פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 10)

עבר עריכה על ידי אחו בתאריך י"ד בטבת תשפ"ה 13:00

משום־מה כולם כותבים בזמן האחרון על משקאות אלכוהוליים, @צדיק יסוד עלום תקן אותי אם אני צודק.

זה הולך להיות ניתוח ארוך כך שסליחה אם זאת פלישה לפרטיות פשוט זה התחביב שלי.

///

החיבור מזכיר ממש את האסתטיקה של "הנסיך הקטן" (אמנם לא קראתי, כן, חור בהשכלה, אבל נראה לי שאני מכיר את הסיפור?), המעברים בין תיאורים מד"ביים של מאדים שומם ושמשות רחוקות, לבין צמחים ומים,

חוזר כאן מוטיב של אינסוף (אינסוף בלתי־מושג המעורר רגשות אכזבה, שמש גדולה מדי, כוכב גדול מדי), לצד מוטיב של ריק (שבא לידי ביטוי בכיסים הריקים ובחור הפעור בלב, אבל למעשה גם באינסוף עצמו, בחלל של היקום, בכוכבי הלכת שאינם כדור הארץ)

זה לא מרגיש בדיוק כמו existential dread, אלא יותר כמו בדידות אולטימטיבית של האסטרונאוט במאדים, זה מעניין, באופן עקיף למדי זה מתחבר לחוסר היכולת של העולם להכיל את 44 השקיעות (תיאור סוריאליסטי שמסמל אלמנטים אקסצנטריים בנפש), ותכף אסביר,

הספר Disorders of The Self מתאר את "דילמת הסכיזואיד", מצד אחד הוא מאוד רוצה חום ואהבה כו', מצד שני הוא מפחד להתקרב יותר מדי כי הוא לא רוצה לאבד מהאוטונומיה שלו וכיו"ב (זה בעצם שלב מקדים להגדרת ההפרעה ב־DSM-5, שמתאר דילמה מוכרעת). הפציינטים הסכיזואידיים מתארים פנטזיות וחלומות של אסטרונאוט שניתק החבל בינו לבין ספינת החלל. זה מייצג לא רק את הפחד מפני "אובדן האנושיות", הכרוך בהתרחקות מהחברה, שעלול להצטייר כבלתי־הפיך, אולי אחרי נקודת אל־חזור מסוימת, אלא גם אסתטיקה אופיינית של חלל, מוזרות, ריחוף וכן הלאה, שנתקלתי בה כמה וכמה פעמים ביצירות שמדברות על בדידות קיומית.

עכשיו, אין כאן שום מאפיינים סכיזואידיים, הייתי אומר שזה יותר קרוב למאפיינים הימנעותיים (פחד מדחייה במובן הרחב ביותר), אבל כן קיים כאן הסיוט האסטרונאוטי באותה סימבוליקה פחות או יותר, האסטרונאוט שהתרחק יותר מדי, אישיות מורכבת מכדי להכילה (44 שקיעות).

האהבה המתוארת כאן נראית כמו 100% nurture. כידוע, יש הרבה סוגים של האהבה, וקל להתחקות אחריהם דרך ניתוח ארכיטים ה"אלה" (goddess); החל מאלות פיריון כנעניות גרוטסקיות, דרך צלמיות של אם עם תאומים, אלות תשוקה יווניות שמתמקדות יותר באספקט הארוטי – מהכיוון האסתטי, או מהכיוון הליבידיאלי, קוסמות כמו הקטה או הכוהנות היפניות (Miko - 巫女) שמתווכות בין עולם האדם לבין עולם הרוחות (שתפקידן להדריך את האדם או לעזור לו במסעו, בערך כמו ארידאנה והחוט במבוך), אלות מלחמה כמו אתנה או האמזונות (שמתאימות לפנטזיות עוצמה נרקיסיסטיות), ה"pixie girl" ההרפתקנית ומלאת ה־playfulness וכן הלאה. התיאורים האלה תקפים גם לחוויה הדתית –הא־ל כחובש לבבות, הא־ל כלוחם ומגן, הא־ל כמפרנס, כמושא אהבה בלתי־מושג ("נכספה וגם כלתה") וכן הלאה, כל אחד ומה שמודגש אצלו בחוויה הדתית.

בקיצור לאן אני חותר עם כל האנתרופולוגיה הזאת? מכל סוגי האהבה – משחקיוּת, הערצה (admiration), תשוקה (לאו דווקא במובן הליבידיאלי אלא גם במובן הרוחני, כמו "נכספה וגם כלתה נפשי"), כאן יש התמקדות בסוג מסוים למדי – השקיית הצמחים, טל, גשם, רוויה, הזנה, אדמה מזינה, שמש כמקור של אור, הזנה ונחמה, שמזינים את הצמח הרך ("פרח"), הפגיע (יבש, חור בלב), הקטן־תינוקי ("שתיל"), בעיניי זאת תשוקת nurture קמאית קלאסית, זה מתחבר לי לתיאורי הטבע (טבע כריפוי, חיבור למשאלה ה"טבעית" הקמאית)

כך מתגבשת לנו תמונה של ילד עזוב ("האם לא־ל – ב"תפקידו" ההורי – יש אהבה בשבילי?" עצם השאלה רומזת שהתשובה היא לא "כן" מוחלט, ואהבה, מעצם הגדרתה, אמורה להיות עוטפת וכוללת, כך שהתשובה הרמוזה היא "לא ממש", ומכאן השאלה – האם זה לא ממש, או רק לא מורגש?), שמחליף את ה־nurture בשתייה חריפה (אירוניה מתוחכמת למדי), בתחליף ההדוניסטי הזול ל־philia-agape האידיאלית,

מושג האהבה גם כן מרגיש "אידיאלי" למדי (שמש – גורם שמיימי אגדי אומניפוטנטי משהו); תיאורי הטבע, כמו שהסברתי בשרשור אחר, הם סמל מובהק בעיניי לאידיאליות פרימיטיביסטית (האדרת הטבע ה"מקורי", התמים, האותנטי, הלא־מלאכותי), וזה מקבל חיזוק על־ידי תחושת הגעגוע והעצב (כלומר האידיאל הזה תקוע איפשהו בעבר).

התוצאה בעיניי היא קצת רחמים עצמיים, היתקעות באידיאל מהעבר. הגיבור "עומד ומחכה", או לחילופין "רודף" באופן נואש ובלתי־מוצלח, אחרי דברים בלתי־אפשריים ("שמש", "חלום" [על אדמה], "כוכב" מאוד ספציפי שיכול להכיל את הקשה מאוד להכלה), ומתעסק בתחליפים הרסניים (שותה את עצמו לדעת) סביב הקומפלקס הבלתי־פתור.

האם זה מאמר נגד חום אימהי? לא בדיוק. קראתי ממש עכשיו יצירה (Wake up, Sleeping Beauty) על בחורה שהיו ממש חסרים לה חום ואהבה, עד שהגיע כמובן הנסיך החמוד שהייתה לו הסבלנות להכיל את הבלגן שלה עד שהיא השתפרה ונפתחה לעולם וכו'. מאוד קלישאתי, כן, אבל העניין הוא כזה, אותה בחורה מעולם לא רצתה חום ואהבה per se, זה לא שהייתה לה פנטזיה כזאת, היא בכלל לא ידעה מה זה, אבל היא הייתה זקוקה לזה. אני חושב שאם היא הייתה מודעת מדי לבדידות שלה, היא פשוט הייתה שוקעת בהתמכרות לרגש הזה, חרדת נטישה, בסגנון היקשרות תלותי או borderline. כאן זה פשוט קטליסט בשבילה בעיקר בשביל להכיר את עצמה ולפתוח פוטנציאל טמון של אלטרואיזם, עניין מחודש בעולם, סקרנות וכן הלאה.

זה מתחבר לניסוי שעשו עם קופים, בו שמו קופים תינוקות ביחד עם שני סוגים של "אימהות חורגות", האחת זאת בובה רכה של קופה, השנייה היא מעין בובה מכבלי ברזל שמספקת מזון. הקופים אמנם הלכו לשם לקחת מזון אבל היו מחוברים רגשית לאימא הרכה. עכשיו לא זה העניין, העניין הוא כזה, במהלך הניסוי שמו קופים בסביבות זרות משתנות כדי לבחון את הסקרנות שלהם. כשבחדר הייתה בובת האימא־קופה, הקופים גילו יותר סקרנות ועניין בסביבה. בלא נוכחות הבובה, הם הפגינו תסמיני דחק, צרחו, בכו, או התכנסו בתוך עצמם, ולא התעניינו בסביבה. העניין הוא שה־nurture בהחלט חשוב ומשפיע עליהם, כ"מפתח" שפותח את הסקרנות שלהם, עד שמתגבש להם אופי יציב וחזק, לא כמטרה בפני עצמה.

ההצגה מאוד מעניינת וזה היה ממש מעניין לנתח, בעיניי הבתים והמילים מתחברות באופן עמוק מאוד.

היי

אני לא יודע מה נהוג כי אני חדש כאן, אבל הטקסט הזה יפה ומיוחד. אני יודע על עצמי שמשמח אותי כשמעמיקים בקטעים שאני כותב ומקשיבים למה שניסיתי לבטא, וגם נהנה לעשות את זה לאחרים (ולעולם לא מתוך אלטרואיסטיות, אלא מתוך חדוות יצירה פשוטה). אז אם זה בסדר אבוא ללטף את אבני השיר. השיר הוא שלך, אני רק אורח. מקווה שלא אזהם את הקירות.

תודה על הקטע היפה הזה! משעשע שנצמדת לכינוי שלך והלכת על דימויים מהנסיך הקטן שוב.

אנסה להתעמק. הסגנון שלי יהיה שונה משל @אחו (תבורך, איזו תגובה מאלפת, כמה מידע יש לך בראש. נהניתי מנהר האסוציאציות). אצמד הרבה יותר לטקסט, ואנסה לתאר מה הרגשתי ומה נגע בי.

לפני הצלילה, אנסה לציין מה אני רואה: 

*מוטיב הצמחים והשורש וגידולי האדמה חוזר על עצמו שלוש פעמים: השתייה לדעת בבית הראשון; החצב היבש שלא הבין את חוקי המשחק וציפה שהסתיו לא יהיה צחיח ויוריד גשם; הבית החמישי, הגדוש בדימויי אדמה צמחים וכל-טוב

* מוטיב הכוכבים והשמשות שבבית השני והרביעי

* בקשת האהבה בבית השני והשישי

התחלנו:

בבית הראשון מודגשת בבירור הכמיהה להתאחדות דרך הרס-עצמי. השתייה כאן מגמיעה שורש שאינו רווה, אך מטרתה להצליח לגעת באינסוף. לפי הבנה זו, להרגשתי, האינסוף מהווה בשיר שלך, להרגשתי, כמיהה לאינסוף יתברך - כלומר - לאחדות. האינסוף לא מהווה כאן פונקציה מעשית, אלא את המיוחל האחרון, האינסוף כשהוא לעצמו, האינסוף לא במובן הכמותי אלא במובן של הזהות - ההתאחדות עם השלם. אולי זה הסבר יפה לפחד הגדול של הגיבור - מהסוף. הבורא בתור אינסוף מהווה הצלה והתאחדות עם הפך הפחד הכי גדול. 

אין לי מושג מה עולם המושגים והאסוציאציות שלך, אבל ידוע שבקבלה האדם מתואר כעץ הפוך - ענפיו למטה ושורשו למעלה. השתייה כאן היא פיתרון אלטרנטיבי למזון הרוחני המתאים לנשמה (שזה אגב, גם בלי סימבוליקה, הפשט הפשוט שכל אדם ידע להגיד על אלכוהוליסט או נרקומן - לא כך משיגים אושר!)

איזו סנגוריה נפלאה על הטעות האנושית הזו. בקשת אהבה והתאחדות עם האינסוף דרך אומללות האדם שמובילה לחוסר רוויה, למצוקה, תסכול ומפח נפש! יש תחושה אשלייתית שבהתמסרות לעונג האקסטטי נצליח למצוא סיפוק, אבל החומר תמיד נגמר, והשורש לא רווה.

בבית השני מככב הנסיך הקטן. אני גם לא אוחז חזק בעלילת הספר, אבל את ארבעים וארבע השקיעות דווקא זיהיתי. הנסיך הקטן גר על כוכב פצפון (עם עצי באובב?) וכשהוא עצוב ורוצה להתנחם ולראות את השקיעה, הוא מקדם את הכיסא בכמה צעדים ורואה שוב את השקיעה, עד שהוא מתנחם. הכתיבה של הספרות 44 ולא באופן מילולי (ארבעים וארבע) הכניסה כאן אלמנט מוזר, כאילו הגיבור ספר את מספר השקיעות או מנה ותייק אותן. אני לא יודע מה דעתי על זה, אבל אני חושב שזה עובד ונותן כאן גוון מעניין (אני לא שופט אלא רק מגלגל על הלשון). בכל מקרה, נפלא שהכוכב הקטן הזה צריך להכיל את השקיעות של הגיבור, ולא להפך! כשהחיפוש אחרי כוכב קטן מוזכר אחרי השורה אני לא יודע מהי אהבה - התחושה שלי היא שהגיבור מזכיר את אי הידיעה שלו את האהבה כמן סוג של התנצלות לחיפוש שלו אחרי כוכב קטן שיכיל את השקיעות שלו. נראה לי שבדומה לבית הראשון, יש כאן רצון למצוא אלטרנטיבה לדרך הקלאסית של יצירת זוגיות, על ידי מציאת קשר חד-צדדי, מישהו שיכיל אותי, את השקיעות שלי, ולא להפך. (הדגשה קריטית: אפס שיפוטיות. אני מזדהה בעצמי, הגם שיודע לתהות על הדרכים השונות). 

