פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 12)

צירפנו נקודה לנקודה,

והוכחנו את המפה האישית,

שהפכה לשם,

שהפך למספר,

שהוא עכשיו אחרון ברשימה.

ובלילה, בחדשות,

הושמעו הספדים, וטפח נחשף,

מטח כבוד נורה, ולב אם נשרף,

ובכי חם פתאום שטף בִּלְחָיַי,

והחלל שלי נעמד מולי חַי.

עבר עריכה על ידי אחו בתאריך י' בכסלו תשפ"ה 2:23

איני אוהב את כביש הלילה
איני אוהב את הכביש
המזכיר לי שכל מה שמעבר לשוליים עוין וקר
טבע חסר־רחמים המאכל את הכל לאבק מדבריות
דרך תעייה ביער והתנפצות על־גב הסלע
או חם מכדי לנשום, אבנים חדות תחת רגליי
או בתים של אנשים שאיני מכיר
בוודאי גם הם חסרי־סבלנות וזועפים
קצת כמוני, המביט בעצב מבעד לחלון
גדרות תיל ושלטים המאיימים לא לעצור, לא להתקרב
מפאת סודות נוראיים
קצת כמו חומותיי שלי העוצרות בעד ידיים מושטות בסקרנות
אל שדה הנפלים הפרטי שלי
בו צומחים פרחים מתפוצצים של פחד מפני לילות־ירח ואין־ירח
המלאים בפחד מפני כל מה שנמצא מאחורי שְחוֹר מחלתי הזאבית.

בלה בלה בלה

שיגידו שאני עמוקה מידי

שיגידו

שיגידו שאני רגישה מידי

שיגידו

שיגידו שאני כבדה מידי

שיגידו

ואני גם יכולה להגיד.

אבל אם כבר שיגידו

שלא יגידו לי

שיגידו לאלוקים.

ואם כבר להגיד

שהוא יגיד לי

למה דווקא ככה

הוא יצר אותי.

מזדהים?

סדנת כתיבה יוצרת/ ספרותית, 

הכי טוב פרונטלי אבל אני אשמח לשמוע אם יש גם בזום או אפילו ערכה מוכנה?..

לדתיות/ חרדיות, באיזור ירושלים או השומרון או בנימין..

תודה

היי!

מה הולך?

ברוך ה', מה איתך?

אני אחלה, ישתבח שמו.

פה זה דוקטור בן דוד?

כן, אבל יש תור כמו שאתה רואה.

כן, אה? אני אלי, דרך אגב.

אהלן, אני אבי.

אבי מה?

שטרן.

אהה! אתה אח של צבי?

כן! איך אתה מכיר אותו?

היינו יחד בצבא, יאללה איזה צבי זה, היה משגע תמפקד, כל פעם אומר לו חג אחר שהוא חירטט במקום, כמו חג התפירות, זכר לכך שתפרו את הפרוכת כשהיא נקרעה או משו כזה.

וואלה? הוא לא סיפר לי את זה.

לא? וואלה זה היה גדול.

האמת לא מתאים לו, אבל אם אתה אומר...

מה לא מתאים לו?! היה משגע את כל גבעתי עם התעלולים שלו!

מה גבעתי?! צבי היה שריונר!

רגע איזה שטרן אתה? לא ממכמש?

לא, אחי, איזה.. אנחנו ותיקים בכפר עציון.

אההה!!! אז אתה אח של צבי?

כן, אמרתי לך כבר.

תשמע, אח שלך הזה, משהו מיוחד, היה איתי במרכז לפני שהתגייסתי, תקשיב, הוא עילוי נדיר! נדיר!!!

וואו, אחי, איזה כיף לשמוע, זה מוזר למה הוא אמר לי שהוא מתגייס כי קשה לו ללמוד.

עזוב אחי, ענוותן.

וואלה.

תשמע, הוא היה נוסע כל יום לבית חולים לבקר את אבא שלכם, והוא סיפר לי שקשה לכם להגיע, לכן הוא היה נוסע בלי שתדעו שלא יהיה לכם צער שאתם לא מבקרים את אבא כמותו, אחח, איזה יהודי זה, תאמין לי-

-אחי, אבא שלי בחיים לא אושפז.

