פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 10)

בסרט של ai יש ים

יש מלא ידיים הן צצות משם

עולות ממעמקים

זה רק אי איי

מי יכול לדעת שגם אני בתוך הים

וגם אני

מנפנפת שם

סרט אי איי למה שמישהו ידע

בתוך הסרט הזה יש אישה אבודה

אף אחד לא יבוא

אף אחד לא ידמיין

שבתוך הים המדומיין יש גם ים אמיתי

ובין כל הידיים אפשר לראות

אותי

יצאתי מדעתי,

תכף אשוב.

תקראו לי אם יהיה משהו חשוב?

נעלתי את הלב,

הוא לא פנוי עכשיו.

תקראו לי רק אם הלב שלו גם שב.

***

אז אטמתי את האוזניים,

חשבתי שלא אשמע,

אבל רואים את הקולות,

וזהו צליל של נחמה!

שותקת,

מקשיבה לזעקתה של הדממה.

נבוכה,

בין נפתולי ליבה של העלמה.

***

מפסיקה לברוח,

מתחילה להקשיב.

ואם משהו לא נוח,

מותר שזה יכאיב.

העיקר להרגיש,

העיקר לא להדחיק.

ו.. כשנותנים לזה מקום,

זה כבר פחות מעיק! (:

אני לא כותב בדרך כלל, ממש לא, ובטח לא שירים.

גם הפעם למען ההגינות זו לא בדיוק כתיבה שלי, אפשר לחשוב על זה יותר כמו יצירה של פסיקת מילים מתוך רצף אותיות, על פי מה שאני רואה בו, ואיך שאני אישית מרגיש וחווה אותו.

ועדיין, מצד אחד, מרגיש לי מאוד לא בנוח לשתף, כאילו משהו בי עצור ומפחד. לא מביקורת (להפך, אני חושב שהייתי שמח לקבל איזה תגובה,)

אלא מגילוי אותו צד בנפש שלי, שהוא אמנם כל כך זעיר, וזה לא שיש בו רוע, עדיין יחד עם זאת כל כך חשוף, ומרגיש חושף.

..

זהו, את זה ^ לא היה אכפת לי לשתף, אז זה מה שעשיתי.

קַיָּמִים בֵּינֵינוּ אֲנָשִׁים

שֶׁנִּרְאִים כְּמוֹ כָּל אֶחָד אַחֵר

וְלִפְעָמִים אֲפִלּוּ יוֹתֵר

הֵם יִהְיוּ מַצְחִיקִים, שְׁנוּנִים

אֲפִלּוּ חֲכָמִים בִּמְיֻחָד

תָּמִיד יִהְיוּ לָהֶם תּוֹבָנוֹת עֲמֻקּוֹת

בְּיוֹתֵר בְּיַחַס לְמַשְׁמָעוּת הַיְּקוּם

וּמַשְׁמָעוּת חַיֵּיהֶם

וְאִם תֵּשֵׁב עִמָּם לְשִׂיחָה רְצִינִית

תְּגַלֶּה רָבְדֵי רְבָדִים שֶׁלֹּא יָדַעְתָּ

עַל קִיּוּמָם

הֵם תָּמִיד יֵרָאוּ כֹּה חֲסֻנִּים

כֹּה חֲזָקִים וּבִלְתִּי מְנֻצָּחִים

אוֹתָם שֶׁהִתְגַּבְּרוּ עַל כָּל מִכְשׁוֹל

שֶׁתָּמִיד יִהְיוּ שָׁם בִּשְׁבִיל הָאֲחֵרִים

"חֲצִי פְּסִיכוֹלוֹגִים בְּלִי הַכְשָׁרָה"