השורה "וכדור האש הענק שצולל אל הים מציף בי רק עצב וגעגוע" נפלאה ועשירה! המילה מציף משלימה בעיני רוחי את מה שלא נכתב - כאילו השמש מגביהה את מפלס מי הים וגורמת להצפה. אבל ברור שהשמש הצוללת אל הים מרגיש כמו מחזה טרגי, של כיבוי המאור הגדול באופן הכי סתמי. זה לפחות העצב, אבל הגעגוע נשמע לי יותר כמו קנאה בשמש הזה, שהים מכיל אותו את כולו, את שקיעתו שלו, ולא את שקיעתו של הגיבור. 

בבית השלישי אני מתלבט מה אני מבין. יש שלוש אפשרויות:

1. תיאור שגרתי: עברה על החצב הזה בצורת. הוא התייבש בתוך האדמה בחורף כי לא ירד גשם, ועברו עליו חורף, אביב וקיץ בהם הוא לא זכה למים. הוא התייבש, וכשהיה מצופה ממנו לפרוח ולבשר את הסתיו, הוא אכזב. יש כאן תחושה אומללה ויפהפייה של נטישה, ואולי גם של קבורה.

2. תיאור לא שגרתי: עונות השנה עברו בסדר, אבל החצב שלנו מקווה שיתהפכו היוצרות - לא הוא יביא את הגשם, אלא הוא ידרוש מהסתיו להתנהג כמו חורף. החצב מוחא ואומר: "אני יבש, אין לי סבלנות להתקדמות האכזרית והלא סימפתית של עונות השנה. אני לא יכול לפרוח בלי שיבואו מים וירוו אותי! אני צריך חייב כאן ועכשיו גשם! ורק אז אפרח" וזה נפלא.

3. פשרה (שמרגישה לי הכי נכונה) : הכל היה בסדר מבחינת פירמידת מסלו - החורף הוריד גשם, האביב והקיץ היו נעימים וחמים כראוי, הגיע הסתיו, החצב פרח (בניגוד לשני הפירושים הקודמים), הוא כבר עומד זקוף ומתבצר כמו חצב, אבל העמידה שלו היא עמידה מול גורל אכזר. הוא מילא את תפקידו, הוא הנץ בשביל לבשר על הסתיו, אבל הוא יבש והסתיו צחיח, והוא עומד שם כמו מוהיקני אחרון ומחכה לחורף. הסתו צחיח מדי (מזכיר לי את השיר הביאו את הסתיו של "איפה הילד")

בבית הרביעי ראיתי שני דברים יפים:

1. יכול להיות שהבית הזה מתכתב עם הבית השני - והניסוח טיפות של אור מרפרר כאן לשילוב מוזר של שמש וים, תולדה משונה ואהובה של המיזוג בין השמש - מקור האור, לבין הים - התלכדות כל הטיפות. זה מתוק! אולי הרדיפה אחרי השמש היא הרדיפה אל הים שבו היא טבעה, אל הרסיסים שעוד נשארו מהשקיעה הגדולה בעולם שאין בו 44 הזדמנויות.

2. הכיסים והחור - הגיבור אוסף טיפות של אור ומנסה למלא את כיסיו (דימוי נפלא שאני גם משתמש בו) אבל גם אם הכיסים מתמלאים, גם אם אין מספיק וגם אם יש חור בכיסים - הגיבור מתאונן על החור שבליבו, על ההתרוקנות המתמדת (המתקשרת ומתכתבת בבירור עם הבית הראשון), על חוסר היכולת להתמלא ממה שהוא פחות מאהבה או אינסוף.

בבית החמישי אני מתמוגג מתיאורי הצבעים והטבע. זה הבית השלישי שמתחיל בפתיחה אני פועל. בבית הראשון כתבת: "אני שותה" - פעולה אקטיבית של הרס עצמי. בבית הרביעי כתבת: "אני רודף" פעולה אינטנסיבית ונואשת. כאן אתה חוזר על אותו דימוי, אבל בצורה נעימה. הגיבור חולם. כמה נעים להתרפק על החלום שלו. כמה צבעוני ופסטורלי החלום שלו... זה הבית הכי נעים, הדימויים כל כך מוקפדים ונעימים, הכל מרגיש כל כך נכון. הטל הנוצץ, השתילים הרכים, חיים ותשוקה באותו המשפט, צמא ומילוי  (משפט מהרב קוק שלא מצאתי אבל הרב שלי מזכיר בלי סוף - "סוד הצימאון הוא רז הריווי"). 

גם כאן אני מוצא נקודה מעניינת שבלבלה אותי לרגע - הגיבור מבקש פירות מתוקים. זה בלבל אותי! אני תוהה האם זה כיוון טוב, אבל לרגע חשבתי שבחלומותיו של הגיבור נראה את הקשר שלו לידיעה הפנימית של מה שהוא מבקש, לאותה אהבה שבשעת העירות הוא לא יודע מהי. חשבתי ששיא הבקשה שלו היא הבקשה להניב פירות, להיטיב ולהוסיף טוב, אבל הגיבור מתאווה הרבה יותר לאכול פירות מתוקים. אני תוהה האם העץ הופך את הפירות למתוקים בשביל עצמו או בשביל החרקים. אולי מבחינתו הפירות מתוקים גם בלי פרוקטוז? אני לא יודע. בתור מי שגם רוצה להניב פירות, אני תוהה איך הם מצטיירים אצלי. האם העיסוק שלי הוא במתיקות שלהם (שאין בזה דבר פסול, הרצון להתענג ולשמוח בפרי ביכוריי המתוק), או הרצון להביע, להניב, להוסיף טוב בעולם ולהתפלא שהוא יצא תחת ידיי.

בכל מקרה זה יפה, זה מתוק (הא!), זה מתכתב עם שאר חלקי השיר.

בבית השישי והאחרון, מפח הנפש שוב חוזר. לאחר החלימה והערגה אל האינסוף טוב הזה, של האחדות וההתאחדות בין צמא ומילוי לצד תשוקה שיש בה חיים והיא לא מתמצה רק במרדף מתיש אחרי טיפות קטנות של שמש שאינן מרוות - חוזרים אל המציאות המרה, אל הבינתיים האכזרי, מלא הזרות.

בעיניי דייקת (אולי בגאונות, אולי מטבע הדברים, ואולי שניהם) במניין הדברים מולם יש זרות: האדם מול עצמו, מול סובביו, מול אלוהיו.

יש משפט יפהפה בפרק ב' באורות התשובה, בתיאור הפליאה של האדם הפוגש את נשמת-כל, הפליאה שלו ומה שהוא אומר מעצמו כשהלב שלו סופג את ההרמוניה הפוטנציאלית שיש בעולם:

"והלא הכל הוא טוב וישר כל כך! והיושר והטוב שבנו הלא הוא בא מהתאמתנו אל הכל! ואיך אפשר להיות קרוע מן הכל, פרור משונה, מופרד כאבק דק שכלא נחשב"

להרגשתי הכאב הזה מהכל כואב כל כך. בקשת האהבה, בחזרה למנח האומלל ומפח הנפש בבית הראשון, מרגישה שוב מכאיבה במיוחד. מה זו אהבה בכלל? האם יש בשביל הגיבור אהבה? האם הוא ידע מהי אהבה? האם הוא יוכל להיגמל מהאלטרנטיבות הזמינות שהוא מוצא בחייו? מהאלכוהול שלא מרווה, מהפנטזיות על הכלת הכאב שאינן מועילות ("עד שנפגשנו אני ואת, הייתי צריך את הכאב כדי לרגע להתקרב, היום אני איתך ואני יודע כמה עומק יש בלי גבול [אינסוף?] בנחמה" - אורייתא, אביתר בנאי). הזרות, שהיא הקללה המכאיבה ביותר, ומי שטעם את טעמה יודע עד כמה היא מאמללת, מולידה תפילה נקייה, תמימה, שאני אפילו לא מרגיש בה יאוש (לעומת ההרס העצמי בבית הראשון), אלא כבן המתחטא והמתמתק לפני אביו, בקשה, כמיהה, תפילה, כמו ילד - רצון גם. לחוות לפגוש להיאהב

תבורך! תודה על השיר הזה. שמח שצללתי והעמקתי.

דור

"הבאים ישרש יעקב יציץ ופרח ישראל ומלאו פני תבל תנובה"

"לכן בזאת יכפר עון יעקב וזה כל פרי הסר חטאתו בשומו כל אבני מזבח כאבני גר מנפצות לא יקמו אשרים וחמנים"

"כי עיר בצורה בדד נוה משלח ונעזב כמדבר שם ירעה עגל ושם ירבץ וכלה סעפיה"

"ביבש קצירה תשברנה נשים באות מאירות אותה כי לא עם בינות הוא על כן לא ירחמנו עשהו ויצרו לא יחננו"

"וגם אלה ביין שגו ובשכר תעו כהן ונביא שגו בשכר נבלעו מן היין תעו מן השכר שגו בראה פקו פליליה"

כתיבה אינטרוספקטיבית דרך תיאור לעומק של דמות פצועה־שבורה מהלכת, בדגש על תיאורי מחשבות, רגשות, ומראה, על־פני פעולות אקטיביות, זה ממש ז'אנר בפני עצמו אני אומֵר לך, כמה פעמים עשיתי את זה באופן לא־מתוכנן.

ה־setting ממש מעניין, אני אוהב את הרעיון של תיאור פוסטמודרני למחצה של דמויות תנ"כיות או תיאור ה"אני" במצבים / תפאורה [נאו־]תנ"כיים.

זה טקסט די קשה לניתוח, אני אודה, בגלל האופי האסוציאטיבי־אקראי שלו, אבל אנסה כמיטב יכולתי.

יש לנו כאן שלל "דמויות" שונות ומשונות וקצת קשה להתחיל את ניתוחן תוך־כדי קריאת הסיפור, אלא איכשהו צריך להחזיק את כל הסיפור בראש ("סופו נעוץ בראשו" או משהו כזה) ולנסות "לסחוט" משם את מהותן, נתחיל מהפשוטות יותר.

– הצהבת (hepatitis) – בגדול מחלת כבד וויראלית, אבל יכול להיות גם שם כולל למחלת כבד, שיכולה להיגרם כתוצאה מפעילות מוגברת של המערכת החיסונית, תרופות מסוימות כמו MTX (אירוני למדי, כי MTX הוא מדכא מערכת חיסונית), וכמובן הרעלת אלכוהול. השמש שולחת קרניים מוכות צהבת – ובכן, השמש היא צהובה, ואני חושב שהצהבת כאן היא כתוצאה מהרעלת אלכוהול, שמסמל משהו בין עונג הדוניסטי מזויף, או התעלמות בלתי־מפוכחת מהמציאות, בקיצור, הוא מסמל קיטש.

הצבע הצהוב הוא סמל אוניברסלי (או לפחות נפוץ בתרבויות שונות) לשמחה – החל מ"הצהבת פנים", ה"סמיילי", השמש הזורחת. בעבר הרחוק, באזור שלנו בעולם, היה נהוג שכלה לובשת בגדים צהובים ביום חתונתה (ראיתי את זה באיזה מחקר על שיטות צביעה קדומות בארץ ישראל). מצד שני, צהוב מסמל גם את הזול (דפים צהובים, עיתונות צהובה), ותהליכים מסוימים של ריקבון (מוגלה, הפרשות גוף).

– החלומות – האם הם סיוטים, חלומות ממשיים שחולמים בלילה, או משאלות רחוקות מהמציאות (או קרובות לה)? אנחנו יודעים שהם ארסיים, כך שהם מסמלים מוות, אבל הם גם לבנים, ולא שחורים. לובן נורא שמזכיר את העולם הבא, (או את ה"עיוורון" של סרמגו, אני לא ממליץ לקרוא את הספר מטעמי צניעות מובהקים). מה היחס בינם לבין ה"צהבת"? נראה שקרני השמש מוחקים את חלומות הלילה, אבל הסמלים נראים חופפים למדי.

– היונה והעורב השחור... מה פשרם? הגיבור שלנו נאחז בכל הכוח בעולם הזה ("לא, לא"), שמסומל בעיניי על־ידי העורב השחור, ה"ממשי" (במונחים לאקאניים). היונה היא משאלה, רצון פנימי, ש"נשחת" על־ידי העולם, כמו שהצליל נהרס על־ידי הסביבה. ה"תגלית" הפילוסופית של הגיבור, שאין רק טונים וחצאי טונים, אלא אינספור צלילים כ"קשקשי לטאה". לכן אין יותר "מחשבות ישרות" ו"נשבר העולם". הסימבוליקה כאן די פשוטה. היונה היא יצור שמיימי־משהו שמסמל שלום, הרמוניה, קדוּשה (כקרבן, או רוח הקודש שנמשלה ליונה בדתות מסוימות). הלטאה היא זוחל, יצור ארצי חף מיומרות. בעצם הרעיון של נרטיב ברור, אבסולוטי, "מתרסק" לאינספור רסיסים, לטובת נרטיב פוסטמודרני שגורס שיש אינספור אפשרויות ואין כזה דבר מחשבה צלולה וישרה. הברק של קשקשי הלטאה מסמל את הפיתוי הגופני או האינטלקטואלי בכל אפשרות, מבין אינסוף אפשרויות כאלה.

