פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 11)

כתיבה מעולה, אמינה ומקורית. תארוים מרתקים ועלילה סוחפת

לגבי הנמשל, עצוב מאוד,.. ותודה שהעלית את זה

האם מאמץ הגור הראשון היה בן דורנו?

כתוב מעניין וקולח 

גולן לא היה מישהו שמחפש תשובות. הוא היה אדם שמחפש שאלות. זה לא שהיו לו הרבה שאלות באמת, אבל תמיד ניקרה בו התחושה העמומה של השאלה שמעבר לפינה.

בוקר אחד, כשהלך להוריד את הדואר, מצא מעטפה ישנה עם חותמת מוזרה. הוא פתח אותה, ומצא בתוכה פתק קטן עם בכתב לא מוכר: "תמצא את המקום שבו הכל התחיל. תשאל את השאלה שעדיין לא נשאלה."

הוא חשב שהדבר לא יותר מעוד תעלומה חסרת ערך. אולי איזה שקרן מנסה למשוך אותו למקום שהוא לא מכיר. אבל משהו במילים הדהד בתוכו. הוא לא יכל להפסיק לחשוב עליהן.

הוא חיפש את המקום שבו הכל התחיל. בהתחלה זה היה פשוט. הוא הלך למקומות שהיו משמעותיים לו – חדרו של סבו, המסעדה שהוא אוהב, השכונה שבה גדל. כל מקום שבו היה זיכרון, שבו הרגיש חיבור לחיים, חיפש שם את התשובה. אבל שום דבר לא הרגיש נכון.

הוא התחיל לתהות אם הוא סתם מבזבז את זמנו. אבל אז, אחרי שבועות של חיפושים, מצא את עצמו עומד מול חורשה קטנה על הר, במקום שלא זכר ששמע עליו בכלל. הצמחייה היתה צפופה והעצים היו עקומים, אך איכשהו הרגיש שהוא מכיר את המקום. כמו משהו שהיה שם תמיד.

הוא הלך לכיוון המרכזי של החורשה. ואז הוא מצא אותה: אבן קטנה ומרובעת, לא גדולה במיוחד, אך היא הייתה בדיוק במקום שבו, כנראה, הכל התחיל. הוא ידע את זה, פשוט ידע.

ליד האבן הייתה כרטיסיית נייר שנראתה ישנה מאוד, מונחת בזהירות על האבן. הוא הרים אותה, ומצא שאלה כתובה עליה: "מה אתה עושה פה?"

השאלה הייתה ישירה, חדה, כאילו נורתה ישר אליו. מה הוא עושה פה? זה לא היה מקום שהוא זכר להגיע אליו, ולא היה לו הסבר ברור למה הוא מצא את עצמו כאן. כל צעד שעשה, כל החלטה שנראה כי קיבלה אותו עד לנקודה הזו, עכשיו פתאום לא הייתה ברורה.

הוא התיישב. שאלה פשוטה, עם משקל כבד. הוא חשב על כל חייו, על כל מה שעשה, על כל האמיתות שמצא את עצמו נאבק להן במשך השנים. הוא לא ידע איך לענות. כל התשובות שהוא העלה נדמו לו כלא מספיקות, כלא מדויקות.

היה משהו מאוד אישי בשאלה הזו. משהו שדרש ממנו לעמוד מול כל מה שהוא בנה לעצמו, ושם – פשוט לא היה לו את התשובה.

האם הוא באמת ידע את התשובה? האם כל מה שעבר עליו, כל הדרך שהלך, הייתה מובילה אליו רק בשביל לשאול את השאלה הזו?

מה הוא עושה פה? הוא לא בטוח שהוא יודע.

הוא השאיר את הכרטיסיה על האבן, וקם. לא היו לו תשובות, לא היו לו הבנות ברורות. כל מה שהוא ידע זה שהשאלה הזו – לא התשובה – היא שחשובה.

הוא צעד לאחור והסתובב, ולא ידע אם הוא יכול לחזור לאותו חיים שהיו לו. אבל ידע בוודאות, שמה שהחל כאן, במקום הזה, יהיה תמיד אתו.

החיים של לפני הסוף

הייתה תקופה אחת בחיים שלי שבה הייתי בטוח שכל דבר שאני עושה הוא בלתי נמנע. לא מתוך תסכול, אלא מתוך תחושת רוגע עמוקה. כל בוקר קמתי, שתיתי את הקפה שלי במרפסת, עיינתי בעיתון, ואז יצאתי לעבודה, שם כל דבר היה כבר מוכן לי מראש. כל שיחה, כל מייל, כל פגישה, ידעו להסתדר על פי חוקים שלא היו נראים לי מוזרים. כמו שעון.

יום אחד, במהלך הפסקת צהריים, החלטתי להסתכל על השעון ולבדוק אם הכל מתנהל בדיוק כפי שאני מצפה. פתאום, במקום לראות את השעה, ראיתי שורת טקסט קטנה שמופיעה מול העיניים שלי. היא הייתה כתובה בגופן פשוט ומוכר, אבל לא היו לי שום הסברים למה היא שם. השורה הייתה ככה: "התחלת את היום בזמן. תמשיך כך ותחיה אותו עד הסוף."

בהתחלה חשבתי שזה קרה כי הייתי עייף. חזרתי אל השולחן שלי, לקחתי נשימה, המשכתי לעבודה והשתדלתי לא לחשוב על זה יותר מדי. אבל יום אחרי זה, כשפשטתי את החליפה שלי בערב, ראיתי שוב את השורה הקטנה על השעון. הפעם היא הייתה שונה, קצת יותר דחופה: "אתה קרוב מדי. אל תמהר לשכוח."

הבנתי שאני לא יכול להימנע מזה יותר. משהו כאן לא בסדר, אבל לא הייתי מסוגל להבין מה בדיוק. כל יום התחילו להופיע שורות חדשות. לפעמים היו רמזים למשהו קרוב ומוכר, לפעמים פשוט הודעות מדויקת של "הגעת לנקודת אל חזור."

לאט לאט, החיים התחילו להיראות כמו סדרה של תמונות שצולמו מראש. בכל פעם שחשבתי שאני מייצר משהו חדש, התמונה הייתה שוב מוכנה מבעוד מועד. כבר לא הייתי יכול להבדיל בין מה שעשיתי לבין מה שציפיתי לעשות.

ביום שבו הופיעה ההודעה "הגעת לסוף הדרך", כבר לא היה אכפת לי. הרגשתי שמישהו כבר ציפה לי שם. אולי הייתי רק חלק מתוכנית גדולה יותר.

ביום שבו הופיעה ההודעה "הגעת לסוף הדרך", לא היה שום דבר מפתיע. הרגשתי כאילו כל מה שעשיתי, כל מה שעברתי, היה רק חלק מהתסריט שאני כבר מכיר. ואז, פתאום, כלום. לא הייתה הודעה חדשה. לא היה שום דבר. הדממה פשטה בכל מה שסבב אותי, כאילו העולם כולו האט את נשימתו.

