הַחֲרֵשׁ, הַאֲלֵם דֹּם,
תֵּן לְלִבְּךָ לַחֲלוֹם.
לָטוּס, לָעוּף, לִדְאוֹת, לִפְרֹחַ.
אַל תִּירָא, יֵשׁ בְּךָ כֹּחַ.
חַלּוֹן פְּתַח, הַסֵּט אֶשְׁנָב.
שַׁתֵּף אֶבְרָה, כְּנָפֶיךָ הַב.
כִּי כְּנָפַיִם שֶׁנּוֹתְנִים,
מִשְׁתַּכְפְּלוֹת, וּמוֹסִיפוֹת אוֹנִים.
בְּיָם הַדַּעַת טוֹב לָשׁוּט,
יַחַד שְׁנַיִם בְּלִי לְאוֹת.
זֶה אֲמִתִּי, זֶה יִתָּכֵן.
יָד בְּיָד, זֶה מְאַזֵּן.
כָּךְ הָאוֹר מָתוֹק יוֹתֵר.
וְהַסּוֹד בּוֹהֵק, זוֹהֵר.
אֶל הַנֶּצַח תִּקָּשֵׁר.
לְהָבַתְכֶם עוֹלָמוֹת תַּנְהֶר.
לא הייתי אומר עצב, אולי עייפות. אבל גם נחמה ונחת 
מעודד ורך
תקווה וכו'
טובבב!!!
יש בסיפור "ערימה מטופשת?"
הסיפור שלך ממש טוב
מכל האנשים בעולם - דווקא אני הולך עם כובע מהבר מצווה.
מכל האנשים בעולם, אני - שקונה נעליים כל חודשיים בגלל הקילוף הבלתי נראה בחרטום, שמגהץ לעצמי חולצות עם קו ישר כמו קו המשווה בשרוול, שכל שערה בפוני שלי עומדת במקומה לאורך כל שעות היממה, דווקא אני נראה בתפילה כמו הקבצן שיעשה סיבוב בסופה תוך מלמול מילות תפילה או בקשת תרומה, אני אף פעם לא יודע לנחש.
איך הגעתי למצב הזה? ידעתי שתשאלו. ובכן, תתפלאו. יש לי פוביה מחנויות כובעים. מה, לא ידעתם שיש כזה דבר? טוב, עכשיו אתם יודעים. כל הסיטואציה של רכישת כובע, גורמת לי לגרד בכל הגוף. מהמבט ה"מבין" של המוכר - "אתה מידה 56" ועד שליפת הכובע מערימה מטופשת של כובעים עקומים.
האמת שהייתי ממשיך לחבוש את הכובע הזה, אם לא דבורה.
מי זו דבורה? ידעתי שתשאלו. דבורה היא הבחורה החמישית שאני יוצא לפגישות איתה, והבחורה הראשונה שאמרה לי "הכובע שלך קטן עליך". היא הסמיקה קלות כשאמרה את זה והוסיפה "סליחה, זה הדבר הראשון שקפץ לי לעין".
הערכתי אותה מאוד על הכנות הזאת, אבל הסמקתי כל כך קשות בעצמי, שלא הצלחתי לומר לה את זה. ועכשיו, דבורה רוצה עוד פגישה.
ובכן, כאן הקונפליקט של הסיפור. אני רוצה את דבורה, דבורה רוצה אותי אבל עם כובע חדש, אני לא רוצה כובע חדש.
"בסדר" אמרתי לשדכנית "נקבע ליום חמישי בצהריים".
זה נתן לי יומיים לפתור את הקונפליקט.
איך פותרים קונפליקט של שבע שנים ביומיים? ידעתי שתשאלו. ובכן, לא היה לי מושג. אז לא עשיתי כלום.
ויום חמישי לא חיכה, הוא פשוט הגיע. וכובע אין. ופוביה יש. וגם דבורה יש.
היא חיכתה לי במקום המפגש, ובעיניה סוד. "אני רוצה שנלך למקום מסויים, תבוא איתי?" כאילו יש לי ברירה.
ניהלנו שיחה נעימה, לא הכרתי את האיזור אבל סמכתי עליה.
