נתן נטע מנגב זיעה מהמצח.
הוא תוקע את הפנים חזק יותר בסידור ומתנדנד, כמו מדרבן את התפילה שלו לעלות למעלה.
זה לא מצליח.
מישהו בטח מסתכל עליו עכשיו ומתפעל מהרצינות שלו. אולי הוא כבר חושב על הצדיקה שהוא ישדך לו ועל הדרשה שהוא יתן ב---
דיי.
פשוט דיי.
הוא פוסע שלוש פסיעות אחורה בייאוש.
רוב המתפללים עוד באמצע שמונה עשרה, הוא חומק מבית הכנסת לאוויר שבחוץ.
בכניסה יושבים כמה בחורים עם בירות שבאים לבית כנסת בשביל אבא. או אמא. או סבא.
נתן נטע עוקף אותם בזהירות, כמו שהוא התרגל. שלא יראה שהוא חלק מהם. רחמנא ליצלן.
'ואתה לא?'
קול עקשן בועט לו במוח.
'אתה לא בא לבית הכנסת בשביל אבא או אמא או.. או בשביל השם שלך שיישאר כזה נקי ויפה וצדיק ומצודק? לא?'
לא. הוא עונה לקול הזה בכעס.
הוא לא ילד רע. והוא כן מנסה להיות צדיק.
אז מה לא הולך. מה.
הגינה ריקה. הוא מעז להתיישב על קצה של נדנדה.
אחורה קדימה. למעלה למטה. הנדנדה כמו מחקה את התנועות חסרות המשמעות שלו והיא חורקת בצחוק קל, מרסקת תחתיה את כל השבחים שטופחים לו השכם מגיל בר מצווה ועוד קודם. אולי מאז שהוא הוכנס בבריתו של אברהם אבינו בחצר הישיבה שאבא שלו הוא הראש שלה.
'בווו!
נתן נטע כמעט מחליק מהנדנדה מרוב בהלה.
זלמן נעמד מולו. 'חי. חי. הצלחתי להבהיל אותך.' כל הסנטרים שלו רוטטים בהתאמה מושלמת לאנחות הצחוק הקבועות שלו.
נתן נטע מרים את הכובע שהתגלגל מהקפיצה המבוהלת שלו. ''ר' זלמן! מה את עושה כאן?''
הסנטרים שוב מתנדנדים. ''חי חי. מסתובב מסתובב.''
זלמן יושב בדרך כלל בפתח בית הכנסת לזכות את המתפללים במצוות צדקה, רק בשבת הוא עוזב את הפינה הקבועה שלו על השמיכה הצהובה למקום לא ידוע וחוזר בראשון בשש. אפס אפס.
עכשיו זלמן מתיישב על הנדנדה לידו. ''אני אשאל שאלה יותר חכמה, מה הבן של ר' שלוימה הראש ישיבע עושה כאן באמצע ערבית של שבת, אה? מתנדנד?''.
'כן מתנדנד.' נתן נטע חושב בתיעוב עצמי.
מתנדנד. מתנדנד על הסידור, מתנדנד על הגמרא.
כל החיים שלו הם סטנדר ענק שהוא מתנדנד עליו ועדיין נשאר באותו מקום.
''אני מתנדנד'' הוא אומר. ''אני מתנדנד וכלום לא זז''
זלמן מצקצק בלשון. ''זה כי אתה לא מסתכל לכיוון הנכון, אתה מחפש מרכבות עפות באוויר - אבל הקדוש ברוך הוא, הוא מתגלה בלב.''
''וכשהלב הזה אטום?'' נתן נטע מקשה. ''כשהלב הזה אטום ומסוגר עד שכלום לא יכול להתגלות בו, מה אז?''
''אז שוברים'' זלמן עונה בשלווה.
''שוברים?''
''כן כן שוברים!'' זלמן מרים כמה מקלות מהריצפה וממחיש עליהם את השבירה, אחד אחרי השני. ''ככה! שוברים. כמו אברהם אבינו, מבין? שוברים את כל הפסלים של אבא.''
''לאבא שלי אין פסלים..!'' נתן נטע מזדעזע.
זלמן לא נבהל. ''לכולנו יש. לכולנו יש כל מיני עבודות זרות, אתה יודע מה זה עבודה זרה?''
נתן נטע מכיר את מסכת עבודה זרה כמעט בעל פה. הוא מהנהן במרץ.
זלמן מניף את היד בתנועת ביטול. ''אתה לא יודע. עבודה זרה זה כל העבודות האלה שאנחנו עובדים על עצמנו. כל המסיכות הזרות האלה שעושות לנו פרצופים של צדיקים ורבנים וזקן ארוך ופאות מסולסלות. זה עבודה זרה.''