במרפסת, כוס הקפה שלי נשארה כמעט מלאה, ושעון הקיר לא הראה את השעה הרגילה. הוא הראה רק את הרגע – לא רגע של זמן, אלא של חסר זמן.

והעולם חדל, ונעלם.

הצל של הים

היו ימים שבהם הוא לא יצא מהבית. ככה, פשוט לא היה אכפת לו לצאת. לא מהעבודה, לא מהשכונה, אפילו לא מחבריו. היה משהו בימים האלה שגרם לו להרגיש שכל מה שקרה בחוץ, מחוץ לדלת, לא באמת נוגע לו. הוא שקע בשגרה, קורא ספרים על תהומות שאין לו בהם חלק, מסתכל על השעון בזמן שהזמן עובר וכולו ריק.

אבל היו רגעים, קטנים, שבהם הייתה נוכחות שקטה שמילאה את החדר. לא דיברה, לא נגעה בו, אבל הייתה שם. הצל של הים, כפי שהיה קורא לה. הוא לא יודע למה כינה את זה כך, אולי כי היה בו משהו מקורי, שלא היה שייך לכאן. היא לא הייתה אישה, לא רוח, לא דבר מוחשי. היא הייתה רעש, או ריח, או משהו שמרגישים יותר מאשר רואים.

יום אחד, אחרי שלא יצא מהבית כבר שבועיים, החליט לקום וללכת. לא היה לו מקום לשוב אליו, אבל הייתה לו תחושת כיוון, איזו מין תחושה של חיבור למקום רחוק, שהוא לא היה מסוגל להסביר. הוא צעד ברחוב הריק, שהשמש הייתה שוקעת עליו כמו מסך אפרפר, והלך מבלי לדעת לאן.

הרחוב הוביל אותו אל חוף הים, למרות שלא זכר איך. שם, באופק, ראה את הצל. היה זה אדם, גבוה, דמוי צל, צועד לאט, אולי כמוהו. הוא חשב שהוא דמיין, אבל אז הצל, שעמד במרחק, פתח את ידיו לעברו.

"אתה לא לבד," אמר בקול שקט, כמעט ולא שומעים.

הוא לא ידע איך להגיב, כי את השאלה שחשב עליה – מה הוא עושה כאן, מה הוא רוצה, מה הוא שואל – הוא לא היה יכול לשאול. לא מתוך פחד, אלא מתוך הבנה שהשאלה לא נועדה להתשאל. זה היה בלתי נמנע.

הם עמדו כך, בלעדיו להבין מה קורה, כאילו הם היו בשיחה ארוכה כבר לפני שנים רבות, רק שלא היו מילים.

"אין מה לחפש," המשיך הצל. "הכל נמצא, בכל מקום. אתה רק צריך לדעת איך לחבר."

והם עמדו, מתבוננים בים. לא היו מילים, לא היה רעש, רק התחושה של אחדות, ושל משהו גדול שמחבר בין כולם – בין אותם רגעים שבאו וילכו, ובין כל מה שהם יהיו.

וכן, זה פער שיהיה לך תענוג להשלים.

כל ספר אצלו מביא כיוון אחר. אני אהבתי. 

לא נכון.

היהדות היא לא יובש והחסידות לא באה להפריח את השממה. החסידות האירה והדגישה את הדברים המוארים שכבר קיימים בתורה. היא לא הביאה משהו שלא היה קיים לפני בתורה.

היהדות היא תורת חיים, היא  לא מרכז החיים היא החיים עצמם!

מה זה עצמי? איך אפשר להתנתק מהתורה ולהתחבר לעצמך? מה זה עצמך אם לא הנשמה איך אפשר לגלות אותה ולהחיות אותה בלי להתחבר לתורה?

למה להמית עצמך באוהלה של תורה? כי שם האור שם החיים, שם!

ה' נתן בחירה. האדם בחר לא טוב.

אמונה בחופש הבחירה הוא מיסודות האמונה.

מסכים עם עם זה שהחסידות באה להדגיש את מה שהיה כבר בעבר  - את החוויה הדתית.

לגבי העצמיות שלך - כל אחד יגיד לך משהוא שונה.

אחד יגיד שאלוהים רוצה שתעבדי אותו דרך ישו.

ואחד יגיד שאין אלוהים בכלל.

ואחד יגיד לעבוד אותו בדרך קונסרבטיבית.

אחד יאמין רק בתורה שבכתב.

בקיצור, יש המון דרכים לעבוד את אלוהים.

באיזו דרך את תבחרי?

מה יהיה המצפן שלך?

התורה?

איך תפרשי אותה?

יש שלושה דתות מרכזיות בעולם וכולם מפרשות אותה בדרך שונה.

בתוך כל אחת מהם יש לפחות אלפי זרמים שונים.

אז חזל כבר אמרו - "עשה לך רב והסתלק מן הספק".

זו עצה מצויינת.

ואם ברצונך ללכת אחרי רב שיגיד לך מה לעשות זה בסדר.

אבל בסופו של דבר הוא בן אנוש בדיוק כמוך וכמוני.

וגם עכשיו את בוחרת רק ע"י עצמך.

גם הבחירה ללכת אחרי רב מסויים זה בחירה עצמאית לגמרי כמו לבחור לכפור.

אמונה היא מלשון אמון.

השאלה במי להאמין היא שאלה אישית לגמרי.

ולגבי חופש הבחירה שציינת - אלוהים אכן נתן לאדם חופש בחירה אך היא קיימת רק בפרספקטיבה הצרה של האדם - אנחנו לא יכולים לראות את התמונה הגדולה ולחזות את העתיד מכיוון שמהבחינה הזאת אנחנו לא אלוהים.

כך שיש לנו בחירה חופשית.

אך מנקודת המבט האלוהית היודעת כל אין לנו בחירה חופשית. ובגלל זה איך ייתכן שאלוהים ייתן לנו עונש על משהוא שבמהותו הוא גרם לנו לעשות?

אין פה שום חטא. חבל להסתכל על העולם בצורה של עונש.

רוצה להגיב על הדברים:

הנצרות לא סוברת שהקב"ה הוא העצמיות של האדם. היא סוברת שהקב"ה הוא חיצוני לעולם, והאדם מטבעו הוא חוטא, ורק ע"י הגאולה של הקב"ה אפשר להיגאל ולהינצל ממוקש החטא.