למה סמכתי עליה? ידעתי שתשאלו. ובכן, לא ציינתי אבל אני נפגש עם דבורה כבר פגישה שישית, בפגישתנו האחרונה כבר היו רמזים דקים על הבית שנקים יחד. אני חושב שזה נותן מספיק אינדיקציה על האדם שאיתי.
"זה פה" היא אומרת בשקט ופותחת דלת ברזל חורקת.
ריח חריף עומד באויר, כמו באיזור תעשיה. "בוא, תיכנס, רק סבא שלי ואחי פה". אחי? סבא? משהו לא מריח לי. ממתי מערבים משפחה לפני שסוגרים? מישהו עושה עלי אמבוש.
הצצה קטנה אל החדר גילתה לי את גודל הצרה.
כובעים.
כובעים, כובעים בכל מקום. מהרצפה ועד מה שנראה כמו צינורות אלומיניום של מזגן.
כובעים בכל הצבעים והצורות. לגברים נשים וטף.
עיני הפעורות באימה כנראה הבהילו את דבורה, כי היא שאלה "אתה בסדר?" במין מבט מוזר ולא מבין.
"אני... אני... כן" גמגמתי. "חשבתי שהדברים די סגורים בינינו" אמרה והשפילה עיניים.
"הכובעים..." אמרתי ברעד. "כן" אמרה "סבא שלי כובען, בוא".
היא נכנסה אל מין מסדרון מואר קלושות, בקצהו נראה חדר בגודל בינוני.
מה קורה פה? המוח שלי צלצל בכל הפעמונים שברשותו. אבל רגלי הוליכו אותי אחריה כמכושף.
הדבר הראשון שראיתי היה - עיניים. עיניים טובות, תכולות כמו של דבורה, מעל משקפיים גדולות.
"סבא, באתי עם יעקב" היא דיברה ממש אל תוך האוזן שלו, ועכשיו העיניים הסתכלו עלי. "שלום" אמרתי, והושטתי יד. הוא ניגב את ידיו בסמרטוט שראה ימים יפים יותר, ולחץ את ידי. "בחור'ל, מה אתה לומד?" שאל. "נדרים" עניתי. "תלמיד חכם, דבוירל'ה. זכית" הוא אמר ועיניו הוארו.
"בוא תשמע משהו מכובען זקן, 98 אחוזים מהכובעים יתאימו ל98 אחוזים מהאנשים, וגם הכובע הקשה ביותר, בסוף מתרכך. הכל שאלה של רצון. שיהיה בשעה טובה, דבוירל'ה".
מהביקור הזה במפעל הכובעים יצאתי עם אישה חדשה, מסר לחיים וכובע חדש.
פעם אחרונה שקראתי עגנון... וואו בטח עשר שנים
ידעתי שמשהו הולך להשתבש ברגע שעליתי לרכבת.
קודם כל, היו מדי הרבה אנשים. סריקה מהירה של הקרון, רוב הכיסאות תפוסים. בחרתי את הרביעיה הדלילה ביותר.
שני מושבים ריקים. בסוף הקרון. קלי קלות. הלכתי לאט, ראש למטה עקב בצד אגודל, ימין שמאל, מרוכזת בדפוס, קווים כחולים וירוקים על רצפה כהה,
והרגשתי אותם, הרגשתי את המבטים מחוררים לי את הראש, שורפים לי את הקרקפת.
הרמת ראש. מבט חטוף. ראיתי אותו, סטודנט צעיר בסריג חום, שלא הספיק לסובב את הראש לפני שתפסתי את העיניים שלו, את המבע החצי נרתע חצי המרחם.
כשעברתי בין הספסלים יכולתי לשמוע איך הכל קצת נעצר, איך היד של אישה קפאה עם כוס קפה בדרך אל הפה כשהתקרבתי לספסל שלה, איך היא רעדה,
לא היה קשה לפספס את ההוא בחולצה הוורודה, שבהה בי ומהר חזר לערימה מטופשת של עיתונים ששכבו מעורבבים על השולחן, קובר את הפנים שלו בדפים אפורים,
שרק לא אראה את הזעזוע.
כמה רגיש מצידו.
