כששלחתי הודעה היא ייבשה,
שהרמתי טלפון אמרה "אחזור אלייך מאוחר יותר, אני עסוקה"
והיא חזרה, לפעמים בשתיים לפנות בוקר, לפעמים בחמש לפנות בוקר,
אבל אני כבר ישנתי...
וקמתי בבוקר להודעה "התאכזבתי לגלות שלא חיכית לי ערה"
ולפעמים שהייתי מחכה ערה, היא שכחה שהייתה צריכה לחזור אליי.
כאב לי כשהיא האשימה אותי על הכל, כאב לי שהיא לא ראתה אותי, אלא רק את עצמה,
ואני בין כאב של בדידות, לגעגוע של אהבה, נכנעת שוב, ושוב שולחת את ההודעה,
אבל לא סתם הודעה, את ההודעה היומית, על כמה היא טובה ומושלמת, וכמה אני צריכה להיות כמוה, על כמה היא מלמדת אותי, וכמה היא יודעת יותר טוב ממני עליי..
כל יום, אותה שעה, היא קיבלה הודעה, וכשביקשתי בחזרה, אמרה: "אני לא יודעת לכתוב"
לא, לא צריף לדעת לכתוב: "אני גם אוהבת אותך"
היא הייתה הבן אדם היחיד בחיים שלי, ניתקתי קשרים עם חברות כי היא אמרה שאני משקיעה בהם יותר מדי, אז, כשלמדנו ביחד, יצאתי משעורים כדי להיות איתה, לא הגעתי לפעולות כי היה לי יותר חשוב הקשר איתה.. אבל כשאני התלוננתי שהיא לא שקיעה בי, אמרה "תני לי קצת להיות עם חברות שלי, את יותר מדיי תלותית"
וכשהיא התחילה להתרחק, זה נעשה יותר כואב מתמיד, כי נשארתי לבד.