לגבי הדרכים לעבוד את א-לוהים. הכוזרי ממש מדבר על דבריך ואומר שיש כזה דבר שהכוונה של האדם רצוייה, אך מעשיו אינם רצויים. עבודת ה' אינה רק חיבור לישות רוחנית א-לוהית עליונה שהוא רק מתחבר אליה, אלא חיבור למישהו בעל רצון, בעל תכלית, שרוצה בעבודתך הקטנה והפרטית. זה חידוש של היהדות, ואינו מה שהשכל מורה, אך אנו מתבססים בזה על מעמד הר סיני. החיבור לה' אינו רק ביטול עצמי וחיבור למשהו אינסופי, אלא הבנה שאני, המישהו, הוא חלק א-לוהי, ויש א-לוהות גם ברצונות הפשוטים שלנו, גם בפרטים הקטנים של המציאות, ואפשר להעלות את כל המציאות על כל פרטיה, חלקיה. הרב קוק זצ"ל באורות התורה פרק ג' פסקה ח' אומר דבר חזק ונכון: "בחכמות וידיעות העולם במציאות המוחש הננו רואים, שנכון לאמר עם "מה גדלו מעשיך ד"' ג"כ ברב השתוממות "מה קטנו מעשיך ד"'. כלומר כשם שהננו מתמלאים פלא על גודל המאורות, על המרחבים הגדולים, המלאים כוכבי שחק נפלאים, והכחות הטבעיים האדירים, כן הננו מתפלאים בהסתכלותנו לעומק היצירה בקטנותה, בפרטי האברים של בעלי חיים היותר קטנים ודקות החמרים ודייקנות הכחות שבמקומות היותר רחוקים, וע"י הידיעה השלמה של שני הקצוות, של הגודל והקוטן, יתמלא ציור המציאות בלבו של אדם על מתכונתו". ולגבי האסלאם והנצרות, שתיהן מבוססות על היהדות, ובאות להחליף את אותה דת מושפלת ובזוייה, אך כיוון שהנבואות בתנ"ך התגשמו והתברר שעם ישראל לא נעזב וננטש, וה' לא עזב אותנו, "ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם", "כי לא יטוש ה' עמו ונחלתו לא יעזוב", אז בוודאי שכבר אין לתפוס את התחליפים, ויש לשוב אל המקור.

האמונה היא אמנם אישית, אך על אף שיש פרטים רבים בעולם, העולם השתלשל מאת בורא אחד. יש משהו שמאחד את כל היקום ואת כל הבריאה, והוא החיבור לה'. אלא שכל אחד מתחבר מהזווית שלו, מהנקודה האישית שלו. אבל בסופו של דבר יש כאן דבר גדול אחד שמאחד את הכל: "וייעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם". המטרה הכללית שנמצאת אצל כולם, גם אם לא מודעים לה היא: לעשות רצון ה'!

מנקודת המבט הא-לוהית אין חשיבות לבחירה כזאת או אחרת. אבל יש בחירה חופשית. והחידוש הוא שה' מתייחס לעולם כפי מה שהוא, ולא לפי נקודת המבט הא-לוהית. ובנקודת המבט של העולם, יש חשיבות לכל מעשה ומעשה (הידיעה והבחירה אינן סותרות זו את זו כלל, שהרי זה שאני יודע שמשהו יקרה, אין זה אומר שלך אין בחירה אמיתית לא לעשות אותו. דוגמא להמחשה, אני יודע שאם אני אתן לילד קטן מטבע שוקולד, הוא יאכל אותו. האם אין לו בחירה? תיאורטית הוא יכול לבחור, אבל בפועל אני יודע לצפות איך הוא יתנהג. אז זה לא אותו דבר, כי כאן באמת יכול להיות שבפועל ילד למליון יבחר לא לאכול את השוקולד, ואז כבר הידיעה אינה שלימה, אך הקב"ה כיוון שיודע לב האדם מהו, שהרי הוא יצר אותו, ויודע את כל החשבונות, יכול לדעת מה בני האדם יבחרו, אף שבפועל יש להם בחירה שלימה. אחדד שגם מה שנראה לנו כבחירה חופשית לחלוטין וכדבר שרירותי לחלוטין, כל בחירה נשענת על משהו מושכל, גם הבחירה לחטוא יושבת על סיבה עמוקה למה האדם בחר מרצונו לחטוא, וזה הוורט של הנפש הבהמית. וגם בריאת העולם, חלק מגדולי היהדות הסבירו ש"חוק הטוב להיטיב", דהיינו שגם הבחירה של ה' ביצירת העולם אינה הייתה סתם רצון שרירותי, אלא ישבה על רצון מוגדר שיש לו סיבה, והרמב"ם גם אמר שמי שפועל מעשיו בלא תכלית יש לו חסרון, ולא ייתכן לייחס חסרון זה לקב"ה, ולהגיד שפעל מעשיו בלי תכלית).

אם אפשר לסכם את דבריך המאירים:

1.הנצרות לא מאמינה בחיבור לאל באופן אישי ופרטי אלא כמשהוא חיצוני לאדם שכל מהותו היא חטא.

2.היהדות לעומת זאת מאמינה בקשר אישי ועמוק של אלוהים חיים שרוצה בנו. בזה אנו מאמינים בגלל  מעמד סיני (איגרת תימן?)

3.חידוש נוסף הוא שכל מעשה שלנו משפיע על המציאות באופן הדוק ומשמעותי.

4.למרות כל החילוקים בין הדתות השונות , לכולם יש מטרה משותפת והיא לעשות את רצון ה'. שהוא אחד.

5.מנקודת המבט האלוהית( לעומת התפיסה הטבעית של העולם) אין זה משנה מה האדם ייבחר.

אך החידוש הוא שלאלוהי היהדות אכפת ממה שהאדם יבחר גם מנקודת מבט טבעית עולמית.

6.יש בחירה חופשית מכיוון שידיעה ובחירה הם שתי דברים שונים.

7.גם בריאת העולם ע"י הקב"ה חייבת להיות בעלת תכלית ולא תיתכן להיות כמעשה סתמי - אחרת יש בזה חיסרון כלפי הקב"ה.

------------------

אני מקווה שהבנתי את כוונתך כראוי. בכל מקרה, אין בליבי לחלוק על דבריך מכיוון שאלו דברים שלדעתי לא ניתנים להבנה אמיתית בחקירה שכלית. איני יודע בהם דבר וחצי דבר. רק אוכל להמשיך את החקירה, להראות בה פנים חדשות ולייחס את דעתי לדבריך.

-------------------

1. נכון.

2. נכון. אפילו נאמר בתורה במפורש "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה" - משמע שיש חשיבות לעבודה שבלב.

3.ייתכן. בתורה עצמה רואים שיש התייחסות לחטא של העם שגורם לעונשים מעם הקב"ה. פחות מודגש התייחסות לכל מעשה קטן. והשאלה של השגחה כללית או פרטית כבר נידונה רבות.

4.נכון. יש נטייה אנושית מובהקת לאמונה באל אחד.(סוג של נטייה למוניזם?) אפילו בדתות כמו הינדואיזם שיש להם מיליוני אלים - הם מאמינים בסוף שכולם פרצופים של אל אחד. רק שהם חושבים שצריך לעבוד אותו דרכם ולגשת אליו עצמו זה בלתי אפשרי.(חטא דור אנוש)

5.עכשיו זה כבר ממש מעניין. פרודוקס מובהק. מצד אחד אלוקים הוא בעל נקודת מבט שלא מתעניינת בעולם עצמו ובבחירותיו(דאיזם) אך מצד שני הוא כן מחליט לגלות עניין בבחירותיו הפרטיות של האדם.