נשכתי את השפה התחתונה. לעזאזל. לא חשבתי שאבלוט עד כדי כך.
המקום בסוף פתאום נראה רחוק מדי. והתיישבתי בכיסא הראשון הפנוי, מיישרת ומחליקה את החצאית בידיים מזיעות.
הלב שלי האט,
שנרגעתי הסתכלתי על מי שישבה מולי. אישה בת שלושים בערך עם פנים מטושטשות מעייפות. עיגולי שחורים תחת העיניים. חולצה מקומטת.
אימא.
אימא שאוחזת תינוק,
הסתכלתי עליו וחייכתי, הוא היה חמוד כזה, טהור עדיין, עם גומה בסנטר ושתי שיניים קטנות, הוא הסתכל עלי חזרה והתחיל לבכות בהיסטריה.
אפילו ילדים מפחדים ממני.
האימא ניסתה להרגיע אותו, בסוף אחרי כמה דקות. היא עברה מקום. סמוקה קצת, משתדלת לא להסתכל עלי.
הסטתי מבט לחלון, עצים ובניינים התלכדו לגוש אחד של אפור ירוק. המצח הלוהט שלי ניפגש בזכוכית הקרה, עצמתי עיניים. שהסיוט הזה ייגמר.
ירדתי בעצירה הבאה. ארבע תחנות לפני הבית.
שהרכבת המשיכה לנסוע, חיטטתי בתיק והוצאתי באצבעות רועדות ובלב דופק כמו אחרי מרוץ מטורף כובע סרוג ורך.
הרמתי יד ונגעתי בראש, מעבירה אצבעות על הקרקפת החלקה והלבנה. על המקום בו היו הגבות לפני הכימותרפיה,
משכתי את הכובע על הקרחת והסתובבתי כדי לראות את הרכבת נעלמת מהעין
היום זו פעם ראשונה שלא הסתתרתי מאחורי כובע.
חייכתי כמו מופרעת והרגשתי אמיצה מתמיד.
רגע, אבל איך האתגר עובד??
כל אחד כותב רעיון ורושם את הסיפור לפיו? לא כדאי שיהיה אתגר אחיד?
בקצרהמטרת האתגר- לעודד יצירה ולא ע"מ להתחרות.
ומי שלא משתתף באתגר באופן יצרני- הרבה יותר ממוזמן להגיב ולדרבן את היוצרים המוכשרים של הפורום!
אז ככה, השבוע, כל מה שתצטרכו לכתוב ולהעלות לפורום עד לשלישי הבא זה!! (הפעם זה יצירתי משהו! 
)
סיפור, שכל פסקה שלו- מתחילה ע"י השלמה אוטומטית של הקלדה רנדומלית.
הכוונה, במידה ויש לכם בסמרטפון מקלדת עם תיקון אוטומטי, הקישו בצורה רנדומלית מספר פעמים על המסך(החל מפעם אחת, והולך ומתקדם לאמיצים) ותראו מה המקלדת תציע לכם. עם המילה שהמקלדת בחרה- תתחילו את הפסקה.
סיימתם את הפסקה? תשלפו שוב את הפלאפון, תקישו שוב, תמשיכו את תהליך הכתיבה, וחוזר חלילה.
במידה ואין לכם סמרטפון כזה, אתם יכולים להשתמש בשורת החיפוש של גוגל, או בכל כלי השלמה אוטומטי אחר.
משימת בונוס למגניבים בלבד-
תכתבו סיפור(נוסף) שאפשר לקרוא אותו גם כן מהסוף אל ההתחלה.
זה הכל!
קחו לעצמכם איזו רגיעה קטנה, תשחררו את היצירתיות, ותנו לידיים שלכם לכתוב את מה שבא לכם לראש.
בשבוע הבא- אתגר שונה בעז"ה.
מחכה לראות את התוצר שלך!
בהצלחה!!
*רעיונות נוספים, כיוונים יצירתיים ועוד- אשמח לשמוע
היכל התהילה!
הגיבורים שצלחו את האתגר של שבוע שעבר:
@רב מג של מילים @מיצ'ל@בקצרה (סוף סוף...) @אילת השחר
והגיבורים שהרהיבו עוז והתגברו גם על משימת הבונוס המאתגרת!!