השריקה היא מעין אות סונרי ש"בוקע" מהגיבור, פחות כמו פעולה רצונית ("אני מניח לה לצאת"), מעין משאלה טהורה (צלולה – גם המוזיקליות שלה היא סמל לקדושה – שהיא סמל לאידיאל, נרטיב אמיתי וקבוע) לחיפוש, אבל הולכת לאיבוד, העולם נותן תשובה מאוד לא חד־משמעית, ולא מועילה במיוחד, בכיוון הזה. היונה היא בעלת תפקיד זהה.

עם זאת, הגיבור שלנו לא מדוכא מאובדן הנרטיב של היונה, אלא דווקא שמח מהאפשרויות הרבות של העולם, מתענג מהחיפוש הבלתי-מוצלח. ואז הבהונות שלו מתחיל לטפוף, סמל אזוטרי ביותר, שאנסה להבין בהמשך, ומרגיש מרחף בין חלקים שבורים. בעצם, אובדן הנרטיב והמחשבה הצלולה כן משפיעים עליו, ה"אבסורד" מציק לו, ומציק לו גם שהשגרה מחזיקה את העולם בדבק ובמסמרים, באיזשהו "סדר" מאוד יומרני.

הגיבור נע ב"רצוא ושוב" מהיר כאופנים, בתנועה כל־כך מהירה שיוצרת תחושה של מעגל מסתחרר, בין הבריאות לצהבת, עד ששני המצבים הסותרים מתקיימים כמעט במקביל, וכמעט הופכים לזהים.

מה מסמל הכבד שלנו? מה מסמלת החלפתו את הלב? במבט פשטני, הכבד מסמל תחושת בטן או רצונות אנימאליים. אולי את "אינטואיציית המעמקים" בסגנון יונגיאני. אני אמנם מעדיף להסתכל על הכבד בתור מוקד חשיבה אלטרנטיבית, מעין נרטיב מוזר ואלטרנטיבי להבין את העולם, שאינו עובד לפי הכללים הרגילים. בדרך־כלל הלב הוא שמנחה את הדרך, אנחנו מכירים את הסמל של הלב כמוקד הרגשות, אבל אנחנו לא ממש מכירים את ה"כבד", או מה קורה כשהוא תופס את מקום הלב. לכן זה בהחלט יכול להיות סמל לתחליף אקסצנטרי לרגיל ולקלישאתי.

הכבד יכול גם לסמל את ההתמכרות, אם ללכת לפי הקונטקסט של הסיפור. הגיבור התמכר לקיטש, נהנה מההתמכרות שלו, מהעובדה שהכל נצבע בצהוב הזול של השמחה, אבל זה לא הולך. הגיבור מנסה למחוץ את הבהונות, אבל הן "עולות" עליות ומוחצות אותו, מכופפות את ראשו (סמל לייאוש או אובדן חלומות כעונש על היבריס), אבל בין כה זה מאוחר מדי, כי עוד מעט תגיע "חדוותו העיוורת של הפיקחון", עוד אוקסימורון מבית @צדיק יסוד עלום. האשלייה היא חדווה עיוורת – אולי, אבל פיקחון כעיוורון? זה בוודאי הלובן מסמא העיניים של החלום האבסולוטי שדיברנו עליו למעלה, אם כן, מה חדווה יש בו? החדווה שבהשלמה האולטימטיבית עם המוות (המוות כוויתור)? אולי החשיפה ל"אמת כולה", שאולי בנויה מאינספור טונים חסרי פשר, גורמת לעיוורון וחוסר הבנה, אבל יש בזה מעין חדווה אובדנית?

בחזרה לעורב השחור. העורב שחור לרוב יסמל לנו משהו צילי, אבל אני לא רואה את זה כל־כך בקונטקסט של החיבור, אז אני נאלץ לחזור לזיהוי של העורב כַ"ממשי". אם כך, העורב מסמל את העולם הזה. אבל מהו "העולם הזה" בקונטקסט של החיבור? יש לנו עולם צהוב מזויף (עולם שמש), עולם לבן ארסי (עולם החלומות), עוד עולם לבן מזויף (התחבושת), ועולם שחור חייתי, שקשה להחזיק בו, והוא שורט את הגוף (עולם העורב). מדוע הוא שורט את הגוף? ובמה זה שונה מארס הממית את הגוף? ובכן, נראה לי שארס ממית רק לאחר זמן. הוא גורם להרקבה, אבל לא לפציעה. לעומת זאת, העורב פוצע כאן ועכשיו, כיאה ל"ממשי". עצם הניסיון להתקיים בעולם בזה, ב"ממשי", הוא כואב, אך נצרך. זה סוג אחר של מוות (העורב כסמל המוות), שחור במקום לבן מסנוור. הגיבור "עוזב" את העולם האמיתי, המפוכח למדי (לא אידיאילי כמו היונה), שפוצע אותו, או בורח מבין אצבעותיו, במהלך הפסיכוטי הזה של ההתמכרות, ונכנע סופית לצהוב.

כעת הסמל האזוטרי של הבהונות. הבהונות משמשות כ"גלאי אמת". ככל שהן משתגעות, כך אנחנו מגלים שנמצאנו בזיוף כלשהו. אולי חוסר המנוחה שלהן מסמל את הצורך לעזוב, ללכת למקום אחר, כמו לשבת על קוצים. הגיבור מתחיל מתוך מסע עצמאי משהו, בעידוד הבהונות, אבל כשהוא מגיע לצהוב, הוא נתקל ב"מחזה מחריד" – ה"אמת" שהוא מצא, אינה עומדת במבחן הפוליגרף של הבהונות. גם בעת גסיסתו, הן דורשות ממנו להמשיך לכיוון אחר, אבל אין לו כח, והכמיהה הזאת לאמת אמיתית, כשהוא שרוי בתוך המחלה הסופנית שלו, היא בסוף זאת ש"מוחצת" אותו, אולי בתחושה של "מה עשיתי", אבל בסוף זה לא כזה משנה, כי הכל סופו "להתמוגג" לתוך המיתוס של אובדן ההכרה, (המוות כאמת האבסולוטית היחידה, hence "פיקחון").

///

בטח פירשתי הכל הפוך, והשתמשתי במילה "סמל" בדיוק 23 פעמים. 24 אם להחשיב גם את הפסקה זאת. יש לי תחושת אשמה שאולי התעצלתי בחלק מהניתוחים, אבל אני באמת לא יודע.

תבורך. איזו הפרייה ומפגש מעניין ונהדר. שמח שקראת והעמקת, איזה יופי. אני קצת נבוך - משהו במבנה ובסגנון של הקטע הרבה פחות מזמין לעיין בו ולהתבונן לעומת השיר שלך, המבנה, הסדר והקוהרנטיות. אמרת שכשאתה כותב אתה משחק שבץ-נא --- אני לא. יתרה מכך - וזה דגש חשוב - האטמוספירה לקטע נבעה ישירות מהתת-מודע שלי. ישבתי לכתוב והאצבעות כתבו את משפט הפתיחה. אחר כך התחקיתי וידעתי פחות או יותר מה אני רוצה לכתוב, אבל הכל עדיין בתוך הלך-הרוח ההזייתי המתאים והראוי לקטע הזה. אז התנצלות הדדית

אהבתי מאוד את הפרשנות לצבעים! הצהוב הדו-צדדי - צהובון ושמחה פשוטה ועולצת של סמיילי, שהמשותף להם הוא קיטש; הלבן של סרמאגו (שקראתי בכיתה י"א ובמשך שבועיים הייתי מחושמל מרוב התלהבות אקסטטית שעוד פוקדת אותי מדי פעם בזמן קריאת ספר טוב או סרט משובח) ביחס ליונה הצחורה וביחס לתחבושת (נפלא!) היו כיפיים. עבדת בצורה מעט יותר דוגמטית להרגשתי, וזה לא פסול בעיניי בכלל אלא נחמד ומשמח. השחור (וההפנייה ללקאן!) כדימוי לעולם הזה נפלא. בקיצור, עבודה טובה!

עבורי, אור כשדים נותנת תחושה אפוקליפטית+קדמונית. אני מרגיש שרק השם הזה מכשיר קרקע שבה יהיה הרס וטרגדיה עם סוף הרסני וידוע מראש. מעניין מאיפה באה לי אור כשדים הזו לטקסט? קראת לזה נאו-תנ"כי וזה מעניין!

ואני כל כך מוחמא מהזיהוי שלי כבית ייצור לאוקסימורונים - אני חושב שהפתח הכי טוב לטקסט הוא דווקא דרך החדווה העיוורת של הפיקחון:

יש סרטים שמנסים לתאר את הפער בין חלום למציאות ובין ידיעה לשיכחה. מעניין שהדוגמאות שעולות לי קשורות לחלומות או להיעדרם: (Paprika - של סאטושי קון, שנתן השראה לInception של כריסטופר נולאן + סרטים שקשורים בשינה והיעדרה: המטריקס; המכונאי (The Machinist - סרט נוראי על אמנזיה והזיות), וגם עולה לי הסרט הקוריאני הנוראי OLDBOY שגם בו הגיבור המסומם נכנס להזייה נוראית והיפנוזה של איבוד קשר למציאות).

הדבר הנוראי ביותר הוא הפחד שתיכף אשכח את מה שאני יודע עכשיו.

לרוב הפחד הוא לשקוע אל תוך סיוט, ולכן האדם מבקש להישאר ער. כאן, הגיבור מזהה את הפיקחון, את הבריאות, את העלייה - כאשלייה. אי הרצון להתמסר לאשלייה הזו, אי הרצון להתמסר לדפוס ההרסני הזה שבו ברגע שבו אתה מאמין שאתה עולה אתה מגלה שאתה רקוב בתחתית גרם-המדרגות היא הפחד והתחינה שלא לחזור אל הפיקחון. אני מרגיש את זה המון בחיים שלי - שטעיתי כשהייתי שמח, טעיתי כי השליתי את עצמי, כי שכחתי עד כמה נורא ומחריד. דווקא כשאני חוזר אל הסיוט אני מבין שהשליתי את עצמי, שהאמנתי לבדייה.

העובדה שבסוף העלייה בגרם המדרגות הגיבור מגלה שהוא מעולם לא התחיל לעלות - היא האכזרית, וזה הדבר האכזרי שמגלם גרם המדרגות.

אתה צודק שהקטע הזה הוא פוסט מודרניסטי, אבל הוא יותר אנטי-פוסט מודרניסטי מאשר פוסט מודרניסטי. הוא מזהה את הפוסט-מודרניזם כקללה ולא כהזדמנות, ואת היעדר הלוגיקה כמחלה ולא כמרחב לחופש.

הסולם ושלביו מגלמים גם את הסדר והיציבות והיכולת לטפס, וגם את העולם המובן. הזוועה שהגיבור חווה היא ההבנה שאין לסולם כך וכך דרגות, אלא שיש אינסוף חלקיקי צליל הנמתחים לאורך ההרצים. פתאום - להאמין שיש דו ויש רה - מרגיש כמו בדייה. כל עוד זה נשאר בגדר שעשוע רעיוני זה נחמד, אבל כשזה נחווה ככה - המרחק מהמציאות נהיה אכזרי.

האלמנטים המרכזיים להרגשתי:

1. גרם המדרגות
   הבהונות
   היונה והעורב
   הצהוב והזהבהבים
   הריר על הסנטר
   ראייה ועיוורון, שכחה ופיקחון
   הסולם - בסולם המוזיקלי שבעה טונים וחמישה חצאי טונים
   כבד ולב
   אור כשדים - משפט ראשון שנכתב מעצמו בשלמות וביטא את הכיוון לסבל שהרגשתי

הזהבהבים מציגים עתיד מזהיר ובעל-משמעות, בעוד שהצהוב מרגיש כמו מחלה. זה מסתדר לי עם השיר הקשה הזה של גבריאל בלחסן (

כנ"ל בפער ובמתח בין היונה והעורב. היונה מסמלת תקווה בלתי אפשרית, שבסופו של דבר תמיד מתגלה כמחלה ורע.

הצהבת היא מחלה. אני לא יודע למה בחרתי דווקא צהבת. אין לי מושג אם זו אסוציאציה גלובלית, אבל בראש שלי צהבת היא מחלה מפתיעה. הכל נראה בסדר גמור, ופתאום האדם מצהיב. יכול להיות שזה אישי אצלי, יש לי רגישות גנטית לבילירובין ואני מצהיב כשאני לא שם לב אם אני לא שותה מספיק. זו תחושה שהמערכות שלך בוגדות בך, וגם שנחשף בלוף.

הבריאות ומתיחת החזה קורית כמובן למעלה, במעלה גרם-המדרגות, בשיא האשלייה, בקבלת הטוב והעולמיות והאהבה שלו. למה אני הולך סחור - בקטע הזה ערכתי זהות אכזרית בין אופטימיות לבין אשלייה אכזרית.

הריר על הסנטר - אין לי מושג למה הכוונה. אולי זה הריר של שיש לRick מריק ומורטי על הסנטר, אבל נראה לי שזה לא רק זה. הריר קשור גם לשינה בחלומות (מוטיב שחוזר אצלי בעוד טקסטים), וגם למחלה, לנכות, לילדותיות, לעיוות.

