פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 125)

כְּבַר אֶפְשָׁר לְאַחַד הַשְּׁבָרִים

וְחֶשְׁבּוֹנוֹת שָׂמִים נִפְתָּרִים

וְהַכֹּל דּוֹמֵם אַךְ חַי,

וּכְאִלּוּ הַלֵּב עוֹד מַרְגִּישׁ

וּכְאִלּוּ הוּא עוֹד לֹא נִנְעַל

וְאַתָּה עוֹד לֹא כה אָדִישׁ

לָמָּה שֶׁקּוֹרָה מִסָּבִיב

וְעֵינֶיךָ נִשְּׂאוּ לִלְמַעְלָה

וְשִׂפְתֵי פִּתְאוֹם מִלְמְלוּ

תְּפִלָּה מְיֻחֶלֶת

בּוֹקַעַת מִלֵּב וּנְשָׁמָה שֶׁבְּעֶצֶם קָפְאוּ..

ויום אחד

נסתכל

אל

עצמנו

על

עצמנו

בעיניים.

רפויות.

עמוקות.

מבינות.

ונתמלא תודה

אליו

אלינו

מהיופי

שהפרחנו 

באדמה העדינה

של אישיותנו

אלוהים משחק איתי מחבואים,אני מרגישה את זה בוורידים.
נכון ילד שמתחבא חזק חזק ומת שימצאו אותו אבל עוברות כבר שעתיים והוא מתחיל לחשוש שהוא נשכח?אז זה.בדיוק זה.
לא יודעת אם הילד הננטש זה אני או אלוהים,מה שבטוח שבעיות שנוצרות אי אפשר לפתור בלא שניים לפחות.כן,גם בעיות של מחבואים.
תמיד כשניסיתי לברוח ולהתחבא,הוא מצא אותי בסוף.
גם הוא,כשכביכול התחבא לי,נמצא על ידי אחרי מעט או הרבה זמן אבל תמיד מצאנו אחד את השני בסוף ופצחנו בריקוד מיני חסידי של כי הכל הבל הבלים אין עוד מלבדו גם אם המלבדו הזה התחבא לי מאחורי אבן דוממת בכותל ומצאתי אותו רק כשהסכמתי לעצמי לרדת באבנים העתיקות דרך שאר יפו והמוסלמי והאריות.
בר תמיד מתעקשת לקרוא לי המתחבאת הסידרתית.
לא אכפת לי כבר מהתארים שממציאים לי,כל עוד הם בגבול הטעם שאפשר עוד להכיל.
וכן,זה גם אולי קצת נכון.
כל הזמן אני עם תיק צד וגיטרה צבעונית וצב איטי דימיוני שממוקם לי על הגב,לוחש לי כל הזמן בצרחות,"תברחי,תתקדמי,תתחבאי.אף אחד לא מחפש אותך,כולם שכחו,גם אלוהים".
כשאני מנסה לקלף את המטריד הזה מימני,זה לא מצליח,זה חזק מכוחותיי.
תמיד אני מוצאת אותי במחבוא שלי,בלבד שלי,מקופלת בתוך שורות שורות של מילים ופזמון ללא חרוזים כי כל מילה היא בפני עצמה ואין לה אף חיבור למילה אחרת.
זה פזמון שחוזר על עצמו יותר מידי פעמים ומבטא כמה לבד יש במחבוא ועם התהייה הכי גדולה של,איך אלוהים נמצא בכל העולם ואיך הוא פה ואיך הוא שם אם דווקא במחבוא שלי הוא נעלם?.
אבל שאלות לא שואלים.עם שאלות שותקים ולרוב הן עוברות לבד או שלא ואז צריך תשובות רציניות שיחזירו את השאלות כל אחת למקומה.
לאחרונה אני לא כותבת הרבה כי במחבוא שלי אין מקום לכל עופרת העפרונות והדפים שאצטרך לצבור איתי אם אחליט לפלוט את המילים החוצה.גם קירות לא יספיקו.
המחבואים שלי קטנים.
וואו.לפעמים אני רוצה להכריז פוס משחק ולשבת ישיבה מזרחית על בלה נמוכה(נו כי אני תמיד לא הייתי מהאלה שאלופים בלטפס על בלות גבוהות בלי להפיל חצי מהקש לאדמה),לשתות שייק לימונענע דובדבן וקרח ולנשום לפי קצב הקש שבכוס הקוקטיל הגבוהה,לחבר לי את האדמה לשמיים והגשם והרוח,פשוט לפקוח עיניים ולתת לי להרגיש את החופש שבחוסר המחבוא עד שירד לי גרגיר האיפור האחרון או עד שימס דובון הקרח הכי רחוק בפסגת ההמלאיה.
תפארת הלכה ובר התקדמה וגיא,מי זוכר אותו בכלל ותמר גם,ממשיכה ללכת ותוך כדי מנסה למכור פיצוחים וכוסיות גלידה או אנערף ברד בטעם מנגו,לכל איש אשר יחפץ ליבו לקנות ברד בטעם מנגו.
רק אני תמיד נתקעת באנשהו לא מוסבר,יושבת על אנשהו לא מוסבר ונשארת עם התהיות הלא נגמרות שלי ועם השאלות וחלקי הפאזל השבורים שאני מנסה לחבר אותם שוב ושוב ועד שזה מצליח,השמיים מתכהים אז אי אפשר לעשות כלום מלבד לחכות לבוקר ולהתפלל שהחלקים לא יתעופפו עד אז ושאכן הם יתאימו אחד לשני ויצליחו להתחבר.
וכל זה נעשה בתוך או בסביבת המחבוא שלי.