6.נכון. חלקית. אתה צודק בכך שיש חלוקה בין ידיעה לבחירה. כמו הדוגמה שהבאת על הילד והסוכריה. אך המשל לא דומה לנמשל. לא רק מכיוון שלקבה יש ידיעה מוחלטת על פני המבוגר במשל, אלא יש לו יחס שונה לחלוטין. מכיוון שהוא ה*יוצר* שלו.

המשל דומה יותר לאדם שלוקח אבן מהרצפה, מרים אותה לגובה כתפיים ומשחרר את ידיו.

מה יקרה? שמא לאבן תהיה בחירה חופשית והיא תחליט להישאר באוויר? או שמא היא תיפול לרצפה? אפילו את זה איני יכול לדעת בוודאות בתור בן אדם. מכיוון שכל ההבנה שלי מבוססת תצפיות. על פי ניחוש של סיבה לתוצאה.

אבל הקבה הוא הסיבה ותוצאה בעצמה.

הוא יצר את כל הסביבה החיצונית המקיפה את האדם.

הוא יצר את האדם עצמו ונפח בו נשמת חיים.

הוא לא רק הביא לו עוגיה.

הוא ברא את כל העולם הסובב אותה.

מהרגע בו נוצר אדם הראשון - ה' כבר גזר את כל המשך קיומו וצאצאיו עד סוף כל הדורות.

זה פשוט כמו להיות חלק מגלגלי שיניים שיצר שען רב אומן.

7. קשה לי להסכים עם כך. הקבה לא צריך סיבה לברוא את עולמו. הוא עצמו הסיבה. לומר שהוא כפוף לדבר אחר, לאיזו תכלית שלמענה הוא צריך לברוא את העולם היא היא החיסרון. ואולי אף ריבוי רשויות.

-----------------

זה היה אך ורק בשביל לגלות פנים נוספות בדבריך היקרים. כי בסופו של יום נשגבה הידיעה ממנו.

ואנחנו מוגבלים כל כך. יותר מנמלה שתנסה להוציא תואר בהנדסת חשמל.

ותודה רבה על ההתייחסות שלך ושל שאר חברי הפורום. אני מעריך זאת רבות.

ושאפו על הענווה העצומה....

3. הרב קוק זצ"ל מדבר על כך רבות בספריו, על היחס בין הכלל לפרט. שאמנם בתפיסה הראשונית הכלל הגדול הוא יותר עליון ונשגב ובו אנחנו טועמים את הטעם, ולא בפרטים, אך באמת זה נובע מחטא האדמה שהוציאה עץ עושה פרי, ולא עץ פרי עושה פרי, שהטעם של העץ, הדרך, היה אמור להיות כטעם הפרי, המטרה, האידיאל הגדול, ובאמת בכל פרט ופרט אפשר לטעום את הטעם של הכלל הגדול, ולראות איך כל פרט הוא חלק מהמארג השלם והגדול, חלק מפאזל גדול. בעצם זו חשיבות הנבראים בכלל, שאף שיש את הקב"ה, שהוא כולל כל השלימויות, בכל זאת יש משמעות גם לנבראים, כי יש משמעות גם לפרטים, אפילו הכי קטנים שיש: "אין לך אדם שאין לו שעה, ואין לך דבר שאין לו מקום". אכן זה הדיון לגבי השגחה כללית ופרטית. ובסוף ברור שיש את שני הדברים, מצד הגילוי יש מדרגות, אבל מצד הפנימיות: "כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו על קהל ה'", ובמובן היותר רחב כל העולם שווה (זו שאיפת השוויון של השמאל). ואפשר לומר שההבדל הוא אם האדם יתפוס רק אחד משני הדברים. אם יתפוס רק את הכלל, לפחות הכלל בידו, לעומת הפרטים שהם חסרי משמעות כשהם לא מחוברים לכלל. אך כשיש את שניהם, אז שניהם חלק מהכלל הגדול, וממילא אין הבדל עקרוני בין הכלל לבין הפרט.

4. יפה. "...מוקטר מוגש לשמי וכו'".

5. אכן. הגדרת את זה יפה.

6. הבנתי, צודק.

7. במחשבה שנייה, אתה צודק מצד עצם ההגדרה. אבל מצידנו וראות עינינו, ה' אמר לנו להידבק במידותיו, מה הוא רחום, אף אתה רחום. והאמת שבפשט (בקבלה לכאורה אתה צודק) אפשר להגדיר שעצם ההגדרה של האינסוף היא הטוב המוחלט, וא"כ, לכאורה הוא לא כפוף למשהו חיצוני אלא זה הוא עצמו, וזו רק "הוצאת שלימותו מן הכוח אל הפועל".

ועם הסוף מזדהה מאוד. צריך יותר שיהיה בתודעה.

נתחיל מהסוף, ברשותך אצטט כמה משפטים מ־Tao Te Ching שנוגעים לחטא עץ הדעת.

(בצירוף מקרים פתחתי בדיוק בעמוד הנכון)

Without opening your door,

you can know the whole world.

Without looking out of your window,

You can understand the way.

The more knowledge you seek,

the less you will understand.

The master understands without leaving,

sees clearly without looking,

accomplishes much without doing anything.

One who seeks knowledge learns something new every day.

One who seeks the Way unlearns something new every day.

///

היחס בין דת לבין "החיים עצמם" הוא מאוד מעניין.

מצד אחד הדת היא משהו חיצוני, כתוב בספרים, והרבה דתות גם נתפסות כמשהו אינסטרומנטלי לכל היותר, עיסוק רוחני שמפרה את הנשמה, קישוט, בניגוד לדתות טוטליות יותר.

ובאיזו זכות הדת דורשת מקום כל־כך טוטלי?

נראה לי שזה סוד גדול, אבל במילים כלליות, כדי לחיות – צריך "למות", כדי להיות באמת עצמך, צריך להתמסר לחלוטין. כמו באהבה, או בצורך במשמעות, כשאדם רוצה להיות חופשי ככל־הניתן, בסופו־של־דבר הוא מוצא את עצמו בלי רשת, בלי קרקע, בלי סביבה, בלי משהו שהוא באמת אוהב. אפשר להיות חופשי לחלוטין בלב הים (בלי סירה). אפשר לא לאהוב את חוקי הטבע, לנסות להיות כמה שיותר "חופשי" מהם, אבל "משם אורידך נאום ה'", והנכון הוא להימצא בהרמוניה עם הכל.