הבהונות להרגשתי הן האלמנט הכי אכזרי ששילבתי בקטע. לא עולה לי דוגמה מסרט להסביר עד כמה הן מחליאות. כשהגיבור הופך בעצמו לבוהן, גוהר על בוהן עם כל הגועל והציפורן ההולכת ומתארכת, וגם גוהרת עליו בוהן שמכופפת את ראשו ומוחצת אותו. זה תיאור אכזרי. אני חושב שממש ניסיתי לתת רגשות גרוטסקיים ודוחים של השפלה ואיבוד צלם אנוש.

הטקסט הזה מבקש לא להתפקח שוב ולא להאמין שוב לעולם ולתחושה המסודרת שלו. הטקסט הזה מתמכר לעולם האכזרי המנופץ שבו אין לוגיקה וסדר, אין מחשבות צלולות (מונח שאני חושב שהגית מעצמך, ואני מתעסק בו המון וכמה אליו המון). 

מצד שני - אי אפשר להשלים עם הטקסט הזה. האטמוספירה בו כל כך אכזרית, והאמת המתגלה על העולם היא אחת האמיתות הטרגיות והאבסורדיות והמפחידות ביותר. מילא האבסורד של קאמי - כאן זה מרגיש כמו מערכת שלמה שמטרתה להחריב את האדם ולסאב אותו.

לא פירשת הכל הפוך, אבל התבנית כאן של הפורום לא נוחה לי להצליח להתייחס שורה אחרי שורה לטקסט שלך. אני מגיע מקהילת פורומים אחרת ובה יכולתי להגיב בכחול בתוך התגובה שלך כציטוט ולהתייחס לכל משפט בפני עצמו.  

תבורך אחו! (אין צורך להמשיך חלופת מכתבים אם מיצית - אגיע לטקסט הנוסף שלך [הגם שבחרדת קודש] בהמשך [או לא])

לילה צח

כן אתה צודק שהפרשנות שלי די דוגמטית. בכללי אני נוטה להיות שמרני בכל דבר, וכך גם בניתוחים, אני מעדיף קודם לעבוד עם מערכות קיימות שאני מכיר. במיוחד בטקסט מסובך כזה, הדרך היחידה שלי להבין היא פירוק שיטתי, קשה לי לתפוס הכל בראש או להתרכז יותר מדי או לחשוב מחוץ לקופסה.

אני שמח ש"השלמת את העבודה" בסמלים שפחות התייחסתי אליהם!

לגבי ההסבר שלך על חלומות ומציאות, אני מבין לגמרי על מה אתה מדבר, וחוויתי את זה המון כשהייתי בדיכאון מתמשך. השקר שברגעים הזהובים הרגיש כל־כך בוטה, ששנאתי אותם בכל מאודי.

בפרשנות שלי לגבי החלומות, באמת הבנתי את הדברים הפוך. החלומות מסמלים חיים, שמחה, אבל יש בהם מימד ארסי. אני לקחתי את הארס והמוות בתור הסמל העיקרי, מתוך עולם הסמלים שלי. בכלל, אחרי שקראתי את ההסבר שלך, הטקסט הפך להרבה יותר אחדותי־סינתטי, זה ממש "שוזר" את הכל ביחד, מה שהיה חסר לי בקריאה אנליטית.

דווקא בהונות אינן נתפסות כסמל לגועל, בעיניי, לא יודע, אבל זה רק אני. זאת לא הייתה האסוציאציה המיידית שלי, אולי כי האינסטינקט שלי הוא להתרחק ממחשבות על הגועל? וכאן באמת drawback, שאני קצת שקוע מדי בסמלים שלי, ולא נכנס לתוך עולם הסמלים של המחבר, גם כשיש רמזים עבים וקונטקסט.

המסקנה בהחלט טרגית, כך או כך, מדובר במצב ללא מוצא כלל. נושא כבד.

הקדמה:

בטעות חפרתי. אין לי מושג אם אתה רוצה או צריך לשמוע אותי חופר. הטקסט שלך יפהפה, ניסיתי לעלות על התדר שלך ולדבר משם. אני מרגיש שהצלחתי אבל ממש ממש לא מבקש להלאות אותך בחפירות. הטקסט הזה מעיד על כותב נפלא ויקר. תודה ששיתפת.

--------------------------------------------

משהו מעניין שאני חושב עליו לפעמים, הוא היכולת לתת מילים לאחרים דווקא דרך חוויות ורגעים של זרות. כתבת כאן טקסט נוגע ללב ויפה, אבל כולו, מעבר לכך שנולד מתוך כאב ומצוקה, גם מבטא בדידות, כלומר זרות וחוסר השתייכות. 

אילו היינו מכירים ואילו הייתי חבר של גיבור הטקסט שלך - האם הייתי מצליח לראות עד כמה? או שהוא היה חולף על ידי? (אני אדבר עליו ולא עליך מטעמי צניעות, ליצור מחיצה בין הכותב לנכתב, כדי שאוכל לדבר על הנכתב מבלי להיות פולשני).

בוודאות הקטע שלך עוסק בזעזוע שבין השגרה והנורמטיביות לבין מה שקורה בפנים, והקושי הבלתי יאומן לגשר ולהסביר עד כמה. זה נפלא, וטוב שכתבת את זה. זה מה שהתכוונתי בשורה למעלה, נתת לי שייכות וקשר לעולם הזה דווקא על ידי זה שביטאת כאב בדמות הגיבור שלך שמבטא את ההפך.

החלק הראשון של הטקסט מבטא אכזריות. אילו היו עושים לזה אנימציה, אני מדמיין שהאנשים ששואלים אותו את השאלות האלה לא היו מרגישים אנושיים. אם אני הייתי צריך לצייר אותם, הייתי מצייר אותם בלי תווי פנים, או רק הבעות עמומות של חיוכים אוויליים. לא הייתי נותן להם את הקרדיט לקבל פרצוף תמים או נאיבי. אני חושב שממש ביטאת את האלמנט הזה בעצמך - אין להם שמות לאנשים האלה, רק "ההוא", ו"ההוא" האחר. 

הניתוק, חוסר ההבנה של עד כמה, חוסר היכולת לגשר ולהסביר מה היה שם בשדה הקרב (וברגע אחד של חיץ - תבורך תבורך חייל יקר! תבורך ותודה והצדעה על כל רגע בשדה הקרב) - זה נוראי. אם תראה פעם סרטים אמריקאיים של מלחמת ויאטנאם - הם מדברים על זה שהפער בין שדה הקרב ומה שקורה שם לבין החזרה לשגרה האזרחית (הסימפתית או האווילית והאדישה) הוא מעבר חד ומכאיב מדי. בסרט "צייד הצבאים" הנוראי זה מבוטא בצורה מכאיבה. ב"אפוקליפסה עכשיו" זה לא אופציה, הגיבור לא מסוגל לחזור לאמריקה.

השורות שהם אומרים לגיבור "איזה קטע, אתה עדיין בחיים" מבטאות אדישות, ציניות, התרגלות לנורא מכל. אלה אנשים שמכירים את המוות דרך המסך ודרך כמות ההרוגים וחומרת הפציעה, בתור הפסד במערכה, ולא בתור כאב, אימה, זעם ופחד, ורעש מטחי ירי.

המשפט "ואני רואה עליהם שזה לא עוד סתם דאגה כמו ההורים או החברים" מבטא זעזוע תהומי מהציניות. אני מרגיש כמעט רגש של השפלה. ובטח בימים האלה שהרבה חיילים מרגישים מול העסקה הזו שיורקים עליהם אנשים שמסתכלים על הקרבות הכי נועזים מבחוץ. איך אפשר להגיד משפט כזה?!

אני חושב שהמיקום של "ההוא" שהגיבור פגש הוא מדויק. איפה הוא פגש אותו? בישיבה, כמובן, מעוז שהניתוק פעמים רבות מכלה בו כל חלקה טובה. אבל לא סתם בישיבה אלא במדרגות, או בשפה יותר ביקורתית, "על הברזלים". בטלני ישיבות שאפילו לא שוקדים, אלא יושבים ונהנים להסתופף באוטובוס של הטובים ולהרגיש קדושים. בטח הציצית שלו היתה תכלת והיה תקוע לו איזה ספר בבית-שחי, לא?

אבל אני חושב שאני שומע משהו יותר מזעזע, שקשור עם האטימות הזו - עמידה מול חוסר האכפתיות והחשיבות של העולם (מה שיוביל לשורה האחרונה). לפילוסוף אלבר קאמי, המרכזי בזרם האבסורד, יש משפט מדהים להסביר את הרגשת האבסורד: האבסורד נובע מהפער בין זעקת האדם למשמעות - לבין שתיקת העולם

כלומר, הפער הלא יאומן הזה בין התקווה לפשר, להבנה, להכלה של הכאב - הפער הזה לעומת האדישות והאטימות של החברים - נוראי. 

(אם כבר קאמי, השורה הראשונה בספר "הזר" היא: 

"היום מתה אמא, ואולי אתמול, אני לא יודע. קיבלתי מברק מהמעון: 'אמך נפטרה. הלוויה מחר, בכבוד רב.' אי אפשר להבין מזה כלום. אולי זה היה אתמול)  

מתוארת כאן אטימות שלא תאומן מול הסבל וחוסר הפרופורציה של מה שאנחנו עוברים, והגיבור שלך מתחלחל כי הוא מרגיש את האטימות הזו ומזדעזע ממנה.

הדמות שלך היא אדם טוב. הוא לא הושחת, הזוועות וחוסר הפרופורציה לא הפכה אותו לציני. הכאב שהלך והתגבר עם עוד ועוד אירועים בלתי פרופורציונליים לא הקהה את החושים, ולא הוליד אדישות, ציניות וניהיליזם, אלא הוליד את השורות האחרונות, המתוקות והיפות והמכובדות ביותר - פנייה תמימה, טובה, ראויה ורצוייה, ההפך הגמור מציניות, אמון נקי ביסוד הטוב של העולם, חרף כל ההסתרות וכל ההפרעות בקשר - פנייה ישירה, לקרוע את כל המסכים ולהתקרב.

בספר הטאו יש שורה יפהפייה, בפסקה 20 שנקראת "אני". זה טקסט מאוד ארוך, שבו הגיבור מתמרמר על ההבדל בינו לבין האנשים סביבו, כמה שהם מצליחים להשתלב בעולם ("האנשים מקפצים בחיים, צוהלים, כאילו היו במסיבה נהדרת") בעוד שהגיבור מתאר ("אני לבדי אדיש ושקט... עצוב כמו אחד שאין לו בית, נראה כמו דחליל זרוק"). אבל הפסקה הנפלאה הזו מסתיימת בשורה:

"ואולי כך הוא הדבר, ואיש הטאו שונה יהיה משאר בני האדם. לא מחכה באף שולחן, יונק ישירות מהחזה של הטבע"

אנחנו לא אנשי טאו לכאורה, אבל הפנייה הישירה המתוקה והרצויה הזו לאלוהים היתה דומה לקריעת כל המסכים. בכל פעם שעם ישראל הרגיש שהוא לא יודע מה עושים הוא זעק אל השמיים. אולי אלמד ממך ואנסה גם אני לצעוק.

תבורך! אתה נפלא.

דור

הדבר הראשון שמשום מה בחרתי להתמודד איתו מיד בקריאה הראשונה הוא הfeel, ולרגעים חשבתי שאני מרגיש שהשיר נכתב בקצב של גלים. תהיתי איך זה נכתב. אם זה ב4/4 אז לדעתי זה צריך להיות שכל תיבה תהיה שורה + שני רבעים של שתיקה. אני חושב שככה הטקסט והגלים יוכלו לרחף זה לצד זה, והתנפצות ולחישת הגלים ישלימו את השורות, כמו שאלה ותשובה.

-

אני לא חושב שטעיתי בגלל שנראה לי בבירור שהתוכן של השיר כרוך בצורה שלו. בשורה הראשונה "גלים גלים" נותנת אפקט צורני יותר מאשר דסקריפטיבי. שזה אגב נפלא ותמיד תמיד מבורך לשזור את התוכן בצורה עצמה. מעבר לצורה, בחירת המילים דומה כאן לבחירת צבעים במניפת טמבור. גועשים ולוחשים לא מרגיש לי כמו דיסוננס אלא כמו צבעים שונים לחלוטין מאותה המחלקה. זה נפלא, הגם שלא היה מצופה אחרת (אין עוד הרבה תיאורים מתאימים לרעש הגלים מאשר אלה בתרבות).

(הערה - אני מעיר על הצורה ועל הטכניקה רק בגלל שאני יודע שזה נושא שחשוב לך. אני לא מנסה לדייק אותך אלא רק לגעת גם שם. השיר הזה מתאים וקיים כמו שהוא, אני רק מלטף את האבנים).

בבית השני אני מרגיש רמז מעניין - שתי מילים שאינן שגרתיות בכלל, והן נותנות אלמנט צורני עמום: "דובב" + "הדך". אולי זה מצחיק, אבל כשאני מגלגל אותן על הלשון אני מרגיש כאילו הפה שלי כבד ומלא חול. אני לא מנסה להתפלסף, זה נהדר! זה צובע את הבית השני באותם צבעים ישנוניים, דובבים וכבדים כמו דוב,  וישנוניניים. מעניין שהצבעים שאני מדמיין הם של לילה למרות שלא ראיתי בבתים הראשון והשני אזכור כלשהו לצבע. אולי בחזרה לפירגון על בחירת המילים ממניפת הטמבור - אולי לא צריך לתאר שום תיאור של צבע מפני שהכל קיים? (בטקסט שלי שפירסמתי היום הדגשתי את הלבן ואת הצהוב).