אה? רגע מי זה אבא שלך?

בניה שטרן.

אה לא מרדכי?

לא.

מאה אחוז?

כן.

תתקשר רגע תבדוק.

שולח ווצאפ.

סבבה.

אוקיי, הוא שלח שקוראים לו בניה ומרשם לתרופה נגד אלצהיימר.

אממ, טוב.

כן.

רגע, אז אתה אח של צבי!!!

כן!!!

רגע, רגע.

מה?

יש עוד שטרן בכפר עציון עם אח צבי שקוראים לאבא בניה?

לא.

בטוח?

בטוח.

יופי.

כן.

אז אתה אח של צבי!!!

הוא היה איתי ב.. אה... רגע, בניה שטרן? לא מכיר.

מבעד לאישון עיני
המשתקף באישון עיני במראה
ובאישון עינך
נמצאת, בַּשחור חסר־ניצוץ
כל האמת
האמת כולה
על בושה בלתי־מוסברת
שמלווה את נשימותיי
מוסיפה להן נופך צילי
כמו הפחד מרעשי לילה
וכלילות רווי סיוטים
הדומה לאמת חבויה בציורים בחול על החוף
הנשטפים בגאות ושפל
ובגלים מתנפצים של אמת
האמת שמספרת על חטאים, אכזבות,
טינה שאני שומר כלפי העולם
לְעולם, ולעצמי
כמו קור בלתי־נסבל
מתלכדים גבישים של אמת ופחד
במערות הלב השחורות כחושך האישון
נשקפת מבעד לְחלון הנשמה
סכנת התמוטטות
תחת כובד כל האמת כולה.

במעגל ששירטטתי
צומחות אבנים:
הן צולחות את המים
וצונחות אל האַין.
אני מתמוסס לתוכן.

בידי קמע
השומר עליי בשינה הסלעית
מפני חלומות שאינם קיימים.
הוא קשור במחרוזת אל לב מסתורי.

האבנים נופלות אל מותן מהצוק.
אני אוסף את נשמות העופרת,
השבורות, הפגיעות.
הן דומות לפרחים.

אני מושיט את ידי אל האַין ולוגם מן המים
הקמע נשמט
אני שומע חלום על שקרים סלעיים וסודות.
המעגל מתמוסס בלבי, הנֵעור מקול גשם,
לאינספור טיפות רטובות.

הגיע הזמן לדבר על זה ש-

וואלה, זה לא נורמלי.

הגיע הזמן להבין, גם אם קשה,

זה ממש לא מצב אידיאלי.

כן, אני גר בשומרון, אזרח,

ביישוב חוקי עם תשתיות,

אז למה מסביב הכל מטווח?!

למה כל היום אני שומע יריות?!

לא, זה בכלל לא מצב תקין,

שכשבטרמפים אני נוסע,

בצמתים היד תמיד על הסכין,

והעיניים מחפשות מפגע.

אולי תאמרו שזה נכון, אבל,

גם בתל אביב הרי יש פשע!

אה כן? אם יירו שם, בכלל,

תוך כמה זמן המשטרה תופיע?

אבל אצלנו בשומרון חוק שונה,

יריות בכפר? למי אכפת?

רק חתונה או סכסוך בקטע בונה,

להתערב?! המשטרה לא משוגעת.

הגיע הזמן לעצור את הטירוף,

להפסיק את מדיניות השקר,

לנער את המשטרה והצבא מהכישוף,

למען ה', דמנו לא הפקר!!!

יופי אינו דבר שניתן להתעלם ממנו. העיניים מיד מתבייטות. כן, אפשר להסיט מבט ולדמות כאילו זה לא מזיז, כאילו זה לא שם..

אך הסטת המבט לא הייתה חלה מלכתחילה אילולי שימת הלב.

אנו נמשכים ליופי משום שזה מעין ביטוי לשלימות, סימטריה, חלקים שמראים אחדות.

אנו שואפים לשלימות תדיר, לכן עינינו תרות..זונות בחוץ מתוך תקווה שנגע אפילו לרגע, אפילו אם זה נקרה אלינו דרך מקום שלילי.