לגבי הדת כחוויה, כנ"ל, דת היא יותר כמו זוגיות, ואפשר להגדיר את הזוגיות באופן מצומצם כחוויה, אפשר שבשביל זוגיות בריאה צריך מדי־פעם להכניס קצת אש ותשוקה, אבל זה הרבה יותר גדול מזה. לא יודע, אני אישית מאוד אוהב את הרעיון של "למות", המורטיפיקציו, ההתמוססות בזרועות האהובה (כמו השכינה), מאשר קיום אולטרה־אינדיבידואלי אולטרה־אותנטי, וזה משהו שלקח הרבה מאוד זמן להגיע אליו.

לגבי הרעיון שהקב"ה יודע מה שנבחר לפני שנבחר, והבחירה החופשית היא אך אשליה, ובכן, הגם שהיו שהלכו בכיוון כזה, אין הכרח תיאולוגי להרחיק לכת כל־כך בעיניי. עד שהדבר לא נברא, אין המושג ידיעה חל כלפיו, וכשם שהקב"ה בורא עולמות, כך האדם מצווה לברוא עולמות (הסבא מסלבודקה), וזה תלוי רק בנו.

בכל־מקרה, החכמה האמיתית, היא לדעת לוותר, להיכנע, "להתמוסס", ולהיברא מחדש מתוך התמיסה הזאת, כך אני מבין את הדברים.

כדי לאהוב דבר מסוים חייב להקריב למענו.

מה הערך של החיים כאשר יש חופש מוחלט מכל מחוייבות?

כאשר מקריבים מעצמנו נהיים חלק מ*הסיפור*.

ההקרבה הכי גדולה לדעתי היא האגו.

למות באהלה של תורה.

למסור את הנפש בחיים ומוות.

אך כל זאת רק ע"י רגש החיבור השורשי.

הבלתי נפסק.

ה"איכות" (ע"פ רוברט פירסיג) אפשר לומר.

הדת תמיד תישאר טוטאלית.

היא העצמי האולטמטיבי שלנו.(יונג)

המאווינו העמוקים ביותר.

אך היא לא מושלמת. מכיוון שאנחנו לא מושלמים.

מכיוון שהלבושים שאנחנו מלבישים אותה נגועים בחטאו של נחש.

צריך להשתחרר.

ללכת בעקבות הלב.

ולשמוח בתהליך.

בשורה התחתונה - כל אחד עושה כרצונו.

בי אם הוא סטואי או הדוני.

הגאולה באה מבפנים.

והיא אינסופית. ללא התחלה אמצע וסוף.

בהתחלה אישית. אינדיבידואלית.

ולבסוף, אחרי שהנפש מוכשרת להבין,

כללית ומאירה את העולם כולו.

סוֹפִיָּה, החֲכָמָה, הצּוֹפִיָּה למרחקים,
בת המלך הסקרנית מכולן,
הצעירה אך הבוגרת לגילה – חסרת הגיל,
אשר נולדה בפְּלֶרוֹמַה, ארמונות המרום,
בטרם נבנו ארמונות כלשהם,
אף זמן רב לאחר מכן.

בחתונתה הנפלאה, היא לא נישאה לאף־אחד;
היא נישאה לכולם, לכל מי שאוהב אותה.
היא אוהבת את מי שאוהב אותה,
את שונאיה, אוהבי המוות, היא אוהבת, וגם שונאת.

בחתונה נכחו בניה, שילדה מאף־אחד, כשגורשה מהפְּלֶרוֹמַה.
היא נשלחה משם על־ידי אביה מרצונה, בכפייה ובהסכמה.

בנה, המלך האביון, לב האבן הישֵן של העולם, האשלייה, ההעלם,
השליט המתחזה של הקֶנוֹמַה הריקה לחלוטין, מסתיר הפְּנוּמַה,
הוא רע מנעוריו, ומסתתר, בראווה גלויה לעין, בקרב כל בני שת.

"אִכְלִי מהעץ, חווה, שם נמצא הגְּנוֹסִיס, כך תוכלי להימלט מתרמית העדן.
אני שליח הנחש של המלך העליון; אל תקשיבי לדֶמִיוּרְגּוּס זה."

לא, חווה, אין זה הגְּנוֹסיס. לא בפרי העץ, המתחזה לְדַעַת סודית מהעולם השלם.
לא האַשְמָן הנבזי ילמד אותך לראות את יפי העולם, אם בעצמו דומה לעיוור, ומסרב להישיר מבט אל היופי, ולהאיר את השתקפות המראה.

אין זה גְּנוֹסִיס, חווה, לקנא. אין זו חכמה גנוזה. האמת הכמוסה היא לוותר, גם על האמת הכמוסה, באמת, ולאהוב את הכל אהבה כמוסה.

עִזְבִי הַכֹּל וּלְכִי בְּעִקְבוֹת הָאַהֲבָה בִּלְבַד,
אלה מילות המשורר הסוּפי, חווה בת סופיה,
לכי בעקבות האהבה בלבד.

שילבת את המושגים הגנוסטים בצורה נהדרת.

יש סיפור עתיק כזה?

בכל מקרה- אם היא הייתה בוחרת בפרי מתוך רצון טהור ולא מתוך קנאה ייתכן והוא היה הגנוסיס - כמו כאלה שאומרים שעץ הדעת והחיים הם באותו העץ.

וזה כמו שהתורה היא גם סם מוות וגם סם חיים.

כך שזה לא באמת משנה במה אתה בוחר.

השאלה למה אתה בוחר.

ראיתי לפני כמה זמן באמרי אמת שעץ החיים היה מוקף למעשה בעץ הדעת

אבל בניגוד למה שחשב אדם, מה שהוא היה צריך לעשות זה לא לאכול מעץ הדעת, ואז הוא היה נעלם

או משהו כזה

ה' היה מצווה אותו לאכול מעץ הדעת בשבת. וגם האכילה ממנו לא הייתה באופן בוסרי, הוא צריך לעשות מהגפן (לשיטה שזה גפן) יין ולעשות על זה קידוש בשבת. "דבר בעתו מה טוב".