בבית השלישי מוזכרים סערה, ברקים ואור, שלא הוזכרו עד עכשיו בכלל! אפילו לא הוזכר געגוע של הגיבור אליהם. אלה צבעים אחרים. אולי בדומה לשיר הקודם שלך שהגבתי אליו של האיש שרוצה לחצות את הארץ עשויית הקרח - גם כאן הגיבור "מתעורר" רק בבית השלישי, או שהמצלמה חוזרת אליו אחרי שהיטיבה לתאר את הסביבה. זה לא ממש נכון בגלל שגם בבית הראשון וגם בבית השני יש מזיגה קבועה בין הפנים והחוץ.

אולי להפך - לאחר שיר ארוך שבו הגיבור מתערבב עם מה שבחוץ ומה שבפנים, כעת נשמע הטקסט שלו? זה נפלא כי רק בבית השלישי הגיבור לא מוזכר, ויחד עם זאת הטקסט כולו שלו - בקשה!

כעת אעמיק:

---

בבית הראשון, אני חושב שהפתח הטוב ביותר עבורי להבין את מרכז ההתרחשות הוא השורה השנייה: "שרים לי שיר בלי מילים". 

יש כאן מעבר לעולם הזייתי, עולם התת-מודע אולי (או העל-מודע או האל-מודע או איך שלא תרצה), או לעולם הטבע הז'אן-ז'אק-רוסואי, ערש הילדות של לפני התפתחות הקוגניציה והגירוש מגן העדן האחדותי. אני יכול לדמיין את זה, אחרי לאות ארוכה ובלתי נסבלת מנסיונות תקשורת מילוליים עם אנשים, להיחבט בכל כשלי השפה, מגיעה פתאום פריצה אל ממלכה קדמונית שבה אין ולא יהיו מילים. כאן מופיעה אחדות, התאחדות - ההפך מהשניות, קללת הקוגניציה (עץ הדעת). הפנים והחוץ נמזגים (שזו אגב, מהמעט שלמדתי על הפרעות הנפש, נוירוזה או פסיכוזה, תדייק אותי אם תרצה), וממילא נחשף אוצר של עושר.

בתוך תוכי, ולא לצידי או קרוב אליי, הם לוחשים, ולא מדברים בשפה ברורה, אלא בשפת הלחשים הקדמונית לצורך העניין (קראתי על לחשים כשהתעניינתי במיתולוגיה אוגריתית), סודי סודות ולא פשט, אלא את הסוד הנכסף, הרחוק ביותר והכמוס. הגעש נפלא כי הוא מתמזג עם הלחש והגעש של הגלים, הרטט והעוצמה שבקרבה אל הסוד הכמוס הזה.

מעניין בחזרה לשורה הראשונה האם המילה שפת הים קשורה גם למעבר שפות. על החול מדברים קונקרטית אולי (או לא מדברים?), ובים - ים מלא סודות ולחשים.

בבית השני, ברור לי שהפתח לכניסה עבורי הוא החול. בין קודש לחול, בין לחשים לבין אטימות וסתימות החומר. אני אסתבך עם המילה בשורה השנייה "דממה דקה" כי אני מבין אותה בתור שיא העוצמה, אבל זה פותח לי פרשנות או כיוון להבין איך אתה קראת את הפסוק (במידה ואני בכלל בכיוון או על התדר שלך כמובן ).

המילה דובבות עזרה לי מאוד, כי זכרתי שהיא קשורה למוות, "שפתיים דובבות בקבר", וממילא מסתדר כמובן החול (שהוא רך!) וגם הדממה הדקה. בפסוק - "ואחר הרעש - אש. לא באש ה'. ואחר האש - קול דממה דקה". אני תמיד הבנתי את הדממה הדקה הזו בתור שיא העוצמה, העוצמה שלא תאומן, זו שמעבר לאש (שגם היא, בתור תופעה פיזיקלית - דבר שלא תאומן [לך תסביר את זה לאדם שרוב שיריו עוסקים במים] ).

כפי שאני הבנתי עד עכשיו - מעבר לאש יש דממה דקה, שהיא השיא (זכור לי שיש לרב קוק פסקה מסתורית שעוסקת בקדושת הדומיה - המאווה הכי כמוס והכי יסודי של כל הבריאה). אבל אצלך זה לא נמצא מעבר לאש, אלא בכיוון אחר, ממש כיוון אחר. לא באש ובעוצמות אולי, וגם לא בים המלא סודות, אלא אצל העני, תפילת הדך. זה נפלא! כעת אני שם לב שהחול דובב איתם, עם הגלים, ובעצם מעמיק כאן פער אדיר בין שתי שפות כמוסות - בין שפת הסודות הלחשים והגעש שבים, לבין תפילת העני (חשבתי שתפילת חנה שרק שפתיה נעות בלי להשמיע קול - אבל אצלה המילה היא דל ולא דך, דך מרגיש לי תפיסה רדיקלית יותר, שקשורה ללגיטימיות שבעצב, בדכדוך, במוות, בשקיעה, בקבורה).

ממילא שתי השורות הבאות עוסקות בעייפות, בדכדוך, בישנוניות, ובשקט. ברור לי שהחול כאן מרגיש מגושם (מעניין אותי שוב שהוא רך, ולא עבה או גרגירי. זה כאילו שהוא עוטף את הגיבור, מכיל אותו, וזה לא מצטייר לי בתור תפקידו של החול אלא של הבשר, וזה פער מ ע נ י י ן בין שני סוגיו של החול - החול הרך והחול הגרגירי).

בבית השלישי, בתפנית שכבר זיהיתי - יש מעבר למרחב אחר. לא הים ולא החול, ולא המפגש שביניהם שהוא שפת הים, אלא השמיים. לא דיברנו עליהם עד עכשיו. עד עכשיו היינו בין שני עולמות, ששניהם עזבו את העולם הקונקרטי ונדדו לעולם אחר. אבל כעת השמיים נכנסו למשוואה בתור תפקיד מגשר או בתור... לא יודע מה.

כמובן שבדומה לים בבית הראשון, שבו הגלים שרים לגיבור שיר בלי מילים, ולחול של הבית השני, שאמנם הוא דובב בקבר, אבל בדממה דקה - כמו שני אלו גם השמיים הם על הפער שבין דיבור ושתיקה. השתיקה הזו שונה מה"בלי מילים" של הים וגם שונה "מהדממה הדקה" של החול. אני מרגיש שבניגוד לשניהם, כפי שמופיע בהמשך באופן שמסתדר לי - בניגוד אליהם השמיים לא אמורים לשתוק. מצופה מהם לעשות משהו שהם לא עושים. אולי השמים צריכים לדבר? ואולי השתיקה הזו היא לא שתיקה מדיבור מילולי שמזוהה בשיר הזה כקללה, אלא כדיבור במובן עמוק יותר של פעולת הדיבור - הבעה וביטוי של חובת היצור בעולם? האדם הוא רוח ממללא, תכונתו (משום-מה) היא דווקא לדבר. אולי כל דבר בעולם מדבר את עצמו, (ואולי זו השירה של כל ההוויה המוזכרת בתהילים כשהכל מהלל את ה'). בבית השלישי השמים שותקים.

[אני נהנה לקרוא לבתים בשמות הראשון, השני והשלישי, כי זה תמיד פלירטוט עם האפשרות שזה מתייחס ומתמזמז עם בתי המקדש. אם איכשהו זה כך, אז נפלא שבבית ראשון יש סודות כמוסים, בבית שני יש בעיקר חול, ובבית השלישי יש בקשה ופחד שמא יתמהמה ולא יבוא.]

הסער (שמזכיר את המילה סהר ונחמד לי במבט אל השמיים) שקשור לסער ולפרץ, כלומר לגעש של הבית הראשון, והאיווי לברקים, שנוח לי להבין אותם בסגנון של מורה-נבוכים, הברקות והארות מתמידות, שהם המקבילה לגלים הקבועים שבבית הראשון. זה מעניין מאוד מאוד מאוד להקביל בין הקביעות של הגלים בים לבין המסתוריות וחוסר הוודאות ביחס לשמים. 

השורה "נעלם מאופל אור" יפהפיה. החושך הוא היעדר אור, אבל כשהאור נעדר החושך מתגעגע אליו. איזה יפה זה. וגם - כמו שהערתי למעלה בצדק - חסר אור בשיר הזה. אני מדמיין אותו בשעת אחרי דמדומים, כשהעולם כחול לגמרי. ונפלא בעיניי בצורה מבלבלת שאני לא עומד על טיבה, שהאור הזה לא מסמא, לא אור שהעולם לא יכול לעמוד בפניו, אלא אור זוהר, סימפתי, מיטיב עם החיים.

הערה צורנית: השורה "השוב ישוב עוד שוב לזהור" נ פ ל א ה. 

1. המילה עוד נותנת כאן אלמנט משעשע של מודעות לשימוש הרפיטטיבי בשורש "שוב". שוב, שוב, עוד שוב. נפלא.

2. צורה שמרגישה כמו הגלים שבבית הראשון, מה שהערתי למעלה, שבגוף הטקסט שזור התוכן עצמו, הצורה. אפילו מבחינת מצלול, "shuvvv" נשמע כמו גל, או כמו חיתוך-אוויר של טורבינה.

אין לי מסקנה סופית. תודה רבה על החוויה. "מי שיקרא בעיון ימצא אור שפוך על כל מילה ומילה". אני מוסיף - אור זוהר

דור

אולי אלו הצבעים. ואולי מעט יותר חשוך

אבל זה על שפת הים, והברקים ישנם. (מעט יותר מפחיד ועוצמתי מהכבישה והשפה הרמוזה שלך )

אני רגיל שמשלמים 150₪ לפסיכולוג בהסדר עם קופ"ח תמורת "הממ... אוקיי... כן כן... מה אתה חושב?"

באמת רמה אחרת, איזה עומק. הזכרת סמלים שהתכוונתי אליהם בתת־מודע, ש"התגנבו" לתוך החיבור כחלק מעולם מושגים, ולא בכוונת מכוון, וגם כאלה שלא על דעתי בכלל – אבל בעיניי, ברגע שכותבים שיר ו"משחררים" אותו לעולם, אחרי שהוא "נולד" ויוצא מרחם האם (המוח), אפשר להלביש עליו הכל, ולמצוא בתוכו גם סמלים חדשים. זה גם חלק מהעניין: אחרי שאני כותב, אני אוהב לחקור את הסמלים ולראות אם אני יכול למצוא משהו חדש, מעמקי הלא־מודע, בין השורות.

///

בניגוד לשירים אחרים, השיר הזה כתוב בסדר מונוטוני, שמרני, ו"מוכל" למדי. המשקלים מאוד מסודרים. זאת לא כתיבה חופשית. גם בחירת המילים היא שמרנית למדי, אם כי "וגם אני" הוא מעין "שבירת קיר" בין האלגורי והספרותי לממשי.

"שירת הים" ו"שפת החול" – אני אוהב את הרעיון של שפות קסומות ובלתי־מובנות. זה מוטיב שחוזר אצלי המון – שפת החתולים, "לא־מילים", וכן הלאה. לכל דבר בעולם יש מעין "שפה" או "רעש" בלתי־נראים משלו, והגיבור מרגיש הזדהות עם ה"שפה" והקצב של הים והחול. הוא משליך את הבלגן שמתרחש אצלו בפנים על המיתוס שהמציא ביחס לשפת הים, וההשלכה הזאת מחברת אותו לעצמו. "שפת הלחשים" (הניתוח שלך היה מאוד מדויק) מסמלת גם את הזרוּת של הכותב ביחס לעולם – הוא לא מצליח לדבר בשפת בני האדם.

כמו כל החיבורים שלי, החיבור הזה הוא מאוד tame, אבל האמת היא שהוא נכתב במהלך דיכאון אובדני מהנוראיים ביותר שחוויתי. בערך שבועיים אחרי החיבור הזה גם ניסיתי להתאבד (task failed successfully). בכל־מקרה, זה מתקשר לאילמות של הכותב, שמצליח לדבר רק דרך השפה של החול והים. כאמור, אפשר להבין את זה דרך אותו רעיון מטא שבא לידי ביטוי ב"שפת החתולים". אנחנו מצפים שגם השמיים ישתמשו באיזושהי שפה משלהם, כמו כל הדברים בעולם, אבל הם שותקים. מצד אחד יש כאן ציפייה רמוזה, כמו שאמרת, שכל השלישי הוא משאלה (וכמו שאמרת – ממש כמו ביהמ"ק השלישי), אבל הוא גם תיאור אובייקטיבי למדי של המתבונן מהצד. מעניין שאין כאן ציפייה לשמש, אלא האור היחיד הוא "ברקים" – וזה אכן מתקשר לרמב"ם! זה דימוי תת־מודע שהתגנב. זה מסמל ניצוצות של הבנה, שפיות, יכולת לזוז בתוך החושך, גם אם באופן מצומצם ולא עקבי. אבל השמיים שותקים לגמרי, "פסק הסער" מתייחס לאפתיה קטטונית, הכלום שאחרי העצב. יש כאן גם תלונה תת־מודעת ביחס להשגחה, שלא "מסדרת" את העניינים.

הדוב היה גאוני. חיפשתי מילה שקשורה לדיבור בלחש, או מלמול. דובב נשמע קצת כמו דואב, סובל בשקט. הרכות של החול, כמו גם ה"ישנוניות" שלו, מסמלים את הרכות של השינה, שמסמלת למעשה מוות ("שם רשעים חדלו רוגז". זאת תפיסה ספרותית שלי שאתה כבר מכיר). הזיהוי שלך את החול עם מוות וקבר, הוא מעניין. הוא נכון מבחינה קונטקסטואלית, אם כי בעיניי זה רובד יותר סמוי. בכל־מקרה, אמורה להיות תחושה של שקיעה הדרגתית לשינה.