ישנם כמה סוגים של אנשים יפים. אלו שמודעים ליופים ממקום רדוד וחיצוני, לכן לא מתבוששים בו אלא מפגינים אותו לעין כל.

ואלו ישנם כאלו שלא מודעים ליופים ובכל פעם שמטיחים בהם את האמת הם מתכחשים לה, מרגישים מרומים ומעין סלידה עצמית חושדים את הסביבה בשקר או סמיות עיניים. אך זו גם כמו הקודמת מעין גאווה מוזרה.

לא כל האנשים שמודעים ליופים מתפארים בו בצורה ראוותנית ורדודה.

ישנם מיישרי מבט חצופים. שלא יתבוששו כשתנעוץ בהם מבט. וגם לא יפגינו את יופיים מתוך מקום של גאווה, הם לא ייחסו כלום לעצמם מצד שני יפגינו הם את פארם ממקום טהור ואמיתי. יושבים הם בחוצות הרחוב. פשוטים. מודעים הם לסיבת המבטים אך לא רמו עינהם ולא גבה ליבם. לא מנכסים ליופים חשיבות עצמית כי אם אלוקית. ישראלית. גאולית.

חזו-נא. יש שלם. והוא מקומו של עולם.

הראיני את מראיך

(הראי אותי מתוך המראה שלך)

כי מראיך נוה

יד ביד,
יחד אנכי עובר את הנהר, הזורם באיטיות מניחה את הדעת, לבד.
העולם כעת רטוב וקר.
איכשהו אני טהור,
גם אם הכל נראה אותו דבר.
אני פוסע פסיעה אחת.

מסביבי, הים עולה על גדותיו.
גלים עולים מעומק העומקים, אינם מגיעים אליי,
אך העולם כעת מוצף.
בתמונה אחרת הים דומם מול חוף מושלג,
בשחור מוחלט.

על החוף ארמְנות חול רבים.
מי בנה את אלה?
רוח קפואה חותכת בבשרי.
היא קדוֹשה מאוד.

במקום בו נפגשים מים וחול, מוטלת כעת גופתי.
אני נעמד לצדה ומושיט את ידי אל שפת הים.
בידי אבן טובה שקיבלתי מהים במתנה.
רק אם אשיב אותה, היא תשוב אליי.
אני משיב אותה לים.
העולם כעת קפוא פחות.

אני נופל אל הנהר, ומגיח מעברו האחר של העולם.
בידי אוחזת יד.
כלום לא השתנה כמעט, אך העולם פחות מוצף.
הפעם איני יחד, אבל גם פחות לבד.

///

זה מבוסס על סדרת חלומות שחלמתי לאחרונה, שבהם הים מציף את הכל.

...

בלילות לפני השינה כמו יוצאת אני מעצמי, משקיפה עלי מהצד, ומתבוננת במתרחש בי.

פעמים דומה אני לנחל, הזורם מעדנות אל הים. יעדו ברור, התוואי מסומן, ואין לו אלא לזרום.

לעיתים אני כמו אדמת מדבר. יבשה, דוממת, חסרת חיים. אפילו ציפיה לחיים אין בה.

ויש שאני יום גשום. עננים מתנגשים בי בקול רעש גדול, ומטר עז ניתך על אדמת ליבי. אז מחשבותי מתרוצצות בי, והרגשות מכים בעצמה.

אני מתבוננת בכל זה מבוהלת, מחפשת מחסה מהגשם, שמיכה חמה להתעטף בה.

אבל להגן על עצמי מעצמי, איני יכולה.

היא הסתחררה עם החיים

החיים הסתחררו איתה

היא נפלה

ועכשיו הכל חשוך

ואין אור

והטוב והיופי כבר אבדו

ולאן תמשיך

מתי תמשיך

ואיך

איך בכלל תרימי את עצמך מהחרא הזה

שמציף אותך

שמפיל אותך

אפילו לא בוכה

כבר לא צוחקת

רק אדישה

וקצת כותבת

בלת"מ.

פזמון של שיכור מבושם.

בלתי מתוכנן,

משפט כה מסוגנן.

דרסתי את הכלב לשכן.

בלת"מ ללא ספק אכן אכן.