יִקְרְאוּ לָהֶם כֻּלָּם

אַךְ מָה שֶׁכֻּלָּם לֹא יֵדְעוּ

אוֹ לֹא יִרְצוּ לִרְאוֹת

זֶה אֶת הַצֵּל הָאָפֵל הַמְּלַוֶּה אוֹתָם

בְּכָל צַעַד וָשַׁעַל

אֶת מַסֵּכַת הַצְּלָלִים הַחֲרִישִׁית

הָעוֹטֶפֶת אוֹתָהּ לְלֹא לְאוּת

יוֹם יוֹם, שָׁעָה שָׁעָה

מְכַרְסֶמֶת אַט אַט בִּבְשַׂר חַיֵּיהֶם

צְלִילֶיהָ הֲלוּמוֹת

מַבָּטֶיהָ צְלָלִים

כֻּלָּהּ חֲשֵׁכָה

וְהִיא מְהַלֶּכֶת אֵימִים

וְלִפְעָמִים

לִפְעָמִים מִתַּחַת לְחִיּוּךְ קוֹרֵן

תִּסָּדֵק לְרֶגַע הַמַּסֵּכָה

מִבַּעַד לְקֶרֶן הָאוֹר

תַּבְלִיחַ חֲשֵׁכָה

שֶׁתֵּעָלֵם כִּלְעֻמַּת שֶׁבָּאָה

וְהַחִיּוּךְ יוֹסִיף לִקְרֹן

וְהַמַּסֵּכָה תָּשׁוּב לִמְקוֹמָהּ

וְהַזִּיּוּף יַמְשִׁיךְ לִזְעֹק

לְלֹא הֶרֶף

הֵם מִסְתּוֹבְבִים בֵּינֵינוּ

חֲרִישִׁים

כִּלְאָם לְחִישׁוֹת

מַבָּטָם טָרוּף

וְכָל יֵשׁוּתָם

זוֹעֶקֶת הַצָּלָה

הֵם מִסְתּוֹבְבִים

אֲחוּזֵי פַּעֲמוֹנֵי עֲנָק

הַמַּחְרִישִׁים לְלֹא הֶרֶף

זוֹעֲקִים זְעָקוֹת מְעַנּוֹת

שֶׁנֶּחְצְבוּ הַיְשֵׁר

מִתְּהוֹם הַצְּלָלִים

אֶת מַשְׁבְּרֵי יַלְדוּתָם הַקּוֹדַחַת

הֵם יְסַפְּרוּ לְכָל הֶחָפֵץ

אַךְ אָנוּ נֶאֱטֹם אָזְנֵינוּ מִשְּׁמֹעַ

נִתְרַכֵּז בְּמַסֵּכַת הַצְּלָלִים

וּנְשַׁכְנֵעַ עַצְמֵנוּ לְהַאֲמִין

שֶׁזּוֹהִי הַמְּצִיאוּת

עֲבוּרָם

עֲבוּרֵנוּ

וְהֵם יוֹסִיפוּ לִכְאֹב

לְהִתְעַנּוֹת בְּיִסּוּרֵי נֶפֶשׁ

שֶׁאֵין אִישׁ מֵבִין בִּלְתָּם

לְהִתְהַפֵּךְ בַּמִּטָּה לְלֹא הֶרֶף

לְנַסּוֹת לְהַטְבִּיעַ אֶת כְּאֵבָם

וְאֶת יְגוֹנָם בְּמֵי קוֹלְחִין

בְּזֻהֲמַת הַבְּרִיחָה וְהָרֶפֶשׁ

חֲדוּרֵי כְּאֵב

חֲדוּרֵי רְדִיפָה

סְמַרְטוּטֵי אָדָם

חַיִּים

מֵתִים.

היא תקום כל בוקר עם חיוך וגם תקווה

תחבק,תנשק,תסדר ותלביש כל אחד מהם באהבה.

היא תסיע למסגרות ותתן גם נשיקה

בחיוך תגיד "יום טוב, אוהבת אותך ובהצלחה!"

היא תתן את הנשמה בעבודה

תעשה קניות, תכין צהריים וגם כביסה

היא תשתדל לכבד גם את ההורים ואת בעלה

להספיק הכל, כמובן ברוגע ושלווה...

היא תתפלל להשם שיתקן לה את הלב

שירפא בפנים את כל מה שכואב

שהפנים והחוץ- שווים יהיו

שהחומר והרוח יחד ירקדו

שהלב יהיה שלם

והשכל יפסיק איתו להילחם

בלילה בלילה, בחושך ועלטה

כולם ישנים והיא עוד ערה

היא תעצום את עיניה

על לחיה תזלוג דמעה חמה

בפעם האלף תצוף השאלה

ספק לעצמה ספק לבוראה-

מתי הפכתי לאשה שבורה?

