני
טרם בוא
שבת המלכה

נשמת שלהבת
עטורה כיסופים
מול מלאכי מרום
עטויי רינונים

ולשונות של אש
מול נשמת דימומים
מול כס מרום
מנצנצים

מול כאב ודם
של אומה מושפלת
מול זעם ואימה
של תפילה לוחשת

ממעמקי הכאב
מתהומות התפילה
מול דממת אימים
שזועקת הצלה

ובעת מחשך
יתגלה הקץ
ובעת בכיון
יתרונן הנס

וכאב
של חתן דמים
הוא לי
ולך
ורטט
של כיסופים נעלמים
נשאר לנצח
בליבך

ועל פרוכת אחת
רקומה לבנה
חרוטה אמירת
כסף
רקומה התפילה
לך אלי
הנורא
עטור הדממה
לך אלי
דומיה
תהילה.

**שנתיים לרצח רינה שנרב הי"ד**

..

שוב בור הכאב.
הנחשים, העקרבים.
אין מים, אין חיים.
איך נפלתי?!

די! נימאס מהצער!
מהכאב, מהבכי.
נימאס מצרות שלי ושל אחרים.
נימאס מכאבים.

 

בחדשות יש סבל
על ההוא שטבע
וזה שפונה
וההיא שכבר לא אתנו

 

בחיים יש מאבקים
כואבים.
פשוט  די! שיעצרו!
מיצינו.

 

כאב יכול לבנות
ולעזור
אבל גם לפרק ולהרוס
להשמיד ולמחוק.

 

הדיכאון והצער
פוגעים בי ובאחרים.
לקום!
להילחם למען החיים!

הפער
בין הרצון למעשה
בין הלב לבין שכל
בין האהבה למימוש
בין הרצוי לבין המצוי
הפער, זה האני
ושם אני גנוז
בפער

את האוצר שלשום גליתי
בלי הפסקה קראתי
לפעמים חייכתי ולפעמים דמעתי
אבל מהמידות ומאנושיות
ממש התרגשתי

...פעם בכמה ימים
שאת מתרגשת מידיי
ומקודם כיבית עליי סיגר
מנסה להירגע
ישבתי ליד החלון הפתוח
את מצאת אותי מביטה בכאילו
על נקודה נעלמת
באין סורגים
את נשענת
לידי
גם
במרפקים חבוטים
נשרטים על המסילה
וכל הזמן הזה שתקנו
תיכננתי לי איך אני עוד מעט
מוציאה את המסטיק האחרון שהדבקת על הקיר
ומחדירה אותו הין תלתלייך החצופים
אבל את הרמת פתאום את אחד מהמרפקים
מתחת אותו סביב ראשי הגאה

ושוב לא יכולתי עוד לומר דבר

ביום שנשימתי קפאה
לא העידו השמים
כי יום הדין הגיע
לא הטיל כוכב שביט זעמו
על יושבי הארץ
לא יצאה חמה מנרתיקה
וביקשה לשרופינו חיים
לא זעפו גלי הים
מבקשים לבלוע אל קרבם
את כל הנקרה בדרכם.

לפני שנקרע הים
היה שקט
רק הד חלול
מרוקן מכל תוכן
דממת מוות שלטה בכל
נושאת את חיוורון הצלם האחרון
מספרת את סיפור צל האנושות
את סיפור אחרון שברי האדם.

עת החילותי לפסוע
אל עבר סופי
לא עבר רעד בגווי השפוף
בלאו הכי
לא נחה חמה
מלהאיר ריפוטי נפשי וחיי
להציגני ערום ועריה
נושא כתם שחור
שאין לו מקום
ואין לו שם

לא יכולתי
רק לשכוח
לו יכולתי
רק לשמוח
לבכות את אחרון רסיסי
את הד מבועי חיי ונפשי
את שמחת הילדות
ערפלי הבדידות
כאב הבגרות
וסופיות החיים

תנו לי מוזיקה טובה
תנו לי שקט ושלווה
תנו לי אותי
תנו לי רק
אותה.

''בוא,  תחזיק חזק ביד שלי''

הוא הושיט לי את ידו.

היססתי.

שערו בנפשכם, אני עמוק בבור אפל ומעלי קרן אור שחודרת מראה על יד שנשלחת.

לא אסרב?

''למה אתה מחכה?''

אני מכיר את הקול הזה. הכל חזר אלי בבת אחת.

אותו אדם שרוצה להציל אותי כרגע, הוא האדם שזרק אותי לכאן.

 

הקולות והצעקות הציפו את הלב שנסחף למערבולת טובענית, הדמות שלו שהתסתתרה בחשכת הבור קפצה לי מול העיניים.

נהיה לי ערפל במוח. הכל הטשטש. הכל הסתובב.

היד המשיכה לגשש אחרי, לפתע אצבעותיו לפתו את זרועי בחוזק. התמכרתי למחשבת החופש, לאור היום שאצא לראות, רציתי להודות לאדם שהוציא אותי, לדמות.. והדמות! כן, זה הוא!
''לאאאא!!''