שכחתי לשלם מס,

בלת"מ וגם קנס.

הפלאפון נשבר,

בלת"מ, זה שום דבר.

קיבלתי הזמנה,

בלת"מ לחתונה.

בלת"מ.

בלתי מתוכנן.

לשוט על הענן.

לקטוף קצת כוכבים.

לא, לא בתכנונים.

בימים נוחים של סתו

כשטללים זורחים בעשב

חורז לי תו לתו 

להפיג כל רחש עצב

האופק מטשטש את ההרים 

כאילו שם הכל כחול-רחוק

והעננים שגוהרים

כמו ממלכה של המתוק

והשתיקות, הן מעלות בי מנגינה

כמו נרקיס או כלנית שבגינה

קולות העיר שמבחוץ

דוהרים כשלא נחוץ

כך שנותר אני ורק שירים מפעם.

השיר התחיל כתרגום של שיר אחר באנגלית ובאמצע לקחתי לכיוון קצת שונה.

גם עם השיר הוא לא תרגום מושלם של השיר המקורי הוא ללא ספק לוקח ממנו הרבה השראה(אני אשים למטה את המקור ואתן לכם לשפוט).

מעניין אם תצליחו לזהות על מי השיר (המתורגם) מדבר😊

ישימון/

החזקתי מעמד עד כמה שניתן,

כדי להגן, הייתי מוכרח לעמוד איתן.

הייתי חזק מהרגע שנולדתי עד עתה,

אם המוות רוצה, יכול הוא להורידני מטה.

העולם הוא ישימון שבו דבר לא צומח,

הייתה לי תקווה, כעת?! כבר אין לי כוח.

אני אשם על עמי השוכב בלא רוח.

העולם הוא ישימון, אנא, תן לי מנוח.

מאה תשעים יום ולילה אני נע ונד,

ועתה אני שואל, היה שווה בדיעבד?

הגשם הלא פוסק החיות הרעבות,

ובשביל מה?! בשביל מה נותר לחיות?

העולם הוא ישימון שבו דבר לא צומח,

הייתה לי תקווה, כעת?! כבר אין לי כוח.

אני אשם על עמי השוכב בלא רוח.

העולם הוא ישימון, אנא, תן לי מנוח.

איני מוכן לסיים את תפקידי עתה

איני ארד בלא מאבק על המוות מטה

לעתיד לך ולמשפחה אאבק איתן

אחזיק מעמד עד כמה שניתן

העולם הוא שממה שבו דבר לא צומח

בלעדייך גם אני בלי תקווה או כוח

עם ידי על ליבי אני לך נשבע ומבטיח 

העולם הוא שממה, אך פרחים הוא יצמיח.

