פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 119)

אַף פַּעַם לֹא רָצִיתִי
שֶׁתִּהְיֶה מַלְאָךְ
אֶת הַפְּשָׁעִים-
הָאַהֲבָה כְּבָר תְּכַסֶּה
רַק שֶׁתַּעֲמֹד,
גָּלוּי מוּל הַיֵּצֶר
וּלְפָחוֹת תְּנַסֶּה.

הַיּוֹם בָּעַרְתִּי

מֵהַחֹם

מֵאֵשׁ הָאֲהָבוֹת

וְאָז רָקַדְתִּי

עַד תֹּם

עוֹלָה בַּלֶּהָבוֹת

גמד אחד עלה על כתפי,

לחש ורמז לי בסוד:

דע כי למרות וגם אף על פי,

כוחך גדול עד מאוד

מנגד עלה אחר על כתף,

בישל ושילח מילים:

ראה כי הינך נעול במרתף,

כבול באלפי חבלים

שב הראשון חזר ומילל:

לבך מלא בגבורה,

נטוע אתה בתוך ישראל,

עמוד כחומה בצורה

גמד השני אף הוא דיבר,

נקש וצלצל בנחושתיים:

מה פתאום חיילים יגבר?

אינו שונה יום מיומיים!

משך הגמד באוזן ימין,

הביא לי מילים משמיים:

דע כי בך אני מאמין,

הפרד ומשול בכלאיים

תפס האחר בצד השמאלי,

הרעים את קולו להרתיח:

אינך יכול לצאת מכלאי

הכל פה מנעול ובריח!

אז בא הראשון תפס בידי:

אזור כגבר מתניים

קום על רגליים, ציווה בעדי

סרו ימי הביניים

זקפתי קומה, יישרתי מבט

עקרתי שקרי תהיות,

כך חוזר זה חלילה מאז הוא נבט

מאבק משנים קדמוניות

* הרבה זמן לא כתבתי באריכות כזו, ובכלל היה מתוכנן להיות שיר - בסוף יצא שיר שמספר סיפור ארוך.

* התלבטתי אם לשים פיסוק או לא, בסוף הלכתי על משהו לא שלם. יכול להיות שבלי פיסוק יהיה יפה יותר

זוהי ארצי

ואלו הם הריה

זוהי הרוח, רוחי

והשיר בכנפיה

ואלו הם הציפרים

מעשה אלוקינו

אלו הם רגבי האדמה

עליהם פסעו אבותינו

בדרכם לשדה

ולבית המקדש

מפה הם יצאו לגלות

ולפה הם שבו

שבנו

אנו

הַנְּשָׁמָה

רוֹצָה לָדַעַת

שֶׁאֵין הִיא סְתָם נֶאֱמָנָה

רוֹצָה לְהַאֲמִין

שֶׁהַכֹּל לְמַעֲנָהּ

רוֹצָה לָחוּשׁ

שֶׁאַתָּה

אִתָּהּ..

אימון הנפש

עובד הפוך

מאימון הגוף.

בשביל להתפתח

צריך להוריד

משקולות.

בּוֹקֶר טוֹב 

מְקַוֶוה שֶׁיוֹמֵך 
כְּבָר מוּאָר 
פֶּרַח בִּשְׂעָרֵךְ 
בְּאַהֲבָה נִשְׁזָר 
וּבְּעֵינַייךְ
הַסְתָּיו עָבַר 
הַגֶשֶׁם 
חָלַף וְנִגְמַר 
וְלִיבֵּךְ פָּתוּחַ
כִּשְׂדֵה בַּר 
כִּי אַהוּבֵךְ
חָזַר

לֹא טוֹב וְלֹא רַע
אֵיזוֹר שֶל בֵּינַיִים
לֹא אַפֵילָה לֹא אוֹרָה 
שְעַת בֵּין עַרְבַּיִים 

לֹא אַהֲבָה לֹא שִנְאָה 
רֶגֶש לֹא מוּסְבָּר 
לֹא שוֹמַעַת לֹא רוֹאָה 
הַמָנוּי אֵינֶנוֹ מְחוּבָּר 

הַתָּשוּבוּ בְּקָרוֹב
אַהֲבָה וָאוֹר 
קָשֶה כְּבָר לַחֲשוֹב 
מָתַי לַחֲזוֹר

יוֹשֶבֶת וּמַמְתֶּנֶת
לוֹמֶדֶת לִסְבּוֹל 
סַבְלָנוּת מְמַתֶּנֶת 
וּמַתְּנָה - לֹא לִיפּוֹל 

תֵּכֶף יוֹפִיעַ
בְּהֶמְשֵךְ הַשְבִיל 
הַטוֹב כְּבָר מַגִיעַ 
תני לו - להוביל

ותודה לאלה שהגיבו על השירים ונתנו לי כוח

הצלילים מתנגנים סביב לראש

עם המנגינות את העולם לכבוש

העיניים מתגלגלות לאט לאט מתעייפות

חיוך על הפנים והדמעות יורדות 

הלבד עושה לי טוב 

למה לחשוב אם אפשר לאהוב

נופל לבור עם זכוכיות

יש מולי מלא אפשרויות חלקן מטושטשות

דיממתי על עבודת חיי

אל תיקח אותה מידיי

לא צריך שום הזמנה

בשביל לאהוב את עצמך

תקשיב ללבבות סביבך שפועמים

תשמע את קול הפעמונים שמתנגנים

רעש פה צליל שם

ופתאום בבום העולם נדם

הכל זז כל כך מהר 

לא רוצה לעזוב רוצה להישאר

קולות בתוך הראש מבלבלים

נופלים על מדרונות חלקים

קמים ממשיכים ללכת

עפים ברוח כמו עלים בשלכת

כוכבים נוצצים אי שם במרומים

לעוף גבוה לעננים.