כנראה ש.. אף אחד. הנסיכה נשארה כלואה בנבכי משימת הבונוס... 
חוזרתאחרונה(במנגינה של 'שלג על עירי')
מְרַחֵף סְבִיבִי
כְּמוֹ שִׁרְיוֹן פְּלָדָה
וְרוֹמֵס אוֹיְבָי
פֶּגַע לֹא אֵדַע
מְקַשְׁקֵשׁ בְּזוֹג
שְׁבִיל מַרְאֶה הוּא לִי
מֵרְצָפוֹת בְּמֶשִׁי
רוֹבֵד אֵלִי
נַחְנוּ לֹא נֵדַע,
נִסְתָּרוֹת דַּרְכּוֹ.
בְּדוֹרֵנוּ זֶה,
עֹצֶם אוֹר טוֹבוּ.
צְפִי יוֹנָה צְחוֹרָה,
וּפַחַד וְרָחַב לְבָבֵךְ.
הַמְתִּיקִי כָּל צָרָה,
בִּטְלָלֵי זִיו מֶלֶךְ.
טַהֲרָה קְדֻשָּׁה,
חֵן וְאוֹר חַיִּים.
מְמַלְּאִים עוֹלָם,
וּפוֹרְצִים שְׁבִילִים.
טוּב שִׁפְעַת הַתֹּם,
רָצָה עַל יָדוֹ.
וְחָכְמַת אֵין קֵץ,
נָחָה עַל צִדּוֹ.
תַּם וְלֹא נִשְׁלַם,
עוֹד מִילָה אַחַת.
הָסֵר מֵעַל אָחַי,
כָּל שִׁפְלוּת מַבָּט.
התכוונתי במובן של מגן חזק, מעניין , האם יכול להיות מגן חזק כלפי חוץ שהוא רך למי שהוא מגן עליו , רך מבפנים?
חלילושאחרונהיוֹדֵעַ מְבֻקָּשִׁי
אֶת –
אֶת נִשְׁמָתִי
יוְשָׁב, מְכֻנָּף
הִבְפִּינוּכוּ כְּבָר נָמַס
רוֹכֵן, כָּךְ, מְכֻנָּס
קוֹל מִתְגַּלְגֵּל מִנַּפְשִׁי
דּוֹרֵשׁ לְבַטֵּא בִּשְׂפָתִי
רַק צְעָקָה חִוֶּרֶת
בּוֹדֶדֶת
קוֹרַעַת אֶת הַשָּׁמַיִם
כְּמוֹ הַלַּיְלָה וְהָהָר שְׁמוּלִי
בּוֹדֶדֶת
כְּמוֹ אֲנִי
נְהָמָה מִתְהַפֶּכֶת מִבִּטְנִי
אֵלַיִךְ תְּשׁוּקָתִי
נִשְׁמָתִי –
עַד מָתַי תִּהְיִי מִסְתַּתְּרָהּ?
הַיגַּלִּי נָא
אֲבִיאֵךְ אֶל גַּנִּי – כְּכַלָּה
כְּמוֹ יָרֵחַ חֶצְיוֹ אָפֵל
בּוֹדֵד בִּלְעָדַיִךְ
אֲנִי רוֹקֵד כְּשַׁלְהֶבֶת נֵר
אֶל הַחֲצִי הֶחָשׁוּךְ
אֵלַיִךְ
כֹּסֶף
מִתְגַּעְגֵּעַ
מָתַי נִהְיֶה לִנְשָׁמָה יְחִידָה
כָּאֲבוּקָה
בַּלַּיְלָה וַעֲרָפֶל
כְּיָרֵחַ שָׁלֵם בַּלַּיְלָה אָפֵל
זה נשמע כאילו קרה לה משהו הפוך מכל מה שהיא תכננה ואיכשהו היא לוקחת את זה בצורה טובה ומודה לה' על זה
גם לי זה מרגיש קצת קצר מידי, למרות שבתכלס יש פה 4 בתים שזה די סטנדרט בשירים שלי.