“Wasteland”/

I’ve held on for as long as I can

For the ones that I had to defend

I’ve been strong every day of my life

If she wants, death could take me this time

This world is a wasteland where nothing can grow

I used to have strength but I ran out of hope

I know it’s my fault that I'm here all alone

This world is a wasteland

Please let me go, go, go, go, go, go, go

If I could just lay my head down and rest

If there was nothing to fight or protect

Maybe then I could finally be free

Maybe death is like falling asleep

This world is a wasteland where nothing can grow

I used to have strength but I ran out of hope

I know it’s my fault that I'm here all alone

This world is a wasteland

I’m not ready to face it

Don’t go saying goodbye

There’s a beauty in changes

And I wanna try

This world is a wasteland where nothing can grow

If it weren’t for you I’d be here all alone

I know in my heart this is where we belong

This world is a wasteland

Don’t let me go, go, go, go, go, go, go

Don't let me go

בס"ד

הולך הוא לבדו, סביבו נוף ילדותו האהוב. אולם משהו זר ומנוכר משתקף אליו מעם הנוף המוכר. לא אחת מכיר הוא באי-אלו הבדלים משונים שהתרחשו בהיותו בניכר. ארצו שכל זמן היותו בניכר שמרה לו אמונים לא הפריחה דבר יפה לכל אותם זרים שניסו לכובשה בידם, שמרה היא לו נאמנות אף בימים הכי קשים שהיו. לא ניתן היה לראות הבדל בין איך שהשאיר את ארצו אחרי גלותו לבין איך שחזר אליה. עזובה ונטושה, מצפה, מחכה, מייחלת לשובו. כך מצא אותה - עזובה ונטושה, מצפה, מחכה, ומאושרת משובו. עד מהרה התעוררה היא מתרדמתה. משרק הוכיח לה שהוא עוד שמר לה אמונים. שלא מרצון הלך אלא מתוך הכרח, שהמסע שעבר לא השכיח לו את אהבתו אליה אף לא לרגע. משסיפר לה על האדמות הזרות שאף פעם לא מצא לעצמו בית במקומות הזרים. הוכיח לה שמוכן הוא לעקור כל קוץ ודרדר מעל פניה. לסלק הזרים המנוכרים והמענים שכל הזמן הזה כביכול אנסוה לרצונם ללא רצונה. האריכו למעניתה...

החלה היא לפרוח. כולה התמלאה ביופייה הקדום. כביכול התעוררה משנתה וזה עתה סירקה שערה ועשתה את ציפורניה. כביכול רק משנת לילה התעוררה היא. סדרה שערה הסתור ורחצה פניה. כל האבק עלה באוויר והתגלו פניה. השממה והעזובה אשר כל העובר עליה שרק לה ושאל הארץ הזו היאך נהפכה לשממה? פורחת כבראשונה. עלתה ניצה. הבשילו אשכלותיה. 

והנה. עברו חלפו השנים. היא – מצידה עודנה בתמימותה. שומרת לו אמונים. אולם ריח רע עולה באפה. על כל הר גבוה גבעה נישאה ועץ רענן חזרו ושבו אוהלי הזרים חוזרים ומתעללים חוזרים ומענים חוזרים ואת אוהבה ואותה רוצחים, אונסים מענים. מגמתם אחת היא- להשמיד אותה ואת העם היושב עליה. אולם לעיתים פוקחת היא עיניים בין עינוי לעינוי גדלה תדהמתה שבעתיים. מאות בשנים שמרה לו אמונים חיכתה, ציפתה, ייחלה וסבלה. סבלה בשקט. סבלה מתוך אהבתה הגדולה. אמונתה שהחזיקה אותה כל ימי השבי הייתה שיום יבוא והוא יבוא ויגאל אותה. 

אך פתאום הבחינה היא שלא חזר הוא כמו שיצא. יצא הוא לגלות מושפל. עצב ומבכה. חזר הוא גאה. בטוח בעצמו. אך מוכה עוד יותר. בליבה כל עת השמה ציפת שיחזור בתומו. שלא יתגאל מכל מאכלי הנכר ומנעמי האומות הזרות. אולם מבחינה היא שברובו אכן תם הוא. אך ישנו מקום בליבו שהתגאל. שהתקלקל. שנהיה מכור למנעמי השקר שהורגל להם בניכר, עם חלוף השנים רבו שיחות הנפש בינותם הסתבר לה שחוזר הוא אט אט לתמותו. ממקום יותר שפל. מקום של אמונה בא-ל הכל יכול שהעביר אותו את התהליך הזה. אך שורשים עקשנים עודם דבוקים בליבו מרקיבים לאיטם מתחזקים לרגעים לפני התרקבותם הנצחית. יודעת היא כמו כל אמא. ובייחוד אמא אדמה, שההתרקבות תהליך הוא בדרך לצמיחה חדשה. מחכה בסבלנות. בנאמנות. יודעת היא את סבלי נפשו. מכירה את תהפוכותיו. את חיפושיו אחר האמת.

מחכה היא לרגע שבה יוכיח לה נאמנות אמיתית. סופית. 

ואז תגלה אף היא את הרובד האמיתי והעמוק שבה ותקבל מחדש את האור הא-לוקי שיאיר בה את כל רובדיה.

האור יאיר על שניהם. 'אשה יראת ה' היא תתהלל'. ואף היא תתפלא – מי הוליד לי את כל הילדים האלה'?

וכך מתוך הכרה שכל התהליך היה אך ורק לטובתם יתאחדו יחד.