יש כלל בטבע שכל דבר שמתאמץ,סופו להתעייף.
אני הכלל הזה.
מאחורי העיניים והתלתלים והמכנס/שמלה והידיים,מסתתר אדם עייף.עייף ממחבואים.
מאחורי הראסטה לשעבר והלב השותק,מסתתרת נפש שרוצה את השיחרור ואת השקט שבאנשים ואת הרוגע שבדממה ואת היופי שבמילים הנשמעות.
להתחבא כל הזמן,לעבור ממחבוא למחבוא,זה מעייף.מתיש.
כל חיי חלקתי עם עצמי מקומות חדשים להטמין בהם את עצמי עד יעבור זעם,עד יעבור הצורך להסתתר.
ואני יודעת שבסוף,גם בר תימצא את החצי שלה וגיא יטוס לחלל ותמר תקדם את קריירת המנגו שלה למשהו יותר מכניס ואני,אם לא אשנה תוכנית לחימה,אשאר עם עצמי ועם מילותיי,בתוך עוד מחבוא מוצלח שמצאתי לעצמי,מגרדת את הקיר ומחספסת מילים קטועות לעצמי.

אז מה,להיות קלישאתית עכשיו ולהגיד שהנה,הסוף הטוב שלי מגיע ואני מזהה כבר את זיקוקי הדינור ומחיאות הכפיים נעות לעברי בקצב מסחרר ואת סוף משחק המחבואים?
לא,זה לא קורה.
אבל לפחות אני יודעת שאין אפשרות להישאר כל כך הרבה זמן במחבוא כי לרוב,אשאר שם לבד,בלי אף אחד.

ובלחישה קטנה:
לפעמים,רק לפעמים,
יש מקום לאלוהים והוא מצליח להיכנס איתי למחבוא ביחד
ומסתתר איתי.שותק איתי.מנחם לי את הלב.

בְּוַדַּאי גַּם בְּמַחְבּוֹאִים,נִמְצָא.

לא יודעת מה לומר
איך אפשר להגיד שזה נגמר
הלב שבור כבר ממזמן
עד שהוא הושלם
לקח לי כל כך הרבה זמן לרפא את זה
ושוב הוא נשבר
שוב ושוב ושוב
עד מתי זה יימשך?
למה כל פעם הוא מתהפך
ואני צריכה לשתוק
אותו מהלב למחוק
מה אני יעשה שאנלא מצליחה
מה אני יעשה
וכל כך לא מגיע לך מישהי כמוני
מישהי שפשוט תאהב אותך תמיד
למה רק אני אמרתי את האמת באותה שיחה?
ואתה סתם נהנה לשחק בי
להגיד שאתה מצטער
ושוב לפגוע
לתת לכדורים לשרוק מעל הראש שלי
ואת הלב לחורר
עד שהאמנתי למישהו
עד שהרגשתי באמת אהובה
למה
אין לך לב
ואתה יודע עד כמה כאב לי בעבר
סיפרתי לך הכל
אבל זה לא הפריע לך להרוס לי
אתה מסוגל לקרוע לב של בנאדם בלי לרחם
איך אפשר אח"כ לעבור אחד ליד השני ולהתעלם
אחרי כל הדיבורים והצחוקים
בכי מר
דמעות רותחת
עיניים כחולות
וילדה שלא מפסיקה לבכות 

נשימה ועוד אחת.