💔

יבוא יום ויהיה לזה סוף,

להצגות בימים,

לבכי בלילות…

יבוא יום ויהיה לזה סוף,

החיוך שתלבשי בבוקר יהיה אמיתי,

השמחה שתשדרי לא תהיה מזויפת…

יבוא יום ויהיה לזה סוף,

תוכלי להרפות,

לשחרר…

יבוא יום ויהיה לזה סוף,

תוכלי להגיד את האמת שלך,

תהיי חופשיה…

יבוא יום ויהיה לזה סוף,

המטען ייעלם כלא היה,

הלב יוכל להרגיש…

יבוא יום ויהיה לזה סוף,

את תהיי שמחה,

ובעיקר, את תצאי מזה חזקה…

אני מבטיחה.

מבול של כאב

שוטף ממני את ההיגיון

משאיר אותי בודדה

מול החושך הנורא הזה

ואין מילים שיכולות לתת נחמה

אין רפואה

סיגריה ועוד סיגריה

להכניס עשן

להוציא עשן

להכניס, להוציא

לנגב את הדמעות

לחייך לעולם

ולהתרסק מבפנים

הכל אצלי מרוסק

לנשום אויר עמוק עמוק

שיחנקו המחשבות

שיעלמו באויר הקר של הלילה

שיפסיקו להכאיב לי כל-כך

אני לא מסוגלת לתפקד

אני חייבת לשדר שהכל סבבה

זה גומר לי את הכוחות

יום ועוד יום ועוד יום

הזעקה שלי צועקת לשמיים

רק לשמיים

לפעמים הייתי רוצה פשוט לא להתחשב בשום דבר

לעשות פאדיחות מכאן ועד הודעה חדשה

לא לספור את מה שיחשבו עליי

אבל מצד שני אני לא רוצה לעשות צחוק מעצמי

אני לא רוצה להרגיש מטומטם

לא רוצה להרגיש

ולכן אני מתנתק

אני זונח את מה שאני באמת מרגיש

כדי לא ליצור אכזבה

כדי לא לחוש דחייה

עדיף לא לנסות מאשר להיכשל כאשר מנסים

עדיף לא לעשות מעצמך צחוק

ליבי היקר. מבקש אני סליחה.

כי כנראה הרגש שלך לא מותאם.

אסור לו להישמע.

אולי בגלגול הבא.

'אין לך ברירה, תתגברי!' קראה אמא של ילדה קטנה.

'אין ברירה, את מוכרחה לעשות את זה', קראה חברה לילדה הקטנה.

'אין ברירה, קדימה..' קרא בעלה של הילדה הקטנה.

'אין ברירה' אמרה ילדה קטנה.

והתגברה. ועשתה. והתקדמה.

וכשנפלה, לא היתה לה ברירה, והיא נפלה עמוק.

אבל אז לא היתה לה ברירה והיא קמה.

והתגברה, ועשתה, אבל כבר לא ממש התקדמה.

ושוב נפלה כי לא היתה לה ברירה, וכבר לא היה לה כח לקום,

אבל גם ברירה לא היתה לה.

אז קמה בלי כח. ועשתה בלי כח. והתגברה בלי כח.

וחיה בלי כח.

יום אחד קמה ילדה קטנה והחליטה לבחור. גם אם זה לבחור את ברירת מחדל.

וחיה.

הגעתי הביתה, לאבא שלי. 

עמדתי סביב, התבוננתי.

היו שם עשרות אנשים.

מהם בני בית, מהם תיירים הבאים רק לרגע. 

היו גם כמוני, תיירים שיודעים שזהו ביתם.

ואישה אחת מזכה הרבים בברכה ותפילה וחיבוק.

וכולם יחד מגיעים אל הבית, טומנים ראשם בין האבנים.

הלבנים, דומות כל כך לעומדים סביבן.

סדוקות משנים, מצער, מבכי. מצפות לישועה.

ובכל סדק, פתק, המסתיר תחתיו תחינה שיושלם חור זה שבלב.

ובכל סדק, פתק. מביא בכנפיו חיבוק וקשר ותפילה.

טפס, טפס אל ההר

למעלה גרדום בכיכר

התליין ממתין בדממה

צעד אליו, אל תקים מהומה.

טיפסת עד כאן,

אך ניתנה הרשות לתליין,

בולדוזר שועט לביתך.