העם ואדמתו. העם וארצו. ויהפכו לאחד. רומן רווי תהפוכות עברו מאז היכרותם ועד היום ההוא שיבוא שאז יתחתנו סופית ולא יתנו עוד עיניהם בזר. אי אז עוד בתחילת היכרותם אמר הוא עליה קצת כמו קללה קצת בטרוניא 'ארץ אוכלת יושביה'. 

אולם עכשיו מסתכל הוא ואומר זאת באהבת אמת. כל כולו רוצה הוא 'להיאכל' על ידה. להתהפך למהותה. להתאחד איתה.

במבט לאחור היה חייב הוא לעבור את כל הדרך. הכל כדי להבין דבר אחד חשוב שמוכרח הוא עבור הזוגיות שלהם – אין לו מקום בה ולה אין מקום בו לולא הכוח הא-לוקי וההבטחה האלוקית שקישרה אותם מאז ועד עתה.

את כולם סוחפת הרוח

ואני נאחז בגזע העתיק

הכל בגללה, הכל, בטוח

עלים תלושים נעים בריק.

הרוח בחוצות משתוללת

היא מטיילת בין ענפי העץ

תולשת עוד עלה, מתפרצת

היא את כולם עוד תקצץ.

טורנדו העלים סובב סביבי

וכי מה אפשר לעשות?

קוראים אליי: הצטרף חביבי,

אין ברירה, זו הדרך לחיות.

אבל חיים מנותקים מהעץ?

וכי איך בכלל אפשר?

האם אחיה אחרי שאקצץ?!

הרי אנבול ואהפוך לנשר.

הרוח מוסיפה להכות ולפצוע,

אך אני אוסיף לאחוז בגזע,

לא ארפה ממנו אפילו מעט,

לא אתן לרוח הזדמנות בי לגעת,

לא ולא, בכל כוחי אשאר,

גם כשסביבי עוד ענף יישבר,

בסוף תבוא קרן של אור,

תגרש את הרוח והשחור,

ירוק יהיה שוב העץ,

מיד כשתבוא גאולתו, הקץ.

אני רוצה לשמוע יותר כעס

יותר התרעמות

יותר שנאה יוקדת

לא צריך לקבל דברים באהבה

אווירת מרד

שגם אם סופו להיכשל עודנו מרד

תצעקו בפורום!!

אין סיבה לדבר כל כך יפה

בשביל מה כל ההתייפיפות המעושה

להפסיק להראות כמה אור יש בחיינו

ואיזה תפיסה חיובית יש לנו כלפי החיים!

לא באנו לחכות שום מודל.

לא באנו לצייר שום אידיאה.

For god sake  טיפה ריאליזם לא יזיק.

תכתבו על החיים כמו שהם.

לאו דווקא רע לאו דווקא טוב.

ותתחילו לשפוך את העולם הפנימי שלכם.

אני כל כך מתגעגע לכתיבה מתריסה.

לכתיבה דורשת.

למה הכול חייב להתעסק בפוליטיקה.

באהבת השם.

כן כן. גם דתיים יכולים לשאול שאלות בקול רם גם על הבורא.

חופש המחשבה חברים.

רק מי שמכיר את זעם הבורא יכול לכתוב על אהבתו.

אחרת זה שקר. התעלמות מהמציאות שבסוף סוטרת לכולנו בפרצוף.

אז תכוונו עלי בתפילה.

הרי בסוף אני הוא זה שדורש רחמים.

ואולי הטבע הישראלי יחזור אליי ביום מן הימים.

אשריכם.

שאין שום ערך לשירה

יופי הוא בסך הכול בדיחה

כל מה שנכתב יום אחד עתיד להישכח

הכל זה רק אותיות העפות ברוח

ללא מטרה ותכלית.

אז בואו נכתוב.

בואו נקבל טיפה אישורים חיצוניים.

יאיי.

לא אין צורך להגיב.

בשביל מה.

הבה נמשיך כולנו, ביחד, לעשות אותו הדבר.

זה דווקא די נחמד.

להאמין במה שעושה לי טוב.

וזה תמיד מה שנעשה בכל מצב.

שאין שום דרך לברוח מזה.

אנחנו תמיד נחיה בתוך שקר מכיוון שהמציאות כבר מזמן פרסה לה כנפיים.