לגבי הלילה – נכון שזה לילה? הבית השלישי מגלה את זה, אבל אני חושב שאפשר לראות את זה כבר בבתים הראשונים. האסתטיקה אכן דומה מאוד לציור שהבאת, כולל הצוק. כשכתבתי, דמיינתי את הגיבור עומד על צוק, מול ים שחור. זה לא נשמע כמו שיר על חוף ים בהוואנה.

אני חושב שהחול והים הם סמל ל"אני". תפילת הדך היא התפילה שלי, כי אני הוא הדך. גם הים מדבר על הסודות שלי. יש כאן געש סמוי, "דממה צועקת", שלא נשמעים או מובנים לאף־אחד, חוץ מלגיבור. השמיים הם מה שאנחנו מסתכלים עליו, שואפים אליו – אין שם כלום (אובדן החלום). זה גם העולם החיצון, הגורל (גורל שמיימי), האפתי והריק. בכל־מקרה, הגיבור לא עושה כאן כלום. הסביבה "עושה את כל העבודה", והוא פסיבי לחלוטין בתיאוריו, חוץ מהמשאלה הרחוקה "השוב ישוב". הכפילות מייצגת מצד־אחד רצון, ומצד שני, המילה "שוּב" היא מילה מאוד רכה, גם בהגייה שלה, ויש כאן צד של אובדן תקווה ומסכנות.

התיאור המשולש (ים, חול, שמיים) אמור לתפוס את כל התמונה. אלה בעצם שלושת המרכיבים של הים. החול והים הם בעלי מימד בראשתי חשוך, טרם נבראו בעלי החיים, משהו מהימים הקדומים של הבריאה (חושך על פני תהום ורוח מרחפת על פני המים). השמיים הסוערים אולי מסמלים איזשהו תהליך בריאה, משהו דינמי, בהכוונת ההשגחה, אבל הוא לא מתרחש. כלום לא קורה.

מעניין שהים "שר לי שיר". זה נשמע כמו שיר ערש, או יחס האהובה לאביר ב"שלושה בני עורב". הם מנסים לנחם (איתם דובב החול הרך – הרכות היא תכונה נשית של אהוּבה), אבל הגיבור מרגיש עייף וישנוני. זה מעניין. איזשהו צד במציאות מנסה להביע רכות ואמפתיה, או שזאת משאלה סמויה לכך, אבל ה"אני" די פסיבי ו־unphased. הישנוניות, כתגובה לטוב הלב של אותם צדדים בעולם, היא אמירה שמסתירה בעדינות את הבלגן האובדני שמתרחש בפנים. יותר קל להגיד: אני עייף ולא מרגיש טוב, סליחה שאני לא מקבל תנחומים כרגע, מאשר להכביד על אחרים עם האמת. בכל־מקרה, זה מרגיש קצת כמו שירת הברבור. אתה מאבד בהדרגה את השפיות, אתה הולך למות, אבל יש בכל זה צד לירי רך, עצבות רכה, בלדה מלטפת.

נתקלתי שוב ברעיון של "דממה כתפילה" באחד השירים של אברהם חלפי שקראתי לפני כמה חודשים בספרוני השירה האלה שאפשר לקנות בחנויות ספרים וגורמים לך להרגיש אינטלקטואל על־חלל כשאתה קורא שירה עברית באוטובוס.

"ליל־מעמקים יודע־כל,

רואה־שומע־כל.

אולי טובה תפילה

בלילה זה.

אומרים אותה

ולא בפה פעור.

לא בשפתיים מזמרות.

שותקים אותה מאוד

בגוף בודד."

אני חושבת כיוון שהזרע לשיר הוא איזה תוהו של החיים ולפתע נעשה לי סדר
אבל כל זה גם לא נכון

החיוניות, החלום, החידה, הפשר
אסוציאיה חופשית ללא ספק
 

אני חושבת שאצלי לפחות זה מאוד משתנה, 
להרבה שירים שלי יש מנגינות שונות

על המשפט האחרון שלך - מאוד מזדהה
אנשים שנחקקו בי בהחלט משמשים אותי בשיריי אבל אלו ממש לא בהכרח משוררים
אולי כל אמן

שאלה יפה מאוד. שמתי לב שיש לי עניין מאוד חזק ודומיננטי עם משחקי מילים. אני חושב שהן נקלטות אצלי באופן מעט שונה מכולם (מה שקראת לו בהתכתבות שלנו "אקלקטיקה").

זכור לטוב יהיה "סיפור על אהבה וחושך" של עמוס עוז (שבכללי השפיע עלי בעוצמה ובעיקר לטובה). אזכיר שני דברים לגביו, שניהם באותו מיקום בספר. בעמוד 164 בפרק כ"א עמוס עוז מספר על דמות שנשלבה בזהותי "אללויב הזקן". כתבתי עליו כבר ארבע יצירות והיד עוד נטויה. באותו עמוד, מיד לאחר הסיפור שסיפרה לו אמו על הזקן אללויב, כותב עמוס עוז על עצמו כך:

"לבדי במיטה לפני השינה, רועד מרוב אימה והתלהבות, הייתי חוזר ומשנן לי בלחש את המילים 'ישיש מופלג', 'נושן', 'קדמוני', 'בא בימים', 'עתיק יומין'... ... והייתי מנסה לצייר לי בתוך עיני העצומות מה זה 'מחוק כמו מטבע טטרית'..."

הפעולה של הסמנטיקה על האונה הימנית כך פועלת עלי באופן דומה להרגשתי.

אני שם לב שאני מושפע מהמקורות, אפילו שאני לא שורק אותם בעל-פה. פסוקים מתהילים במיוחד. גם להם יש פעולה כזו, של הוד.

אמנים שהשפיעו לי על *הכתיבה*: עמית אולמן (פדרו-גראס); אריק ברמן. בנוגע לסופרים - *תמיד* ספרים משפיעים על הכתיבה שלי. התקופה שקראתי את "שירה" של ש"י עגנון היתה... קשה

אשמח לשמוע עוד, שבוע טוב!

"העובש האצילי הזה"; "האוויר נשפך... מהכוס"; וחמש פעמים השורש מ.ת.ק

בתור מי שלא חובב יין (אצלי הוא מופיע כנפט בלתי דליק), הצלחת להמתיק אותו בצורה נהדרת. אגיב במבולגן - אני מתפלא שאפילו ששיבצת את הצבע הזהוה רק בסוף השיר - ראיתי בכל השיר אור יקרות זהוב ויין לבן.

בהתאם, להפתעתי ולשמחתי - איכשהו המתיקות הזו הצליחה להצטייר ולהתגלם בדמיוני כמתיקות אישיותית, ולא רק כאוברדוז של סוכר. ממש הרגשתי *חיבה* כלפי היין הזה, וזה מיוחד. מעניין אם עוד קוראים יסכימו.

כיאה לפעולת שתיית יין אצילית ומעפישה, אסב את תשומת לבך לכך שבתחילה היין נמזג לגביע-יין, ואילו בהמשך הגביע האצילי הופך לכוס, שמרגישה פושטית מדי. במידה ושמת לב לכך - אז ברור שעשית את זה בשביל המשפט "חצי הכוס המלאה" אבל אולי גם בשביל לגרום לשבירת אור היקרות הפנטסטי שבתחילת השיר, ולקדם מעבר לעולם דימויים כימי של אבק וליתיום.

* נפלא שהאוויר נשפך החוצה. איזה כבוד אתה נותן לו!

* אין לי מושג מה זה אותיות מרק

חייב לציין שבשורה האחרונה אני מרגיש אקורד סיום אנמי קצת לאווירה הקלאסית שבנית. לא נראה לי שזו רק הרפיטטיביות, כי היא דווקא יכולה להיות בשירות המתיקות. אולי ההקבלה בין הלב המלא למחצה לבין הכוס הרגישה צ'יזית מעט? מעניין.

גיגלתי ונראה יין שווה.

מלך

תראה "גביע" היא מילה כבדה לכן יש גבול כמה שאני יכול להשתמש בה. המעבר לכוס הוא בהחלט בגלל הצורך האידיומטי, מעבר מהקונקרטי לסמלי־מופשט.

אותיות מרק זה כמו alphabet soup, סוג של פסטה בצורת אותיות ששמים במרק. בעצם הרעיון הוא שאותיות המרק (סמל לכתיבה יגונית) באות למלא איזשהו חלל ריק, אבל כשהלב מתמלא לחלוטין, הן נהפכות למיותרות. את ההשראה ממנגה ממש מוצלחת שסיימתי לקרוא לא מזמן.

ההקבלה צ'יזית אבל אני בסדר עם זה, רציתי להשאיר את זה יחסית פשוט ו"מוכל", מין מעגל קטן סגור. זה מתחבר לדימויים הרפטיטיביים, שנועדו ליצור אווירה "פשוטה" וחפה מיומרות, כמו היין הלבן שהוא פשוט מתוק מאוד.

באמת חסרה לי קצת "עוצמה" בסיום, היה לי קשה מאוד למצוא מילים לשורה האחרונה. מצד אחד הייתי רוצה משהו קצת יותר חזק, מצד שני בקריאה חוזרת אני לא מרגיש שזה עד־כדי־כך קיטש. אני צריך לחשוב על זה.

נראה לי שאפשר לסדר מחדש את המילים ככה:

נפרדות לשלום מלבי המלא למחצה ואף יותר ביין מתקתק ובוהק

כמו חלום זהב מתוק.

ואז א' המשקל בשורה הראשונה יותר טוב, ב' חלום זהב מתוק חוזר גם על בוהק היין, וגם על עצם הפרידה, שהיא כמו התעוררות מחלום, או משהו כזה.

לאחר מיליון ניסיונות של שבץ נא

גביע היין מתמלא
ביין לבן מתוק
העובש האצילי הזה (לא שייך "הזה" כי אני לא מתייחס ישירות לטעם של העובש, והוא גם לא נוכח באופן פעיל)
רק הופך אותו למתוק יותר
כל־כך מתוק
האוויר נשפך בהדרגה מהכוס המלאה למחצה
חצי הכוס האחר מלא גם הוא
עולה על גדותיו ודוחק פיסות אבק וליתיום, כמו אותיות מרק
נפרדות לשלום מלבי המלא למחצה ואף יותר ביין מתקתק ובוהק

בזהב קֵיצִי מתוק.

אבל אז קראתי שוב את הגרסה המקורית וגם היא מוצאת בחן בעיניי.

בקיצור לא יודע.

צריך לקרוא אותם בסדר מאוד ספציפי וחשוב להבין אותם מתוך הקונטקסט שלהם

באמת מגילה אבל מה לעשות

מצד אחד הכתיבה היא חופשית ואסוציאטיבית אבל היא כל־כך קולחת שזה מרגיש כמעט שירי,

ההפכים והפרדוקסים, בסגנון אסוציאטיבי, מזכירים לי את The Thunder, Perfect Mind הגנוסטי

גם השילוב בין תכנים רוחניים (התמזגות עם גרמי השמיים) לבין הפנטזיה הרומנטית הפשוטה (כתף לבכות עליה), הוא מאוד מעניין, הוליזם מוחלט של הלב שממש דומה ל"יין לבן מתוק" שכתבתי היום.

מה המבוקש/מיוחל בלב הכותב מקהל קוראיו כשהוא משגר שיר מסוג זה מחוץ למגרה. איזה יחס הוא מבקש?

לפעמים אנשים אוהבים "להתבשם" משירה. אין מטרה להבין את התוכן, אלא להתבשם בלבד. 

אני נוטה לכתיבה מהסוג הזה, אבל 
   א) מגלה שתמיד נגעתי באמת כלשהי, גם אם בזמן הכתיבה כתבתי באסוציאצטיביות כלשהי 

   ב) רואה באיכות הזאת דבר בפני עצמו

בכל מקרה, כשאנשים ניגשים כך לשירים שאינם מובנים על פשטם בקריאה ראשונה, יש להם שתי אפשרויות. להתבשם, כפי שהגדרתי לעיל, ולהגיד "וואו, יפה ממש" - ולומר זאת בכנות אמנם, ולא מתוך נימוס, אבל בהחלט מתוך מבוכה ורגש כבוד מעט מיסטי כלפי השיר. האפשרות השנייה היא לעקוב אחרי שביל פירורי הלחם.

---

יכול להיות שקצת הגזמתי והשיר שלך יותר מובן ממה שתיארתי. ניכר מהשורות בסוף שמדובר בחתונה או בזוגיות (לפחות להרגשתי האינטואיטיבית לפני תחילת העיון), אבל אני מרגיש את התעוזה הזו שלפני ניתוח שיר. לעיין, להקשיב לאיכויות, וכל הזמן לשאול את שתי השאלות: 
   1) מה אני שומע במילה הזו והזו?
   2) האם לכך היא התכוונה בשעת הכתיבה? (כלומר - אנטי התפיסה האכזרית לטעמי של "מות המחבר" שמייתרת את כותב הטקסט ואת המקור שלו.