הנח לו שיתיז את ראשך

על תורתו של האל, למדת בגן,

שכחת שגם היא- כפופה לעסקן,

גירוש וגזל, עוד חורבן אל האוסף,

הכל לא נחשב אם עסקינן בכסף.

הנך מתייצב מול ראשי מועצות,

איך תלחם בזאבי הביצות?!

לצידם התייצב שר שקרן וצבוע,

לכולם משקרים, זהו נוהל קבוע

אז קדימה, אל הגרדום לך לך,

כרוך החבל סביב צווארך,

כן, הכושי יכול כבר ללכת,

שוב אותך זרקה המערכת.

מחפשת קוראים/קוראות מהמגזר הציוני-דתי, כדי לקרוא ספר זכרונות קצרצר של יוצא ברית המועצות לשעבר, ולענות על כמה שאלות - לפני שהספר יוצא לאור... 
הספר באורך של 75 עמודים.

פרטים על הספר:
‮טיסה 200 ממוסקבה - מסע ההישרדות של בחור חרדי מאחורי מסך הברזל
תקציר:
‮‏ברית המועצות, תשי"ז. חוץ מהאימה הסובייטית, החיים של ר' בן ציון וישצקי די נסבלים, יחסית. הוא כבר עבר את גיל בית ספר - ומתמסר ללימוד תורה וחסידות בבית, ואביו משוחרר מגלותו בקזחסטן.‮
אבל אז הוא מקבל צו גיוס. כבן למשפחת פשע (כך הגדיר הקג"ב משפחות שומרות תורה ומצוות), הצו הזה גורר אותו לסדרת סיכונים. הוא נואש להצליח בחיים החדשים אליהם הוא נקלע, אבל יש רק עקרון אחד שיכול להציל אותו.
והוא עושה כל מאמץ כדי ליישם עקרון זה.

מעניין אתכם?
כתבו לי ואשלח לכם את המסמך:
יהודית אורנשטיין -
0553075722
yehuditorens@gmail.com

אתה לא ברחת. עכשיו זה מתבהר לי, ראית בנו עולם.

וראית אותנו באמת. לא הבנו איך מישהו יכול להתנות לנו אהבה כ"כ גדולה.

הייתכן שמישהו באמת רואה אותי? למקומות שאני בעצמי מבועתת להביט.

בחרת בנו מכל העמים. אהבת אותנו ורצית בנו, אבל אנחנו נאלמנו וברחנו.

לא הרגשנו ראוים. לא ראוים לך, לנוכחותך, לאהבתך.

נחפף? לא. אפילו לא ניסינו, כי אתה מושלם מדיי וכל ניסיון אולי יקרב.

צעקת עלינו שנשמע, שנפנים - יש בך הכל ! את עולם, את לא מבינה כמה את יפה

חבל שכל אמרה כזאת רק גרמה לנו להירתע לאחור.

דבר רצינו שתדע כשלא נהיה כאן

באמת באמת אהבנו אותך ה', כאבנו מאהבה

רצינו לחדול להתקיים. אהבה עד כלות. ולכן-

יזמנו את הפרידה. ולו רק בכדי שלא נסתכן עם הספק שאולי יום אחד תבין שאנחנו לא ראוים ותנטוש.

מתי שלא נהיה ביחד

רק רציתי שתדע, אהבתי אותך כל כך. 

חפש אותנו ותמצא שם מלמעלה, הבט בנו מרחוק... כי מקרוב מדיי כואב.

ואל תחזור אלינו, עד שנבין ונפנים למה אהבתנו מהרגע הראשון.

קמעה קמעה נשוב עדיך, ונבנה עולם אחד משנינו.

תפילה לא-ל חיי

עזור לי, הושיע נא

אני בצרה איי איי איי

לה הרב לא ענה

אני מדבר יותר מדי

ולא עושה מזה כלום

אני מחלל דבריי

באופן מסתורי ועלום

אני רוצה

אז למה אני לא מצליח?