הקצב רגוע.

המעיין שקט,

מים צלולים מפכים.

פעימות שקטות,

שלוות.

 

הנה, הם מתחילים לקפץ,

המים.

צלילים מרקדים,

מתמזגים לטיפות ססגוניות.

 

השמים נפתחים,

נהרות של אש נשקפים.

האש הולכת ובוערת, אי שם.

ניצוצות ניתזים,

מבעירים את התשוקה שבקרבי.

 

צמרמורת מרעידה את גווי.

הלב פועם בעצמה,

ידיים רועדות ללא שליטה, 

הנשמה שרה שיר משלה.

 

הניגון - קולמוס הנפש.

וגם כשחותרים צריך לשים לב לכיוון הזרם
וגם כשמחכים צריך לשים לב שלא גורמים לו לאחר
וגם כשמתעייפים צריך לשים לב שלא לשכוח שניסינו,
לפעמים יותר מידי, לפעמים בצורה שגויה, אבל ניסינו, אז יש טענות?

אולי יש יותר מידי צריך? אולי נשחרר ודיי?
אולי נהיה בטוחים בעצמינו לרגע אחד? אולי יש יותר מידי אולי?

שברת לי ת'לב
אחרי שהאמנתי
איכזבת אותי
פגעת כמו שאף אחד לא פגע בי
למה זה עושה לך טוב
למה
לשחק לי ברגשות
לשנות את התחושות
למה
יום אחד אתה מאוהב עד השמים
ויום אחרי
אני עם דמעות בעיניים
עשיתי משהו רע?
לא מסוגלת לראות אותך
לא לשמוע
ולא לזכור
הבאת את החושך
איפה האור
אין לי לאן לחזור
איך העזת
לקחת סכין ולתקוע
כשאתה יודע עד כמה אני רגישה
עד כמה כבר הייתי עצובה
איך אתה מסוגל
מה עובר עלייך
שוב התהפך הגלגל
למה האושר שלי תלוי בך
למה אני לא מסוגלת לא להיות איתך
למה אני לא רואה את עצמי בלעדייך
למה הלב שלי שוב נשבר בגללך
אין לי מילים
 וכבר כמעט ולא אכפת לי מה יהיה איתך

הדמעות והחלומות

בלילות

הכל מתחבר

החושך הזה משכר

מי שם לב למה כמה ואיך

עודני מתהפך

לפתוח את הלב

לתת לרוח לרפאות את הכאב

גם דיכאון 

לתת לזיכרון

לצוף

בלילה, הכל מותר

אולי אפילו להיות  מאושר

 

מה ביקשתי?

עוד קצת להשאר

להצליח להיזכר

אליך לשוב

לרגע לא להיות עצוב

מה ביקשתי?

לתת ללב לנוח

מהעבר לשכוח

חיים פשוטים

להרגיש קרבת אלוהים

 

הספקתי כבר לשכוח מהתמימות

שכחתי איך מרגישים בילדות

נוטל את הגיטרה

חושך, פינה שקטה

מחפש מילים לשיר

מנגינה שלי תזכיר

את כל החלומות

כל ההזיות, הדמיונות

השטויות, האכזבות

הלילות, הדמעות

של המתבגר

שרק ביקש לא להשבר

 

 

בלילה כל שעה עגולה אני קם,

קם לא מרצוני,

המחשבות מפוצצות את הראש, מטריפות אותי!

ואני לא מצליח להירדם, מנסה אבל לא מצליח,

כי הפחד עדיין תקוע שם, ואני מנסה לגרש אותו אבל כל ניסיון כושל,

כל פעם אני חוזר להתחלה, הפחד הזה משתלט עליי,

אל תשתלט עליי!