השיר:

אֲנִי נֶאֱבֶקֶת בֵּין כּוֹחוֹתַי כָּל אַחַר הָעֵת,
חוֹלֶמֶת לְהֵאָמֵר וְלוּ פַּעַם. 
נִלְמֶדֶת בַּחֲרַכֵּי אוֹר, שִׁסְעֵי זַהֲרוּרֵי אוֹת  
צֵל נוֹפֵל עַל נֶאֱפֶלֶת  הַתֹּהוּ הַמְּשֻׁגָּע נִנְגָּע
כְּשֶׁנִּרְקַעְתִּי אֶל הַסַּף; בְּרֵאשִׁית נֹכַח גּוּף.  
נִשְׁעַן, עָיֵף-נִכְסָף. 
נִמְתַּק מִמְּךָ, מָתוּן-אֵיתָן
כְּשֶׁרִקַּדְנוּ בְּלָבָן.

אתחיל ואברך: הכתיבה מאוד יפה ומאוד נעימה. השורות אסתטיות, המילים נבחרו בקפידה וצולחתו בנועם זו לצד זו. בכתיבה כזו שילובי מילים עלולים להיות לפעמים "קטלניים" לטובה.  אלקט מילים ושילובים שמצאו חן בעיני: "חולמת להאמר"; "שסעי זהרורי אות"; "נלמדת בחרכי"; "צל נופל על נאפלת" - נפלא; "כשנרקעתי" - גאוני; "נמתק ממך"... בתכל'ס הכל
 

הטקסט:

"אני נאבקת בין כוחותי כל אחר העת" - ניסוח מוזר ומעורר מחשבה ככל שמעמיקים בו. בהתחלה הופתעתי שהיא לא נאבקת בכוחותיה, אלא נאבקת בין כוחותיה. איך נאבקים בין כוחות? אם נאבקים בהזדהות וצידוד בין כוחות, אז מובן לי שיש מאבק מבלבל ומתעתע של הזדהויות שונות של הנפש עם כוחות שונים. אבל כאן מרגיש לי שיש מאבק הישרדות של הגיבורה בין הכוחות, כלומר שהיא לא בצד של אף אחד ואף אחד לא בצד שלה, אלא היא קבורה ונאבקת בעפר רגליהם של כוחותיה. | אבל זה לא נגמר כאן! מתי היא מתחולל המאבק הזה בין כוחותיה? כל אחר העת. זה מרגיש כמו תיאור של נפילה מסויימת, התייחסות לזמן מסוים שבו לא היתה הנפילה, געגוע (בהתייחס ובהתחשב בכותרת השיר) למקום ולזמן שלפני העת.

"חולמת להאמר" - יש כאן שני פירושים ושניהם מסתדרים זה עם זה ומרתקים: להיאמר - כמו אמירה. איכשהו הייתי משוכנע שיש גם פעולה ביחס לחיטים שקשורה ב"אמירה", אבל ראיתי שיש רק את אימורי הקורבנות, ולא נראה לי שזה קשור. אבל כן מעניין שהפעולה הקשורה בחיטים היא לאלום אלומות, ואילמות ואמירה הן הפכים! זו כבר אסוציאציה טרחנית בלבד אולי. אבל החלום להיאמר נשמע קשור לאותה בקשת ישועה שאני שומע אחרי הנפילה.

ובאמת זה מסתדר לי עם השורה הבאה: 

"בחרכי אור, שסעי זהרורי" - התחושה שלי שאני על השביל הנכון מעניינת. קודם כל, מעניינת אותי התחושה המתוארת במילים "נלמדת בחרכי אור". זה מזכיר לי את הפסוק "הנה זה עומד אחר כתלנו... מציץ מן החרכים" - אנחנו רק מאמינים שהוא קיים ומציץ מבעד החרכים. כאן אנחנו מרגישים את הצד השני של החרכים, את זרזיפי האור שנלמדים. דווקא זו עמדה מעניינת שאני מרגיש בה יותר כוח, כלומר אין כאן חוסר אונים אלא שאננות פסיבית בזמן ש"אני נלמדת" ואפילו בין חרכי אור. השורה הבאה מהפנטת (ואני משוגע ומשתמש בעצמי במילה "זהרורי" בקטעים "מסתוריים" כמו זה. מעניין מה הם זהרורי האות, ומדוע יש שסעים. בין שני חלקי השורה הזו יש פער, כשהאחת מרגישה לי נעימה גם אם בין חרכים, בעוד שהחצי השני של השורה העוסק בשסעים ובזהרורים עומד בדיסוננס לאור, ומבויל אותי לשורה הבאה:

"צל נופל על נאפלת, התוהו המשוגע ננגע" - אני לא יודע אם ההבנה שלי שהצל המדובר כאן קשור ל"גוף" המוזכר בארבע השורות האחרונות נכונה, ומשתדל לשמור על צניעות במידה וכן. אני הולך על קצות האצבעות כי עולים לי הרבה כיוונים לגבי התוהו הזה המשוגע, ביחס לשורה השלישית והפסיביות שהרגשתי שם. רק אגיד שמרגיש לי שיש כאן הזדהות בטוחה-בעצמה של התוהו עם עצמו. אני כל כך אוהב את זה שכש"התוהו המשוגע ננגע" - הנוגע הוא זה שמתבהל, בעוד שהתוהו המשוגע יודע רק להיות הוא. באופן כללי צמד המילים "התוהו המשוגע" נפלאות, דווקא בגלל הנמיכות של המילה המשוגע לעומת המילה רבת ההוד של המילה "תוהו". אני חושב שהכיוון שלי לכתוב טקסט באווירה דומה על "באר" תהומית (שבעזרת ה' אנסה לכתוב בהמשך הלילה) הגיע לי עוד לפני שקראתי את הטקסט שלך, אבל גם שם התוהו המשוגע יינגע. בכל מקרה מעניין האם הצל הזה הוא זה שמאפיל על הנאפלת, או שדווקא להפך - יש כאן הקטנה של הצל הזה, ייתור שלו לעומת הנאפלת-מעצמה (במידה וזה הכיוון, אז יכלה להיות כאן פרפרזה מעלפת ל"שרגא בטיהרא מאי אהני" (מה מועיל נר בצהריים = מה מועיל צל על נאפלת).

"כשנרקעתי על הסף, בראשית נוכח גוף" - טוב, המילה "בראשית" ביחס למילה "תוהו" בשורה הקודמת מראה לי שלא טעיתי בהכרח בהרגשה שלי בפסקה הקודמת, ובהתאם אני רואה כאן כיוון נוסף למילה "נרקעתי". בכל מקרה רציתי להדגיש לפני שאני מתיישר לכיוון של פרשת הבריאה להדגיש שהמילה "נרקעתי" מרהיבה כאן, מפני שהיא אוצרת בתוכה את הרקעת השחקים יד ביד עם רקיעת הרגל המוטחת ברצפה. אני עדיין מתענג על המילה הזו. "נרקעתי על הסף" = מעניין מה זה אומר. ביחס לבראשית אני יכול להבין, אבל "על הסף" מרגיש כמו משהו משפיל להרגשתי, על הסף ולא בפנים הבית. מעניין עכשיו להכניס את הגוף, שנכנס כאן לראשונה אל תוך עולם התוהו של לפני. הסף והגוף קשורים לי בהיבט הזה שהם רק הקצה המבאס של הדברים, ולא הדברים עצמם. כל כך מעניין לראות את זה כך במידה וזה הכיוון, כי זה מספר לנו כל כך הרבה על "הגיבורה" (שם שכל כך לא מתאים לדמות חח). יש כאן כיוון אחר שאני שומע במילה "נרקעתי על הסף", שהוא הפיכה לרקע, כמו הארץ לדוגמה שהיא רקועה תחת רגלינו, ובהתאם - על הסף מרגיש כמו "ייתור" של הגיבורה אל מול הגוף הזה, שדחה את התוהו המשוגע והתנחל לו על הקרקע.

"נשען, עיף-נכסף" אני עדיין שומע כאן דיבור נשי קונקרטי על גבר, אבל שומר על הצניעות. זה יפהפה... ובכל זאת, במנותק מהקונקרטי הזה, אני מתמוגג מהשורה הזו, היפה הזו. איזו התבוננות נשית בהירואיות הגברית, העיף והנכסף הכרוכים זה בזה. "נשען", על מקלו או על מה שנרקע תחתיו? יש כיוון אחר לחלוטין, קונקרטי עוד הרבה פחות, שהרקיעה היא של הגיבורה אל הגוף, ושהגוף הזה עצמו הוא הוא העייף, הנשען והנכסף. במידה ואסביר כך זה ייסתדר עם ה"נרקעתי" של השורה הקודמת וגם יתיישר עם הבראשית שלנו, ויוביל אותי לשורה הבאה:

"נמתק ממך, מתון-איתן" - שוב שילוב יפהפה של שתי מילים וכריכתן זו בזו על ידי מקף קטן זה מזכיר לי את הסצנה ההיא מהסרט "רטטוי" שבה הוא נותן לו לטעום שילובי מאכלים שונים ומראה לו איך ביחד הם יוצרים מרקמים חדשים לגמרי. המתון-איתן הזה יפה. המתון שלנו מסתדר גם עם התוהו המשוגע, עם הרקיעה והנאפלת. נמתק ממך = במידה והסברנו שהגוף הוא הגיבורה שירדה לעולם ונרקעה בו - אתה יכול אולי להיות המהווה, ש"אמר" את שמה וחקק אותה? או שזו זוגיות, שמי שאומר את שמה הוא הוא האיתן המתון, הנכסף העייף, הנשען עליה וכו'.

"כשריקדנו בלבן" - זו רק אסוציאציה שאזכיר מהר, שריקדנו בלבן קשור לי מאוד ללשון הזהרורית שחיפשתי אות לקיומה בשיר, אבל אני לא יודע אם זה הכיוון. האינטואיציה שלי בפשטות לוקחת אותי לתמונה של חתן וכלה, וזה יפהפה.

---------

אין לי מסקנה סופית. נהניתי מאוד מאוד לקרוא ולהעמיק! תבורכי, איזה כישרון.

האינטואיציה שלך מהדהדת את הדברים במדויק, את חלקם הנכבד מאוד
כיף היה לי להביט על שירי מעיניך שלך, מה גם שכיוונת בהחלט

אני לא אענה על כל שאלותיך היות והשירה במובן הזה ממלאת לי תפקיד של משל, זוגיות היא בהכרח אחת מהן, והגוף גם הוא.

אבל גם כיוון שאיני יודעת להשיב על כולן, ונהנית מהשאלה שעורר בי השיר בעצמי.

בהקשרים הללו, של משלים ופירוש! אם יורשה להיות נחתום המעיד 

חשיבה אסוציאטיבית היא דבר מבורך ממש

איזה כיף, תודה לך!

את כל השאלות הנכונות

ממש שימחת אותי בתגובה. יופי!

טוב, נמשיך כך, זו פלטפורמה טובה. אני חדש כאן במידה מסויימת

כתבתי אתמול בשטף, והמדיום שבחרתי עדיין מעסיק אותי, להביע כאב וכליאה ופחד, דחוק בתוך מקווה לקראת ההיטהרות מנקודת מבטו של סוס.

הכותרת החדשה מרפררת לשיר של אריק ברמן בעל שם דומה (התאו באורווה).

אם הכתיבה הגועשת דיברה 

אז מעניין מה אמרה

מיותר לציין שלא הבנתי מה הלו"ז של השיר בכלל, ולמה התכוונת בדיוק???

תסביר! סיקרנת עם כל הדימויים האלה

מבין לליבך. אני גם זוכר שהמון פעמים שירים מופשטים כמו זה איימו עלי וגרמו לי לחשוד שבעצם יש איזה עומק שכמוס ממני שרק "האנשים העמוקים" מבינים.

יחד עם זאת, אני חושב שכדאי להיזהר מהדוגמטיות. אני לא חושב שהשיר מסתכם במסר מסויים שבאתי להעביר. הרגשתי רע במיוחד, והתחשק לי במיוחד לכתוב. רציתי לבטא בכתיבה גועשת ומיידית כאב וכליאה מול הצורך לעבור תהליך, או משהו מעין זה. הכפייה להיטהר היא מחלישה ומכאיבה. המאבק בתוך המקווה (לא מקווה קונקרטי אלא כמקום שבו עוברים תהליך לטובה) הוא פראי.

הסוס הסתדר לי בעיקר ויזואלית בראש בתור חיה מבועתת. התיאורים של הפרסות המפורזלות, של דחיפת המדרגה במקווה, המאבק, העין השחורה העגולה והברק בה, הקצף בשיניים, הצהלה היללה והנערה, הבטישה והקצפת המים - מאבק ופחד ותחושת כליאה... זה לא נועד להעביר מסר, אלא לצייר ציור. הציור הזה מעביר מסר, אבל באופן מעט אחר

אני מודה שעדיין לא הבנתי,

זה מרגיש שעומד משהו מאחורי הכל, אבל ממש לא מובן לי מה.

חשבתי שאני מפספס את המסר, אבל אתה אומר שלכאורה אין מסר, או שיש, ואני עדיין מפספס אותו?

השירים שאני כותב בדרך כלל עם מסרים מאד ברורים, כנראה באמת אינני "איש עמוק" במיוחד...

כשקראתי אותו בהתחלה לא הגבתי, כי לא הבנתי אותו. אחר כך שינית את השם, והבנתי שבכלל לא הבנתי אותו...

עכשיו אחרי שהסברת, אני מבין כמה בכלל לא הבנתי, ועדיין לא מבין את מה שעומד מאחורי המילים. בכל אופן אהבתי את הציור שציירת ואני מבין אותו בכיוון משלי, ייתכן שלא מה שהתכוונת.

תודה על השיר וההסבר, ידידי הצדיק!