קווים כל הזמן חוצה

לעצמי דברים מבטיח

ונכשל שוב ושוב

ועובר על צו מצפוני

לעצמי לא קשוב

רק חי באופן חיצוני

לא חושב יותר

על עומקי עומקים

לא לגובה ענק חותר

דבריי חלולים וריקים

נראה נוצץ מבחוץ

ובפנים הכל ריק

רהוט ורחוץ

אבל בפועל דרק

עובד על כולם

שהכל טוב ויפה

שאני עולה בסולם

אך ממנו אני רפה

אין לי כבר דעת עמוקה

לא חדירה לשורש

רק פלפול ושחיקה

רק להספק חורש
כבר לא יכול לחשוב באופן צלול

כבר לא יכול לשאול את הלב החלול

מה לעשות בסיפור זה או אחר

כבר אין דעת אמיתית, הרגש חזק נוחר

מרגיש כמו אדם עיוור

שמנחש לאן לצעוד

להיות אדם שאת התאוות שיבר

להיות אדם "מאוד"

הדבר היחיד שנותר לי

זו התקווה שהלב עוד ישוב

כי אין לי דמעות לבכות על זה

וגם לא לבכות על זה שאין בכי

אני רוצה תפילה

תפילה חיה. לא לדעת את מהות התפילה, לא לדעת את השיטות עליה, ולא לסמן וי, כמובן.

רוצה להתפלל. באמת.

רוצה לשפוך את הלב לפני ה', בלי אף מחסומים, בלי בעיות ועיכובים, בלי קליפות והרהורים.

רוצה לחיות. כי כרגע אינני חי, אלא רק בובה על חוטים חשמלית ומשוכללת.

יש בתוכי צעקה

אך היא אינה נשמעת

יש בתוכי דרישה

הנושאת בחיבה רק אכזבה

נלחם מול עצמי ללא מעצורים

נאבק בסירה ללא משוטים

וגלי הים סוחפים אותי הרחק

הרחק מהבית

מסוחרר כל כך וחסר כיוון

רק האל יוכל להושיעני

אך הספקתי לשכוח ממנו כל כך חזק

עד שאינני יודע אם הוא קיים

ליבי נקרע

אך אין מנחם

הוא רואה אותה עוברת, אור בעיניה נוגה,

לבו צועק בשקט – אולי עוד יש תקווה? 

הוא מנסה לגשת, אך פוחד מהמבט,

 יא מחייכת בנימוס, והוא נשבר לאט.

הוא חולם אותה בלילה, כותב לה שיר ישן,

על אהבה שלא נולדה, על לב קצת עייף מזמן. 

היא כמו כוכב רחוק, זוהרת בלי לדעת, 

שבלבו נדלקת אש, והיא אינה שומעת. 

הוא רוצה אותה מאוד, אך היא ממשיכה קדימה, 

הוא נושא אותה בלב, והיא – רק עוד דממה. 

ואם יום אחד תביט עליו פתאום,

תראה את כל מה שהחביא מתחת לחלום, 

אולי תדע – בלי מילה, בלי מכתב, 

שיש מי שראה בה עולם של יהלום.

הנעלמים צצים מעט
בודקים בזהירות אם כבר הגיע זמנם
 שיש מקום
בו יוכלו לנשום

בוודאי ישנו
אך כאן? 
לא ממש
רחוק מהחלומות שלי
 

רק באדמה מבטחי
בחיבוק החם 
המתגעגע
המצפה 
המתיני מעט
עוד יבוא סיפוקך

ובינתיים תני לי אהבה
יום יבוא ואתן לך את כולי

כשהייתי קטן ראיתי אמת

והיא הייתה יפה,

היא הייתה שם במלוא הדרה

גורמת לאנשים להיאלם מרוב יופיה

לא להיעלם.

ראיתי אותה שם,

היא ראתה אותי

ונפרדה ממני.

הלכה.

השאירה אותי להיאלם.

להיעלם.

כשהייתי קטן היא הייתה בי,

האמת,

אבל היא חיפשה משהו אמיתי יותר

והלכה לה

עד שתמצא משהו אמיתי יותר.

🔹

אז הרוח רוח

החומר חומר

הנעלמים צצים מעט

חוזרים להזדהות

ואת בוהה בהם,

וכשהרוח והחומר מתערבבים

וההבל צורח ,רוצה מקום

הקין מביט בך

ואת מביטה בו,

ובהבל,

והולכת.

להדליק נר של שבת ציווית אותנו

ואני מתפללת,

שידלק נר שבת בביתי,

שידלק בליבי,

שיתמלא העולם כולו נרות של שבת.

''והאר נרנו שלא יכבה לעולם ועד''