זה לא מפתח מספיק את את המצב אלא בעיקר מתאר פוקוס של רגש או מרכיב אחד, ככה אני רואה את זה.
ותודה על התגובה
נקדימוןאפשר לסמוך עליך שתמיד תגיבי. ההתמדה והעקביות האלה באמת מרשימות.
תודה
רצון לחופש אמיתי
ראיתי אותו עוד מרחוק, מתקרב. הולך לאט, יש לו את כל הזמן שבעולם.
שומעת את הדלת נפתחת, אני כבר מזמן מתחבאת בפינה הראשונה שמצאתי.
הצעדים שלו. טם. טם. טם. בקול רועם, מאיים.
הוא כבר במדרגות. כאילו מישהו גילה לו שאני בקומה למעלה. עוד שניה והוא יגיע אלי, וימצא אותי. הוא מכיר אותי מידי טוב כדי לדעת איפה אני.
הלב שלי דופק. ואיתו כל הגוף. בקולי קולות, כמעט כמו הצעדים שלו. כולי מזיעה.
אני מצטמררת. לא מעיזה לדמיין מה הולך לקרות.
ואז אני רואה אותו. והפנים שלו חורשות רע. לא נראה אחד שהיית שמח לפגוש בפינה חשוכה.
והנה הוא עומד מולי. ובעיניו כל הרוע שבעולם. הוא מחייך בלגלוג. כמו אומר לי:'חשבת שתוכלי להתחמק, לברוח, הא?!'
ואני רועדת, חיוורת כמו סיד. לא מסוגלת לזוז.
הוא מתקרב אלי באיטיות, אני מתכווצת. בום. אגרוף בפרצוף שמשכיב אותי על הרצפה. אין למה לנסות להתנגד ולקום.
בעיטה בבטן שולחת גלי כאב אדירים לכל הגוף.
אני נושמת בכבדות. הוא יודע מהן נקודות התורפה שלי, ומנצל את זה.
אני יודעת שזה רק עניין של זמן. שנים ניסיתי להתנגד, להילחם, אפילו לברוח. המשחק נגמר.
הייתי צריכה לדעת את זה מההתחלה,
אני לא יכולה לו, לפחד הזה!
א. הקטע נראה לכם מספיק ברור? כדאי להוסיף רמזים מטרימים? לשנות את השורה האחרונה?
ב- וזה ממש חשוב לי- . אני מאד אשמח אם מישהו יוכל לכתוב סוף אחר לקטע. סוף אופטימי יותר, שיעזור לי לזכור לפחות מטאפורית, שאפשר להתגבר על זה, ושבסוף אני יותר חזקה מהפחד שלי...
תודה רבה
בית.
מקום בטוח, מוגן.
מקום בו אפשר להיות אני באמת.
מקום בו יקבלו אותי תמיד. בזרועות פתוחות.
בית.
קירות שמסמלים כל כך,
שנותנים כל כך.
אהבה יצוקה בבטון!
והבית חרב. ואנו חסרים, וכמהים.
ריגשת...
משמח לשמוע שזה באמת נגע!!
זה בום בלב. השורה האחרונה.
מ ה מ ם!!!!!!!!
תודה!
וכן, זה באמת כואב...
זה מהמם,
אהבתי מאוד.
מצטער שזה לא נוגע ומרגש כמו מה שמופיע פה בדרך כלל..
אבל אפשר גם גיוון
למה שברת שאלה בזעם אמא
מכניסה את החלקים לזבל פנימה
למה הרסת? מה עשה?
בעיניים רושפות המשיכה בכעסה
ואני אנה אני בא ואיך אסביר
את הייסורים והחרדות שאותי מעביר
צלצולו המחריד את ראשי מחורר
נורא ומפחיד הוא השעון מעורר
ואני בסה"כ עשיתי את אשר מגיעו
הבא להשכימך השכם להורגו
אכן..
תודה..
תודה!
עברתי קצת על ההודעות שלך..
אני רואה שאתה חם על הקטע של החריזה.. 
זה משהו בדרך שבה אני קורא..
בדר"כ שירה שאין בה חריזה ממש מקשה עלי לקרוא עם מקצב.
ואם כבר חריזה, אז אני אוהב אותה כמה שיותר מושלמת..