קוראת שוב ושוב והיא בהחלט מדברת ההתגעשות הזו, ובכל פעם מגלה עוד משהו חדש שעולה שם.

זה עמוק ופלאי.  

ממש נדיר.

אתה מסקרן מדי. עוד אתפוס אותך לשיחת בירור

תודה רבה רבה

המצלול, הקצב 

אפשר להדק ולסתת קמעא, משהו בשורה של עוד ועוד חושך  קצת שבר לי את הרצף של הקריאה
סליחה שמתערבת בשיר! פשוט אהבתי

מעניין ששילוש ה"עוד" הפריע בקצב. אני יודע שחוש הקצב משחק תפקיד מכריע בכתיבה מהסוג *הזה* שלי, וכשאני קורא בקול את השיר אני חושב שה"עוד" מוסיף צרימה חזקה שתורמת לאווירה המטרידה של השיר. מכיוון שהשיר נכתב ברגע אחד, אני נוטה לחשוב שהוספתי את ה"ועוד" השלישי בשביל לתאר מתח חריג וכאוטי.

תבורכי!

.

נחזור לנקודה הסינגולרית, רמז לתוכן מסתורי, שתהפוך שוב לעולם ומלואו?

אם כבר פילוסופי, תראה משהו נחמד משיר שאולי כתבתי אחרי פרידה לפני כמה שנים ואולי רק מההשראה

"פלא" אבל עדיין! מאוד אהבתי את "גופך אמר לי גוף" ו"לבך אמר לי לב", זאת צורת התבטאות מאוד מיוחדת.

מזכיר לי את נתן זך:

"ראיתי ציפור רבת יופי.

הציפור ראתה אותי.

ציפור רבת יופי כזאת לא אראה עוד

עד יום מותי.

עבר אותי אז רטט של שמש.

אמרתי מילים של שלום.

מילים שאמרתי אמש

לא אומר עוד היום."

לא היה לי כוח לסיים את "כוכב הגאולה" של רוזנצווייג אבל הוא מתחיל את הפרק הראשון בכותרת "ויי לפילוסופים"

אבל תודה רבה! אתה אוצר אינטרנטי בלום!

הוא משחק אותה cross-examination מול החבר הניהיליסטי הזה שלו ב"המדינה"

אבל בעצמו מניח מיליון הנחות סמויות.

אבל זה חצוף משהו

@צדיק יסוד עלום 
אצלי אלו היכולות הטכנולוגיות שמוגבלות
לדאבוני לא נשמעת לי ההקלטה

מצאנה דרככן
ופעלנה משהו
אם לא הכל
אז לפחות…
משהו
למישהו
מתישהו
אי־שם."

@בין הבור למים הקלטתי את עצמי מקריא את זה. אני חושב שככה זה אמור לשבת. יש שם איפשהו חצי מילה שנקטעה כי אני בן אדם ויכולות העריכה שלי מוגבלות

בשלח תר"נ

"בענין השירה. עמ"ש לעיל פ' ויחי שיש פרשיות מיוחדין לגלות. לכן היא סתומה. וכמו כן יש פרשיות מיוחדין לגאולה וחירות לכן בשירה יש פרשיות בכל פסוק ובכל שורה. וזה הוא התגלות אור התורה כמ"ש ז"ל למה הפסקות משמשות ליתן ריוח להתבונן בין פרשה לפרשה. וגאולתן של ישראל עושה רושם בתורה. ומתפתחין גנזי תורה. וז"ש אז ישיר כו' הזאת. שהגיע הזמן שיתגלו הארות הללו בתורה:"

גנוסטי מאוד מצדך! - פרוזה וכתיבה חופשית

צריך בהזדמנות ללמוד סינית

מדהים מה שהתכוונתי

תודה

אני לא במיטבי כעת מבחינת כושר השיפוט

ומשוכנעני שמי שירצה לעלות על התדר - המשפט השגור "מי שטעם יין הונגרי" דייק לכוונתי מתחילת הקטע.

צום קל ושבת שלום

אנַחְנוּ שׁוֹתִים עִם עֶרֶב שׁוֹתִים צָהֳרַיִם וָבֹקֶר שׁותִים עִם לַיְלָה שׁוֹתִים וְשׁוֹתִים"

השיר מרגיש מאוד אבסולוטי ופטליסטי. היין ההונגרי מסמל בעיניי את "כל האמת כולה": ההכרה בצדדים האפלים (המפלצות), אבל הכרה שאין בזה שום אלמנט אגדי, רק פחד או חסרונות חסרי־משמעות. זה מתחבר לניהיליזם של ההונגרים הגסים, להלעטה מלוא הגרון (מזכיר לי את נח, ששתה שלא במידה), יין כמובן מסמל סוד, הסרת חסמים רגשיים, להתבונן באמת בניוולה.

הבאר העמוקה מסמלת גם היא את האמת, אבל היא מלאה בנפט: נוזל שחור, שאריות של דינוזאורים וצמחייה פנגיאנית. לשתות "לחיי פגר" מתחבר גם אל הנפט, והמוות כאן מסמל גם הוא אמת אבסולוטית קרה, בסגנון ציור של vanitas, כמו גם "תחתית החבית", "ללגום את הכל". "לחיי פגר" מדגיש את האבסורד בטקס שהוא מעין פולחן מוות. "היעדר זכרון ושכחה" מזכיר את המיתוס האתאיסטי על מוות כסופה של התודעה, ו"בדיחות הדעת" אינה אלא האבסורדיזם הנלווה, שגם הוא נגוע באותה "תהומיות".

שחור העיניים של העצמי, מסמל בערך את אותו דבר: להיישיר מבט למה שבאמת מתרחש בפנים, וזה שחור וריק למדי, לא רע, פשוט ריקנות תהומית (מוטיב התהום חוזר פה כמה פעמים, גם באופן מפורש, גם דרך הבאר והנפט), ההופכת גם את שדה הפרחים, לשדה של פרחים חשוכים מאוד.

השאלה "התעז לשתות" נשמעת כמו הגלולה האדומה במטריקס, להיות מוכן להכיר במציאות כמו שהיא, עם כל האבסורד שלה. מצד שני, אנחנו מבקרים את השתיין שלנו, "כמה נמוך אפשר לרדת", כלומר השקיעה בפילוסופיה הזאת פוגמת ב־human condition שלו.

השדים לועגים לו שהוא נכנס כל־כך עמוק לעובי האדמה, קוראים לו דון קיחוטה, כלומר מי שנאבק מאבק רומנטי חסר טעם, ומאשימים אותו באנכרוניזם, ושכבר מאוחר מדי, הוא "נדבק" בחיידק החושך, שכעת הולך ופורח בו.

הבקשה להוריד את הקסדה היא מעניינת. מן־הסתם, מי שיורד למעמקי האדמה, צריך קסדת בטיחות. הם רומזים לו שעתידו לנפול ולא לשוב? הקסדה היא גם סמל לאבירות המטופשת. מעניין שמדובר דווקא בהסרת קסדה, שהיא פריט שמגן על הראש.

כלומר, הגיבור שלנו מנסה לרדת למעמקי הכלום עם אידיאלים רומנטיים כלשהם, אולי רצון להגיע לחשוף אמת משמעותית. השדים אומרים לו שאין שום טעם ואין באמת הבדל בין למעלה או למטה, הכל הוא מחול שדים ואי־אפשר לעשות כלום חוץ מלהיכנע, להסיר את מה שמגן על השכל, השפיות, כי כבר מאוחר מדי – קביעה אבסולוטית כמו המוות הסימבולי בשיר, שמסמל גם הוא את ה"מאוחר מדי".

השייכות לעבר מזכירה את "חרצני העבר" וכמובן את הנפט המֶסוֹזוֹאִי. העולם שהיה פעם – דינוזאורים, פנגיאה, כבר לא קיים עכשיו, לא רלוונטי יותר, בדיוק כמו הגיבור, שאמנם יושב רגל על רגל ומצטט מספר חכמה, אבל למעשה שיכור לחלוטין מהיין ההונגרי האבסורדיסטי.

///

מניח לעצמי שפירשתי הכל הפוך, אבל זה היה כיף.

אני מאשר.

הנושא כמובן בעל ערך,

אבל גם החריזה נאה והמקצב יפה.

אהבתי

ברשותך אצרף!

רגע אחד שקט בבקשה

רֶגַע אֶחָד שֶׁקֶט בְּבַקָּשָׁה. אָנָּא. אֲנִי 
רוֹצֶה לוֹמַר דְּבַר מָה. הוּא הָלַךְ 
וְעָבַר עַל פָּנַי. יָכֹלְתִּי לָגַעַת בְּשׁוּלֵי 
אַדַּרְתּוֹ. לֹא נָגַעְתִּי. מִי יָכוֹל הָיָה 
לָדַעַת מַה שֶּׁלֹּא יָדַעְתִּי.

הַחוֹל דָּבַק בִּבְגָדָיו. בִּזְקָנוֹ 
הִסְתַּבְּכוּ זְרָדִים. כַּנִּרְאֶה לָן 
לַיְלָה קֹדֶם בַּתֶּבֶן. מִי יָכוֹל הָיָה 
לָדַעַת שֶׁבְּעוֹד לַיְלָה יִהְיֶה 
רֵיק כְּמוֹ צִפּוֹר, קָשֶׁה כְּמוֹ אֶבֶן.  

לֹא יָכֹלְתִּי לָדַעַת. אֵינֶנִּי מַאֲשִׁים 
אוֹתוֹ. לִפְעָמִים אֲנִי מַרְגִּישׁ אוֹתוֹ קָם 
בִּשְׁנָתוֹ, סַהֲרוּרִי כְּמוֹ יָם, חוֹלֵף לְיָדִי, אוֹמֵר 
לִי בְּנִי. 
בְּנִי. לֹא יָדַעְתִּי שֶׁאַתָּה, בְּמִדָּה כָּזֹאת, אִתִּי.

ותודה על השיר של נתן זך😊

אהבתי מאוד מאוד את הסיום. הידיעה וההכרה (והחמלה) לדעת שהנטייה לאלטרואיזם נטול דאגה לעצמי נובעת מכליאה, מוויתור על החיים. המשפט "לפחות שינסקו הם... גם בעבורה. כי היא... עוד בכלאה הפנימי." חזקקק. מכיר הרבה אנשים שנוטים לעמדה הזו דווקא בגלל שאיש לא עוזר להם.

(ואגב, אולי ראוי לתאר איך העמדה הזו מתסכלת ומכאיבה - התהייה איך אני כזה טוב לכולם ואף אחד לא טוב אליי)

הסיום נפלא. אני חושב אפילו שבין השלוש נקודות הדרמטיות בשורה למעלה (...) לנקודה החותכת והקצרה הסופית בשורה האחרונה היה איזה shocking reveal, כאילו הכל מסתדר כעת.

החזרה על השורה האחרונה בפסקה הראשונה והשנייה "היא לא שייכת לכאן" יוצרת איזה מוטיב עמוק יותר. אני חושב אפילו משהו מעניין - בפסקה הראשונה אפשר לחשוב שהיא לא שייכת לכאן - כלומר לתא הכלא והסורגים, ולכן ההתחלה של הפסקה הבאה משמחת - היא לא שייכת לסורגים אבל כן שייכת לתעופה בשמיים. אבל בסוף הפסקה השנייה יש הרגשה כזו - היא לא שייכת לכאן - כלומר לקיום עצמו, על עליותיו ומורדותיו.

יפה מאוד. בהצלחה רבה! הלוואי ותיכנס איזו בועית אור לתוך תא הכלא במרתף הטחוב

קודם כל, תודה על התגובה המפורטת והמדויקת ברמות מאוד גבוהות. מעיד על יכולת הבנה עמוקה וקריאה טובה בין השורות. וחידשת לי כמה דברים על מה שנכתב שם.

(לגבי הסוגריים - כשאדם כותב הוא כותב את הלב שלו ואת מקומו, ואם לא הכנסתי את החוויה הזו... כנראה שזה לא תופס מקום אצלי... בכל זאת, משתדלים לחיות בהכרת הטוב ובראיית הטוב, אחרים לא חייבים לי כלום... וגם הסוף מלמד על העניין המהותי פה.. האחרים זה לא הבעיה.

הסוהרת היא ה'בעיה'...).

ואמן, תודה.

והיא שם, זו תנועה של חיים.

מעלה את יצירת ה'כנף' אחרי יצירת ה'שורש'.

הימנית זזה ראשונה.

מגלגלת מעליה בעדינות את אגלי הטל הרעננים שנאספו על גבי נוצותיה המרעידות.

קרן שמש זהירה הבליחה בין עננות שמיים צמריריות, נוגעת בה ברכות, וביהלומי המים העגלגלים.

ניצנוצי זוהר מילאו את לבבה הקטן.

סימן ראשון לבאות.

את גדולה

אני אוהב "פילוסופיית ים". כתבתי לפני המון זמן חיבור דומה לזה בשם ים הערב.

"ובעצב חרישי הוא עוד ישלח גלים קטנים אל תוך חופי לבנו – אל חופי חול רך, מסולעים, מזוהמים בחלומות רעים.

הוא יזמין, יפציר, ידרוש, ייקח –  את כל שיש, יהיה, חלף נשכח."

זה מאוד מסובך, למצוא את האיזון בין להישאר "אני", לבין להיפתח, "להתמוסס". אם לא לנצל את ההזדמנות, בסוף הים מתייאש. ומצד שני, אם ללכת all in, אין דבר מפחיד ומסוכן מזה.

לפרקים הרגיש קצת רבי נחמן או משל חסידי