רוצה לפתוח כבר את הלב 

לכתוב אותו על דף רעב

מתחת למים אין אוויר

את האמת לא רוצה להחזיר

לפעמים לא נותנים לא נשאר מקום

תן לראות אותך איתי בסוף היום

תן לנשום אותך הכי קרוב

תחלום לא צריך לחשוב

צא החוצה לתפוס אותי

נשב מול הים לראות את החיים שלי 

אתה האור שלי במרומים

רוצה לחיות איתך חיים שלמים

יש הרבה דרכים ללב שלי 

בוא נשב דבר איתי

רוצה להפיל את החומות

להפיל מגדלים להוריד חלומות

הדמעות מתחילות לרדת ביום 

החיוך עולה בלילה פתאום

מנסה להתקרב אליך במילים

לא מוצא את מי להאשים

האהבה גדלה מיום ליום

אני על האמת ממשיך לחלום

עולה במדרגות החשוכות

מתגלה מולי עולם של נשמות.

יושב לי בין כל הצלילים 

כותב על הדף וכולם המומים

דמעות שקופות יורדות מעניי

ישר לתוך כפות ידיי

עומדות באוויר והופכות לרסיסים

בגוף מתחילים לאט זרמים

הלב הדבר הכי קרוב בנינו

גשם של טוב יורד עלינו

אל תשחק עם המילים

תצטער על זה חיים שלמים

לכתוב לך נקי מהלב 

הדרך הכי קלה להתקרב

צועדים על החולות יחפים

נשכח לכמה שעות מהטפרים

הגענו לכאן עם כמה שריטות

נהיה מאושרים כדי אותן לנקות

צולל עמוק עד לקרקעית

את המבט מהאהבה מנסה להסיט

רציתי לכתוב לך שיר 

שאותי תזכור אותי תכיר

לנגן לך על הלב על המיתרים

נותן לי מבט למקומות הכי שקטים

מנער מוריד את האבק

נשב מול השקיעות ונצחק.

היא ביקשה שאכתוב.

יש לה פנים נעימות כאלה, וקול טוב.

ובטח האולפנה הוציאה עליה הרבה מהתקציב שאין אז בא נשתף פעולה

מתיישבת, וזה מוזר לי.

חודש שלא כתבתי.

דמיינתי שיהיה לי כתיבה משתפכת, נוגעת ללב שתפיק הרבה "וואו'ים" כאלה.

הדף התמלא בעצמי שהתפרצה לדף בלי שום רשות!

ניסיתי לדחוף אותה חזרה, למקום שראוי לה.

אבל היא התעקשה ואמרה את זה.

זעקה בקול,

אני לא כמה שורות מתפייטות בחסד על דף, תביני אותי כבר!!

תני לי לצאת, למלא אותך, להציף עד אין מרחב.

אני מתנגדת,

והיא נסוגה מעט אחור, הבעת פניה נעלבת ונבוכה.

(צכה רעיון לאיך לסיים)

נשמה יקרה,

מסתובבת ברחובות,

בודדה,

אבל במקרה הזה,

הבחירה בידה,

כבר שנים שהיא מדחיקה,

אותו,

את קולו,

מכחישה את עצם קיומו,

רוצה להיות "חופשיה",

למצוא את דרכה,

מתעלמת מהעובדה שלא משנה כמה תברח,

הוא נמצא בתוכה,

בחדרי ליבה.

את המסרים הוא שולח לה,

היא משתיקה,

סובלת,

נופלת,

אבל ממשיכה בשלה...

הוא שולח לה רמזים,

אך היא רואה אותם כדברים טבעיים,

מובנים.

שולח לה אנשים שידברו על ליבה,

שיסבירו לה,

שהוא אוהב אותה,

שהוא רוצה אותה,

אבל היא לא מקשיבה,

מסיטה את נושא השיחה...

ברגע ששמו מוזכר,

ליבה נסגר,

לטענתה הוא אכזר,

היא לא מבינה כל מה שהוא עושה,

זה בשבילה,

שזה לטובתה.

היא לא מוכנה לבדוק,

לחפש,

האם יש בדברים אפילו שבב של אמת,

חוטפת מכה ועוד מכה,

ולא מבינה,

שהוא רק מנסה להגיד לה:

"אני פה,

שומר עלייך,

אני צריך אותך,

רוצה את התפילות שלך,

את צריכה להבין שאין לך תחליף,

את אחת ויחידה,

בת-מלך אבודה..."