צא ממני!

תעוף מפה!

'נדבר היום במהלך היום' אני כותב לו,

בתקווה שאני אצליח לגבור על הפחד,

השעות עוברות, דקה אחרי דקה, 

תיק תוק תיק תוק, המחוגים זזים, לאט לאט,

ואני לא יודע מתי להתקשר אליו,

כל תירוץ שיש לי אני משתמש בו,

כל דבר קטן שיש לי לעשות אני עושה,

העיקר שלא יהיה לי זמן פנוי,

פשוט לא יודע מתי ללחוץ על ההדק,

איפה האמונה שלך?

איפה האומץ שלך?

קול קטן בתוכי אומר לי, צועק לי!

ואני כאילו מדחיק את הקול הזה,

מהלב,

מהמוח,

מהכל!

אבל הקול הזה צריך, חייב, להיות שם,

רק הוא יתן לי את האומץ הזה,

בלעדיו לא יקרה כלום,

הלילה,

הכוכבים מתחברים לי למילה אחת 'תתקשר!'

אתה חייב!

זה יעשה רק טוב,

יחזק את הקשר,

יחזק הכל.

 

המשך בקרוב... 

לא יודע איך לקרוא לזה, חשבתי 'הפחד מחברות', אשמח לשם. - פרוזה וכתיבה חופשית

תקשורפוביה חלק ב' - פרוזה וכתיבה חופשית

על החיים היפים שלנו

את השמחה אל תיקח אותה ממנו

יושב על הדף מנסה לכתוב

אלוקים תן ללב לאהוב

זורק חיוך תופס חזק חזק

תתקרב לא מסוגל עם המרחק

 

מרחק נגיעה או יותר ממך

ולא מסוגל שלא לראות אותך מול העיניים

רחוק קרוב בלב תמיד איתך

מלאכים ישאו אותך איתי לשמיים

נמשוך את דלתות שמיים ביחד

לא ניתן מקום לפחד

 

סולם יעקב משתרך גבוה

על פרידה לא מסוגל לשמוע

איפה את האמת הטהורה

על פניך נושבת רוח קרירה

רעיונות עפים בתוך המוח

את האהבה שלך קשה לשכוח

 

האמונה ממנה קשה לברוח

את החיים היפים עליך רוצה לצרוח

ללחישות הקטנות שמסתובבות באוויר תקשיב

את החסד לא מנסה להשכיב

תעוף איתי גבוה נבקע רקיעים

על חיים כל כך יפים לא מוותרים.

 

אשמח לשמוע תגובות!

נצנוץ של חלום בקרבי
ואני נודם וחדל פה
להתמלא, לרצות, הייתי מצפה
אך ליבי - חלל בקרבי

דמיונות מעורפלים ושיר
מאחלים לי עתיד מתוק
אך הוא סמיך וערפילי
מרתק ומחליש ומייאש

ואני אנה אני בא
אל מול תשוקה עצומה
המבקשת לפוש, במנוחה
לשוב אל מקורה, אל עפרה

יש שמיים וים
יש אינספור כיסופים
תראי ילדתי - יש עכשיו
אור אינסוף עטור כוכבים

תראי- אני לוחש
ישנם מלאכים
המביטים אף הם
עלינו עכשיו
גם הם כאן עכשיו
מחכים

לבוא העת
לשכינה חרישית
הנושאת בכנפייה
הבטחות
כמו מזמור חרישי
הנישא לעת ערב
כמו אופק
מלא שתיקות

תראי ילדתי
העודך עוד זוכרת
נשיקת שפתיים ערפילית
האם עוד עודך עורגת
לצלילי הפסנתר
הנישא חרישית

בין הררי הבטחות
נשאת מבטך
הצופן הליכות
ואוגר את בכייך
בין שלהבות מדממות
נשאתי קולי
למול שתי עייניך
נמוג עולמי

ולוואי עוד אוכל שאת
את מסע כיסופינו האחרון
ולוואי בין לילות ללא ירח
תוסיף דמותך חזיון
למיטתי הזועקת
ומבקשת נחמה
להיום או אתמול
חרישי
ומבקש
רק אותה.