אתה צודק שזהו חטא של א-לוהים (כך חז"ל אומרים, שמיעוט הלבנה, שהיא בעצם האדם שנקרא מהלך כמו הלבנה שנגלית ונכסית, ומקבלת את אורה רק מהשמש, לית לה מגרמא כלום, כמו האדם שגדולתו ומקומו מופיעים בספירת המלכות, מידת המלכות, שהיא הספירה שמתייחסת לבני האדם ולחשיבותם, ש"אין מלך בלא עם"), אבל יש לכך מטרה. ה' אומר: הביאו עליי כפרה. כל חודש בראש חודש מקריבים קרבן ומכפרים על ה'. אם קרבן זו נתינה לה', איך הנתינה שלנו תכפר על ה'? לכאורה הוא צריך להביא לנו קרבן! אלא בהבאת הקרבן יש הבנה שבעצם הטבעת החסרון בעולם, החטא בעולם (שכן חטא אדם הראשון היה מוכרח, ובכלל לפי ההבנה שמשל היה וזה רק דימוי למימד האידיאלי העליון של מה שאמור היה להיות במציאות, עיין רמב"ם מו"נ שטוען שמשל היה), זה עצמו המעלה שלו. החסרון מאפשר את ההתקדמות המתמדת, את האש, את הרצון, את הגעגוע, את הפירוד בשביל חיבור עמוק יותר. זהו סוד הנסירה. כשהיו גב אל גב (לפי הפירוש שהיו גב אל גב), האהבה הייתה חסירה, ודווקא הניתוק והפיצול מוביל לחיבור שלם יותר וגדול יותר, אחרי הכאב והגעגוע. האפשרות של העולם להתקיים היא רק כשיש הסתר וריחוק מעט מה'. אבל גם הריחוק, תלוי איך הוא נראה, גם החסרון תלוי איך הוא נראה. האם הוא מגיע ממקום של התרסה ורצון להתרחק, או שהריחוק הוא בשביל הקירוב. וגם אם בשעת הריחוק האדם רוצה להתרחק, אחרי כן זה מעורר בו את הרצון לשוב, "אלכה ואשובה אל אישי הראשון כי טוב לי אז מעתה". השאלה היא מה המטרה, התכלית, לאן רוצים בסוף להגיע. נראה לי שלשם חתרת.

ולגבי מה שכתבת שלא צריך כפרה, רק אהבה, אשמח אם תסביר.

נ.ב. הגמ' על הכפרה על ה' מופיעה בתחילת מסכת שְבועות.

קודם כל אני שמח לשמוע את דברי הפז שלך חברי היקר. ואת חידותיך (למביני סוד..)

בכל מקרה, הרעיון של פירוד לצורך אהבה גדולה יותר הוא שורשי וחזק.

גם בחיים כאשר מקריבים גם מתחשלים.

כדי להיות חזק מבחינה גופנית צריך להחליש את הגוף באימונים.

כדי להיות חזק בנפש צריך לעבור תלאות שמחלישות באותו הזמן אבל לטווח הארוך מועילות.

ככה בהרבה דברים.

אבל זה עדיין קשה להבנה.

מכיוון שאנחנו מדברים על הכוח אינסופי שיוצר את העולם. הוא לא מוגבל. והוא לא צריך להעביר אותנו אחרי תלאות כדי לחזק את האהבה.

אפשר להמשיל את זה לבעל ואישה, שהבעל מכה אותה כדי לחזק את האהבה שלהם אח"כ.

זה אבסורד.

----

ואבסורד זה מצויין מכיוון שזוהי הצורה בה העולם פועל.

בפרודוקסים. דווקא בחוסר ההבנה מצויה ההבנה העמוקה יותר.

וכשאמרתי שלא צריך כפרה - זה מכיוון שהתפקיד שלנו  הוא להתרומם לרמה בה אנחנו לא מחפשים אשמים. ולא מחפשים חטאים.

ופשוט לקבל את עצמנו. את אלוהים והעולם.

ולהחליט לאהוב מתוך האבסורד.

זוהי אהבה אמיצה.

----

לסיום, יש איזה משפט שפרננדו פסואה אמר - שכאשר יש דבר עמום שרוצים להביע, יש להביעו  בצורה עמומה. וכאשר יש דבר חד שרוצים לומר יש לאמרו בצורה חדה. ודוק.

עבר עריכה על ידי תות"ח! בתאריך כ"ג בכסלו תשפ"ה 16:26

אני חושב שאנחנו יכולים להפרות אחד את השני מאוד כל אחד ממקומו הוא. חבל שלא יוצא לנו יותר לדבר ולדון (אפשר באמת יותר לפתוח דיונים בסגנון כזה בפורום....).

אני לא חושב שהמשל של הבעל המכה מדוייק. אני חושב שהמשל צריך להיות לדוגמא כשלאשה מאוד מאוד כואב, ואז הבעל נותן לה מכה איפה שכואב לה והמכה גורמת לכאב להפסיק. ברור שכל מכה בסופו של דבר עוזרת לנו ומקדמת אותנו, כמו איזו מכה שמגיעה למכונית שעוד שנייה מדרדרת לתהום ודוחפת אותה חזרה לתוך המסלול, או ניתוח כואב שבעצמו מציל חיים (כמו הסיפור על אותה אחת שדקרו אותה ובזכות הדקירה גילו לה גידול סרטני בזמן והצילו אותה). יש איזה מאמר או קטע של הרב סולובייצ'יק שנקרא נראה לי "קול דודי דופק", שהוא מסביר שהדפיקה זה הכאב שהיה לנו בכל מיני מצבים (כמו השואה), אבל זה עצמו גרם לנו להגיע לטוב גדול יותר.

לגבי תכלית העולם, האמת שזה פרשנות אחת לתכלית העולם, יש עוד פרשנויות והסברים לתכלית העולם, ולפיהם באמת אין את הקושייה הזאת. אבל אפשר לומר שיש פה משהו עצמי שמוגדר מעצם המציאות וה' לא יתואר עליו, ואין זה חסרון בו, כי זה מצד הנבראים. בהגדרה נברא שקרוב לה', ממילא הוא מתבטל אליו ואין כאן את מימד הבחירה. ובהגדרה כשיש הסתר ובחירה מחודשת, הדבר נעשה יותר מאהבה ולא מיראה (ביטול). כמו שאדם שנמצא ליד אדם גדול אחר, אין מה לעשות, יהיה פה מימד של ביטול הקטן לעומת הגדול, ו"אורו של הקטן לא יפציע" ולא יתגלה. וכשיש הסתר, אז יכולה להתאפשר המציאות של הקטן כמישהו בפני עצמו, ואז פחות יהיה פה את המימד של הביטול, ויותר את המימד של הקשר הזוגי ההדדי בינינו לבין הבורא.

לגבי הכפרה, זה ברור, זו המשמעות גם של המילה כפרה (כך כתוב בתניא, אגרת התשובה פרק ב': "והיא דורון לאחר שעשה תשובה ונמחל לו העונש. וכאדם שסרח במלך ופייסו ע"י פרקליטין ומחל לו. אעפ"כ שולח דורון ומנחה לפניו שיתרצה לו לראות פני המלך (ולשון מכפרת וכן מ"ש בתורה ונרצה לו לכפר עליו אין זו כפרת נפשו אלא לכפר לפני ה' להיות נחת רוח לקונו כדאי' שם בגמ' וכמ"ש תמים יהי' לרצון")).

נ.ב עכשיו ראיתי שלא התנסחתי כראוי בתגובה הראשונה. תדמיין שכתוב בסוף הסוגריים הראשונות שהבאתי, "היא חטא של הקב"ה". בקיצור, חז"ל אמרו שהחטא של הקב"ה הוא שהוא מיעט את הלבנה, השאר הרחבות שלי ע"פ הסוד....