הגשמת חלום של אנשים רבים..
ההתחלה היא קצת מ"הצ'ונט של המגזר"..
מקווה שמובן גם למי שלא מכיר בדיוק..
צופה הייתי בילדי קריית משה
מתעטפים תחת טלית אביהם בברכת כהנים.
געגועים הציפוני לאותם ימים. ואף החמצה קלה.
צפופים עמדו בחרדת קודש.
מכוונים כל מילה. נשגב נראה המעמד.
ואני.. לא כך זכרתי..
אותה שעה תחת טליתו של אבא..
עת התכסינו ממבטה של אמא..
ממבט הסובבים.. חוגגים היינו!
עולם ומלואו מצאנו שם באותו חלל קטן.
וישמרך התמזג בדיגדוג לא צפוי,
ושלום התערבב עם מריבה מלאת חיוכים..
אוליי החמצנו שעות קדושות.. אבל היו היו קסומות..
למה כמו דבורה? כי היא עומלת כל חייה בשביל הצוף?
בעצם אף אחד לא אוהב את הכאב, ומי שבשיר יש לו מעלה גדולה, כי הצליח לאהוב אפילו את הכאב
המשל יפה מאד
עצוב קצת
כאילו תחושת ריקנות - שחוץ מכאב אין שום תחושה
ולוואי ורגעים כאלו יחלפו, כמו כל דבר בחיים שחולף ומשתנה -
ויהפכו לרגעים שמחים ומאושרים,
וזה אכן משתנה והכל טוב
תורם דםאחרונהיש אנשים
דוברי שפה צחה
יש אנשים
ששפתם בהירה
את רצונם הפשוט
טווים למילים חודרות
יש אנשים
שכמה שהלב יתמלא
תמיד יהיה מקום לפה
דעתם סדורה
דעתם ישרה
יש אנשים
שטהרה נשפכת מפניהם
הליכותיהם מדודות
נעימות
יש אנשים
שקדושה כאילו חופפת מעליהם
בבת צחוק מרחפת משפתיהם
יש אנשים
אוהבים ושמחים
שדבוקים באור פני מלך חיים
יש אנשים
בנפשם סערה
מלחמת תמידית
פעם עצובים במיטה
פעם רגליהם מפזזות בריקוד
משחקים נד נד עם עצמם
יש אנשים
שרוצים מיליון דברים
רצונות רצים מצד לצד
מטלטלים את חייהם
יש אנשים
כשרוצים לבטא בשפתם את רחשי הלב
מתבלבלים
הכל מטשטש ומתערבב
יש אנשים
שכשרוצים להיות צדיקים
מתנחמים בגירוד רצפת השאול
כשמשתוקקים לקצת קדושה
מגלים את עומק הנפילה
ובבטן פנימה
כמו מערבולת בטון על 100 קמ''ש
ובפנים פנימה
הכל רועש
יש אנשים
שמה שמלווה אותם זה השתיקה
יש מי שיבין
את נפשם?
אין.
אין מי שיבין את נפשם
יש אנשים שמה שמלווה אותם זה השתיקה
אז הם מתנחמים
בכתיבה..
על סוגים שונים של אנשים.
מזכיר את ההבדל בין צדיקים גמורים לבעלי תשובה.
מהמם
מהממם מהמם
השיר למעשה מדגיש את העובדה ש -
יש סוגים שונים של אנשים,
ולמעשה בין כולם מכנה משותף - ----שלא הכל חלק בחיים, וצריך להתמודד עם קושי מסוים
ועוד חידשת לי - - - בבית האחרון -
האם אכן אנשים שמתמחים בכתיבה, הם בעיקר אנשים שקשה להם להתבטא בע"פ (פחות תקשורתיים??? ) ?
מענין.... חשבתי לא קשור....
יפה מאד וחמוד, השיר
תצליח
כשאתה חושב לעצמך
ביום,
מול הנחל השוצף
בלב יער עבות.
או
כשאתה מהרהר עם הרוח
בליל ירח
כמעט מלא,
האופק פותח את הראש
והלב פתאום מרגיש
כששומעים סיפור זה אחרת.