נתן נטע שותק.
זלמן ממשיך בלחש. ''אבל אתה יודע מה, בנאדם יכול להיות עם שטריימל עד לשמיים אבל הלב שלו באדמה, מבין? עטוף בתולעים.''
נתן נטע מבין. או-הו מבין.
זלמן מושיט יד ומוריד את המגבעת מהראש של נתן נטע. הוא מניח אותה בחוסר עדינות על הריצפה ונתן נטע מבועת רק מהמחשבה על הכסף שהוא שילם עליה. לזלמן זה לא אכפת.
''תוריד'' הוא מצביע על החליפה. ''תוריד הכל. תהיה לרגע נתן נטע שהוא סתם יהודי, פשוט ורגיל. ולא צדיק''
נתן נטע מוריד הכל והוא פוגש לרגע את נתן נטע שהוא סתם יהודי, הוא לא בן של אף אחד ולא לומד בשום ישיבה, והוא נדהם לגלות שנתן נטע הזה הוא בכלל אוהב ללכת לים.
הוא לא אוהב להתפלל.
ומכל הדברי תורה שמתגלגלים בשולחן המפואר שלהם, הוא הכי אוהב את הקוגל של אמא.
הוא לא עושה הרבה עבירות אבל---
ובכן, הוא בהמה.
משוכללת ומתורבתת. אבל בהמה.
''הוא כמו בהמה'' הוא אומר בזעזוע לזלמן.
''הו בהחלט'' זלמן מרוצה. ''הוא לגמרי בהמה''
נתן נטע מתעצבן. ''תודה באמת, זלמן עזרת לי מאוד'' הוא מתכופף להרים את הכובע אבל זלמן עוצר אותו.
''הוא בהמה אבל לא רק. מה אנחנו אומרים כל בוקר? אלוקי, נשמה שנתת בי טהורה היא... אתה נפחת בי. - הקדוש ברוך הוא נפח בי ובך נשמה, עתה יודע מה זה נפח? ככה---'' הוא משחרר אוויר בבת אחת לתוך הפרצוף של נתן נטע. ''פוווו!'' נתן נטע נרתע אחורנית.
זלמן ממשיך. ''זה מהבתוכו, מבין? ה' יתברך נפח בתוכך אותו בעצמו, את ה'בתוכו' שלו''.
נתן נטע מרים גבה. ''בתוך הבהמה הזאת..? איך בתוך הבהמה הזאת יכול להיות השם יתברך?''
''בטח יכול להיות..!'' זלמן לוחש, אבל הוא נחוש. ''בכל מקום יכול להיות. 'אין עוד מלבדו' - אתה יודע מה זה? אני אגיד לך.'' הוא פורש ידיים לצדדים. ''אתה רואה את העולם הזה? אין פה שום דבר חוץ ממנו. כלום.
הוא נמצא בכל מקום, בכל דבר.
בנדנדה הזאת, בעצים, בפרפרים. - שום דבר פה לא היה מתקיים בלי הקדוש ברוך הוא שנמצא בתוכו ומחיה אותו.'' הקול של זלמן מטפס מרגע לרגע. ''הוא נמצא בהכל! בנעליים, בחליפה, בגוף שלך..! בהכל!'' הוא מנמיך את הקול בפתאומיות. ''והוא מתגלה בלב, בחדרי חדרים של הלב.. הוא מתגלה.''
נתן נטע רוצה להגיד משהו, זלמן משתיק אותו. ''שש.. הכל הבל הבלים.'' הוא בועט במגבעת שעוד על הריצפה. ''תעצום עיניים נתן, תרגיש את זה. תיקח נשימה מהעולם הזה שכולו אלוקות''.
נתן נטע עוצם.
בינתיים התפילה מסתיימת, אבות וילדים חוזרים הביתה מהתפילה. חתול אפור ליד הפח מפרק שאריות של הבישולים משישי.
ובאמצע גינה ריקה עומדת בהמה כזאת שכולה אלוקות, בעצימת עיניים.
והיא שוברת את הפסלים, אחד אחד.
עד שאין עוד מלבדו.
ונתן נטע אולי עוד לא יודע אבל בחדרי חדרים של הלב שלו, האטום והמסוגר יש 'פווו! כזה גדול.
והוא מעיף את כל האבק מהעיניים ופתאום אפשר לראות איך שכל החומות והסורגים - אין להם מציאות.
הכל הבל הבלים.
ה' יתברך מתגלה בלב שלו.
ואין עוד מלבדו.
ראו באורי/מחכים לגשם - פרוזה וכתיבה חופשית
🙂