צרחתי בכל כוחי וניערתי אותו מעלי. כמה השקעתי בו. כמה רצית בקרבתו. כמה עבדתי רק בשביל לראות אותו. יום אחד זרק אותי לבור הזה.

ועכשיו הוא מציל אותי?

אולי הוא התחרט אולי? הוא השתנה אולי? הוא הולך לנקום בי? אולי זה אדם אחר?

הנפש מושכת לכל הצדדים באותו זמן וזה הופך לי את הבטן.

''דיייי!!!''

שקרן! אני רוצה לצרוח ושום קול לא יוצא מהפה שלי. האדם הזה גרם לי לסבל בלתי יתואר. ועכשיו רוצה להוציא אותי מפה??

-

אני לא רוצה להרחיב בסיפור מפאת קוצר היריעה וקוצר הרוח של הקוראים שליט''א. למורת שלבבי חפץ בכך. ממש.

אבל אני רוצה לזרוק שהסיפור הזה הוא מטאטפורה שלי ושל ה' יתברך הקב''ה אלוקים או איך שתרצו.

זה לא פורום הגיגים ולא פורום בינש''ים ולא שם פורום אחר זה פורום כתיבה חופשית. אז כתבתי חופשי....

מזעזע?

נראלי שכן.

אבל זו המציאות.

טללים דופקים בעדינות
על סוודר הצמר הירוק שלך;
כשאת נשענת על אדן החלון
את כל כך אוהבת לראות את משאית הזבל מתקרבת
אחרי שהתעוררת פעמיים הלילה;

פעם ראשונה מהכרוז המכריז על לוויה;
זה היה כל כך מדכא שקפצת וסגרת את כל החלונות
וכשחזרת לישון הירהרת על אותה "האישה החשובה מרת יהודית - משהו "
וככה נרדמת

קול רעם משאית הזבל הירוקה
העיר אותך בפעם השנייה בלילה זה;
והוא היה כל כך ענוג
כי זה רעש המבשר על שיגרה
כל יום באותה השעה
ניחוחות של ילדות ;
חורף קדום
אדים של ריח מתוק
עלים משייטים ומצחקקים בכוס תה
גשם קל
חלונות מוגפים
חיבוק כי קר
רחובות חשוכים

ההיא מצחיקה וקורעת - להיט
ההיא רצינית ואחראית

קלילות וטבעיות
שחרור מכל עיוות

בטחון ושלווה בי נוסכות
על החיים - אופטימיות ואור שופכות

אוהבת אתכן חברות
נעמתן, היה כיף לי באירוע אתכן לראות

לפני שנים רבות, ובמרחק עולמות מכאן, חיה נסיכה צעירה, שהתיימתה בתקופת המלחמה.
היא נקראה להוביל את צבאות ממלכתה, שכן לא היה איש מלבדה שיוביל.
היא הייתה לוחמת אכזרית, נאהבת על ידי בני עמה, בלתי ניתנת לעצירה בשדה הקרב.
בכל יום היא יצאה, והצילה את נתיניה קרב אחר קרב.
אבל בכל לילה, בתום הקרבות,
היא הייתה לבד.
עד שיום אחד הגיע נער כפר, וביקש להתגייס לצבאה. בודד וכעוס, ועז בדיוק כמוה.
לראשונה היא גילתה שכשהיא צעדה אל שדה הקרב כדי להציל אחרים,
היה מישהו לצידה שבא להציל אותה.
ואז בא הקרב האפל ביותר במלחמה. הנסיכה ונער הכפר שלה עמדו זה לצד זה
ונשבעו שיופרדו אך ורק על ידי המוות עצמו.
היא נפלה בידי חרב אויב... ומתה לנגד עיניו.
ואלה ששמעו את הסיפור, בכו על מות האהבה.

גֵּרוּי וְעוֹד גֵּרוּי
דִּכּוּי וְעוֹד דִּכּוּי
סֶכֶר עֲנָק שֶׁנִּפְרַץ בְּאַחַת
וְאָז מַבּוּל

טִיק טַק
טִיק טַק
טִיק טִיק
טַק טַק

מֻכְרָח לְכַבּוֹת אֶת הַשְּׂרֵפוֹת
לְהַשְׁתִּיק רְמָזִים
שׂוֹרֵף לִי בְּעַיִן
יָבֵשׁ לִי בַּגָּרוֹן
מֵצִיק לִי כָּאן וְכָאן וְכָאן וְכָאן
גֵּרוּד
כִּחְכּוּחַ
עוֹד נְקֻדּוֹת שְׁחֹרוֹת עַל הַלּוּחַ

טִיק טַק
טִיק טַק
טִיק טִיק
טַק טַק

הַאִם הֵם בִּכְלָל אוֹהֲבִים אוֹתִי
הַאִם מְרֻצִּים
וּלְאָן לָרוּץ כְּשֶׁכֻּלָּם רָצִים
אֲנִי לֹא יוֹדֵעַ מָה הֵם רוֹצִים
שׂוֹרֵף לִי, יָבֵשׁ לִי, בַּחוּץ, בִּפְנִים.

טִיק טַק
טִיק טַק
טִיק טִיק
טַק טַק