שמתי לב שאתה נוטה לכתוב על בעלי־חיים לא שגרתיים,

לרוב אנשים פחות מזדהים עם גמלים (סוסים כבר ראיתי... אבל לרוב זה ציפורים וכיו"ב)

מעניין גם שהתיאורים עוסקים הרבה בגוף, חלקי הגוף השונים (צוואר, רגליים, שינים), הכתיבה מאוד מחוברת לדימויים הגופניים

וגם המוטיב של הריקבון, ההצהבה, של הגוף, אל מול רצון או עניין גדול יותר שבלתי־אפשרי לעמוד בו

רציתי לרפרר לשיר של הסוס, הרעיון עלה לי בשבת:

לא חבל לבטוש במאבק עז במים שמטרתם לטהר? למה להיאבק כל כך על הגאווה שלך אם המקווה כל כך טוב? למה לך לא פשוט להשתנות עבור המשא שלך, להמיר את צורתך החיצונית לצורה המותאמת לשאת עול, כל עול שיעלה על דעתך ועל גבך?

הכיעור והניוול והשמחה הגרוטסקית והאווילית נועדו להדגיש את הכיעור שבהתמסרות מסוג זה.

הרפרנס הוא לנאום הראשון של ניטשה בכה אמר זרתוסטרא:

מזכירה את מעשה בשבעה קבצנים של ר' נחמן

ולגבי ניטשה, זכור לי הנאום האולטרה־מפורסם על "Gott ist tot", אלא שהקדימו הרש"ר הירש בספר "נפתולי נפתלי" אם תרצה אשלח לך

מה ספציפית בשבעה קבצנים? אולי ההוא עם החטוטרת? (לא זוכר את כל הסיפור)

מעניין מאוד מה הקשר בין מות האלוהים של ניטשה לרש"ר הירש...

"פעם אחד היה יריד גדול בעיר גדולה. הלכו לשם הקבצנים, והילדים הלכו גם-כן. עלה על דעת הקבצנים שישדכו את אלו שני הילדים, שיישאו זה את זו.תכף שדברו זאת קצת קבצנים - הוטב הדבר מאוד בעיני כולם, וגמרו השידוך. אבל איך עושים להם חתונה?! התייעצו באשר שביום פלוני יהיה סעודה של יום הולדת המלך, ילכו לשם כל הקבצנים, וממה שיבקשו לעצמם שם, בשר ולחם, מזה יעשו חתונה. וכן היה.הלכו לשם כל הקבצנים, ובקשו להם לחם ובשר, גם קיבצו מה שנשתייר מן הסעודה: בשר ולחם וחלות, והלכו וחפרו בור גדול שיהיה מחזיק מאה אנשים, וכיסו אותו בקנים ועפר וזבל. נכנסו לשם כולם, ועשו שם חתונה לאלו הילדים, והכניסו אותם לחופה, והיו שמחים שם מאוד מאוד. גם החתן והכלה היו שמחים מאוד, והתחילו לזכור החסדים שעשה עימהם השם יתברך בהיותם ביער."

כל אחד מהקבצנים היה בעל מום כזה או אחר ודווקא המום בסוף התפרש כמשהו מאוד נשגב ורוחני

סתם, אהבתי ממש, עד שהגעתי לבית האחרון.

אני לא בטוח שהבנתי את הבית האחרון, אבל בהווא אמינא שלי, יוצא שאתה מאשים את ה' שככה יעשה לאיש שהוא חפץ ביקרו- יהיה שבור כמעט לחלוטין, עד שיבוא הקש שישבור אותו סופית. זה מה שהתכוונת?

(לא שאני בא להטיף מוסר, כתבתי בעבר שירים קשים יותר, שלא העליתי לפורום חוץ מ"אל מלא רחמים" שחשבתי שהוא עדין וננזפתי קשות ב"ה...)

האדם תמיד אשם.

לפעמים אני חושב שהבעיה היא מובנית בעבודת ה', ולפעמים ברור לי שהבעיה היא רק בי / בתדר שאני בטעות עולה עליו כפי שאני שומע מאנשים סביבי.

יש איזו תפיסה שחושבת שהעדות לכך שהיית צדיק היא שעשית משהו קשה. אם השתנית לטובת הקודש לגמרי, אם שינית את צורתך הקודמת לטובת הקודש, אם הפאר שלך כיום הוא שיש לך אמצעי סחיבה גדולים (דבשת מפוארת במקרה דידן), אפילו שהיא צימקה את צורתך הקודמת, עיקמה את צווארך ועיוותה את איזון חלוקת השומן בגופך (הרגליים של הגמלים דקות בצורה לא פרופורציונלית לגוף שלהם) - אז אתה נחשב עבד ה'.

התפיסה הזו היפכה את המשמעות - אתה מזהה את המסירות שלך לא על פי מידת השמחה שלך אלא על פי מידת המאמץ שלך. אתה עוד יותר משתנה חיצונית ועוד יותר עומד באתגרים חיצוניים, ובסופו של דבר, כמו המושג "חמור נושא ספרים" - אתה נושא על גבך גבבת קש כבדה וסרת טעם.

יגידו לך "תחת אשר לא עבדת את אלהיך בשמחה ובטוב לבב", ואתה תענה " שמחתי מעצם העבודה" - על תשובה עגומה זו נכתב השיר

בכל אופן, אהבתי את השיר ואת המשל, תודה רב על הסברך!

כאב העולם

של השמיים והארץ

של המוות והחיים

של אדם וחווה

הרצון להתפרד והרצון להתאחד.

אם חיינו הינם שקר

האם עדיף מוות של אמת?

אולי זה הכול חלום רע

ואהובי מחכה לי בבוקר.

הנשמה מזכירה לנו כל יום

שמשהוא לא בסדר.

ולנו, נותר רק לקוות שהיא לא הוזה תקוות שווא.

הניסוחים כל כך ענוגים... עוד לפני הטקסט. איזה נשמה מיוחדת אתה.

סקרן לדעת האם בשאלה "מי" אתה מקווה שהתשובה תהיה "אלוהים" או אדם כלשהו סביבך. לא שואל מעשית אלא מהותית, איפה אתה מחפש את הSalvation לבדידות הקיומית.

מעניין שכמו ביתר השירים (הנפלאים, סליחה שלא הגבתי לכולם. לפעמים אני מרגיש שעדיף לשתוק אבל יודע על עצמי שיותר שמח כשמגיבים) - הכתיבה ענוגה והסגנון כמעט מאופק (בשונה מאוד ממני), אבל בשיר הזה יש אוסף ניסוחים קשים וכואבים במיוחד. מעניין איך יחד עם כל הכאב השיר הזה לא חד או פוצע.

משפטים שאהבתי במיוחד:

- בחלל האינסופי *הנבוך* מבכי

- הבוכות כתב סתרים

- ומאיר *בתקוות* הכוכב

מעניין שחצי מהדימויים בשיר עוסקים בישויות קוסמיות, וגם בנוזלים שהם דם ודיו.