במקום הקשה הזה שאתה נמצא,

כמעט ואי אפשר לתקן אותך,

אתה שם,

קיים,

מלא בהוד והדר וטינופת חולה,

מנסה לומר משפט שנגמר מרוב בחילה,

אתה שם,

קיים,

בלי שהסכין תזוז לך מהיד,

אתה כועס,

אתה הורס,

כשמתנגדים למלכותך עדי עד,

אתה נוקם,

אתה הורג,

כשהאהבה רק אוהבת,

אתה מתעלם,

אתה בורח,

כשהכל הוא בעצם סרט,

אתה מגדל אנשים להיות רשעים,

כשהם מאמינים בך עד אינסוף,

אתה בוחר לקרוא לך אלוהים,

כשכולך רמיה מאחורי המחשוף. 

אֵין לְךָ אָדָם שֶׁאֵין בּוֹ
יְרוּשָׁלַיִם
שֶׁיּוּכַל לְהַסְפִּיג כְּאֵבוֹ
בְּכֹתְלָהּ,
לִפְעָמִים.


@אהבה.

ירושלים בין ערביים
דממה חרישית מכסה הכל כשמיכה חמימה
ואני פוסע חרש ברחובותיה העטופים צללים
דוק של קדושה מכסה הכל עד למלוא העיינים
והנשמה לא שבעה מלראות
מלנשום אוויר צלול
אוויר שמהול כל כולו במתיקות שחודרת את כל חדרי הלב, שוברת את כל המחיצות
ומגיעה ישר לנשמה.
והגוף מתמלא,
רווה אבל שואף לעוד
והרוח הזאת
שלוחשת ברכות
שמזכירה נשכחות
מהפנטת,
מסחררת,
מלהטת,
ונושאת הכל.

אני נושם את כולה,
מנסה לאחוז ולו לרגע
במיסתורי הוויתה
בשקר היפיפה הזה
שמכסה על חורבן ללא תכלית
על דמי אחיי שזועקים מן הארץ
על בכיות אימהות עת בישלו עולליהן.
כאן דרך דוד המלך
ושלמה כונן מלכותו
כאן נותצו אלילים
בשיכרון חדוות עוזו
לכאן נשאונו כיסופינו
באלפי שנות נדודים
רק לרצון הארץ האחת
היו עינינו חוזים.

ובעת סילסולי המואזין
התאחדו עם קול סליחות אחינו בני המזרח
ובעת דם אהובים
התערב עם דם נבל
נשאנו רגליי
על עבר בית קודשינו
אל עברינו
עתידנו
ועומק משאלותינו.

על ההעדר
אשר מאין
אין קול
ואין דממה
ועל אשר אבד בלי דעת
בעת הכעסנונו
בחרון אף וזעמה.

ניגבתי את דמעות הכותל
התרפקתי על אבניו
וביקשתי ממנו שיגלה לי
סיתרי ליבו ומחשבותיו
על רווקה בת שלושים
עם אלפי נחלי דמעה
ועל שערי דמעות שלא ננעלו
אפילו בשעת הנעילה

דמעתי,
ייחלתי,
לגעת
ולו רק קצת
בפיתוחי החותם
בסוד ההויה
בהעלם,
בנסתר
שנפרש מבעד לאפילה

ירושלים,
ליבי- אהובתי
משוש חיי
וזיו הודי
את כל שירי האהבה
אשורר לך עד בלי די
כי את אהובתי-תמתי
את לי פרח
במדבר.

הָיִיתִי שָׁם
כְּשֶׁהַמֹּחַ דָּרַשׁ שַׁלְוָה
אֲבָל הַנְּשָׁמָה,
כָּמְהָה לְהִוָּתֵר שְׁלֵמָה

הָיִיתִי שָׁם,
בְּשִׁכְרוֹן הַחוּשִׁים
בִּקְרִירוּת הַלֵּב

בֵּין אַלְפֵי כִּנּוֹרוֹת שְׁבוּרִים,
הַנֶּעֱלָמִים אֶל הֶחָלָל

כְּמוֹ טִפּוֹת שֶׁל גֶּשֶׁם,
כְּמוֹ עָלֶה נִדָּף בָּרוּחַ
הָיִיתִי שָׁם,
וְרָצִיתִי, לַחֲזֹר.

🔹

@חותם-צורי