תבורך ותרגיש טוב

שולח לך קטע שלי בפרטי שאשמח שתקרא

הדרך הטובה ביותר להבין את השיר (גם בשביל עצמי – לרוב אני כותב, ורק בדיעבד מבין מה כתבתי), היא כתמונת מראה של "ים התכלת ונחל הארגמן" (למטה). ב"ים התכלת" הסבל הוא מלכותי (ארגמן), על רקע לבן (שלג), הגשם מטהר, והמוות הוא כמעט חיובי, כהתחברות עם האינסוף. גם שם יש בדידות קוסמית, אבל אין שם לא מאבק, לא חיפוש, ולמעשה נעדר כל יחס סובייקטיבי לכאב. 

כאן הסבל הוא שחור ומלכלך (דיו), ויש ניסיון להיאבק בו (בעצם השאלה "מי"). למעשה השיר הזה מציע דרך מוצא מהכאב, על־ידי נחמה, ליטוף, וכן הלאה. פחות התמקדתי בדמות המנחמת (ברוב חיבוריי הדמות הזאת היא משהו בין הקב"ה לבין אהוּבה היפותטית), אלא בעצם השאלה "מי", שהיא חידוש גדול, עבור אדם מאוד מתבודד שכמוני.

למעשה אני לא מרגיש בודד, וזה לא שיר שנכתב מתוך סבל גועש ובדידות. המשל הכי דומה לזה הוא כאילו הייתי משוטט בעיר שרופה־חרבה (לבי ורגשותיי), שכבר מזמן השלמתי עם חורבנה, אבל כעת אני פותח את האפשרות לכך שמישהו יביא לשם איזשהו אור או משב של תחייה או משהו בסגנון. זה מתחבר גם לחיבור על החתולים שבו אני "מרשה" ל"חתולה הסופרת" להיכנס. בעצם זה סוג־של ניסיון לצאת מתוך הנטיות הסכיזואידיות שלי: בשיר הזה אני נפגש באופן בלתי־אמצעי עם הכאב כסבל שבי, ופותח את האפשרות לכך שמישהו ינחם אותי.

אכן אני משתדל לכתוב כמה שיותר מאופק ועדין, זה האופי שלי, אני די ייקי ולא סובל גסויות או כל מה שיכול בטעות להתפרש כמוחצנות או היסְטְריוניוּת, והאמת גם חיבורים "גועשים" גם אינם משקפים את מה שמתחולל בתוכי.

אגב, רציתי לתקן את השורה "ומאיר בתקוות הכוכב את דרכי הסבוכה במבוך", אבל מאוחר מדי, בכללי ניסיתי להשתמש בכמה שיותר מילים שקשורות לשורש בכ"ה או נשמעות דומה. 

///

נוצות ארגמן על השלג
צובעות את השלג לבן כמו נוצה בשלוליות ארגמן, כמו דם
רסיסי שְמֵי עָבָר חדים כמו תער מלאך מפוזרים על השלג
כמו נוצות כנפי השבורה
נרטבות מטיפות נוצצות כמו דמעות בגשם תכול כמו הים
טיפות ניגרות אל ים תכלת בשקט עם כתמי פצעי העבר
כמו נחל דמעות ארגמן.

שני החיבורים האלה קשורים מאוד לחיבור אחר שכתבתי לפני כמה שנים:

לידך עומד
מלאך שבור כנף
בידיו ערכת עזרה ראשונה
כדי לחבוש את הפצעים
כדי לרפא את המנגינה
שעומדת מול הדום
לתקן את המכונה
לנגב את האדום
לתפור שמיכה רכה
להגן מפני הקור
ללטף את הדמעה
לתת לך קצת לנשום
לא, הוא לא יסיר
את להב החרב המתהפכת
לשמור את דרך עץ החיים
שלך.

למרות שרוב התוכן שם שייך בכלל ל־r/Depression ולא כזה קשור להפרעת האישיות כשלעצמה

ערב חורפי שקט. הגשם טפטף על חלון המשרד שלי, בעוד אני ישבתי עם כוס קפה חמימה וניסיתי להבין איך מצאתי את עצמי כאן, במרוץ שלא נגמר מול המערכת. העסק שלי, שהיה חלום שהתגשם, פתאום הפך לזירה משפטית מורכבת. החשדות נגעו בנושאים כמו עבירות מיסים ועבירות מע"מ, מושגים שמעולם לא דמיינתי שאצטרך להבין לעומק.

הכול התחיל בבדיקה "שגרתית" של הרשויות. המסמכים שלי נראו לי תמיד מסודרים, הדיווחים שלי תמיד מדויקים. אבל אז, יום אחד, הגיע מכתב. מכתב שהאשים אותי בעבירות הונאה ומרמה ובמושג מפחיד נוסף – עבירות הונאה.

לא ידעתי מאיפה להתחיל. הייתי המום, מבולבל ובעיקר לבד. ואז, מישהו המליץ לי לחפש עורך דין שמתמחה בעבירות הצווארון הלבן. בהתחלה צחקתי. "צווארון לבן" נשמע לי כמו שם של סדרת טלוויזיה, לא משהו שקשור אליי.

אבל המציאות הייתה אחרת. ככל שהתעמקתי, הבנתי שהחשדות נגעו גם לעבירות כלכליות ואפילו לאפשרות של עבירות שוחד ועבירות הלבנת הון. לא האמנתי שזה קורה לי.

זה הרגע שבו פגשתי עורך דין מס הכנסה מומחה בתחום. מהרגע הראשון, הוא הסביר לי את המצב בלי לייפות את הדברים. "זה מורכב," הוא אמר, "אבל אני כאן כדי לעזור לך."

לאט לאט, למדתי על התהליך. על המורכבות של חקירות מס, על איך מילות מפתח כמו "הלבנת הון" ו"מסים" יכולות להפוך עולמות שלמים. זכיתי לראות מקרוב איך צוות מקצועי יודע לנתח כל פרט קטן ולנווט בים של מסמכים, חשבונות וטענות.

בסופו של דבר, התהליך הזה לימד אותי המון – לא רק על חוק ומערכת משפט, אלא גם על עצמי. גיליתי כוחות שלא ידעתי שיש בי, ולמדתי שהכי חשוב זה לבחור נכון את האנשים שילכו איתך בדרך.

כשהכול הסתיים, חזרתי לחלון, לאותו גשם, אבל הפעם עם תחושה אחרת. העולם אולי מורכב, אבל עם הליווי הנכון, גם מהמקומות הכי סבוכים אפשר לצאת לחופשי.

החיים מורכבים, טיפה כמו תשבץ הגיון,

התשובות מורכבות ומתחברות יחדיו לפתרון.

הנה לדוגמא "מענה תנאי שירות ובתוכה",

בחידה זו התשובה המפתיעה היא: תשובה.

בחיים לא לכל שאלה יש תשובה הנכונה,

אבל כלפיי שמיא "התשובה" היא גם הפעולה.

ולמרות שלעיתים זה נראה חסר הגיון,

נאמר כבר בתורה שלהשם הפתרון.